דיני מצת המצות - שולחן ערוך אורח חיים סימן ת״ס

ז"ל מהרי"ו אל יסייע עכו"ם חש"ו לא בלישה ולא בעריכה ולא באפיי' עכ"ל משמע דוקא אלו ג' מלאכות דמיוחדות לפת כדאי' במתני' פ"ג דפסחים אבל נקוב שמנקבים המצות אין קפידא אבל במהרי"ל כתוב וכן כל תיקונים אסור דבעי' שימור לשם מצוה ע"כ ומיהו י"ל דג"כ נקוב מותר ואינו מוכרח וז"ל הרשב"א סי' כ"ו צריכי' שימור לשם מצוה ע"כ בין שיעור דלישה בין שימור דמעידן קצירה ולכן חלות תודה אין יוצא בהן ולכן פסול בעכו"ם עכ"ל ופסק הב"ח דאפי' בדיעבד לא יצא י"ח בעכו"ם ומיהו היכא דא"א בע"א יניח העכו"ם ללוש בפניו וכ' ב"י בשם הרשב"א דאפי' ישראל עע"ג לא מהני אבל בסימן י"א ס"ב וסימן ל"ט ס"ט ס"ל להרא"ש דמהני בעע"ג ולכן נ"ל כמ"ש הב"ח דאם א"א בע"א מותר ע"י עכו"ם שישראל יעמוד ע"ג ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב שיסייע קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י קטן מע"י עכו"ם וע' ביבמות דף ק"ד ע"ב: הרא"ש כו'. דאמרי' רפ"ב דקדושין מצו' בו יותר מבשלוחו עסי' ר"ן:

כל פירורים. דפרורי בצק מתכבדין יחד ונדבקין וחשיבי משא"כ פירורי לחם דלא חשיבי (מהרי"ל) (ב"ח דלא כע"ש) ע' סי' תל"ד ס"ב וסי' תמ"ב ס"ח וידרסם ברגליו בעפר קודם שיבואו לידי חימוץ דאם יבואו לידי חימוץ צריך לשורפן (ש"ל) ערסי' תמ"ה: יזהר לנערם מהשלחן שלא יתערבו בבצק: אם אמר פירורין הפקר אינו כלום דמשמע מעצמן הן הפקר רק יאמר יהיו הפקר (ד"מ מהרי"ב מט"מ של"ה) ועיין בא"ע סי' קמ"א סעיף ס"ג איזה לשונות מועילים ויש ליישב מנהג העולם מאחר דאיתא בגמרא פירורין א"צ ביטול דממילא בטלי אך שאנו מחלקינן בין פרורי לחם לפרורי בצק כמש"ל לכן אומרים פירורין הפקר פירוש שגם אלו אצלם כשאר פירורין שממילא הן בטלים כנ"ל ליישב המנהג ומכל מקום יש לומר כמ"ש בש"ע ועל כל פנים צריך שיאמר בלשון שמבין וכמ"ש סי' תל"ד ס"ב:

במסרק. פי' אף על פי שהוא כעין ציור שרי כיון שאינו מכוין לצייר וקצת נהגו בח"ה לעשות ציורים ואינו נכון וכ' מהרי"ל דאסור לעשו' בדפוס שהבצק נכנס בדפוס ומתחמץ עכ"ל וצ"ל דהא דקא' בגמ' אפשר יעשנ' בדפוס היינו בדפוס העשוי כשיני מסרק ולא בדפוס שעושין בו מיני מתיקה:

עבה טפח. נ"ל דבדיעבד מותר דהא כל הפוסקים השמיטוהו אלמא ס"ל למסקנא דגמ' דמוקי לה פת מרובה א"כ שרי לעשות פת עבה לכן אין לאסו' בדיעבד:

אין ליתן. שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת אפייתו ואפי' הביצ' מבושלת קרוב הדבר לאסור שמעכב אפייתו וי"א שה"ה שאסור ללוש העיס' עם זרעים (ב"י א"ח) ומשמע מל' הש"ע שכתב אין ליתן ביצים וכו', משמע דלכתחל' אסור ובדיעבד שרי וכ"מ ס"ו שכ' אין להקל וכו' משמע דבדיעבד שרי ופנאדי"ש היינו שממולא בבשר ואפ"ה שרי בדיעבד ולא אמרינן שמעכבת אפייתו מיהו למנהגנו שאנו אוסרין מצה כפולה מפני שמעכבת אפייתו נ"ל דיש לאסור ג"כ כשנתן בתוכו בצים שלימים או בשר ועוד דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב אבל נתן לתוכה זרעונים שאינם חדים אפי' אינם כתושים שרי בדיעבד דדבר קטן כזה אין מעכב אפייתו מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים שבאין לפעמים תוך המצה וכן משמע סוף סי' תנ"ה אף על פי שיש לדחות דמיירי שם בתבלין כתושים מ"מ נ"ל עיקר מ"ש וגם בגמרא שם מוקי ודאפיש לה תבלין המקום אחד ועיין בתוס':

