שיעור כמות לישת המצות - שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ״ו

עיסה גדולה. אפי' אופ' בהרב' תנורים שאין יכולין להתעסק בו יפה (ש"ג זכרונות דף כד כ"ה):

וכן ישער אות'. דלא כרי"ו שכ' לנקוב ביצה ולמלאו' אותה מ"ג פעמים זה אינו דהא בצרי להו הקליפות (ד"מ) ומ"כ בשם מהרי"ך שהוא שיעור ג' קווארט וקווטירל ומהר"י כ' שהוא ג' זיידליך:

תק"כ דרה"ם כו'. כצ"ל:

ולא ידחק. רק ימדוד בפיזור כדרך המוכרי'. לא יניח ידו על הקמח (מהרי"ל ד"מ):

לא ילוש יפה. ויבא הקמח לתבשיל ומתחמץ כמ"ש ססי' תנ"ט:

מותר בדיעבד. דאע"ג שאין העסק מועיל בה מ"מ אין שוהין בה שיעור מיל (הרא"ש ור"ן) ואם שהו בה שיעור מיל קוד' שיתחילו העוזרים לסייע בשעת עריכ' אסור (ב"ח סי' תנ"ט) ויש להחמיר דראיית הרא"ש מלחם הפני' שהי' שתי עשרוני' אינ' ראיי' דאם אמרו בזריזים יאמרו בשאינן זריזי' כדאי' בביצ' ובפסחי' עסי' ת"ס והעול' נוהגין אף לכתחל' להקל ואין כח למחו' ביד' ויש מתירין:

מחוק' ולא גדושה. במרדכי בשם ריב"א כתוב וז"ל נלמדה משל כ"ג שהיתה מדתו כמו כן עשירית האיפ' והיתה גודשה בתוכה כדאמרינן בפ' שתי מדות עכ"ל פי' אין לשער רק כמה שנכנס קמח לכלי בלא גודש דהא הכלי עצמו מחזיק עשירית האיפה שהיא מ"ג בצים וחומש ואם יגדוש יהי' מותר על שיעור זה וכ"ת ה"נ דצריך מותרות של גידוש זה אינו דנלמד מכ"ג דאי' שם כל המדו' היו גודשות חוץ משל כ"ג שהית' מחוקה מפני שגודשה בתוכ' פי' הכל היה שוה בענין הקמח אלא שהכלים היו חלוקי' דשאר מדות הי' הכלי עצמו אינו מחזיק שיעור החלה אלא עם הגודש דוקא אבל מדה של כ"ג היתה גדולה מוחזקת בעצמה שיעור חלה אם כן לא היה רשאי לגדוש דהוה מותרת ומפרש שם רש"י ותוספות הטעם מפני שצריך לחלק מחצית' בבוקר ומחצית' בערב ואם תהי' כמו שאר המדות שיצטרך לגדוש ישפוך מן הסולת לארץ קצת. כלל העולה מזה דאין ליקח יותר משיעור חלה בכל המדות אך שיש חילוק בכלי עצמה א"כ כלי שלנו שהיא עצמה מחזקת שיעור חלה אין לגודשה דלא ליהוי מותרת כמו בכ"ג דיש איסור בפסח ביש מותרות משום חימוץ מה שאין כן בכל השנה כ"ז פשוט וב"י כת' שאין ראיה מכ"ג דאדרבה איכא ראיה איפכא מהתם לומר שאותה מדה היתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקה היה בה עשרון גדוש עכ"ל אין לדבריו הבנה כלל דמה עשרון גדוש דקאמר הלא כולן היו שוות כמ"ש ומו"ח ז"ל כתב שריב"א לא פי' הטעם כמ"ש רש"י ותו' שזכרתי ולא הרגשתי בזה דודאי ס"ל כן ואינו לומד משם אלא שלא יהיה מותר על השיעור כשהכלי מחזיק בעצמו שיעור חלה וזה פשוט לע"ד:

מותר בדיעבד'. דהא שיעור חמץ אינו אלא כדי הילוך מיל אפי' מונח בלא עסק אלא לכתחלה חשו שמא לא יספיק בידו לכל הצורך לעיסה גדולה יותר מכשיעור ויהיה כמו פנוי קצת מעסק ואסור לכתחילה יותר מבשיעור ואם אינו לש אלא עיסה א' יעשה בריוח שיעור חלה ואין כאן חימוץ משום האי פורתא (ב"י בשם סה"ת):

מ"ג ביצים. עם הקליפות. ב"ח ואחרונים:

ישער. ולא ע"י משקל. וכ' ש"כ סי' שכ"ד שהוא שלשה קווארט שהם ג' זיידליך פחות מעט:

ולא ידחק. ולא יניח ידו על הקמח ד"מ (דלא ילוש יפה ואח"כ בבישולו יתחמץ):

לשם מצוה. וכן בשאיבת המים וכן כשנותן מים לתוך הקמח כמש"ל סי' תנ"ה:

בדיעבד. וכתב הב"י דאפי' עבר במזיד ולש יותר אין לאסור בדיעבד כי יש מתירין אפילו לכתחלה. וכתב המ"א והעול' נוהגין אף לכתחל' להקל ואין כח למחות בידם דיש מתירין וכתב הח"י ומ"מ נ"ל דעכ"פ אם עושין יותר מג' קבין דיש למחות דאפשר בכה"ג אף דיעבד יש לאסור ועכ"פ טוב להזהיר ולזרז ולמהר עשיית' ושלא להשהות בו ע"כ. וכתב המ"א ואם שהו בה שיעור מיל קודם שיתחילו העוזרים לסייע בשעת עריכה אסור ועב"ח ס"ס תנ"ט:

ס"א שהיא מ"ג כו'. עירובין פ"ב: בינונים. כלים פי"ז: והוא. עירובין שם: וכן ישער כו'. כ"כ בתוספתא והביאו תוס' בעירובין ד' א' ד"ה גפן. תניא בתוספתא כו' וכן בסוכה ו' א' ד"ה גפן וש"מ וכ"כ הטור אלא שכ' זה הדרך מפני שלא יוכל לכוין כו': למלאותו מקמח. לאפוקי מס' הרא"ש לשער אותה בדגן שהיה עשרון קודם טחינה וכמ"ש הרשב"א וכן אמרינן במנחות נ"ג ב' ס"ס כי קא כייל כו' וע"ש רש"י ד"ה לכמות כו' דע"כ לס"ד דמקשה בקמח משערינן רק דס"ד אף בשאור לית לן בה והתרצן לא השיב לו אלא דאין משערינן בשאור: והמדה. כמש"ש פ"ז תניא א' גדושה כו' וע' רש"י שם ולרבנן כל המדות במחוקה כמש"ש ואין נ"מ דלד"ה המדה מחוקה: ושיעורה. רמב"ם בפ"ו מה' בכורים וכ"כ בפ"א דעדיות שכן שקל ומצא בקמח מצרים: ולא ידחק. בכל בו נסתפק אם בקמח רפוי משערינן או בעצור וכ' בד"מ ומהרי"ל כ' שלא ידחק כו' שלא יכנס המים בכמה מקומות ויתחמץ בתבשיל ובתוס' דמנחותנ"ב ב' ד"ה חסירה מכאן פי' הר"ח דכשמודדין כו': וטוב לומ'. כמ"ש בפ' כ"ש כי מהפכיתו כיפי כו':

ס"ב אם לש. וראיה משתי הלחם שבאות מצה ונילושות שתי עשרונים וכן בלחמי תודה אמרו שאפאן ד' חלות יצא ועשרים עשרון הי'. אבל אין ראיה משם כמ"ש בפ' כ"ש ל"ו א' מ"ש ממנחות כו' ושם ל"ז א' אם אמרו כו' ובמנחות נ"ז ב' מנחת נסכים מגבל' במים כו' ובפ' כ"ש ל"ו א' אין לשין כו' ולר"ג ישרף מיד וע' מ"א דאע"ג שאין כו' ולא אסרו אלא משום דמרוב גודלה א"א לעסוק בכל העיסה:

ס"ג אע"פ כו' בי"ט של פסח כו'. פלוגתא דרב ושמואל ויש פוסקין כרב דהלכתא כרב באיסורי ויש פוסקין כשמואל משום דהל' למעשה אתא לאשמעי' ואפשר דרב מודה ליה והרי"ף ורמב"ם פ' כהאוסרין וכ' הרא"ש שם דוקא לדידהו שהיו מפרישין חלה כשיעור אבל לדידן ד"ה אסור ומיהו נ"מ ליו"ט ש"פ והר"ן כ' דבי"ט ש"פ ד"ה מותר דלא גרע מנחתו' שמודד תבלין לקדירתו אבל התו' והג"מ כ' דגם בי"ט ש"פ אסור לדידן אלא יקח מאומד הדעת ועסי' תנ"ז ס"א דיכול למעט מעשרון: סי' תנז ס"א מפני כו' ומוטב. כמ"ש שם הני נשי דידן כו': לכן כו' שישקו. כמ"ש בחלה העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו: ואם א"א. עמ"א וכן אמרו בירושלמי פ"ב דחלה: שיתן כו'. שם דעבדן כר"א כו': וזהו הדרך כו'. מפני חשש חימוץ וכ"מ בגמ' דקאמר דעבדן כר"א כו': ואם היה כו' ואפילו. כמ"ש עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. רק שיהיו שתיהן לפניו כמ"ש בי"ד בסי' שכ"הס"ב וכמ"ש ספ"ב דחלה ובנדה ז' א' דבעי מן המוקף ואע"ג דבבכורת ל' א' אמרו חלת ח"ל אוכל כו' וע"ש בתוס' בד"ה אוכל אבל בתוס' דנדה ז' א' ד"ה ומקפת כ' דוקא בעיסה שנילושה ביחד והיתה כבר מחוברת הקילו בחלת ח"ל וכ"כ ב"ה בי"ד סי' שכג ס"א ודוקא כו': ואם לקה כו' או כו' ואם. והביא הרא"ש ראיה מפ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסה כו' כיוצא בו זיתי מסיק כו' אם יש לו פרנסה כו' וז"ש ואם מכיר כו' ואם לאו כו' וז"ש צריך ליקח כו' ושם בתוספתא דחלה פ"ב ה"ז מביא קמח ממקום אחר כו' וז"ש או ילוש עיסה כו': ס"ב הלש עיסה. כר"א דרבי שם פסק כוותיה ואע"ג דר' יצחק פליג עליה קי"ל הלכה כר' מחבירו. רי"ף שם וש"פ. והג"מ ומרדכי בשם ר"ח כ' מטעם אחר אפילו לא טבל הואיל ויכול לטבול דקי"ל כרבה שם בפלוגתא דהואיל דס"ל דאמרינן הואיל ושמעתי' כר"א אתי וקי"ל כר"א כנ"ל וערא"ש שם וראי' דהלכה כרבה ממ"שש א"ל רבה לר"ח לדידך כו' א"ל מדאורייתא כו' אבל חלקו עליו וכ"כ הטור וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן דאנן לא קי"ל כן דהא אמרינן בפ"ק די"ט ד' א' אלא הכא בהכנה דרבה וכו' וקי"ל כרב שם וכ"כ הר"ן כיון דמחוסר מעשה לא אמרינן הואיל ור"ל כמש"ש ס"ב א' ועתו' שם ד"ה האי כו' ובנזיר ס"ד כ' ד"ה אמר אביי כו' ועתו' בפסחים ס"ט כ' ד"ה האי כו'. וע"ש צ' ב' בסוגיא שם: שאם כו'. רש"י שם: אינו. כמ"ש בפ"ג די"ט מעש' ושאלו את ר"ט עליה ועל החל' מנטמא' כו': ואינו רשאי כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת: ואם שכח. כב"ב בפסחים שם דת"ק ל"פ עליה אלא לכתחלה אבל בדיעבד מודי ליה כמש"ש תפח תלטוש בצונן. תוס': ואם יש. בכורות נ"ד א' הלכך נדה כו': כהן כו'. רי"ף אבל ש"פ פסקו כתוס' דאף בכהן גדול מותר ע"י הואיל והרא"ש וש"פ כתבו דאפי' לא טבל או ליכא כלל כהן שרי ע"י ביטול ברוב כמ"ש בבכורות כ"ז א' וכ"כ הג"מ אלא דאנן קי"ל דוקא לכהן כמ"ש בי"ד וע' הג"מ פ"ג מהי"ט ס"ו וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן דבעינן דוקא לכהן דמ"ש מבטל ברוב היינו שאם נתערבה כבר בכמותה או בפחות ממנה כמ"ש בפ"ק די"ט דבאיסורא דרבנן מבטלין כה"ג ועי"ד סי' צט ס"ו: או גדול כו'. הרא"ש ותוס' דנדה ל"ב א' ד"ה והטבילוה וש"פ כמ"ש רש"י בבכורות כ"ז א' כפי' הראשון וכ"ד תוס' שם ד"ה הלכך וכ"ה במתני' דסוף חלה וטבול יום אוכלה ובטבול יום דטומאה מגופו דבאינה מגופו א"צ טבילה כמ"ש בבכורות שם ופירש הרמב"ם דמ"ש וטבול יום אוכלה קאי אחלה ראשונה ואינה נשרפת אלא בשאין שם קטן או גדול שטבל וכמ"ש בבכורות שם ואי ליכא כו' דחלה שניה א"צ טבילה כמ"ש בבכורות שם ודלא כפי' השני שברש"י שם בשם שאילתות וכ"פ בי"ד סי' שכב ס"ה ואף לפי' התוס' דקאי על השני' כ' דוקא במקומות הסמוכין וע"ש בבכורות ובר"פ כל הבשר וכן דעת כל הפוסקים כרמב"ם ורש"י כנ"ל וכן עיקר: וי"א שאין. עמ"א וצ"ע דהא בתרומה דרבנן סמכינן אחזקה וכמ"ש בפ"ב דכתובות הרי אתם בחזקתכם במה כו': י"א דמותר. ר"ל אע"ג דבשאר ימות השנה אסור כמ"ש בפסחים שם הא קא מפקע ליה מחלה ובירושלמי רפ"ג דחלה הדא אמרת שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין ואף לת"ק דפ"ב דחלה שאמר מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה כו' היינו לדידהו אבל לדידן מודה ת"ק לר"ע דאל"כ ישתכח תורת חלה. רשב"א ועיין בירושלמי הנ"ל אבל בכה"ג מותר כמש"ש בפ"ג דפסחים הל' ג' מתניתין בשנטמאת לאחר גלגולה אבל אם נטמאת קודם לגלגולה יעשנה קבין ויש לדחות דוקא בימיהם ולת"ק שאמר יעשנה קבין כו':

מימרא דרב פסחים מ"ח

טור וש"פ

תשובת רשב"א והרא"ש בהלכות חלה וש"פ

טור בשם ה"ר יונה ורא"ש וש"פ

תוספות ורא"ש לדעת המתירין

שם בביצה נ"ט

הרי"ף ורמב"ם והעיטור וש"פ