באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו - שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ״ד

סובין. פירש"י קליפת חיטים הנושרים בשעת כתישה ומורסן הנשאר בנפה ע"ש מוכח קצת דבא לידי חימוץ מדיוצאין בהם י"ח מצה לדעת רש"י ואפשר לומ' כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח וראיתי מורין שקליפה שקורין שפריי"ר אינו מחמין /מחמיץ/ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים:

אבל לש הוא וכו'. ואם נטל מורס' מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה יש להסתפק אם מצטרף לכזית עבי"ד סי' שכ"ד ס"ג:

שאין זו משומרת לשם מצה. לפ"ז אפי' היא פת יפה כיון שלא חשב למאכל אדם אינו משומר לשם מצה אבל אם חשב בשעת לישה שיאכל ממנ' אדם יוצא בה אפי' היא פת קיבר (כן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"א דחלה) ורמ"א פסק כהר"ש שס"ל דהטעם שאינו קרוי לחם אם עירב בה מורסן הרבה ואינה ראוי' לרועי' אפי' חשב לאוכל בטלה דעתו, ואפי' להטור י"ד שפסק אפי' היא נאה פטורה היינו משום שניכר בה שהיא לכלבים וע"ש ובש"ע:

למחלט. שהיו חולטין העיסה ברותחין ומתוך כך אינה מחמצת והאידנא אין אנו בקיאין בחליטה וכ"כ בי"ד סי' ע"ג לענין כבד, ולכאורה כשם שפסק שם בדיעבד מותר ה"נ אם נפל חתיכת עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוהו מיד מותר בדיעבד וכן משמע קצת בטור סי' תס"א וסי' תס"ז שכתב שהחטה היתה במים קודם רתיח' והחמיצ' משמע קצת דבשעת רתיח' אין מחמצת ומכל מקום אין להקל מאחר שלא נמצא בפי' בפוסקים:

במצה גזול'. כשאופין הרבה בתנור אחד יאמרו כל מי שיגיע מצתי לידו יהיה לו במתנה (ב"י) ונ"ל דטוב לומר כן בשעת טחינה שלפעמים מתחלף הקמח: אם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו (ודוקא לאחר יאוש) ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו (מהרי"ל) ועמ"ש סימן תרמ"ט לענין גזל עכו"ם:

לא בפת סובין. דאינו לחם לענין חלה:

דהוי כאשיש'. ובגמ' אמרי' לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדול':

שאין זו משומרת לשם מצה. פי' לשם לחם הקרוי מצה אבל י"א ס"ל דדוקא באכילתן תליא מלתא:

במצ' גזול'. באשר"י יליף בפ' כ"ש מדאמרי' לענין מעש' שני שאין יוצאין בו ידי מצה לר"מ בפשיטות אבל באתרוג אינו פשוט כ"כ דאיכא למימר הא דכתיב לכם היינו למעט שאול' וגזולה אבל מעשר שני לא אתמעט משא"כ במצ' דכתיב ב' פעמי' עריסותיכם אתמעט נמי מעשר שני א"כ כ"ש שאול וגזול. ולפ"ז אית לן למימר כי היכי דמצה גזול' פסול' ה"נ מצה שאול' דהא גבי אתרוג כי הדדי נינהו אלא דאין האמת כן דשאני גבי אתרוג דהדר בעיני' ע"כ אפי' כ"ז שהוא בידו מיקרי אינו שלו דהוי שאול בעלמא בידו אבל מי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכל' ודמים הוא שחייב לו הוא בעדו או מצה אחרת נמצא שזו עכשיו שלו ממש אלא דחוב יש לו בידו לשלם לו ודומ' למי שלוה מחבירו מעות דלהוצאה ניתנ' וקידש בהם אשה דודאי מקודשת לו כיון שאינ' חוזרת בעין ומעות בעלמא יש לו בידו כנלע"ד דיוצא במצ' שאול' ול"ד לאתרוג בזה וק"ו הוא מגזל קמח ואשמו בידו:

מורסן. (דאינו לחם לענין חלה). אבל באים לידי חימוץ רק הקליפה שקורין שפרייא"ר אינו מחמיץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות החטים מ"א. ועח"י וביד אהרן. אם נמצא שבולת מקש תוך המאכל הנימוח ואין בשבולת שום תבואה לא מחזקינן איסורא באיסור משהו דרבנן ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה. ח"י ע"ש:

ובמורסן. ואם הפריש המורסן ממנה וחזר ועירבן עמהם כתב המ"א דמסתפק אי מצטרף לכזית ע"ש והח"י פסק בפשיטות דאינו מצטרף ע"ש. וכתב הר"ן דה"ה דיוצאין בחטים שאכלו ממנו התולעים:

אסור. המ"א נסתפק אי נאסר בדיעבד אי לא: והח"י בשם חמיו הכריע להקל בתערובת משהו להתיר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח וע' סימן תס"ה ס"א:

גזולה. אבל בשאולה יצא ט"ז. ואם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו. ודוקא לאחר יאוש ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו מהרי"ל. ואין לברך בתחלה וכתבו האחרונים דטוב לומר בשעת טחינה או בשעת אפייה כל מי שיגיע קמחי לידו או מצתי הרי שלו במתנה. וכתב הח"י דדוקא במצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה בא מעבירה. משא"כ אם הוציא מצה בשבת מרה"י לר"ה יוצא בה י"ח בפסח לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופה בעבירה. ומ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת ע"ל סימן שי"ח ובסי' ש"ז. כתב הכנה"ג בשם מהרי"ל דיוצאין במרור גזול ע"ש. והפר"ח בסי' תע"ה ס"ק א' הכריח דכשם שבמצה גזולה אין יוצאין בה י"ח ה"ה מרור גזולה וע' בתשובת יד אליהו סי' כ"ד:

א אין יוצאין. כמ"ע בפ"ב דחלה ניטל מורסנן כו' וה"ה למצה דחד דינא להו כמ"ש בפרק כ"ש ובמנחות ע"א ב': אבל לש כו'. שם הם ושאורן וסובן ומורסנן ה' רבעים כו' ובפ' כל שעה ל"ז א' ובהדראה וע' ברא"ש שם: וטוב כו'. שם ל"ו ב' וע' רש"י שם ד"ה אשישה וכן שם בגמ' אשישה אחד כו': שאין זו. וכמ"ש שם ל"ח ב':

ס"ב אבל י"א הטעם. כמ"ש בחלה שם דפטור מחלה וע"כ צ"ל משום לחם וכן שאר דברים דחשיב שם כולהו משום לחם וע"כ גם הרמב"ם סובר כן אלא שהיסיף כאן דאפילו ראוי לרועים ואוכלים ממנה כיון שלא עשאה אלא לכלבים פטור כיון שאינה משומרת כנ"ל:

ס"ג ליכא. כ"כ הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וכ"פ בשם הגאונים שאסרוהו וכ' הכל בו לפי שיש שדוחקין הקמח או מניחין בשק וחולטין ולא סליק דיקולא דמיא מד' רוחותיה וכמש"ש מ' א' לא לחלוט כו' והרמב"ם כתב הטעם שמת לא ירתיח המים יפה יפה: הלכך כל מיני. ר"ל שיש מיני חליטה שאין יוצאין י"ח מדינא וכמ"ש בתוס' שם ל"ו ב' ד"ה פרט וביבמות מ' א' דבלילתו עבה כבלילתו רכה ועשאה בחמה ובלילתו עבה אפילו אפאו בתנור ולרב האי כגון שחלטו בשמן:

ס"ד אין אדם. ממ"ש ל"ח א' מה להלן משלכם כו' וע' רא"ש שם: בד"א כו'. בירושלמי והביאו הרא"ש שם הדא דתימא בתחילה כו' ופי' הרא"ש ר"ל לכתחילה אבל בדיעבד יצא אבל הוא פסק כאמוראי בתראי שם דס"ל אפילו בדיעבד לא אבל המ"מ פ"ו ה"ז פי' כמ"ש בש"ע כאן ור"ל שגזל מצה כו': אבל אם גזל. ירושלמי פ"ג דסוכה בשגזלו משופה אבל אם י"ל ושיפהו דמים הוא חייב לו וכמ"ש תוס' בסוכה ל' א' דאף על גב שאמרו שם בגמ' דאפילו לאחר ייאוש שקנאו מ"מ אסור משום מצוה הבאה בעבירה דוקא שע"י העבירה קנאו דייאוש בכדי קי"ל בב"ק פ' מרובה ופ' הגוזל בתרא דלא קנאו אלא ע"י שינוי רשות בהדס ובלולב משום דהוא שינוי רשות ע"י המצוה ולכן פריך במרובה למ"ד ייאוש בכדי קנה קרבנו ולא הגזול אי לאחר ייאוש אמאי לא משום דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שכבר קנאו בייאוש לסברתו: ולענין ברכה. כמ"ש בב"ק צ"ד א' הרי שגזל סאה כו' ואמר רבא שם מצוה הבאה בעבירה וכ' תוס' בסוכה שם דלענין ברכה אע"ג שכבר קנאו ואע"ג דבירושלמי הנ"ל שהביא הרא"ש הדא כו' אתיא כאביי בב"ק שם:

טור בשם הרמב"ם בפ' ו ממשנה ו' פ"ב דחלה

ברייתא פסחים ל"ו וכפי' רמב"ם וכן פי' הרא"ש דברי הרי"ף וש"פ

משנה פ"ק דחלה

רמב"ם לפי פירושו שם שהעיסה הנעשית לכלבים ושלא יאכל ממנו שום אדם אינה חייבת בחלה ואינה לחם גם לענין חובת מצה בפסח

טור בשם הגאונים וכ"כ ש"פ

רמב"ם שם וכן דקדק הרא"ש מפ"ב דפסחים והוא הדין מן הירושלמי

ה"ה שם