אין לשין כו'. נלע"ד דוקא לישה ואפיי' אסור ע"י עכו"ם דבעי' שימור לשם מצוה ועכו"ם לא עושה אלא ע"ד עצמו אע"פ שישראל עע"ג ומזהירו שיכוין לשם מצוה כמ"ש ב"י בשם תשובות הרשב"א אבל הטחינ' של החיטים אין איסור ע"י עכו"ם אם ישראל עע"ג ואע"ג דכ' הטור בסי' תס"ג בשם השאלתות דצריך שיהי' מנטרא מחימוץ מן כד נפל' מיא עלויה ואי נטרינהו לחטי' עכו"ם חש"ו לא נפיק ביה י"ח היינו מטעם חימוץ ממילא אם עומד ישראל ע"ג ושומר מחימוץ אין איסור משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא אלא שיכוין לשם מצה בזה דוקא אסור בעכו"ם וחש"ו וזה מוכח דהני תרי דינים דהיינו חד דהכא והך דסי' תנ"ג הם של שאלתות ולעיל נקט שימור מחמץ וכאן נקט שמור לשם מצוה אלא ודאי כדפי' והטעם דעיקר עשיית המצה היא לישה ואפייה וזה צריך לשם מצוה וא"כ הא דאוס' הכא בשאלתות לישת המצות ע"י עכו"ם היינו אפי' בישראל עע"ג ומו"ח ז"ל כ' כאן נראה דמיירי בחיטין שנטחנו ע"י ישראל דאלו ע"י עכו"ם חש"ו אפי' לשה ואפה בר דעת אינו יוצא י"ח כדלעיל סי' תנ"ג עכ"ל משמע אפי' בישראל עע"ג דומיא דאיסורי דעכו"ם ובאמת מותר בזה לפ"ד פשוט וכן נוהגין בכל מקומות שאין שם רחיים של מים כגון ברוב מדינות ליטא שטוחנים ברחיים של יד ע"י עכו"ם ואין בזה חשש אם ישראל עע"ג וכל זה מיירי במצה של מצוה אבל בשאר מצות של פסח שאפא' עכו"ם בפני ישראל מות' כמו בטחינה שזכרנו דכאן אין חשש רק משום חימוץ וזה פשוט דהא בפי' התירו אפי' בציקות של עכו"ם בסי' תנ"ד אפי' לפי' ר"ח שמביא ב"י שם דמיירי שלשו עכו"ם בפניו דעכ"פ בזה מותר רק שאינו יוצא בו י"ח: העולה מזה דמצה של מצוה אסור ע"י עכו"ם וחש"ו אפי' ישראל עע"ג וע"כ יש ליזהר שלא לתת המצה של מצוה לקטן אפי' לנקר המצה: וחרש היינו אינו שומע ואינו מדבר ושוטה היינו שמאבד מה שנותנין לו כמ"ש בי"ד סי' א' וקטן דהכא היינו שאינו בר דעת דהא מבואר בתשובת הרשב"א שמביא ב"י דבדעת תליא מילתא והיינו שיש לו הבנה במה שאמר ליה שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש"י ובמהרי"ל כתוב עד שיהיה בר מצוה ונראה שהוא חומרא יתירה ובדיעבד נראה דמותר עכ"פ בחש"ו דמביא ב"י בשם א"ח בשם הרא"ש והרי"ף ורמב"ם שאין לחוש מי האופה ורבינו האי מתיר מצה שנאפה ע"י עכו"ם בפני ישראל וא"כ יש להתיר לכל הפחות בדיעבד בשעת הדחק ומכאן תימה על מ"ש רש"ל הג"ה א' העתיקה מו"ח ז"ל וז"ל וזקן או חולה וחש שיבוא לידי חימוץ ואין לו מסייעים מוטב שיתן שכר לעכו"ם שיעשה לעיניו ומעשה בא' שהיה תפוס ולא נמצא שם יהודי ורצו העכו"ם לתקן ולא רצה לאכול מה שתקנו לו עכו"ם בלילה ראשונה ובשאר פסח אכל מה שעשו בפניו ולא ידע בהגדת הגדה והיה לו חומש ואמר כל הפרשיות של יציאת מצרים עכ"ד ובאמת ה"ל לאכול אף בלילה ראשונה כדי לקיים מ"ע דאוריי' וכן הקשה עליו מו"ח ז"ל גם בהג"ה עצמו מביא מעשה לסתור ע"כ אין להשגיח בההוא מעשה להלכה:

וכן ראוי לכל אדם. בס' כוונות האר"י כ' שיטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר הקליפות שנולדו מש"ז לבטלה:

אני מבטל אות'. העולם נוהגים לומ' בל' פירורי' הפקר ובאמת ל' זה לא מהני דמשמע שכבר הם הפקר מעצמו והרי הוא צריך לבטלם עכשיו דוקא ע"י אמירתו אלא צ"ל יהיו הפקר דוגמ' הלשון שכ' כאן אני מבטל אותה וראיה לדבר לענין ביטול גט דאי' בפ' השולח אם אומר גט זה בטל הוא אינו כלום והגט כשר אלא דוק' באומר יהא בטל וה"נ ממש כן הוא וזה אני רגיל לדרוש ברבים והא דכתב כאן דוקא לאחר זמן איסורו הטעם קודם זמן איסורו יהיו בכלל הביטול דכל חמירא משא"כ אחר זמן איסורו אין בידו לבטלה אם נתחמצו וכתוב במהרי"ל דאע"ג דאמרי' בפ"ק דפסחים (פירורין) ממילא בטלי היינו פירורי לחם שא"א שיתדבקו יחד אבל העיס' אפשר שיתדבקו בכזית ויעבור על בל יראה ובל ימצא. וכ' עוד אחר אפייה יכבד הבית אע"פ שביטל ומה שימצא מהעיסה ישרפנו:

אין עושין סריקין כו'. היינו לכתחלה אבל בדיעבד יוצאין בהם הכי איתא להדיא בבריי' ת"ר יוצאין בסריקין המצויירי':

כי אין הרקיקים כו'. כ"כ ב"י בשם סמ"ק בשם ריצב"א דק"ל כר' יוסי דאמר עושין סריקין כמו רקיקין. וע"ז סמכינן לצייר מצות שלנו משום שאנו עושין אותם כמין רקיקין עכ"ל משמע מל' רמ"א דלא מהני זה לענין ציורין וכ"כ מו"ח ז"ל שאין עושין כלל ציורין עכשיו:

ביצים שלימי'. הטעם בב"י שיוצא מהם ליחה ומעכבת האפיה וסיים א"ח בזה וי"א שה"ה שאסור ללוש העיסה עם הזרעי' כגון שומר וכיוצא בו מה"ט עכ"ל ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטנית א' אף ע"פ שאין קטנית מחמיץ כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ מטעם עיכוב אפיה יש לאסור:

מצוה. מה שאין כן בשאר מצות א"צ שימור אך ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצו' וכמ"ש סימן תנ"ג סעיף קטן ח':

עכו"ם. העיקר דממדת חסידות לשמור משעת קצירה במצות של מצוה אך הואיל שאין לנו שדות עכשיו די בשימור משעת טחינה והיינו להיות הישראל עומד ע"ג אצל הטחינה סגי אפילו בטוחן ברחיים של יד סגי בעומד ע"ג כיון שאינו עוסק בקמח עצמו רק מלאכתו ע"י כלי משא"כ באפייה וליש' שמלאכתו ועסקו בעיסה ומצה עצמו לא מהני בעומד ע"ג. (ובניקוב שמנקבים המצה ליכ' קפידא אך מלשון מהרי"ל יש להחמיר) וכ"כ הב"ח בשם מהרש"ל. הלכה למעשה באחד שהיה תפוס ולא רצה לאכול בלילה ראשונה של פסח ממצה שעשו בפניו. ומ"מ הסכ"א דאם א"א בענין אחר. (שלא לבטל מ"ע דאורייתא דלא כרשב"א שהחמיר ועיין בב"י) דמותר בעומד ע"ג ויניח העכו"ם ללוש בפניו ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב יותר לעשות כה"ג ע"י חש"ו מע"י עכו"ם אם אפשר עיין ח"י:

חרש. היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ושוטה שמאבד מה שנותנים לו. וקטן היינו שאינו בר דעת במה שא"ל שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש"י. ט"ז. ובמהרי"ל כתב עד שיהיה בר מצוה וכ"פ הח"י. ובדיעבד יש להתיר ע"י קטן. ט"ז: ראיתי נוהגין להקל אפילו לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדין ע"ג וכ"פ מהרי"ל והוא יותר נכון כדי להיות הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן ומ"מ אם אפשר ליזהר במצה של מצוה יזהר במה דאפשר. ח"י:

בעצמו. ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיזיע וזה תיקון גדול להוצאת זרע לבטלה. האר"י ז"ל:

פרורים. וצריך שיאמר בלשון שמבין. והאומרים פרורים הפקר טועים הם דמשמע מעצמן הן הפקר רק יאמר יהיה הפקר ט"ז מ"א ע"ש. (ועיין א"ע סי' קמ"א ס"ג איזהו לשונות מועילים) וח"י כתב שאינו טעות ע"ש:

סריקין. פי' לכתחלה ובדיעבד יוצאין בה:

במסרק. עיין בי"ד סי' ק"ך ס"ה בהג"ה פסק הרב דהברזלים שמתקנים בהם המצות א"צ טבילה ע"ש והט"ז כתב שם דיש להטבילם בלא ברכה ע"ש וכ"פ הפר"ח והח"י או יטבילם עם כלים אחרים:

רקיקין. (וע"ז סומכים לעשות בה ציורין וב"ח מוחה בהם עד למאוד ע"ש). המנהג לעשותן כעובי אצבע ב"ה י"ד סי' צ"ו:

טפח. ובדיעבד אין קפידא. מ"א: ומ"מ אין ליקח אותו למצה של מצוה גם יש לעיין בה אם נאפית שפיר בתוכו ולא נתחמצה ועיין ב"ח. ובפחות מטפח אפי' משהו מותר. ח"י ופר"ח בק"א סי' צ"ז:

פאנדי"ש. והם מיני מאכל ועושין אותם ע"י קמח אף שנעשו עם מי פירות גזרו בזה משא"כ במצה אפויה וטחונה מותר לעשות ממנה כל מה שדרך לעשות כל השנה עם קמח מותר לעשות ממצה אפויה כמ"ש ס"ס תס"ג. (ובכנה"ג החמיר וכ' שפ"א אירע מכשול בדבר). ועיין בכנה"ג סי' תס"א:

ביצים. שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת האפייה וסיים הא"ח שאסור ללוש עיס' עם זרעים מה"ט עכ"ל ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטנית א' אע"פ שאין הקטנית מחמיץ מ"מ משום עיכוב אפייתו יש לאסור ט"ז. אכן המ"א השיג על דין זה דבדברים קטנים כי האי אינו מעכב שום אפייה מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים שבאין לפעמים תוך המצה ע"ש וכתב הח"י דאין להחמיר בדיעבד ע"ש (אף שאין ראיית מג"א מוכרחת דאפשר דהאבנים מסייעים בעצמם לאפיי' המצ'):

ס"א אין לשין. כו' כמ"ש בפ' כ"ש ל"ח ב' ושמרתם את המצות כו' ושם מ' א' בציקות של א"י כו' מ"ט משום דלא עבד להו שימור דמלישה ואילך לד"ה בעי שימור וע"י א"י לא ומפרשים אפי' א"י לשה בפנינו וכן חש"ו כמ"ש בגטין כ"ג הכל כשרים להכי כו' ושם הכל כשרין לכתוב והא לאו בני דיעה נינהו בגדול עע"ג כו' ור"י א"ש בששייר מקום התורף וכ' הרי"ף שני התירוצים אהדדי דדוקא בששייר מקום התורף מהני גדול עע"ג אבל בתורף שהוא דאורייתא לא מהני וכ"ש בעו"ג דאף בטופס לא מהני:

ס"ב הרא"ש כו'. עמ"א ואמרינן בפ' ע"פ מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כו'. הרא"ש בפ' כ"ש סכ"ו:

ס"ג הלש כו' וכן כו'. שם ז' א' הכא כו':

ס"ד אין. כחכמים: אבל. דהטעם מפני שהאשה שוהה כו' וז" ש ומ"מ טוב כו': ויש כו' כי. כמ"ש עושין סריקין כמין כו' וערש"י ד"ה עושין כו':

ס"ה אין עושין כו'. רי"ו וכ"כ הרשב"א בעה"ק דלא כמ"א שכתב דכל הפוסקים:

ס"ו אין להקל כו'. אין ליתן כו'. כמ"ש שם מ' א' לא ליחלט אינש תרי שיבולי בהדי הדדי כו':

טור בשם השאילת' ורב כהן צדק וכ"פ שאר פוסקים

שם

טור וכ"כ המרדכי בפ"ג דפסחים וש"פ

שם במרדכי וש"פ

ברייתא פסחים ל"ו

טור וכ"כ הכל בו

ר' ירוחם ממשמעות הגמרא ל"ז

אורחות חיים

שם