דיני החטים וטחינתן למצות - שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ״ג

לא באורז. דאין יוצאין ידי חובת מצה בליל' הראשונה אלא בדבר הבא לידי חימוץ, טטרק"י אינו מחמיץ (מור"ם לובלין):

מותר להדליק בשמנים. ומהרי"ל כ' שלא להשתמש בשמן במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל כי כותשים אותו במכתשת ששורין בו שעורין ואפי' שמן זית לא ידליק בפמוטות שמשתמשין בהם כל השנה שהן מתחמצות מכח השמן עכ"ל ובד"מ כ' דאפי' שאר שמנים בדיעבד אין לאסור אפי' ידוע שכתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורים דאפי' נתערב בו משהו בטל בס' קודם הפסח וא"ל שקיבל טעם מהמכתשת דדוקא בדבר חריף אמרי' אגב דוחקא בלע כמ"ש בי"ד סי' צ"ו אבל בדבר שאינו חריף לא ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית: ופשוט דכל מיני הריפות העשוים מה' מינין אסור להשהותן בבית שמלחלחין אות' במים קודם כתישה:

מותר להשהות. וה"ה דמותר ליהנות מהם (ת"ה) כת' בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה:

טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא"פ כנ"ל להחמיר עבב"י:

מאכילת עכבר. דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה (טור וב"ח) ולכן אפילו אין ס' נגדן שרי בדיעבד ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהרת להחמיץ עס"ה ועמ"ש סי' תס"ו ס"ד:

מיהו צריך לראות. קאי אדגן שצמח וא"צ לאפותו קודם פסח דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור (ת"ה וב"ח) ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וסי"א בשם הרשב"א:

משעת טחינה. לפי שאז מקרבין אותן אל המים (הרא"ש) משמע שבמקום שטוחנין ברחיים של חמור או שהרוח מוליך הרחיים א"צ שמירה מיהו גם שם רגילין לרחוץ החטים:

קמח מן השוק. דלא מחזקי' איסורא שמע נגע בו מים (ש"ל ותניא) וכ' הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מגומבין שהי' אב"ד דק"ק ליסא דבמדינתינו שרגילין לרחוץ החיטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב ועוד ראי' ממ"ש הב"י סי' תמ"ב בשם ת"ה שמחזיקים הסולת לחמץ גמור משום שלותתין החטים (עס"ח) וכן פסקו כל חכמי פראג שפעם א' הור' מור' א' ליקח מן השוק קמח וחזר בו וגזר תענית על שגגתו כ"ז שמעתי מפי מורי מוהר"ר חיים כ"ץ ז"ל שהי' אב"ד בק"ק פוזנא עכ"ל וכ"כ בספר צ"צ ע"ש:

בין שעורים. בטור משמע דשעורים מדינא דגמרא אסור ללתות ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה עבי"ד סי' שכ"ד:

ע"ג בהמה. שנתחמם מבהמה ועוד דלא ברירא לן אם זיעת בהמ' מחמצת ואף על גב דלפי הסברא אין מחמצת כמו זיעת אדם מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא כ"כ (ת"ה) ונ"ל דבדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת:

משו' דזמנין כו'. כשטוחנין ברחיים תבוא' לתותה לא יטחנו באותו בית לפסח אפילו ברחיים אחרת כי האבק פורח ומערב וקטן לא ישמור הרחיים (מ"צ) עסי' תנ"ח סי"ח:

לילך בעצמם. שמצוה בו יותר מבשלוחו:

יום או יומים. פי' לכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום א' לפני הלישה ונ"ל דלא בעי' מע"ל רק לינת לילה (ועבח"מ סימן ש"ו ס"ח ובסמ"ע):

י"א שאסור ללוש. ובמקומינו אין חוששין לזה ואפשר כיון שמרקדים הקמח מתקרר (כ"ה):

ומחמם המים. משמע דברתיח לבדה לא מחמיץ בלא מים וכ"מ בגמרא שהיו רגילין לעשות קמחא דאבישונא וכמ"ש סי' תס"ג וא"כ מ"ש ס"ז שלא להניח הרבה שקין זע"ז היינו קרוב ללישה אבל יום או יומים קודם לכן שרי וצ"ע דבירושלמי לא משמע כן עב"י:

ויש אוסרין. הטעם בטור לפי שמיני חטין מתערבין בהם ובסמ"ק כ' הטעם כיון שראוי לעשות עיסה מהן אתי לאחלופי בשאר עיסה של חמץ וכ"ז איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך. ועני"ס ואליינד"ר צריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם א' מה' מינים. וקצח שקורין קימ"ל שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאי' אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומין לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ובסי' תס"ד כ' רמ"א שחרדל אין אוכלין בפסח ואיני יודע למה ישתנה מעניס. ונר' הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטי' דומה לגידול קטניות ע"כ הוי בכלל איסור קטניות ומ"ש כאן דאם נפלו בתבשיל אין אוסרין מ"מ אם נמצאו במצה אפוי' אסור' ע' הטעם בסי' ת"ס ס"ז:

אין בכך כלום. הטעם בטור וז"ל ועוד אפי' אם יש בה נשוכים אינו א' מאלף ומתבטלים הם כשיטחון ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' שאינו טוחן כדי לבטלם וזה דלא כהגהות סמ"ק שכ' וז"ל צריך לבררו יפה שיהא בו ס' מאותן שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפיה גם צריך שתהא האפי' קודם הפסח דאי בשעת הפסח אפי' כל שהוא אסור. וע"כ נכון ליזהר שלא יהי' כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח לפי שרגילות הוא לאפות בפסח עכ"ל. הרי שסובר דאין הקמח מתערב עם הקמח לשויה כחד ממש כלח בלח אלא אחר האפיה שאז נעשה חתיכה א' ממש ומ"ה הצריך לאפות קודם פסח וכ"כ הת"ה סי' קי"ד דלא קי"ל כסמ"ק אלא כסמ"ג דס"ל קמח בקמח מתערב והוו כלח בלח וכ"מ בתו' ע"א דף מ"ד ד"ה איתיבי' כו' שכתבו וי"ל דמיירי בקמח חטין וקמח שעורין שאינו ניכר פי' וע"כ אינו בטל ברוב כיון דהוי מין בשאינו מינו ממילא משמע אבל במינו בכה"ג שפיר בטל ברוב מן התור' וצריך מדרבנן ס' בכל מין במינו בלח. ומ"ה כאן ביש שם ס' מותר לאפותו אפי' תוך הפסח כיון שנתבטל קודם הפסח דאינו חוזר וניעור כמו בלח סי' תמ"ז אלא דקשה ממ"ש הש"ע סי' תס"ו דאם קודם הפסח נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמיפרך ומתערב ואסור לאוכלו והוא מדברי מרדכי בשם מהר"י מוינ"א. וכבר נזכר שם במרדכי בשם הר"י מוינ"א דמה שנתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור וא"כ צ"ל דבדין דנתייבש הלחלוחית לא נתבטל כלל דקמח בקמח אינו מתערב כדעת הסמ"ק שזכרנו וא"כ פסקי הש"ע סתרי אהדדי. וצריך לחלק דס"ל דקמח בקמח אינו מתערב שיהי' נחשב כחתיכ' א' אלא אם יטחון אותם ביחד כמו שהוא ל' הטור שכ' ומתבטלים הן כשיטחון כו' דמשמע הטחינ' עושה תערובות כאלו הם חתיכה א' וזה הוי כאפיה לדעת הסמ"ק כמ"ש מ"ה התיר בש"ע ורמ"א כאן אם יש ס' כיון שנעשה התערובות קודם הטחינה אבל בסי' תס"ז דבא החימוץ אחר הטחינה דנתייבש הלחלוחית שעל השק ונעשה חמץ וא"כ בתוך הפסח אסור לאפותו לעשותו כחתיכה א' מ"ה גם קודם פסח אסור לאפותו דודאי אתי לאפותו גם בפסח ובזה מחמיר טפי מסמ"ק שמקיל באפייתו קודם הפסח כנ"ל ליישב דעת הש"ע שכאן הוא מיקל בצד א' יותר מסמ"ק ובסי' תס"ו מחמיר מצ"א יותר מסמ"ק דהיינו במקום שהיא מותר אז מותר אפי' תוך הפסח ובמקום שיש איסור אסור אפי' קודם הפסח. אבל מדברי התוס' שזכרתי מבואר שקמח בקמח מתערב תכף שנפל שם ע"ש ממילא יש היתר כשנתערב קודם הפסח אפי' אחר הטחינ'. ובלבוש פסק כאן כסמ"ק שיש לאפות קודם פסח בדגן שצמח קצתו. והנלע"ד כתבתי שנכון כפסקי הש"ע:

ועכברים שאכלו במקום אחד משק של קמח דינו מבואר בסי' תס"ו שיש לאחוז המקום ההוא ביד והשאר יאכל כמ"ש אי"ה בסי' תס"ו (ג) קמח מן השוק. הטעם דלא מחזקי' איסורא ונראה דאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנו בקיאין ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא:

האידנא אסור ללתות כו'. ע"כ אסור ליקח חיטים מן בעל הרחיי' שלוקח מדות כל השנה דרגילי' הטוחנים להדיח החיטים תחלה ויש לגלו' דבר זה להמון עם למען ידעו שיש איסור בזה:

צריכים כו'. ומצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח כי ע"י כיבוס יש לחוש שנדבק הקמח בשק טפי כנ"ל גם מן הדין נ"ל דאסו' וראיה ממ"ש הרא"ש בפ' כ"ש כ' אבי עזרי מעש' היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווזא בפסח ואסרו א"א משום דאית בעור נקבי' ואמרי' בהעור והרוטב ואי אית בי' פילי אסור וכ"ש בשקי' שעשוי נקבים באריגתם ודאי נדבק שם הקמח ע"י הכביסה ואינו יוצא משם. גם המפות שעושין עליהם המצות יש חשש זה ויותר טוב לעשות מצות על השולחן החלק בלא מפה וכל ירא שמי' לא יסמוך על הכביסה ואשרי מי שנזהר:

שאין אוכף כו'. כי הקמח מתחמם בזיעת הבהמה:

יום או יומים. ומהרי"ו כת' ג' ימים:

קטניות. ה"ה טטרק"י וטעקרש"י וויי"ץ אינם מחמיצים:

התבשיל. אפילו ליכא ס' ג"כ מותר באכילה מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מקרי תערובות כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו ח"י. כל מיני הריפות שקורין גרופי"ן העשויים מה' מינים אסור להשהותן בבית שמלחלחין אותם במים קודם כתישה. ואם עבר עליו פסח אסורין בהנאה עח"י:

להדליק. ומהרי"ל אוסר במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל. (כי כותשין במדוכה שכותשין בהם שעורים וד"מ שדא ביה נרגא דאפ"ה מותר המאכל דבטל ק"פ וא"ל שקיבל טעם מחמת דוחקא דזה אינו אלא בדבר חריף י"ד סימן צ') עמ"ש ס"ס תמ"ז ומשמ' ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית בפסח. מ"א ע"ש:

ומותר. ומ"מ צריכין בדיקה שלא יהא בהם אחד מה' מינים. כתב בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עניס וקימל עד יום אחרון של פסח כי א"א לבררם יפה וט"ז כתב שמעתי שמחלקים אותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאים אותו ממדינות אחרות אסור שגרעינן דומה לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח. והח"י כתב לע"ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמ' הוא והבו דלא לוסיף עלה:

טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא"פ:

עכבר. דמעט רוק שבפי עכבר אין מחמיץ חטה קשה ולכן אפילו אין ס' נגדו שרי בדיעבד (ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה דאין כוונתו לבטלו אלא לטחנן) רשב"א ורמב"ן והקשה פר"ח הלא מבטלו ק"פ וכולה היתר הוא. ומסיק הואיל ומערבו על מנת לאכול בפסח הוי כמבטל איסור ע"ש וח"י כתב ע"ש רמב"ן דנשיכת עכבר הוי כמי פירות ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ מ"א וע"ל סי' תס"ו סעיף ד':

לראות. קאי אדגן שצמח. וא"צ לאפותו ק"פ דקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ת"ה וב"ח והח"י כתב ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל ק"פ. ומ"מ ודאי דמותר לבשל מן אותן המצות תוך הפסח ע' מ"א בסימן תנ"ח ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהני ביטול אפילו לאפות ק"פ כמבואר לקמן סימן תס"ז. ח"י:

מצת מצוה. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפילו שימור דלישה ואפייה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ובפוסקים מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת ליש':

מים. אם העכו"ם שלקח ממנו החטים אמר שרחץ אותם אי מהימן ליה אסורי' עמ"א סימן תס"ז ס"ק ג' וע"ש בח"י:

השוק. דלא מחזקי' איסורא שמא נגע במים ונראה דאפי' במקום שנוהגי' ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ ט"ז. אכן בתצ"צ סי' ל"ב החמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתית' אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה עמח"צ דמי ע"ש (ואם המוכר מביא לבית ישראל מותר דכל דפריש כו'. ועיין פר"ח) וכ"כ המ"א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילין לרחוץ החטין ושוהין אותן במי' אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב וכ"פ כל חכמי פראג ע"ש ובח"י כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים שאין ליקח מהם אבל מותר ליקנות מן בני הכפרים המביאים קמח בכל יום מן הכפרים ע"ש הטעם ושמעתי שגם בימי מוח"ז הגאון מהר"ש ז"ל היה פ"א דחוק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג"כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר בפרט במצה שאינ' של מצוה כמ"ש ס"ק ח'. וכתב הט"ז דבמקום שטוחנין החיטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אפי' בשעת הדחק אסור כי חמץ גמור הוא והח"י כ' עליו לעד"נ דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב. ודאי דנתערב ונתבטל ק"פ. מ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל ק"פ. והח"י מביא ראיה כשנפל פרורי פת בקמח דמהני ליה הרקד' ע"ש:

ללתות. פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים. והערוך פי' לתת שרייה ולפי שאין אנו בקיאין בלתית' לכן אסרו הגאונים. ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרין החטים בלתית' כל שאינו קרוב להתבקע כמ"ש סי' תס"ז סעיף ט' והיינו דוקא בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר ח"י. וכתב הט"ז דאסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה:

שעורים. לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכיכי אף מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע משא"כ בחטים כמ"ש בס"ק י"א ח"י. ושיפון מין שעורים לענין זה. מ"א:

השנה. ה"ה בנותן בו פעם אחד אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמש"ל סי' תנ"א ס"ק ל"א:

ומכבסים. כתב הט"ז וטוב לקנות חדשים ע"ש ועח"י:

בהמה. כי הקמח נתחמם בזיעת הבהמה ובדיעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת. מ"א ע' ח"י:

שקין. ואם עבר והניח השקין זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה ח"י ועמ"א ס"ס זה ואם עבר ולש אין איסור בדיעבד. ח"י וכ"כ נ"צ:

לנקר. כתב בתנ"ש סי' י"ב דל' יום ק"פ מותר לטחון אף בלי ניקור הרחיים ע"ש ובסי' י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחיים הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור ע"ש ומ"מ יאפה הכל קודם הפסח. ח"י:

שומרים. כתב א"ז ועתה נוהגין לכסות הרחיים בפשתן ולפ"ז אפשר להתיר אף הקמח הראשון ע"ש וכתב המ"א בשם מ"צ כשטוחנין ברחיים תבואה לתות' לא יטחנו באותו בית באותו פעם אפי' ברחיים אחרת כי האבק פורח ומתערב והח"י כתב ולא ראיתי נזהרים בזה ע"ש. וע"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' מש"ש. קטן לא ישמור הרחיים. מ"צ:

יומים. פי' לכתחלה יטחון שני ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום אחד לפני הלישה. ונ"ל דלא בעי מעת לעת רק לינת לילה מ"א והח"י כתב דמל' הפוסקים משמע דבעי מעת לעת. ומהרי"ו כתב ג' ימים. ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדיעבד. ח"י:

רותח. וכתב כנה"ג ששמע מחכם אחד דאין חוששין לזה דכיון שמרקדין הקמח מתקרר ואיני סומך על שמועה זו ע"ש: חטים שטוחנים ברחיים של יד אין שם חימום כלל וא"צ להמתין יום או יומים. אבל טוב להחמיר הלק"ט מ"א סי' י"א וע' כנה"ג מ"ש בשם הרדב"ז:

א והמגהג. וכ"מ בגמרא נ"ג א' אבל חיטי כו' ובירושלמי פ"ק דב"ב לחיטי דפסחא כו': וגם. שם: ומותר. שם קי"ד ב': ויש אוסרין. מפני שהם מעשה דגן כמו דגן וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי וגם פעמים תבואה מעורב בהן וא"א נבררו יפה לכך נהגו לאסור וסמך להמנהג ממ"ש מ' ב' ר"פ שרי כו' א"ר איכא כו' וע"ש בתוס' ד"ה רבא ונראה לר"י כו' ואף שעדשים מין קטניות משום אחלופי כ"ש בזמן הזה שיש להחמיר: והמנהג כו' כמ"ש בפסחים נ' ב' כבר קבלו אבותיכם כו' וירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וכ"ד שידוע בו שהוא מותר ונהיג בו איסור כו': מיהו כו' וכן כו' וכן. דבהא לא גזרינן וליכא מנהג: להשהות כו'. ר"ל אע"ג שנפל עליהן מים. ד"מ: ואג"ס כו'. עיין לעיל סימן ר"ד ס"א והשבת כו' וכסבר כו' שם:

ס"ב העושה כו'. וכ' הראב"ד והוא שיש בו כזית בכא"פ ובהלכות חלה כ' הראב"ד בעינן שיהא בו דגן כשיעור כרשב"ג דפסק הלכתא כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן ור"ל כמ"ש בתוספתא פ"ב דחלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשבג"א אינה חייבת בחלה עד שיהא בו דגן כשיעור ואין אדם יוצא בו י"ח בפסח עד שיהא בו כשיעור ובירושל' שם פ"ג הלכה ו' מתניתין דלא כרשב"ג דרשבג"א כו' ר"י בר אידי בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג א"ר הילא בין כרבנן דהכא ובין כרבנן דהתם אמרינן עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן רב הונא אמר טעמא דגן אע"פ שאין רובה דגן כו' ע"ש ופסק כרב הונא שכן אמרו בגמ' דזבחים ע"ח אר"ל הפיגול כו' ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ותי' רבא העושה כו' אימא סיפא כו' אלא מין בשאינו מינו כו' אלמא אע"ג דרובא אורז ודוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש בע"א ס"ז אר"י כל שטעמו וממשו כו'. ופירש"י בד"ה טעמו חלב נימוח שנפל כו' ור"ל אפילו יש בו כזית בכא"פ אין אסור מדאורייתא דקי"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא כמ"ש בחולין צ"ח וצ"ט רבא אמר ל"צ אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור כו' אבל בחולין מותר וע"ש ברש"י ושם ק"ח א' אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כו' א"ל דרך כו' ומ"ש בפסחים מ"ד משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא דנזיר וגיעולי מדין ב' כתובים א"נ נזיר להיתר מצטרף לאיסורי וגיעולי מדין חידוש הוא רש"י שם צ"ח ב' ותוס' שם ובע"ג שם הקשו על רש"י מהא דזבחים הנ"ל בחטים ואורז דנ"ט ברוב דאורייתא ושם אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא וע"כ מדאורייתא דומיא דרובא ופי' בשם ר' אליהו דמ"ש בע"א טעמו וממשו היינו כזית בכא"פ ואפילו אין ממשו כגון שנימוח וטעמו ולא ממשו היינו שאינו כזית בכא"פ וכ"כ בחולין שם בתי' השני וכ"כ הרא"ש שם ובהלכות חלה בשם ר' חיים. אבל ר"ת פי' דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו במין במינו אבל בשאינו מינו דאורייתא ולדבריו אפילו בפחות מכא"פ וכן תי' תוס' בחולין שם בתי' הראשון. וע' רא"ש שם אבל קשה ממ"ש בפסחים מ"ד וא"א כבא"פ דאורייתא כו' וע' תוס' שם ד"ה איתביה כו' וי"ל כו' אבל תוס' בחולין צ"ט א' סד"ה רבא תי' דשם במין במינו ע"ש. וכ' מיהו ק' כו' וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכן תי' ביבמות פ"ב א' סד"ה אלא. וצ"ל דתוס' דפסחים הנ"ל הוא לתי' ר"ח אבל צ"ע ההיא שתי מדוכות דשם וכן בכותח הבבלי דהוא מין בשא"מ וכן ק' לדברי הרשב"א שכ' אף לתי' הר' חיים אף בפחות מכא"פ הוא דאוריי' כמו כל חצי שיעור לר' יוחנן וההיא סוגיא דשם הוא לר"י ומדברי הרא"ש בחולין שם לא משמע כן שכ' והשתא לפסק ר"ת אם נשפך כו' ולא כ' ג"כ לדברי ר"ח משום דלדידיה חילוק בין כא"פ או לא ומ"ש בטי"ד סימן צ"ח ר"ח צ"ל ר"ת וכ"כ פר"ח וע' בראב"ד בפ"ה מה' נזירות שכ' דאף אם אין כזית בכא"פ אסור מדאורייתא וכ"כ הטור בסימן צ"ח בי"ד וכ' דעל כזית בלבד חייב אם יש כזית בכא"פ דההיתר נהפך לאיסור וכ"כ הרא"ש בה' חלה שמטעם זה העושה עיסה מן החטים ומן כו' אבל הרמב"ם סתם כאן וכן בה' חלה ומ' אפילו אין בו כזית בכא"פ ואין בו כשיעור וכ"כ הרמב"ן והביאו הרא"ש בהל' חלה והמ"מ שם וכ' משום גרירה ודוקא בחטים ואורז דאורז נגרר אחר חטים והטעם כמו דקים להו שאין בא לידי חימוץ אלא ה' מינין ולכך אין יוצא י"ח בפסח ואין חייב בחלה וכן קי"ל דאורז נגרר אחר חטים אפילו אין בו כזית בכא"פ ומתחמץ ולכן יוצא כו' וחייב בחלה וכן אמרו בירושלמי ריש חלה אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ודכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורים בלבד ר' הילא בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה כו' ואינו נגרר אלא עם החטין בלבד. והרמב"ם לטעמיה אזיל שפי' טעמו וממשו שיש כזית בכא"פ ודוקא שאכל כל הפרס עד שאכל הכזית בתוכו בכא"פ ואז לוקין עליו ואם לאו אין אסור אלא מדרבנן כמ"ש בפט"ו מה' מ"א ובפ"ה מה' נזירות וכ' שם וע"ז נאמר וכל משרת כו' וכאן העושה עיסה כו' משמע דאף האוכל כזית ממנה יצא י"ח ולשיטתו דוקא בשאכל כל הפרס וע"כ צ"ל מטעם גרירה ובירושל' פ"ב דערלה ה' ז' ופ"ו דנזיר ה' א' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנ"ט של נזיר א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפילו לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר ממל כל נותני טעם אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין מתניתא מסייע לר"ז כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה ע"ד דר' אבא בר ממל כיון שאכל ממנה כזית חייב כו' ע"ש ופלוגתא דר"ז ור"א הוא בפלוגתא דר"ע וחכמים בפ' וכל משרת כמ"ש בפסחים ובנזיר רק שבגמרא שלנו אמרו דלחכמים יליף כל התורה כולה מנזיר ובירושלמי אף לחכמים אינו רק בנזיר בלבד ולפיכך אפילו יש כזית בכא"פ אינו חייב רק בנזיר בלבד וז"ש כל נ"ט אין לוקין כו' ור"ל כפירש"י דוקא שנפל גוף האיסור ולא נמחה כיון דלירוש' אין טעם כעיקר רק בנזיר אבל בנזיר דטעם כעיקר דאורייתא אפילו נמחה האיסור חייב רק שיהא כזית בכא"פ ואכל כל הפרס כמ"ש מתניתא כו' וא"כ לגמרא דידי ה"ה לכל האיסורים וזהו כדברי הרמב"ם וז"ש הרמב"ם בהל' נזירות שם דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כו' עד שיהא מדבר האיסור כזית בכדי כו' ור"ל דלא כר"א בר ממל דלדידיה אף אם אכל כזית בלבד חייב וכמ"ש בגמ' שם ושם לר"ע וז"ש הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ אין חייבין כרת אלא על עצמו של חמץ אבל על עירוב חמץ כו' אם אכלן לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית בכא"פ אבל כו' אלא מכין אותו מכת מרדות וכן כ' במל"ת קצ"ח והשיג עליו הרמב"ן א' למה פ' כר"א ועוד דלר"א אפילו פחות מכזית בכא"פ לוקה כמ"ש בפסחים שם דע"כ ל"פ רבנן עליה אלא באין בו כבכא"פ ועוד כבכא"פ אפילו כרת ליחייב. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק כן בכל האיסורין בפט"ו מהמ"א שבתערובות אפילו כזית בכא"פ אין בו כרת רק מלקות וכ"מ ברי"ף שם ע"ש שכ' אבל כו' אפילו לרבנן לקי וכמ"ש בע"א כל שטעמו וממשו כו' לוקין אבל פ' כחכמים דכזית בכא"פ מודים לר"א ואע"ג שאמרו שם דלרבנן לא קאי קרא דכל מחמצת אתערובות רק אנתחמץ מחמת דבר אחר וכן לר"א רק דר"א דרש כו' וחכמים לא דרשי היינו לס"ד דרבנן פליגי אפילו בכזית בכא"פ וכמ"ש שם א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א כו' וכזית בכא"פ דאורייתא כו' אבל למסקנא רבנן מוקמי לקרא בכזית בכא"פ וע"כ צ"ל כן דאל"כ אמאי אמרו בע"א שם לוקין עליו משמע דאין בו כרת או כרת ליחייב או ליפטר גם כן אף מלאו כמו שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם אלא דכולם יליף מחמץ ובחמץ מפורש שהוא בלאו ואין בו כרת כמ"ש בפסחים שם ת"כ דר"י כל מחמצת כו' לרבות כו' יכול יהא ענוש כרת כו' ומזה ילפינן לגוף האיסור מעורב בו ואם אין בו רק טעמו ילפינן ממשרת ושניהם צריכי דה"א דאם גוף האיסור מעורב אף כרת ליחייב וז"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות דבר היתר כו' וכן כו' וע"ז נאמר וכל משרת חילקו לשני בבות ברישא שגוף האיסור מעורב בו וקמ"ל דאין היתר מצטרף לאיסור ולכן לא כתב במנין המצות נתחמץ מחמת ד"א שאם דעתו לפסוק כר"א לר"א עיקר הפסוק ע"ז נאמר ותערובות יליף מריבויא דכל ומ"ש בפ"ד תערובות חמץ עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא ומ' מדבריו אפילו אין בו כזית בכא"פ מדלא חילק וסתם וכמ"ש המ"מ שם בשם הרמ"ך לא משום דפ' כר"א שהרי פסק שם דאף על נוקשה בבל יראה כמ"ש שם בגדים שכבסו אותן כו' וכן ניירות כו' ואין בהם משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת משמע דבלא"ה עובר על חמץ נוקשה בבל יראה ובחמץ נוקשה מודה ר"א דאין לאו באכילתן כמ"ש בגמ' שם ואין לומר דפ' כר"מ שהרי סתם מתנ' שיאור ישרף כו' דלא כר"מ וכן לא מנה במנין לאוין חמץ נוקשה ולא כללו ג"כ בתערובות אלא שפי' מ"ש מאן תנא קאי רק על סיפא הרי אלו באזהרה ולכן מציין על הרי אלו כו' אבל עובר על תערובות ונוקשה אף לחכמים דתערובות אף אם אין כזית בכא"פ מ"מ הרי לא בטיל ואיתא לאיסוריה רק באכילה אינו עובר כיון שא"א לאכול בכא"פ דאף בעיניה אינו עבר בכה"ג וכן נוקשה דבטלה דעתו האוכלו כיון דאינו ראוי לאכילה וכמ"ש בכותח אי בעיניה כו' ולכן שיאור ישרף ולא כמ"ש שישרף מרבנן דפשטא דמתני' משמע מדאורייתא כמו בסיפא והאוכלו פטור דמ"מ אסור רק פטור מדאורייתא וה"ה לרישא:

ג אם לא. עמ"א דמעט כו'. שהרי אף בלתיתה בחיטין שרי מדינא: מיהו צריך כו'. עמ"א. וראיה דקמח מקרי לח בלח ממ"ש במנחות כ"ב ב' תנן רי"א כו' מין במינו הוא כו' וע"ש בתוס' בד"ה מכאן. וא"ת בפ' הניזקין כו' וי"ל דדבר לח כו' בסוף מ' ביצה כו' וע' בתוס' יבמות פ"ב א' ד"ה ר' יהודה לס' הראשונה של תוס' שם:

ס"ד החטים. כמש"ש ואפ"ה לא הדר ביה רבא כו': ולפחות. דרא"ש כ' דרבא מחמיר ע"ע היה וה"ק ואפ"ה שנדחו דברי רבא מ"מ לא הדר ומחמיר על עצמו ומביא ראיה מדקאמר שם מר בריה דרבינא כו' משמע דשאר החכמים לא היו עושין כן רק הוא לבדו היה מחמיר וכ' לשומרן משעת טחינה שאז מקרבין אל המים ואמרינן שם ודילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור כו' וכ"פ הר"ן אלא שכתב כן לשיטת הרי"ף דרבא מדינא קאמר וס"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא מ"מ ל"ד משעת קצירה רק קודם לישה כמ"ש בגמ' שם שימור מעיקרא בעינן וכ"כ רש"י בחולין ז' א' ד"ה דבמצוה: ובשעת הדחק. שעיקר שימור הוא מלישה כמ"ש שם ה"נ שימור דלישה הוי שימור ושם בציקות של א"י כו' דוקא בציקות דלא הוו להו שימור דלישה אלמא דלא מחזקינן איסורא שמא נגע בהו מים בטחינה וערא"ש שם וכ"כ הר"ן בשם גאון דלא מחזקינן איסורא ומ"ש בגמ' דשימור דלישה לאו שימור הוא היינו לכתחלה. וכ"ז כ' לשיטת הרי"ף דקי"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא. ובירושלמי הביאו הרא"ש בריש פ"ג די"ט מ' דשימור דקרא מלישה ואילך כמ"ש שם מנין שאין טוחנין כו' ת"ל אך כו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך כו' וע"ש פ"א הלכה י':

ס"ה האידנא. ר"ל אף שמדינא דגמ' אין אסור אלא שעורים אבל חטים מותר ללתות הגאונים אסרוה לפי שאין בקיאין וכמ"ש הרי"ף:

ס"ו שקים כו'. כמ"ש בע"א ע"ה ב' ואי אית ביה קטרי שרי להו ובנדה נ"ו ב' א"נ דאשתכח בסטרא כו' בסטרא לא מתכבס: ומכבסים כו'. ר"ל כמ"ש תוס' בע"א שם ד"ה דכיתנא ושמא יש לחלק כו' ע"ש:

ס"ז כשמוליכים כו'. שמתחמם מהבהמה כמ"ש בנדה י"ד א' וז"ש שאין אוכף ואמר או עור עב כמ"ש בפ"ט דכלאים הכרים וכסתות כו' וטעמא משום דקשין הם כמ"ש בסוף פ"ק די"ט אלא בקשין וכמ"ש בי"ד סימן ש"א ס"א אבל בכרים וכסתות שהן קשים כו'. ואיסור הנתינה שלא יתחמם נלמד ממ"ש בהג"ה וכן כו': וכן יזהר כו'. ירושלמי פ"ג סוף הלכה א' ר' אבהו מפקיד לטחונייא דלא מיתן קופינא ר"ל שקים אלין על אלין דלא ירתיחן ויחמען וכ' המרדכי אפשר דוקא לדידהו דלתתי אבל לדידן ליכא למיחש ומ"מ טוב ליזהר אם אפשר וז"ש יזהר לכתחלה כו':

ס"ח ואנשי' מעשה. ירושלמי שם ר"ח בר פפא אזיל לגבי טחונייא:

ס"ט צריך כו' לפי שהקמח כו'. כן למדו מירושלמי הנ"ל מפקיד לטחונייא כו' דלא ירתיחן. ר"ל שלא ירתיח אחד מחבירו שהקמח רותח:

משנה פסחים ל"ה

שם בגמרא

מהא דרב הונא שם

משנה פ"ג דחלה וכתבו הרמב"ם בפ"י

לדעת הטור ותשוב' הרמב"ן בסי' ע"ג

טור בשם הרי"ף מימרא דרבא שם מ'

כמ"ש הרא"ש ממימרא דרב הונא שם

טור בשם גאון

הרי"ף ורא"ש בפ"ב דפסחים רמב"ם בפ"ה

תה"ד

שם

האגור' בשם מהר"י מולין ותשו' אשכנזים

שם

האגור ע"פ הירוש'