דין הנהגת חלה בעיסת מצה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ״ז

טוב לקרב. ויש מניחין העיסה בכפל בשעת הפרשת חלה ואינו נכון (של"ה) המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה (ד"מ) ומ"מ די בברכה א' לכולן אם לא הפסיק בנתיים בשיחה שאינה מענין הלישה עבי"ד סי' י"ט ועמ"ש סי' תל"ב ולענין ברכה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה (ד"מ ל"ח) ובדרישה בי"ד סי' שכ"ח כת' טעם להנוהגים לו' בפסח תרומת חלה מצה מן העיסה ע"ש וגם נתן טעם למה שנוהגים לעשותה תחילה כעין מצה ואח"כ משליכה לאור ומסיים שבבית רש"ל נהגו לשורפה בלא תיקון וכ"כ מט"מ:

ואם א"א וכו'. דלכתחלה צריך להפריש בעודה עיסה דראשית עריסותיכם כתיב (בית יוסף וש"ל):

לא צריך. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו דאף דקי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מכל מקום לכתחלה בעי' שיהא מן המוקף (כ"מ בטור וכפי דעת הרא"ש פ"ג דפסחים) והקש' הב"ח דהא בטור י"ד כ' שמותר לאכול לכתחלה ואח"כ מפריש וכ' לחלק בין ב' עיסות והרא"ש פ"ג דפסחי' מיירי בעיס' א' דהא חולק על רש"י ע"ש ונ"ל לחלק דעכ"פ החלה עם מה שמפריש ממנה בעי' מן המוקף (ע' נה"ח): כתב מהרי"ל דמותר לשורפה במדורת ישראל דהא רש"י פסק דישראל מותר לאוכל' ע"י ביטול ברוב וכדאי הוא לסמוך עליו ליהנות ממנו ועבי"ד סי' שכ"ג ויש מחמירין:

לא יקרא שם. אלא יקראנה קוכי"ן בל"א (מהרי"ל) ונ"ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם אבל באחר אף על פי שקורא לה שם ל"ל בה דאין לו רשות לתרום:

תחמיץ. ואף על גב דהקדש הוא ואינו שלו עובר בבל יראה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והוי חולין:

יטילנה לצונן. צ"ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין עבי"ד סי' ל"ו ובש"כ וע"ל סי' תנ"ט ס"ד:

קטן. פחות מט' שנים (ד"מ רי"ו) פי' דאמרי' מסתמ' לא ראה קרי אבל אי ידעי' דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו:

שטבל לקריו. נ"ל דאם ראה אח"כ מים חלוקים או עכורים טמא כדאיתא פ"ח דמקואות לכן יאכל תכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בנתים ועיין סימן תר"ו דיני טבילת קרי ועססי' פ"ח:

שאין מאכילין. שאין מחזיקים אותו ככהן ודאי דדילמא נתחללה א' מאמותיו וכ"פ רש"ל ומהרי"ל והש"כ בי"ד סימן שכ"ב כתב צריך טעם למה נוהגין בפסח ליתן חלה לקטן ובשאר ימות השנה אין נוהגים ליתן לקטן עכ"ל ואפשר מפני שהחלות מרובות ואם לא יאכלנו לא יהיו מחזיקים אותו ככהן כמ"ש רש"י בחולין פי"ח גבי מתנות כהונה:

טוב לקרב העיסות. כ' ב"י שיגעו העיסות זו בזו עד שידבק מעט מזו לזו וכ"כ רבי' בי"ד סי' שכ"ה עכ"ל ובגמ' איתא בלשון נושכות זו בזו ובי"ד סי' שכ"ה הבאתי דברי ת"ה דצריך שאם יתפרדו יתלשו א' מחבירתה מעט וא"כ כל שהעיסה נילוש בקשה אע"פ שהם מונחות זע"ז אינ' נדבקין יחד ואין כאן צירוף ע"כ יש לעשו' ע"י צירוף כלי וכ' ב"י שכלי שאין לו בית קיבול כ' רמב"ם שהוא ספק אם מצרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצרפן ע"כ וכן יש לנהוג:

דשמא יש בהן א' כו'. וחיישי' שמא אח"כ יבוא לידי חיוב מחמת צירוף ונמצא אוכל טבל כ"כ הרא"ש פ"ק דביצה כמ"ש בסמוך וכ' מו"ח ז"ל לכאורה משמע מל' רבינו דצירוף סל מהני אפי' אם אינן נוגעים גם בי"ד סי' שכ"ה כ' בסתם הסל מצרפן אבל בסמ"ק הלכות חמץ כתב דוקא שיגעו יחד וכ"כ התו' בפ' א"ע דף מ"ו בד"ה הואיל ומדברי הרא"ש בה' חלה נראה שהסכים לזה שכ' וז"ל ר"א לא בעי נשיכה אבל נגיעה בכלי בעי כו' וצ"ל דרבינו קיצר בזה עכ"ל וז"ל התו' פ' א"ע שם מיהו נ"ל דאם נתונה לסל בעי' נמי נגיעה בהדדי משום נטילת חלה מן המוקף כו' עכ"ל וא"כ דלא הצריכו הנגיעה אלא דליהוי מן המוקף אבל משום צירוף שיעור חלה די בצירוף ע"י סל אפי' לא נגעו בהדדי ע"כ יפה עשו הטור והש"ע שלא הצריכו כאן נגיעה דאנן קי"ל לא בעי' מן המוקף כמ"ש רמ"א בי"ד סי' שכ"ג דעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף אבל עיסה שנילושה בפ"ע אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף מ"ה א"צ נגיעה אהדדי בסל אלא אם יש חיוב בכל א' לבד רק שרוצה להפריש מזה על זה דצריך מוקף משא"כ באם אין בכל א' חיוב רק שחייב ע"י צירוף א"צ מוקף והרא"ש שכ' לא בעי נשיכה אלא נגיעה בכלי לא נגיעה להדדי קאמר אלא נגיעה ע"י כלי סגי לענין שיעור חלה וכ"כ בהדיא פ"ק דביצה וז"ל ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ ואם היה מפריש חלה קודם שצרפם בכלי לא מיפטרי בהכי ואם יבואו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל עכ"ל הרי דלא צריך להיות מן המוקף ובפ' א"ע כ' דל"צ צירוף סל אלא באין בו שיעור חלה אבל אם מתחלה היה בו שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף עכ"ל הרי דצריך להיות מן המוקף אלא ע"כ כיון שיש חיוב לכל אחד בפ"ע ורוצה לתרום מאחד על חבירו אז צריך מוקף ובזה הצריכו בתוספות בשם ר"י גם בסמ"ג משום מוקף שיגעו להדדי אפי' בסל א' וזה דלא כדעת הרא"ש והטור דלענין מוקף לא צריך רק לקרב יחד ולא סל ואפשר דגם ר"י לא בעי כאן לו' דצריך סל ונגיע' אלא ה"ק אף על פי שהם בסל צריך נגיעה ונגיעה נחוד סגי דלענין מוקף א"צ סל אבל כאן שרוצה לצרפן בשביל שיעור חלה א"צ נגיעה כלל להדדי רק צירוף כלי ובסמוך נזכיר לתרץ דברי הרא"ש והטור אפי' ביש שיעור חלה לענין מוקף:

ואם היה בו שיעור כו'. בטור כתב ואפי' אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולכאורה קשה דהא שמואל מתיר אפי' לכתחלה ולמה כ' שכח ואכל וזה הקשה מו"ח ז"ל והאריך בתירוצים ונלע"ד דלק"מ דודאי מותר לכתחלה לסמוך ולאכול ע"ד שישייר אח"כ כיון שיש שיעור חלה בעת שמתחיל לאכול דה"ל כאלו הפריש בעת ההיא אבל אם שכח להפריש ונשתייר אח"כ שלא כשיעור ה"א דאותה שעה שהזכיר כיון שאין שם שיעור צריך לצרף עיסה אחרת קמ"ל דל"צ כיון שהיה תחיל' כשיעור ובא"י צריך באמת לצרף אות' כ"ה פשוט וברור:

אינו רשאי לאפותה. שהרי אינה ראוי' לאכיל':

