דין מים שלנו. שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ״ה - 6 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן תנ״ה
סעיף א׳
דין מים שלנו. ובו ו סעיפים:אין לשין אלא במים שלנו בין שהם מי בורות ומעיינות בין שהם מי נהרות ושואבים אותם מבעוד יום (סמוך לבין השמשות) (ד"ע והגהות מיימוני פ"ה) או בין השמשות ואין לשין בהן עד שיעבור הלילה כולה ויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה ואם הזמן חם יניחם במרתף שהוא קר ואם הזמן קר יניחם באויר כי המרתף הוא חם וצריך להשכים ולהכניסם לבית קודם שיזרח השמש ואפילו ביום המעונן: הגה ואם לא הכניסם בהשכמה אם לא עמדו כ"כ עד שהוחמו אינו מזיק ויותר טוב להעמידם תחת התקרה שמא ישכח להכניסם בהשכמה (ב"י בשם א"ח) וכשמוליך המים תחת אויר הרקיע יש לכסותן (ת"ה סי' קט"ו בשם סמ"ג וסמ"ק ומהרי"ק) כשחל פסח באחד בשבת יש לשאוב המים אור י"ג דהיינו בליל ה' (מרדכי ספ"ק דפסחים) לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות (אשר"י ומרדכי) אבל כשהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים טוב יותר לשאוב מן הבארות (מהרי"ו) אין לשפוך מים שלנו מכח מת או תקופה הנופלת (מרדכי פרק כל שעה והגהות מיימוני פ"ה) ומ"מ טוב לכתחלה להשים בהם ברזל גם אסור לשאוב מים ע"י עכו"ם למצות של מצוה ואף לשאר מצות ישאב ישראל (מרדכי ומהר"י ברי"ן ומהרי"ל) אם אפשר ונוהגים ליטול מים מיוחדים למצה של מצוה ונוהגין ליקח כלי חרס חדשים ואין לשנות המנהג אבל בשל עץ אין להקפיד (כל בו):
סעיף ב׳
יש אומרים שמים המכונסין בסוסטירנ"ה מותר ללוש בהם סמוך לשאיבתן ואין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק:
סעיף ג׳
אין ללוש במים חמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה ולא במים הגרופים מדוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרים אפילו כשאין האש תחתיו ואם עבר ולש בין באלו בין במים שלא לנו אסור ויש חולקים ומתירים בלש במים שלא לנו ויש אומרים דבשוגג מותר ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם: הגה ואפי' בלא דחק יש להתיר אם עבר בשוגג ולש במים שלא לנו: (רבי' ירוחם וב"י):
סעיף ד׳
מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו לשין בהם:
סעיף ה׳
נוהגין שלא ליתן מלח במצה ונכון הדבר: ואפי' בדיעבד יש לאסור (מרדכי וד"ע):
סעיף ו׳
לש המצ' בקצח ושומשמין ובמיני תבלין כשר' כיון שיש בה טעם מצה ומ"מ אין ליתן בה תבלין לפי שהוא חד ומחמם העיסה: הגה ופלפלין אפי' בדיעבד אסור וכן אם נפל בה סיד (מהרי"ב):
סמוך לבין השמשות. דמן הדין לשואבן בה"ש ממש כדי שיצטננו המים במחובר י"ב שעות ביום שהמעיינות צוננין ביום וי"ב שעות באויר בליל' כמ"ש מהרי"ל אלא שא"א לכוין ממש ב"ה רשאי לשאוב סמוך לב"ה ואין להקל לשאוב ביום דלדעת רא"מ אינו נכון כ"ש שלא לאח' לשאוב בלילה דבהא כ"ע מודו וכ' ב"י דאם שאבן אחר תחלת הלילה אין להם תקנ' ואסורי' המים לעולם אליבא דרא"מ עכ"ל ד"מ וב"ח כ' דבדיעבד אם נשאבו בלילה יש להקל ללוש בהן ביום ועסי' רס"א שיעור ב"ה:
ב׳
אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש (ב"י א"ח) עסי' תנ"ט ס"ה:
ג׳
יש לכסותן. שלא יפול דבר לתוכן אבל אין לחוש שיתחממו שכבר שקעה החמה (ת"ה):
ד׳
בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ"ש ואין יכולין לשאוב במ"ש ולא בע"ש דצריכין לשאוב ב"ה ואין שבת מכינה לי"ט לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' (ב"י) ועס"ס תרס"ז וא"כ אף האופין בי"ט שני אסורין לשאוב ב"ה בי"ט דאין י"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד ועסי' תנ"ח ונ"ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע"ש מבע"י ערסי' זה או יצוה לעכו"ם לשאוב בין השמשות עיין סי' ש"ז וסי' ת"ס או יקח מים השאובין בביתו אף על פי שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא"א בע"א:
ה׳
מן הנהרות. מפני שהחמה מהלכת ביומי ניסן תחת הקרקע ולכן הבארות רותחין אבל הפשרת שלגים וגשמים לעולם רותחין:
ו׳
ולא מן הבארות. שהחמה מהלכת תחת הקרקע:
ז׳
אין לשפוך. דשומר מצוה לא ידע דבר רע:
ח׳
או תקופה הנופלת. ובי"ד סי' קי"ו כ' שאין סכנה אלא כששותה בשעת שהתקופ' נופלת (וכ"ה בס"ח):
ט׳
ברזל. ולא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם רק יתלנו במשיח' (מהרי"ל) ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם (הגמ"נ ד"מ): נוהגין לסנן המים (מהרי"ל) כ' מט"מ שאין ליקח כלי לשאוב מים שהי' בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב: (ונ"ל דע"י הגעלה שרי) גם לא יהא בכלי נחושת שמתחמם עכ"ל, ומיהו ראיתי נוהגין ללוש בעריבות של נחושת וכ"כ בסמ"ג ע"ש:
י׳
בשל עץ כו'. וה"ה כלי חרס מצופין עסי' תרע"ג ס"ג:
י״א
בסיסטירנ"ה. דהבנין מפסיק בינו לקרקע וגם מלמעל' הוא מכוסה והוי כאלו הן שאובין:
י״ב
מדוד גדול. שחום הדוד מחזיק חומו (רש"י) ולא מיירי שנתחממו המים על האש דא"כ אפי' נצטננו לגמרי אסור אפי' אינו במולייר אלא שנתנו מים למולייר אף בלא אש אסורי' שהמולייר שומר חומו וכ"כ האגור בהדי' (תשובה רמ"א סי' ל"ה):
י״ג
שנחשתו עבה. פרש"י שהשוליים שלו עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס ע' בשבת דף כ"א:
י״ד
ובשעת הדחק. פי' הב"ח שאם אין לו מים אחרים מותר ללוש בהם וחלק על הש"ע ול"נ דאף הש"ע לא נתכוין להתיר אלא אם לש בדיעבד ואין לו עיסה אחרת וע"ז קאי רמ"א וכ' ואפי' בלא דחק יש להתיר אם עבר בשוגג וכו' ועמ"ש ס"א:
ט״ו
חד בתרי. משמע דבבציר מהכי לא בטיל (ב"י) אבל בסמ"ג וסמ"ק כתבו דבטיל ברוב וכ"מ בי"ד סי' צ"ח וקי"א ע"ש ולכאור' נרא' דמותר לערבן לכתחלה דהא אין הטעם משום איסור אלא שכשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין וא"כ מותר לצננן לכתחלה וצ"ע:
ט״ז
יש לאסור. ז"ל ד"מ ולפימ"ש סי' תס"ב אפי' בדיעבד יש לאסור וכ"פ המרדכי דהאוכל מצה מלוחה כאוכל חמץ עכ"ל, ונ"ל דאם נפל לתוכה גרגיר מלח תאפה מיד כמ"ש סי' תס"ב ואי משום שמחמם יש לסמוך על הכל בו שכ' דמעט מלח אינו מחמם ועבי"ד סי' צ"א:
י״ז
כשרה. ומיהו צריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין עיין במנחות דף כ"ג ע"ב בתו':
י״ח
כיון שיש בה. משמע דיוצאין בה י"ח בליל' הראשונ' ומיהו ברמב"ם משמע דה"ל מצה עשיר' וכ"כ המ"מ פ"ו:
י״ט
ופלפלין. אפי' חד קורט עושה כל העיס' חמץ וה"ה מעט סיד (ד"מ מהרי"ב) ונ"ל דוקא כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר, וברמזים משמע דפלפלין שרי בדיעבד ומ"מ אין להקל עמ"ש ס"ה גבי מלח, ונ"ל דזנגביל דינו כפלפל ואפשר דה"ה נעגליך וכרכום:
אין לשין כו'. וז"ל הרא"ש מפני שבימי ניסן המעיינות רותחין ועדיין ימות הגשמים וחמ' מהלכת בשיפולי הרקיע הילכך ממלא מבערב ומצטננין עד למחר. כ' אבי עזרי לפי טעם זה השואב בבוקר ומניחן עד הערב שפיר דמי אבל רא"מ הי' מפרש לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ הלכך אין להם תקנ' אלא שלא יהיו בליל' במחובר ולפ"ז השואבין בתחילת הלילה מותרים מיד ואסור לשואבן אחר תחילת הלילה עכ"ל וז"ל סמ"ג אומר הר"א ממי"ץ ואפילו לכתחילה לשין בהן היכא דלא אפשר כדאמר בשילהי כ"ש דרש רב מתנא בפפוניא אשה לא תלוש אלא במים שלנו למחר אייתו כ"ע חצבייהו לגבי' שהיו סבורים שלנו היינו המים של רב מתנא אמר ליה אנא במים דביתו קאמינא פי' שהיו מלינים בלילה ולא מצינו שהתענו מלאכול ופירש"י הטעם דמים שלנו לפי שהחמ' מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין ימות הגשמים כו' ולפי טעמו השואבן בבוקר ומשהן עד ערב מותר ומההיא דפפוניא אין ראיה אך צ"ל הטעם לפי שהחמה מהלכ' בלילה תחת הקרקע: ולפ"ז השואבן בתחילת הלילה מותר מיד ולפ"ז אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה עכ"ל הר"מ והר"י בר נתן פסק בפי' בפסחים אסור לאפות קודם ע"ה ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימור סוף הליל' גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י ולא לפי' הרא"מ עכ"ל. הר"מ המזרחי כ' על מ"ש הסמ"ג ולא מצינו שהיו מתענין מלאכול נראה שהי' בתוך הפסח שהיו לשים במים שלא לנו וכשא"ל אנא בדביתו קאמינא מסתמא התיר להם ללוש במים שלא לנו שא"ת שבאותו יום לא אכלו מצה אלא פירות למה לא הזכירו זה בתלמוד ללמדינו זה וליכא למימר שהתיר להם המצות האפויות שהיו שוגגין בלישתן דדוקא עברה ולשה הוא דאסר רב אשי אבל שוגג לא ולא שיתיר להם לכתחלה דהא מסתמא ביערו כל המצות שלהם קודם שהלכו אצלו משום איסור חמץ (ולפ"ד לא היה צריך לזה דא"כ גם ע"ז קשה ה"ל לתלמוד להזכיר חידוש זה דשוגג מותר) שאם היה בשבת שלפני הפסח מאי ולא מצינו שהתענו דקאמר והלא בע"פ כבר אכלו חמץ ד' שעות ובערב כבר יכלו ללוש במים ששאבו בבוקר שכבר עברו עליהם י"ב שעות כדעת רש"י או שישאבו בתחילת הליל' שהן מותרים מיד כדעת הרא"מ כו' אך ק' מנ"ל דההיא דרשה היתה בתוך הפסח דלמא בשבת שלפני פסח הית' והתיר להם בע"פ משום קיום מצות דאכילת מצה ולא בתוך הפסח דאין שם קיום מצוה ע"כ דברי המזרחי. ומהתימא עליו לפי סברתו שהקש' דלמא בשבת שלפני פסח היתה למה הוצרך להקשות משום קיום מצות מצה ה"ל להקשות דלמא דרש להם בשבת שלפני פסח דלא ישאבו אלא במים שלנו וסברו מים של רב מתנא ולמחר בע"פ אמר להם שישאבו בע"פ בתחלת הליל' כדעת רא"מ דלא יצטרך לחלק בין לילה ראשונ' בין שאר הפסח דזהו חילוק דחוק כמ"ש עליו ב"י דכל שיש איסור חמץ אין חילוק בזה או ה"ל להקשו' מ"ש הוא עצמו להוכיח שסובר הרא"מ דהיה הדרש' בפסח ולא בשבת שלפני פסח וע"ז ה"ל להקשות מנ"ל להרא"מ באמת שלא היה בשבת שלפניו וכבר הרגיש בזה בב"י ולע"ד נרא' דאדרבא ס"ל להרא"מ דבשבת שלפניו הית' הדרש' כדרך כל הרוצה ללמוד וללמד הל' פסח קודם פסח ומ"ש המזרחי דהא כבר אכלו חמץ ד' שעות בע"פ ולערב ישאבו ויאפו תמהתי למה לא דקדק הרב מזרחי ל' הרא"מ שאמר שהתענו מלאכול ולמה לא אמר שהתענו לחוד והאי מלאכול שפת יתר הוא לכאור' אלא נראה דלאו תענית גמור כל היום קאמ' אלא על זמן האכיל' שהוא תחל' הליל' ממש דממהרין לאכול שלא ישנו התינוקות כמ"ש סי' תע"ב ותו דס"ל כמ"ש הטור בסי' תנ"ח בשם הר"י הכהן שבליל י"ט אין לטרוח ביו"ט לאפו' מצה מ"ה ניחא כאן וה"ק שא"ת ששאבו בתחלת ליל פסח ויתעכבו בשאיב' ובליש' ועריכה ואפיה יתבטל זמן אכיל' שהוא ע"פ הדין וע"כ אמר ולא מצינו שהתענו מלאכול פי' זמן האכילה הראוי' אלא ודאי שהתיר להם ללוש מיד במי' שלא לנו בשלמא לרש"י אין ראי' דאיכ' למימר שהיו להם מים אחרים בבתיה' והיו ממתינים עד אחר חצות ואפו מצות אחר י"ב שעות ואכלו בערב אבל לפי' רא"מ יש ראי' כמ"ש ובזה מתורצים גם קושית אחרות של המזרחי שהביא ב"י ע"ש. כ' עוד המזרחי לדעת הרא"מ צ"ל שהוא סובר שאם שאבן קודם תחילת הלילה בעוד השמש על הארץ אין ללוש בהם מפני שצ"ל ביום מחוברין בקרקע שהקרקע ביום קרה ומקררתן דאלת"ה אין ראי' מפפוניא אף לפי דבריו דמצינו למימר שלשו מה שנשאבו ביום וכ"נ מדאמר השואבן בתחלת הלילה משמע הא אם שאבן קודם תחלת הלילה או אחריו לא עכ"ל. והב"י חולק ע"ז דא"כ היכי קאמ' דאין לשין אלא במים שלנו דלילה מאי עבידתי' דאם נשאבו בעוד השמש על הארץ או אחר תחילת הלילה אפי' לנו אסור. ואם נשאבו בתחילת הלילה אפי' לא לנו מותר אלא ה"ל למינקט אין לשין אלא בנשאבו בין השמשות וע"כ פי' דלדעת רא"מ ג' חלוקים יש בדבר נשאבו ב"ה מותרין מיד נשאבו אחר תחילת הלילה צריך להמתין עוד יום ולילה נשאבו ביום צריך להמתין אותו יום ולילה שאחריו והיינו דאמר במים שלנו עד שילינו לילה א' שלימ' ויתקררו בקרירת' וכשנשאבו אחר תחילת הלילה הטעם מפני חום השמש שתחת הקרקע וכשנשאבו ביום אע"פ שהקרקע היא קר מ"מ אינם מתקררין מרתיחתן עד שיעבור עליהם י"ב שעות וכיון שהעולם חם ביום והמים מתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן כמ"ש הרי"ף והר"ן אינם מתקררין עד ליל' א' אבל בנשאבו ב"ה אע"פ שמתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן סובר הרא"מ כיון שהעולם קר באותה שעה מיד הם מתקררים. ולפ"ז הא דאמר השואבן בתחלת הלילה מותרי' מיד ה"ק דאז הם מותרים מיד אבל אם שאבן קודם תחלת הלילה בעוד השמש על הארץ או אחר תחילת הלילה אסור עד שיעבור לילה שלימה והא דאמר אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר לאו למימרא דאין להם תקנ' לעולם אלא ה"ק דתקנ' די"ב שעות בתלוש לא אהני להו כשישאבו ביום או אחר תחילת הלילה אלא ליל א' שלימ' עכ"ד הב"י וק"ל טובא בפי' הרב"י דהא קפידת הלילה היא מא' משני דרכים דהיינו או מפני שבשיעור ליל' יצטנן הרתיח' שבה כבר כפירש"י או שבליל' עצמה יש בה רתיח' כפי' הרא"מ ולפי דברי הב"י של הרא"מ בנשאבו ביום נתחממו מחמת תנועתן ויצטרך להמתין ליל' אחת כדי שיתקררו ובשואב בלילה הם רותחים מצד הלילה להרא"מ א"כ יסבור הרא"מ תרי כוחות יש בליל' הא' קירור ותיקון על רתיחת' שנשאבו ביום והשני רתיחת המים במחובר בלילה למה כ' הרא"מ בנשאבו ב"ה שמותרין מיד מנליה הא כיון שעכ"פ יש רתיחה מחמת תנועת השאיבה ודאי גם בזה צריך לילה אחד שלימה לקרר כמו ביום. ומ"ש בית יוסף בזה כיון שב"ה קר מיד הם מתקררים הוא דבר תמוה מאוד דמנליה לר"מ שהרתיחה יתקרר ברגע א' כמימרא מיד כששואבן. ותו כיון שרתיחת היום ע"י תנועתן ורתיחת ב"ה שוין הם למה לא סגי בשואב ביום במה שימתין עד ב"ה ויתקררו כמו דסגי בנשאבו ב"ה. ואדרבה ק"ו הוא שיועיל קירור ב"ה לרתיחת שאיבה ביום שהוא זמן מרובה כיון שיועיל קירור ב"ה למה שנשאב ב"ה כיון שהרתיחות שוין ואיני יודע מקום ליישב דברי רבינו בעל ב"י בזה ומה חשש על ככה: ותו מה שדחק עצמו לפ' לשון אין להם תקנ' שזכר הרא"מ ועל מה שקשה מאי מייתי הסמ"ג ראיה מפפוניא מכח פי' הרא"מ ולא מפרש"י הא גם להרא"מ אין ראיה דשמא שאבו בתחלת הלילה פי' ב"י דהראיה של הסמ"ג היא מדאיצטריך הגמ' למיכתב האי עובדא דבפפוניא שהוא שלא לצורך ש"מ דקמ"ל דהיתר ללוש במים שלא לנו בשלמא לרש"י אין ראיה די"ל דקמ"ל דיש היתר כשישאבו בבוקר וימתינו עד הערב משא"כ לרא"מ דלא סגי בכך א"כ ודאי נכתב בגמ' האי עובדא כדי להשמיענו דמותר מים שלא לנו היכא דלא אפשר אלו דבריו של ב"י אף שאין זה לשונו: ותמהתי למה נטה הרב כאן מדרכו דרך האמת בכל מקום ונטה עצמו לצד פלפלתא חריפתא ולפ' מה שלא עלה על דעת הרא"מ דהרי זכר הוכחתו מחמת שלא מצינו שהתענו מלאכול והרב"י השליך הוכח' זו וכ' הוכחה אחרת דהיינו למה הוצרך למיכתב האי עובדא בגמ' מה שלא נזכר בדברי הרא"מ ותו דלפי פלפול הב"י אף אנו נאמר דגם להרא"מ אין ראי' די"ל דקמ"ל תלמודא דהאי מים שלנו היינו מים דביתו פי' לילה ממש בעי' ולא שיעור לינה כמו לפירש"י דמהני אפילו ביום וזהו ודאי ראוי להודיענו בתלמוד ומו"ח ז"ל פי' ג"כ דלהרא"מ מהני לינת ליל' לנשאב יום ושיכל את ידיו לפ' גם דברי המזרחי שסובר כן והתרעם על ב"י שפי' בדברי המזרחי פי' מוטעה אלא דגם המזרחי ס"ל כן אלא דבשואב בליל' פי' דאין להם תקנה לעולם ותמוה הוא דהא בהדיא כת' המזרחי הא אם שואבן קודם תחילת הלילה או אחריו לא הרי מבואר דקודם הוי כלאחריו ממש ואין חילוק ביניהם. ותו דאין שום סברא לעולם לחלק בין פסול דמחמת רתיחת היום ובין פסול דרתיחת הלילה דמה נשתנה זה מזה ומי הוא הנביא שיגיד לנו שיש חילוק בזה דבגמ' לא הוזכר מזה כלל אלא לנו בעינן בלי שום תנאי. והנלע"ד דפי' הרב המזרחי בדעת הרא"ם הוא האמת הברור והוא בדרך הזה דלרש"י אין רתיחות לליל' מצד שהוא ליל' כלל אלא מצד שעדיין ימות הגשמים הם והמעיינות רותחים תמיד ביום ובליל' ולא בא הליל' אלא לתיקון הרתיחה והיינו שבזמן לילה יתקרר וא"כ ג"כ בממתין ביום שיעור לילה די בכך והרא"ם ס"ל דליל' דנקטו כאן היא בשביל שיש בה רתיחות מצד שהשמש הולכת תחת הארץ וביום פשיטא דיש חום השמש על הארץ ובודאי יש רתיחו' אלא דקמ"ל בגמ' דגם בלילה יש רתיחות כמ"ש ורתיחות הלילה ודאי אין לנו לו' דוקא כשהם מתחממים כל הליל' כולה דוקא יש רתיחות הא אם נפחת משיעור כל הלילה לא אין לנו לו' כן דא"כ למה הקפידו על לינת לילה שיהיה בתלוש הלא די במה שיהיו מקצת הלילה בתלוש אלא ודאי דגם במקצת הלילה יש חימום ועכ"פ ברוב הלילה. ודבר זה א"א להתברר ע"כ הרחיקו חכמים שיהיו תלושי' כל הלילה וגם זה לא ממש כל הלילה אלא אם בהתחלת' ממש נשאבו לא קבלו עדיין רת חות באותו משהו שהי' בלילה ולזה נקט הרא"מ היתר בנשאבו תחלת הליל' דמשמע בליל' ממש אלא שהוא שיעור קטן. והטור כ' והשואבן בערב עד שקיעת החמה מותרין מיד הוא בא להרחיק מן העביר' עוד ביותר שיזהר מלשאוב אפי' בהתחלת הלילה משום הטועין ונמצא דלק"מ מ"ש הב"י הל"ל אין לשין אלא במי' שנשאבו ב"ה דהאמת אין כן דאף שנשאבו בהתחלת הלילה מותר דג"ז מקרי מים שלנו ואין איסור אלא בנשאבו חלק גדול קצת בלילה וביום פשיטא ליה להרא"מ דאסור ולא מטעם שזכר הרב המזרחי לשיטת הרא"מ דבעי' שיהיה כל היום קריר מחמת קור הקרקע דע"ז ודאי יש להשיב כשישאבו ביום וישימם במרתף או במערה יתקררו ג"כ כמ"ש ב"י בזה. ותו דאם יש חימום ביום מה מועיל קרירת הקרקע אין זה אלא תימה אלא העיקר דיש חימום ביום ובלילה דביום השמש על הארץ ומחמם המים ובלילה השמש תחת הארץ ומחמם ונמצא שאין היתר אלא בשעה שאין חימום והיינו בתחיל' הלילה וכ"ש ב"ה שקודם לו וכל הנאסר דנשאב בשע' שיש רתיח' הן ביום הן אחר תחלת הליל' אין לו תקנ' כלל דה"ל כמים חמין שאין צינון מועיל בהם כלל וכל זה למד הרא"מ מל' התלמוד אין לשין אלא במים שלנו דא"ל דביום מותר הל"ל אלא בנשאבו ביום וגם א"ל דבמקצת הלילה אפי' בהתחלה אסור דהל"ל אלא בנשאבו ב"ה או אין לשין במים שנשאבו בלילה אלא ודאי דגם בליל' יש היתר דהיינו בהתחלת' ולזה אמר שלנו דהיינו כדרך הלינה שהיא קרוי' ע"ש רוב הלילה שזה קרוי לינה גם אצל האדם ובזה אנו לומדין שאם שאבן בתחלת הליל' קרוי' שפיר מים שלנו ונמצא דברי הרא"מ וסמ"ג נכונים וברורים דהרא"מ אמר דיש ראיה דלכתחלה יש להתיר במים שלא לנו היכא דלא אפשר דאל"כ מה עשו בני פפוניא אחרי שנודע להם האיסור כדי לאכול בערב בשעת אכילת מצה דהיינו בהתחלת הלילה תיכף דאז היה צריך לשאוב וללוש ולאפות ואין דבר זה כדאי להסתירו והיה לבעל התלמוד להשמיענו דדחינ' המצוה בזמנ' עבור זה אלא ודאי שזה אינו דמותר אפי' לכתחלה היכא דצריך לכך ודברי הסמ"ג במ"ש הר"י בר נתן שכ' דאסור לאפות קודם ע"ה דשמא סוף הלילה גורם הצינון וכ' ע"ז אמנם אין שייך איסור זה אלא לרש"י עכ"ל מדתלי ענין הליל' בצינון משמע שיש להריב"ן פי' אחר בדברי רש"י דהיינו שיש רתיחות מצד שהם ימות הגשמים והמעיינות רותחין וצריך צינון והצינון לא תלוי בזמן אלא דוקא בליל' שאז יש צינה אלא שגם בלילה עצמה י"ל דוקא סוף הלילה גורם הצינון כיון שרוח צפונית מנשבת אז כמ"ש הסמ"ק ע"כ כתב הסמ"ג אמנם אין איסור זה אלא לרש"י לשון אמנם משמע דלא ס"ל לריב"ן כרש"י שהביא הסמ"ג תחלה שבי"ב שעות תליא מלתא אלא דוק' בלילה דבצינון דלילה דוקא מישתרי אבל להרא"מ אין שייך איסור זה דסוף הליל' משום גורם הצינון דלהרא"ם לא תלינן צינון בלילה כלל אלא הליל' משתמש' לאיסור דוקא וא"כ מה לי לסוף הליל' או לתחילת' דאם נשאבו אחר תחל' הליל' תיכף נאסרו לעול' ואם בהתחל' הליל' אין כאן איסו' כלל א"כ מה לנו לעמוד השחר ונשא' עלינו לתרץ קושי' הרב"י על הרב המזרחי דבהג"מ אח' דברי הרא"ם ויש אוסרין כשנשאבו מבע"י אף כי לנו אח"כ כל הליל' ולדעת המזרחי היא סברת רא"מ ומאי ויש אוסרי' עכ"ל ותמהתי ע"ז דהא ב"י דחה אותה סברא שיהי' אסור אף בלינת לילה כשנשאבו מבע"י בכמ' הוכחו' לפי דעתו והרי בפירוש מצינו סבר' זו ליש אוסרי' וא"כ למה לא נייחס סבר' זו גם לרא"מ ולשון יש אוסרי' שזכר הגמ' הנ"ל אין מזה סתירה לדברי המזרחי כי בדברי רא"מ לא נזכר בפירוש איסור מבע"י כמ"ש היש אוסרים וכן תמצא בדברי הטור סי' תס"א אחר שכ' דברי ר"ת כתב ויש אוסרים ור"ת עצמו אלא שלא זכרו בפי' והדברים שזכרנו נזכרים בפי' בסמ"ק סי' רנ"א וז"ל ואין לשין אלא במים שלנו ויש מחמירין לשאוב המים בין היום ובין הלילה ומורי הר"ר יצחק אומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ועוד דה"ל למיתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה רק מחצי לילה עד ע"ה שאז רוח צפונית היא מנשבת עכ"ל הרי מבואר כמ"ש דהיש מחמירין הוא דעת הרא"מ דבתחלת הלילה מותר רק מחמירין שלא לשאוב אפי' בתחלת הלילה רק בין היום ובין הלילה ומורי הר"ר יצחק אומר כיון שמצד הדין מותר בתחלת הלילה ואנן אינן מלאכי שרת לכוין איזה זמן מיקרי התחלה ע"כ בודאי מצד הדין הוא מחצי לילה עד ע"ה: ולענין הלכה כ' ב"י נקטי' לשאבן מבע"י או ב"ה ואין לשין בהם עד שיעבור עניהם הלילה כולם עכ"ל מ"ש מבע"י הוא לשיטתו שפי' דברי הרא"מ דבנשאבו ביום יש להם תקנה בלילה אח"כ אבל לפי' הרב המזרחי דבנשאב ביום ונשאב בלילה אחר תחלת הלילה אין תקנה לעולם ופי' זה הוא האמת גמור כמ"ש א"כ אין לנהוג לשאוב מבע"י אע"ג דאין לאסור השואבן מבע"י ומלינן אח"כ דיש לו לסמוך על דברי רש"י מ"מ לכתחלה ראוי להתרחק מלשאוב עד כי תשקע החמה והמתאחר קצת הוא מרויח טפי כי אפי' בתחלת הלילה יש היתר גמור כמ"ש וא"כ כל שספק לו בשקיעת החמה יאחר ולא יקדים עצמו ויוצא לד"ה וכ"כ המרדכי בפ' כ"ש וז"ל ועוד כתבו קדמונינו נהגו לשואבן אחר שקיעת החמה ובה"ג כ' מצוה למימלי מיא ביני שימשי וכוכבי עכ"ל וכן יש לנהוג הלכה למעשה:
ב׳
לכתחלה יש לשאוב כו'. דרש"י כ' דעיקר הקפידה במים שלא לנו הוא במעיינות ובורות דהם רותחין אבל לא נהרות שבניסן אין החמה מהלכת במים אלא שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות והכל בו כ' ע"ז ואין זה כלום שאף בנהרות המושכים מכה עליהם חום השמש ביום ומחממן ע"כ טוב עכ"פ לכתחלה לשאוב מהנהר כ"ז שאפשר:
ג׳
אין לשפוך כו'. הטעם במרדכי דליל שמורים הוא לה' וכ' עוד ואפי' בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שיארע דבר תקלה במצות השם עכ"ל ומ"מ נראה דבשאר לילות יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים משא"כ בליל דקודם פסח דהם של מצות מצוה אסור לשפוך אותם דהוי מזלזל במצות ומראה עצמו כמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מהתקלה וקל בעיניו מאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע:
ד׳
ברזל. הברזל שמשים תוך המים יזהר שישים אותו בענין שלא יצטרך להכניס ידו בשעת לישה כי ידו מחמם המים גם יהי' הברזל נקי (כ"כ מהרי"ל):
ה׳
בסיסטירנ"ה. הוא חדר הבנוי תחתיו וסביבותיו והרי הם כמכונסים בכלי ואינם מרתיחים מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע שהרי הבנין מפסיק ביניהם לקרקע אלא שכ' ב"י שהוגד לי שמים אלו בחורף הם חמין כמו מי באר וע"כ אין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק דהיינו סמוך לשאיבתן:
ו׳
ואפי' בלא דחק כו'. הרא"מ וסמ"ג וסמ"ק מתירין אפי' לכתחלה במקום שלא אפשר בענין אחר ונראה דבלילה ראשונ' יש לסמוך עליהם כדי שלא יבטל מ"ע דאכיל' מצה כיון דבשוגג מותר אבל לא בשאר הימים אלא יאכל דברים אחרים: הב"י הביא דברי המרדכי שכ' וז"ל מעשה אירע בפסח שחל בא' בשבת וגם נפל' התקופה בליל ה' שלפניו ואעפ"כ לא חשו ולשו במי' השאובין בלילה וכ' רי"ח דאין להקפיד דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע וכת' אח"כ המרדכי שלא אפו רק לצורך יום א' דאין י"ט מכין לחבירו גם הרוקח הביא דין זה אלא ששם כתוב שבליל ו' נפל' תקופ' רק ששם כתוב מעשה שהיה פסח בשב' ובודאי הוא ט"ס דמוכח וצ"ל בא' בשבת ודברי ב"י בזה מחוסרי' הבנ' לכאור' ורבי' מסתפקים כו' ונ"ל דבריו דהוא הבין שבליל שבת נפלה התקופה והיו שואבים מים בליל' ואפו מצות בליל מ"ש דהיינו ליל א' דפסח ובדרך זה מתפרשים דברי המרדכי ולא היו רוצים לשאוב בליל מ"ש דס"ל כרש"י דלעיל דבעי' י"ב שעות בכל גווני ולא חששו להתקופה שהיתה בשעת השאיב' וכת' בזה ר"י חסיד דשפיר עבדי דשומר מצו' כו' וממילא ס"ל דאופין בליל י"ט שחל בא' בשבת דאל"כ אלא אופין בע"ש אין מקום לפרש דברי המרדכי וכ' ב"י עוד דאפילו לפ"ז לא מתיישבים שפיר דברי המרדכי דיש לתמוה למה עברו על סכנת התקופה ולא שאבו מע"ש ביום ותירץ דשמא ס"ל דביום אין לו תקנ' כדעת הרא"מ וכפי' המזרחי בו וז"ש ב"י ואפשר דס"ל כמי שאומר דכל כה"ג לא חשיבי מים שלנו והיינו המזרחי אח"כ הקשה ב"י למה נסתפקו שם בשאיבת ליל שבת מחמת התקופה דמשמע דבלאו התקופה לא ה"ל לשום ספק הא אפי' בלא"ה יש איסור מחמת שאיבה בשבת וא"ת דכה"ג הותר בשבת תקשה לך הא ה"ל אפשרות להיות נזהר גם מהתקופה דה"ל לשאוב בע"ש ב"ה קודם התקופ' שהיתה בליל' מאי אית לך למימר דהיו מתייראין מאיסור שבת א"כ כ"ש קשה איך שאבו אח"כ בלילה ועוד למה היו חוששי' מהתקופה כלל כיון שלא היתה בשעת הליש' וע"ז השיב דס"ל דכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה יש סכנ' אפי' אח"כ ולא בא לתרץ בזה אלא קושיא אחרונה לאוד כנ"ל לפרש דברי ב"י לפי הבנתו. ומו"ח ז"ל כ' דרך אחר לפרש דבריו לפי הבנת ב"י ולא נייח לי כלל אבל האמת בדברי המרדכי דלא כדרך הב"י אלא דשאבו המים בליל מוצאי יום ה' רק שאח' שאיבתן היתה התקופה בלילה ההוא או בליל שבת דאין בזה נ"מ ומ"ה לא כ' המרדכי בליל ו' אלא בליל ה' שלפניו ואפו המצות בליל י"ט וקמ"ל שם שני דינים הא' מצד התקופה שאין מזקת במה שלשו מהם מצות אף שעבר' עליהם בתלוש שנית שבאותו ליל' לא היו אופי' רק לצורך יו"ט א' והני תרי דינים לא תלוים זה בזה אלא במעשה ההוא נתחדשו שני דינים ע"כ כ' המרדכי וגם נפלה כו' כלו' שעוד חידוש היה שם אבל בשבת פשיטא שאין שואבין כמ"ש הרוקח דדמי לממלא מים לגינתו וחורבתו בשילהי עירובין וא"כ כל קושיות של ב"י לא שייכים כלל להקשותם כנלע"ד:
לבין השמשות. דמן הדין לשואבן בין השמשות ממש ולפי שאין הכל יודעין לכוין שיעור בה"ש לכן שואבין אותן סמוך לבה"ש אחר שקיעת החמה. (טרם זריחת הלבנה) ובדיעבד אם שואבן בעוד יום או ששואבן אחר תחילת הלילה נראה מדברי האחרונים שיש להקל ללוש בהם אחר י"ב שעות ובתשובת מ"ע סי' ל"ב כתב דאין להקל אלא אם כן בשעת הדחק או הפ"מ. וע' בט"ז שכתב שיותר טוב לאחר השאיבה מלהקדי'. אכן מהרי"ל כתב להיפך וז"ל יותר טוב להקדים קצת משיאחר ע"ש ונראין דבריו וכן משמעות המ"א. ח"י:
ב׳
אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש. ב"י ומ"א:
ג׳
לכסותן. ודוקא כלי חרס ועץ וכהאי גוונא מהני כיסוי אבל אם הם בכלי זכוכית לא מהני כיסוי. ח"י ע"ש:
ד׳
בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ"ש ואין יכולין לשאוב במ"ש ולא בערב שבת שצריכין לשאוב בין השמשות ואין שבת מכינה לי"ט (ואי לאו משום הכנה ודאי דמותר דכל שבות ל"ג בה"ש) לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' ב"י וא"כ אף האופין ביו"ט שני אסורין לשאוב בין השמשות ביו"ט דאין י"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד. ונ"ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע"ש מבעוד יום ערסי' זה. או יצוה לעכו"ם לשאוב בה"ש עסי' ש"ז. או יקח מים השאובין בביתו אע"פ שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא"א בע"א. מ"א וע' ח"י:
ה׳
ברזל. ויקח ברזל חדש או נקי ויתלה במשיחה תוך המים אבל לא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם המים. ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם. ד"מ מ"א. וכתב הט"ז נ"ל דבשאר לילות אם לא שם בתוכו ברזל לשמור מפני התקופה יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים מה שאין כן במים אלו של מצת מצוה אסור לשפוך דנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע ע"ש ועח"י נוהגין לסנן המים מהרי"ל. כתב מט"מ שאין ליקח כלי לשאוב מים שהיה בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ"ש סימן תס"ב. (וכן אין ליקח כלי נחושת מ"א ולא ראיתי נוהגין כן) ונ"ל דעל ידי הגעלה שרי. מ"א:
ו׳
עכו"ם. היינו לכתחלה:
ז׳
מיוחדים. ויאמר בשעת השאיבה לשם מצת מצוה מהרי"ל ומהרי"ו וכתב עוד מהרי"ל דיש נוהגין ליטול מים מיוחדים לכל לילה בפ"ע:
ח׳
בסוסטירנ"ה. והוא מה שקורין בלשון הש"ס דות דהוא מים מכונסין בבנין שבקרקע שהבנין מפסיק בינו להקרקע וגם מלמעלה הוא מכוסה דהוי כאלו הן שאובין ואין לדמות לזה מה שאנו קורין רע"ר קאסטין בל"א אע"פ שהוא מכוסה למעלה אין לשאוב ממנה להשתמש בהם סמוך לשאיבתו משום דכל שעה ורגע זב לתוכו מן הנהר אכן אם רוצה להלין אותם כמו שאר מים ולשאוב בזמנו מותר לשאוב תחת הצינור או מה שקורין בל"א רע"ר כמו מהנהר או הבאר שנמשך ממנו וכן מהקסטין עצמו אם הוא מכוסה. ח"י:
ט׳
הדחק. ואם יש לו מים שאובין שלנו בתוך ביתו יקח אותם אף שיש לחוש שנשאבו ביום או בלילה ח"י ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' צ"ז מיקל במי הגשמים שנקלטו מהאויר בלילה:
י׳
שנחשתו. פירש"י שהשוליים עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס מ"א. כתב בהגמ"נ ר"י הלבן לא היה מניח ללוש במים שהיו בכלי נחושת שמחמם המים והיה מעשה ואסרו שאר הרבנים כמו כן. מיהו נוהגין ללוש בכלי נחושת וכ"מ בכנה"ג ועח"י ס"ק י'. וכתב א"ז מעשה בא לפני זקני ז"ל באחד ששם מי המצות בבית החורף חם ושאל אם היה הכלי חם כשלקחו ממנו ואמר לא והתיר:
י״א
פושרים. דהיינו כחמימות הרוק ומבואר בטור וב"י דבהנאה מותר לכ"ע אף בלש בחמין:
י״ב
בשוגג. ואין לו עיסה אחרת עמ"א. וכתב ט"ז דבלילה ראשונה יש לסמוך כדי שלא יבטל מצות עשה דאכילת מצה אבל לא שאר ימים אלא יאכל דברים אחרים. (ומשמעות ח"י להיפך דלמצת מצוה עכ"פ לא יקחנו ע"ש):
י״ג
בתרי. משמע דוקא חד בתרי ב"י אבל בסמ"ג והג"מ כתבו דבטיל ברוב וכ"מ בי"ד סי' צ"ח מ"א ומשמע מל' הפוסקים דאם נתערב תוך הלישה אינו בטל דדוקא נתערב קודם הלישה בעינן. (וח"י פסק בשם גיסו הגאון ז"ל שהתיר אפי' בשעת לישה) וא"ז העלה דבדיעבד יש להתיר אף כה"ג. וכתב המ"א ונראה דמותר לערבן לכתחלה דהא אין הטעם משום איסור אלא כשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין. וא"כ מותר לצננן לכתחלה וצ"ע. וכתב הח"י וה"ה לחמי האור מהני האי צינון אליבא דכ"ע וכ"כ הע"ש:
י״ד
מלח. אבל לאחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצות במי מלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בח"ה. ודוקא בח"ה שרי לקטוף אבל בשני לילות הראשונות אסור עיין ט"ז:
ט״ו
לאסור. היינו באכילה אבל בהנאה ודאי דמותר. ואם נתן בה מעט מלח אם תיאפה מיד מותר באכילה דממעט מלח אינו מחמם כל בו מ"א. וכל זה אם לש במים אבל אם לש במי פירות פסק הב"ח דאין לאסור בדיעבד:
ט״ז
בקצח. קימ"ל בל' אשכנז:
י״ז
מצה. וברמב"ם משמע דהוי מצה עשירה. ולכ"ע צריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין. מ"א:
י״ח
ופלפלין. אפי' חד קורט עושה כל העיסה חמץ וה"ה מעט סיד ד"מ. ונ"ל דוק' כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר. נ"ל דזנגביל דינו כפלפל ואפשר דה"ה נעגליך וכרכום. מ"א וא"ז פסק להתיר באכילה בכל מיני תבלין חוץ מפלפלין. ואף בפלפלין אין לאסור רק באכילה כמו במלח כמ"ש בס"ק ט"ו וכ"כ הב"ח והע"ש והח"י. עיסה שנילושה ביין ונתערב בו שכר כתב הכה"ג בהגהת ב"י דכיון שאין שם מים אין להקפיד ע"ש וע' בתשו' דרכי נועם חא"ח סי' ו' ובגינת ורדים כלל ד' סי' ט':
י״ט
סיד. היינו סיד חי אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש ונתקשה כאבן נראה פשוט דאינו אוסר. שבות יעקב חלק ב' סי' י"ג:
א אין לשין. רש"י כ' הטעם מפני שבימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע והמעיינות רותחין כמש"ש צ"ד ב'. ורא"ם כ' הטעם מפני שבלילה חמה מהלכת למטה מן הקרקע וא"ר שם ונראין דבריהם מדברינו שביום מעיינות צוננים ובלילה רותחין. והרי"ף פי' מ"ש בסוף פ' כ"ש הגרופין שנשאבו בו ביום ומשמע מדבריו דהשאיבה מהמחובר הוא מחממתם וצריך לינה ולכן קרי להו גרופין דשאיבה מחממתן וער"ן. לדעת רש"י כל ששהה י"ב שעות בתלוש אפילו מבוקר עד ערב ש"ד ולרא"ם דוקא שלא היה בלילה במחובר ולדבריו אפילו לאחר תחילת הלילה מותר ללוש בהן כל שלא היה בתחילת הלילה במחובר אבל הר"י בר נתן כתב וכן סמ"ק בשם ר' יצחק והג"מ פ"ה דסוף הלילה גורם צינון דרוח צפונית מנשבת מחצי הלילה ואילך עד ע"ה כמ"ש בריש ברכות והיא קרה כמ"ש בב"ב כ"ה ב' וממזרים קרה זו רוח צפונית ולפיכך צריך לשהותן כל הלילה וכ"כ הרשב"א שצריך לשהותן כל הלילה: בין כו'. דלרש"י דוקא מי בורות ומעיינות אבל בנהרות אין חשש דדוקא מעיינות רותחין כמ"ש בגמרא מעינות רותחין והטעם שהן סמוך ליציאתן מן המקור וכן לפי' רא"ם וכתב רש"י ומ"מ אין לפרוץ גדר של ראשונים אבל לפי' הרי"ף מדינא אסור: מבע"י כו'. דר"א מזרחי כ' דלפי' ר"א ממיץ צריך דוקא לשואבן בה"ש שיהיו כל היום במחובר דביום מעיינות צוננין כמש"ש וכ"כ סמ"ק ויש מחמירין לשאוב בין יום ובין לילה ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבע"י אף שלנו אח"כ הלילה ודחה בסמ"ק שם מדלא הזכיר כ"א לינה ש"מ דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה וכן הב"י דחה דברי הרא"ם וז"ש מבע"י או בה"ש ר"ל רק שלא ישאבו אחר התחלת הלילה אבל ב"ה חשש להמחמירין וכ' סמוך לבה"ש ולא מבע"י אבל מסתימת כל הפוסקים וכן מלשון הגמ' משמע כדעת הש"ע וכן מלשון הרי"ף שכתב שנשאבו בו ביום: ואין לשין כו'. לחוש לדעת ריב"נ כנ"ל: ויכולין. לכל הפירושים הנ"ל: ואם הזמן. לקררם בפרט לפי' הרי"ף שהטעם שנתחמם בשאיבה וצריך לקררם: וצריך כו'. כמ"ש סוף כ"ש אין לשין בחמה: ואפי'. כמ"ש רפ"ג דיומא יומא דעיבא כולא שמשא למנ"מ לכדרש רבא אשה לא תלוש כו': ואם לא. כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תנ"ט ס"ח ועמ"ש שם: וכשמוליך כו'. עמ"א: כשחל. דאין שבת מכינה ליו"ט כמ"ש בריש י"ט ואזיל לטעמיה שפסק שצריך לשואבן בה"ש דוקא או סמוך לה ועמ"א: לכתחלה כו'. כנ"ל שהמעיינות רותחין משא"כ בנהרות: אבל כשהנהרות. כמ"ש שם שהחמה מהלכת בניסן בהרים כדי לפשר את השלגים והם פושרין: אין לשפוך. כמ"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ועט"ז: וגם אסור. דמכשירי מצוה הוא וע"ל סי' ת"ס מש"ש: ואף. משום שלא יתן לתוכו חמץ: ונוהגין ליקח. כמ"ש במ"ס לענין נ"ח ודוקא בכ"ח ועמ"ש בסי' נ"ג ס"ג:
ס"ג אין ללוש. פסחים לו א' ושוין שאין כו': אפי'. שם מ"ב א': ולא במים. שם: בין במים. לפי' הרי"ף דמים הגרופין היינו שלא לנו והאיבעיא קאי ג"כ אשלא לנו: ויש חולקים. לפירש"י שפי' הגרופין מדוד כו' כנ"ל וא"כ האיבעיא לא קאי כלל אמים שלא לנו: וי"א דבשוגג כו'. דעבר מ' במזיד כמ"ש בפ"ב די"ט י"ז איבעיא להו עבר ואפה כו' ושם איירי במזיד כמש"ש ת"ש כו' ובלבד שלא יערים כו' שאני הערמה כו' ת"ש המבשל כו' וסברא הראשונה ס"ל דמצינו ג"כ עבר בשוגג כמ"ש בפ"ג דשבת איבעיא להו עבר ושהה מאי וכפי' הרי"ף שם דאיבעיא להו על מצטמק ויפה אם אסור בשוגג ועיין תוס' שם וראיה מבציקות של א"י ולא חיישינן לכה"ג אבל רש"י והרא"ש דחו שם ואמרו משום דקרוב למזיד הוא וכ"ש להמפ' שלשו א"י בפנינו וערא"ש סכ"ו: ואפי' בלא כו'. כיון דיש מתירין אפי' במזיד כנ"ל:
ד׳
ס"ד מים שלא כו'. ול"ד בתרי אלא ברוב כמ"ש בסמ"ג והג"מ והטעם כיון דרובו צונן מתקרר וכמ"ש תוס' בשבת מ"ב א' ד"ה נותן. אלא נראה כמו שאומר ר"ת כו':
ה׳
ס"ה נוהגין כו' ואפי'. שמביאין ראיה לאסור ממ"ש בפ"ח דשבת ובגיטין מצה דלא מליח ובחולין אמרו מליח כרותח והוי כנילוש בחמין וכנ"ל בס"ג ובפ"ד דשבת ולא במלח שמוסיף הבל וכן בפ"ב דב"ב מרחיקין את המלח משום חמימות וכמ"ש שם בגמ'. וז"ש ב"ה ואפי' בדיעבד כו' וכ"כ המרדכי וכנ"ל בס"ג אבל הרבה פוסקים מתירין ודוחין ראיותיהם ההיא דלא מליח ר"ל שמחוסר תיקון כמו דלא עפיץ וההיא דמליח כרותח אמרינן שם בהדיא דוקא שאין נאכל מחמת מלחו ועי"ד סי' צח וסי' קה וכן ההיא דשבת וב"ב שיש מלח הרבה וערשב"א סי' רכד דלא הוי כרותח אלא להבליע ולהפליט כו' אבל להחם כו'. והר"ן מביא ראיה להתיר ר"פ כ"ש ממ"ש ותיקא במיא ומילחא אסור משמע דוקא ותיקא אדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא וכ"כ הרשב"א אלא שכ' שנוהגין להחמיר:
ו׳
ס"ו כיון שיש. בגמ' שם אמרינן דוקא דאפיש לה קמח וכ' תוס' דסוגיא זו פליגא על ההיא דזבחים שאמרו אע"ג דרובא אורז דנ"ט ברוב דאורייתא וקי"ל כסוגיא דזבחים דטעם בשא"מ בכא"פ דאורייתא לחייב עליה כמ"ש התוס' וכן פ' הטור בי"ד וז"ש הטוש"ע כייון כו': ומ"מ. שהראב"ד בפי"ב מהל' מעה"ק אוסר בתבשלין שהן מחמיצין ומ"ש במנחות תיבלה כו' וכן בתוספתא וירושלמי פרק כ"ש יוצאין במצה מתובלת איירי שתבלה לאחר אפייה אבל בירושלמי פ"ב הלכה ד' לא מ' כן שאמרו שם ר' סימון בשם ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יבוא בו משקין כו' והתניא יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בו טעם דין והוא שיהא בה רובה דגן סברין מימר מתובלת משקין. נאמר מתובלת שומשמין מתובלת אגוזים אלמא דמותר אף קודם אפייה דלאחר אפייה לא שייך משום מצה עשירה וכמש"ל בסי' תס"ב ס"ד וכ"כ הראב"ד בהל' מצה פ"ו משום מצה עשירה אסור: ופלפלין. דאין נקרא תבלין כמ"ש תוס' בפ"א די"ט בשם תוספתא והפלפלין ה"ה כתבלין ועיין תוס' דפסחים קטו א' ד"ה אתי כו'. והוא מחמם כמ"ש בנדה אכלה פלפלין וראתה וע"ש בש"ע סי' קכט: וכן. כמ"ש בפ"ג דשבת ופרק ב' דב"ב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ״ה, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