ואינו רשאי לשורפה. שאין שורפין קדשים בי"ט וסיים הטור כאן הלכך לא יקרא לה שם עד אחר אפייה ואז יצרף הכל בסל ויפריש א' על הכל עכ"ל. וק"ל דהא היה בעיס' תחלה שיעור חלה דהא לא לש אלא עיסה א' וא"כ א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא כמ"ש הטור עצמו קודם לזה דצירוף סל א"צ רק בלא היה שיעור חלה הסל מצרף הכל לחלה משא"כ בחיוב דהקפה כשיש שיעור חלה ונראה דל"ד נקט הטור כאן צירוף אלא נתכוין שיהיו קרובים להדדי וא"כ אפי' כשמונחים סמוכים זה לזה אפי' על השלחן סגי ויש כאן מקום עיון במה דמשמע שיש חיוב להקיף באם יש שיעור חלה וכמ"ש הטור קודם לזה אלא יקרב כל הככרות יחד כו' ובאשר"י פ"ק דביצה כתוב ומיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשרי בחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום מוקף כו' כמ"ש בסמוך וא"כ למה כ' הטור בסי' זה דבעינן הקפה ומביא ג"כ הך דחלת ח"ל אוכל והולך דמשמע אפי' לכתחלה לא בעינן מוקף דהא כשמפריש אח"כ החל' על מה שאוכל הרי אין כאן מוקף ובאמת י"ל כן גם על הרא"ש שכתב בפ' א"ע דביש שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא ש"מ דהקפה מיהו בעינן בזה י"ל דשם קאי לפרש דברי ר"א דאמר הסל מצרפן לחלה ותנא בא"י קאי דבעינן מוקף ולא מיירי שם מחלת ח"ל אבל על הטור קשה דהצריך הקפ' משמע אפי' בח"ל וזה סותר מ"ש אח"כ אוכל והולך וכו' ועי"ל דברי הרא"ש בלא הטור דבפרק א"ע מיירי שיש שם שני עיסות שיש בכל א' שיעור חלה ורוצה להפריש מא' על חבירו דבזה בעי' מוקף דזה אינו בכלל חלת ח"ל אוכל והולך כמ"ש ב"י בשם המרדכי היכא דשכח בעי"ט ולא הפריש חלם דאין בזה היתר לסמוך על שיור המצ' להיות אוכל ואח"כ מפריש דזה אינו אלא אם העיסה נילש ביחד משא"כ במצות דכל עיסה נילוש לבדה אין להם דין זה מ"ה ניחא מ"ש הרא"ש פ"ק דביצה דלא בעי' מוקף היינו כשלש רק עיסה אחת שיש בה שיעור ומחלקה למצות בזה לא בעי' מוקף אבל בטור א"א לומר כן שהרי כ' ואם ידוע שהיה בעיסה שיעור חלה ושכח להפריש חלה עד אחר אפיה כו' הרי דלא מיירי מהפרשה מעיסה על חברתה דאל"כ למה לו להזכיר השכחה אלא פשוט דלא מיירי אלא בענין תיקון העיסה ההיא ששכח להפריש וקאמר ע"ז דבעי' שיקרב והיינו הקפה ואח"כ אמר חלת ח"ל אוכל והולך כו' ואין בידי ליישב דברי הטור אלא בדרך זה דלא ס"ל הא דכת' הרא"ש פ"ק דביצה דלא בעי' מוקף אלא בעי' מוקף אפי' בחלת ח"ל ול"ד לההיא דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דשם כשמתחיל לאכול אותם עיס' נותן עיניו שיפריש אח"כ על הכל ודמי למפריש ממש בעת ההיא וה"ל מוקף משא"כ בשכח להפריש וחלק העיסה לככרות כשבא להפריש צריך הוא להקיף וכן בלש עיסה בי"ט בפסח דאינו קורא שם עד אחר אפייה ואז הוי התחלה שלו להפריש וצריך להיות מוקף והא דמייתי הטור כאן ההיא דחלת ח"ל אוכל והולך כו' אינו אלא לענין שיפריש על המותר ולא בעי צירוף לעיסה אחרת כמ"ש בסמוך אבל לא לענין הקפה כנלע"ד:

או גדול שטבל כו'. משמע שגרס בטור או אפילו גדול שראה קרי וטבל) יכול לקרות לה שם מפני שראוי לו ע"י שיבטלנו ברוב וכו':

פחות מכשיעור. פי' ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי א' ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל:

להרבות. אפי' אם יש לו עוזרים רבים וגם שני תנורים אפ"ה לא ירבה שיעור העיסה ואם היה יותר ה' או ו' ביצים אין קפידא אפי' למצה של מצוה. מהרי"ל ח"י:

לקרב. דלכתחלה צריך להפריש מהעיסה דראשית עריסותיכם כתיב. ב"י:

בסל. וכלי שאין לו בית קיבול ספק אם מצטרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצטרפין וכן יש לנהוג ט"ז. כתב של"ה דיש למחות בכופפין העיסה ולוקחין חלה משני קצוות אלא יקח מקצה אחד וא' יערוך בגלגל בקצה השני שלא יונח פנוי. המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה. ד"מ. וצ"ל דהוא ע"פ המנהג שנוהגין לעשות עיסות גדולות וכ' המ"א ודי בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק ביניהם בשיחה שלא מענין הלישה. ועכשיו נהגו ע"פ הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה: ולענין הברכה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה ד"מ וט"ז י"ד סי' שכ"ח ע"ש. ובדרישה י"ד שם כתב טעם להנוהגין לומר בפסח תרומת חלה מצה מן העיסה ע"ש וגם נתן טעם למה שנוהגין לעשות החלה תחלה כעין מצה ואח"כ משליכ' לאור ומסיים שם שבבית מהרש"ל נהגו לשורפה בלי תיקון וכ"כ מט"מ ואם נפלה החלה לתוך התבשיל רותח הנה מלבד דין תערובת חלה שנתבאר בי"ד סי' שכ"ד יש לדון בזה דין איסור חמץ עיין סי' תנ"ד סעיף ג'. והח"י בשם חמיו כתב שמותר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח ע"ש:

ל"צ. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו אף דקיי"ל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ לכתחלה בעי שיהא מן המוקף מ"א. וח"י כתב דא"צ מן המוקף דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ועיין אחרונים. כתב במ"מ ומנהגים ולבוש אם שכח להפריש מן העיסות של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כן שלימות על הקערה וכשיבצע מצה השניה לשנים לשמור חציה לאפיקומן אז יניח השני מצות השלימות ושתי השברים בכלי לצרפם ויכסם ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה וישמור לחו"ה (מותר להנות בעת שריפתה מהרי"ל אלא שסיים ומ"מ נכון לעשות מדורה בפ"ע) ושורפין בח"ה ונ"ל שטוב יותר שיבצע ממנה תחלה פרוסה קטנה מיד ביום שמא יחזור וישכח דהא בלא"ה יבצענה בלא ברכה עכ"ל. וכ' הח"י וכן ראוי לנהוג שלא להמתין עד הליל' דהא בלא"ה עיסה שנילושה מעי"ט אסור להפריש ממנו בי"ט כמ"ש סי' תק"ו ע"ש (ואם לא היה בה כשיעור וא"כ בערב יו"ט לא היה חייב בחלה כלל אלא דבי"ט ע"י צירוף נתחייבו ודאי דיפריש ממנה בי"ט):

לא יקרא. אלא יקראנה קוכי"ן בל"א מהרי"ל. ונ"ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם אבל באחר אע"פ שקורא לה שם ל"ל בה דאין לו רשות לתרום. מ"א:

לאפותה. שהרי אינה ראויה לאכילה:

לשרפה. שא"ש קדשים בי"ט:

לצונן. וכ' המ"א וצ"ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין ע"ש והח"י מתיר בפשיטות. (ובפר"ח סיים ומתחממין קצת יחליפם וע' יו"ד סי' ל"ו ע"ש):

קטן. פחות מט' שנים ד"מ מהרי"ו. וכ' המ"א פי' דאמרי' מסתמא לא ראה קרי אבל אי ידעינן דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו עכ"ל. ואשתמיטתא ליה סוגיא דש"ס ר"פ בנות כותים והרמב"ם להדיא פ"ט מה' אבות הטומאה דפחות מבן ט' אפי' שכב אצל אשה וראה קרי אינו מטמא. ח"י:

שטבל. נ"ל דאם ראה אח"כ מים חלוקים או עכורים טמא לכן יאכל תיכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בינתים וע' סי' תר"ו. מ"א:

כהן. שאין מחזיקין אותו בכהן ודאי דדילמא נתחלל רש"ל ומהרי"ל וע' בש"ך י"ד סי' של"ב שכתב שבפסח נוהגין ליתן לכהן קטן משא"כ בכל השנה ועמ"א הטעם. ובמדינות אלו ראיתי לנהוג לשרוף החלה בלש בע"פ או בח"ה. ובי"ט אינו קורא שם עד אחר אפיה שהוא היותר נכון. ח"י:

פחות. וכתב הט"ז ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח"כ בכלי אחד ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל ע"ש. והח"י כתב וחששא רחוקה היא ע"ש:

טור

פי' שידבקו זו בזו ב"י

מימרא דרב יוסף וכר"א פסחי' מ"א במשנה פסחים מו וכר' אליעזר

הסכמת הפוסקים

הרא"ש שם בשם ר"ת: