דיני הגעלת כלים - שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ״א

ומותר להשהותן. ול"ד לחמץ שנתערב שאסור לשהותו דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר אבל בלוע בכלי אינו נראה ומצוי (ראב"ן) וכ"כ רי"ו וכ"מ בר"ן, ויש רוצין להביא ראיה מדברי התו' דדוקא אם נשתמשו בהן משהו חמץ שרי אבל אם נשתמשו בהן הרבה אסור ולא עיינו יפה דהתו' כ"כ אליבא דרב אבל אנן קי"ל כר"ש ואפי' נשתמש בהן הרבה שרי לשהות' כיון שאינו בעין וא"כ מותר אח"כ לבשל בהן לכתחלה:

ומצניען וכו'. ואותן שמעמידין כלים על גובה הכתלים לנוי אפי' גבוה י' קומות אסור (ב"ח) ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב"י ואף אם ישתמש בהן רבו המתירין כמ"ש סי' תמ"ז ס"י ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכלי שני או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע"ב ועיין רדב"ז ח"א סי' ל"ה:

אפי' בכ"ש. פי' אפי' לא עירה מהקדירה לתוכו רק עירה מהקדירה לכלי שני ואח"כ הניח כלי זה לתוכו וכתוב בד"מ דלדעת הטור אינו בולע אלא ע"י כ"ר או בעירוי אבל בכ"ש לא דלא כב"י עכ"ל, ול"נ דאף הרמב"ם לא אסר אלא בעירוי שגבי כלי מתכת כתב שנשתמש בהן בכ"ש כגון קערות וכוסות כו' נותן עליהם מים רותחין עכ"ל וקערו' תשמישן ע"י עירוי ועוד מדכתב נותן עליהם מים רותחין משמע דהגעלה צ"ל ע"י ערוי א"כ ע"כ מיירי שתשמישן ע"י ערוי והא דקרי ליה כ"ש משום דלאחר שעירה לתוכו הוא כ"ש וכ"כ הרי"ף ובכלי חרס כ' ג"כ כגון קערות וכו' וכ"ד הרב"י שהשמיט דין כ"ש אלמא הדר ביה וע"ל סימן תמ"ז ס"ג וכבר נוהגים להגעיל הכל אך בדיעבד אם נשתמשו בכלי שידוע שמעולם לא נשתמשו בכ"ר צריך להתיישב בדבר דהא הרשב"א בת"ה מחמיר כל השנה בכ"ש ופסק דבעי קליפ' וא"כ עכ"פ בפסח יש לנהוג כוותיה:

דלמא חייס. כתב הב"ח משמע דבתנור של חרס מהני היסק דלא שייך חייס מיהו בתו' פ"ב דפסחים ובפ"ב דע"א ס"ל דתנור שהוא כ"ח אפי' חזרת כבשונות לא מהני וא"כ אפי' היסק פנימי לא מהני והכי נקטינ' עכ"ל ולא דק דהא בגמ' איתא בהדיא הא והא בתנור של חרס זה היסקו מבפנים וכו' ואנן קי"ל כהאי תירוצא וכ"ה בזבחים דף צ"ה וצ"ו ונעביד תנור של מקדש של חרס וכו' והתו' שכתבו דלא מהני היסק קאי לענין טומאה שאם נטמא לא מהני ליה הסקה לשויה ככלי חדש אבל לענין איסור א"צ להיות ככלי חדש דמיד שנפלט האיסור סגי וכ"כ הגאון בחדושי הלכות ומ"ש התוספות בע"א לענין איסור מיירי בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה כ"כ התו' בזבחים בהדיא ע"ש: אך במהרי"ל כתוב דלא מקרי כבשונות אלא כשהסיקוהו ב' או ג' ימים עמ"ש סכ"ב, אבל הלבוש כתב להקל בהסקה וטיחה מועטת ועכ"פ צריך שיסיקנו יפה עד שיתלבן ואז לא גרע מקדירה שמלאה גחלים דהכא לא שייך חייס עליה ועוד דהא בגמרא אמרינן בהדיא עד שיוסק התנור משמע דלא בעי' כבשונות ומוקי לה בשל חרס: ועוד נ"ל דכובי' שעושין מלבני' השרופי' בכבשן יש להם כל דין כלי חרס דהא מעשיו ממש ככלי חרס אלא שהוא עב ביותר, ואם נשפך דבר רותח עליו אין לו תקנה אלא בליבון אבל לבנה שנתייבשה בחמה יש לה דין כלי אדמה ועיין בטור די"א דכלי גללים וכלי אבנים דינן ככלי חרס ולא קי"ל הכי:

סכינין. ואם הקת' קבוע במסמרות קטנים אין מועיל הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים (ב"ח):

מגעילן בכלי ראשון. משמע בגמ' דאפי' מאן דאפשר לקנות חדשים מותר להגעילן, והפייט יסד אם אפשר לעשות חדשים הן משובחין ס"ל דה"ק אנא כעין חדתא קאמינא למאן דלא אפשר ליה לכן מוטב לקנות חדשים, ועוד נ"ל דלפי מ"ש בס"ו בהג"ה דאין הולכין אחר רוב תשמישו וא"כ היה הסכין צריך ליבון דלפעמים תוחבין בראשו חתיכות פת לאפות אצל האש ולפעמים חותכין בו פשטיד"א או פנקו"כן על האש וכמ"ש בי"ד ססי' קנ"א:

שעודנו רותח. שהיס"ב ויש נוהגין ליתן אבן מלובן על הסכין ולערות עליו רותחין כמ"ש ס"ו ונ"ל שלא נכון לעשות כן בסכין לפי שבכלי האבן מונח בתוכו יפה משא"כ בסכין:

והנדן כו'. לפי ששמנונית נדבק בה בעין ונ"ל דאם פותח התפירות וגוררם היטב אפשר דשרי וכמ"ש סי"ח:

ע"י האור. פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלא שצולין עליו מוליית' של חמץ עסכ"ז:

צריכין ליבון. דמה שבולע ע"י מים פולט ע"י מים אבל זה בלע ע"י האור ממש צריך ליבון:

ויש מקילין כו'. המרדכי והג"מ כ"כ בליבון מחלב לבשר וכמ"ש סי' תק"ט ס"ה אבל גבי חמץ מצריכים ליבון מעליא וכמ"ש גבי מחבת ועב"י רק הד"מ כ' דלדעת או"ה שפסק דחמץ מקרי התירא בלע א"כ גם בחמץ די בליבון קל כזה עכ"ל ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה דהרשב"א ס"ל דמיקרי איסורא בלע וא"כ אפי' בדיעבד יש לאסור אם לא ליבנו אותו כ"כ:

חצובה. היינו כלי שיש בו ג' רגלים שמעמידין הקדרה עליה וצריך ליבון שלפעמים נשפך עיסה עליה:

תשמישן בכ"ש. כגון קערות ב"י, ולאו קערות ממש קאמר דהא כתב אח"כ וכלי שמשתמשים בו בעירוי וכו' והיינו קערות אלא ה"פ דהקערות מקרי כ"ש ואם תחבו כף בתוכו אותו הכף צריך הגעלה, וכל זה לכתחלה ועמ"ש ס"א:

בהכשר דכ"ש. שירצה להכניסם בקער' גדולה:

סדקים. אפילו נעשה מחדש (רשב"א עסי"ג):

בתוך הכלי. משמע דבחוץ אינו מזיק עס"ס כ"ו:

שלפעמים משתמשין כו'. ועוד ששורין בהם פתיתי לחם מע"ל וכבוש כמבושל (הג"מ):

אבן מלובן. וב"ח כ' דלא הוי ככ"ר ולא מהני רק בקנקנים וכוסות ויש להחמיר בקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז א"א להעביר האבן ע"פ כולם ולכן אין להם תקנה אלא שיכניסם ליורה:

דלמא חייס עלייהו. וה"ה אם הקתא מקצתה בקרן או שעשויה בדבק שקורין אויף גשוב"ן (ב"ח מהררי"ו):

סלים. אף על גב דבשר עצמו שרי כמ"ש סימן תמ"ז ס"ה היינו משום דאפי' את"ל שהיה בו חמץ בטל בס' אבל בכלי לא שייך ביטול (ב"ח) ופשוט דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי כמ"ש סכ"ז ועוד דאין מליחה לכלים כמ"ש בי"ד ססי' ק"ה עמ"ש ססי' צ"ו ביו"ד ובש"ך שם ובת"ח דמלח לא מיקרי דבר חריף אא"כ מלוח ביותר דלא כע"ש:

מותרת בהגעל'. שהרי אין אופין בו חמץ בעין אלא עם שומן ומה לי שומן או מים אבל האגנו' שאופין בהם עוגות בעין צריך ליבון עס"ס ט"ו וס"ו:

ויש מחמירין ללבן המחבת. דלפעמים נתייבש השומן והעיסה נאפה בעין על המחבת:

ונוהגין ללבנו. וכ"כ הלבוש סי"ז וכ"מ בד"מ שהג"ה זו שייכא כאן אבל במקצת ספרים איתא הג"ה זו בסי"ו גבי מדוכה וכ"מ בב"ח ובהגהות סמ"ק ע"ש:

אין לאסור בדיעבד. דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו כמ"ש בי"ד סי' קכ"א ס"ו (ד"מ) וז"ל או"ה שער נ"ח צריך להגעיל הבית יד של המחבת ומיהו נראה דבדיעבד אין לחוש כל כך כ"ש עץ פרור שרגילין להכניסו כולו ליורה שצריך להגעילו ועוד דאפי' בודאי לא הכניסו הא קיי"ל כלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכולו ואם כף נתחב מקצת באיסור והגעילו במקצ' ותחבו בתבשיל התבשיל מותר והכף צריך להגעילו שנית ולתחבו כולו ביורה עכ"ל ונ"ל דוקא שתחב בתבשיל אותו מקצת שהגעיל דאף את"ל שמתחלה פשט האיסור בכולו כמ"ש ביו"ד סי' צ"ב מ"מ לא אמרינן שמפליט מאותו צד שלא נתחב וכמ"ש סימן צ"ד אבל אם תחב אותו צד שלא נגעל אסור וכ"מ בי"ד סי' צ"ב ס"ה גבי טיפת חלב שנפלה על הקדיר' ומ"ש בד"מ דאינו מוליך בליעתו היינו שאינו מפליט ממנו כנ"ל ועבי"ד שם ובהכי מתישבת קושיות הרב"י בי"ד סי' קכ"א על הטור דהטור מיירי שרוצה להשתמש באותו מקצת שליבן לכן די כשמלבן קצת אבל אם רוצה להשתמש בחציו השני צריך ללבנה ג"כ ע"ש ועס"ס כ"ו ונ"ל דהאי שכ' אין אוסרים בדיעבד פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן אפי' הוא בתוך הפסח וא"א להגעילו:

ע"י עירוי. שה"ז דומה גם כן לעירוי שהלכה הבליעה מצד זה לצד זה:

קדם הטלאי. פי' שהטלאי נעשה בשעה שהיה הכלי חדש או שהגעילו הכלי קודם ששמו הטלאי:

ישים גחלים. צ"ע דברשב"א לא כ"כ אלא כשקדם הטלאי לבליעת האיסור דחיישי' שמא יש שם עדיין איסור בעין וכ"כ הב"ח דבקדמה בליעה לטלאי לא מהני גחלים אלא צריך ללבן כל הכלי וכ"מ באו"ה שער נ"ח די"ט עכ"ל, לכן נ"ל דבקדם בליעה לטלאי צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהו ניצוצות נתזים ממנו וז"ש עד שישרף גוף האיסור ואם קדם טלאי לבליע' די בליבון קל כמ"ש ס"ד בהג"ה, כלים ישנים שחיפן בבדיל יש מצריכים הגעלה אח"כ והרא"ם ח"א סי' מ"ג כתב דא"כ לא תיהני להו הגעלה דהוי כמו קדם הבליעה לטלאי ומסיק דא"צ הגעלה חדא דכלים שדינם בהגעלה סגי בליבון קל כזה שאינו יכול ליגע בו בצד השני כמ"ש ס"ד וכיון שניתך העופרת הוי כליבון קל, ועוד כיון שהבדיל מפסיק ה"ל ככלים חדשים (ולפ"ז אפי' חיפן בבדיל ישן שהרי הבדיל עצמו מתלבן) וכ"כ בהגמ"נ וער"ס תס"א ועבי"ד סי' ק"כ לענין טבילה וע"ל סכ"ד:

וינקרם היטב. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם:

כיסוי כו'. עבי"ד ססי' צ"ג דבכיסוי מחמירים אפי' אינו ב"י ולכן אין בו צד קולא בפסח עסי' תמ"ז ס"י:

צריך ליבון. לפי שנוגעת ברוב הפעמים בחררה ועוד שמזיעה מהבל החררה (טור):

מדוכה. כתב הטור שהיו רגילין לדוך בתוכו שומין ודברים חריפין עם פירורי לחם ולכן יש רוצים לומר דצריך ליבון דדמי לבית שאור ובית חרוסת והוא פסק דסגי בהגעלה וכמ"ש סכ"ב ע"ש וכתב הב"ח מדוכות שלנו צריכים הגעלה דשמא בא לתוכו חמץ משהו ונבלע בתוכו ע"י חריפות הבשמים אבל לא ילבנו במילוי גחלים דדלמ' חייס עליה דעבידי דפקעי שאין עשוים אלא מפסולת נחושת ומשום חומרא דחמץ ידוך הבשמים קודם פסח דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא ואפי' הגעלה לא הוי צריך כמ"ש סכ"א גבי חבית ואם לא עשה כן ידוך בי"ט עצמו כשהגעילו והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א ללבנו ול"נ כמ"ש עכ"ל ונ"ל שהדין עמו דאף לפי הספרים שגורסין כאן ונוהגים ללבנו וכו' היינו במדוכה הנ"ל אבל במדוכות שלנו לעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי"ך וזה אין חמץ לכן די בהגעלה, ומ"ש הב"ח לדוך קודם י"ט אחר הגעלה משום נ"ט בנ"ט דהיתיר' צ"ע דבדבר חריף אין מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ואפשר שאמרה לחומרא בעלמא ומה"ט עושים שלא כדין שלפעמים חותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואחר כך דכין בתוכו בשמים ואוכלין בחלב לכן יש ליזהר שלא לחתוך הזנגביל רק בסכין חדש: ואם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צ"ע אם יש לאסור בדיעבד דמחשש שחתכו הבשמים בסכין ודכו בתוכו אין לאסור בדיעבד כי מספק זה שמא בא לתוכו פירור חמץ אין אוסרין בדיעבד כמ"ש ס"י גבי סלים דיש שאין מצריכין להם הגעלה אף על גב דמלח הוי ג"כ דבר חריף ועסכ"ז ועמ"ש סימן תמ"ז ס"ו ובש"ך בי"ד סי' צ"ו כתב די"א דזנגביל לא מקרי דבר חריף דלא כת"ח ע"ש:

קילוף בכלי אומנות. דהגעלה מפלטת כל הכלי מעבר אל עבר:

שלא להשתמש. דנוהגין כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור ואם לאחר הגעל' משים סדין או מפה להפסיק ביניהם שרי להשתמש בהם כמ"ש בסמ"ק סי' רכ"ב (ב"ח) ומיירי ליתן בתוכו מצות חמות מיהו אין להקל ללוש בהן אפי' ע"י הפסק מפה וסיים בסמ"ק ונכון לטוחן בטיט כמ"ש ססי' תמ"ב עמ"ש שם:

הנפה. ואם בא מים על הנפה אפי' על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח (מהרי"ל): ונ"ל דאפי' במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח:

רי"ב אייז"ין. דלפעמים מפררין עליו לחם גם תמכא שחתכו בסכין חמץ ונשאר בתוכו בעין ובזה אפי' בדיעבד יש לאסור בפסח אבל בע"פ מותר בדיעבד דבטל בס':

ע"י כיבוס. ולפי מ"ש הש"כ בי"ד סי' קל"ח ס"ח לא סגי בהדחה אלא בכיבוס גמור כמ"ש בסי' תמ"ב מיהו בתו' ובהג"א סוף ע"א משמע דזהו דוקא באיסור רותח אבל בצונן סגי בהדחה והב"ח ססי' תנ"ג כתב בשם ת"ה דבחמץ אפי' מתיר התפירות לא מהני כיבוס דהחמץ נדבק בו וא"א שלא נשאר בתוכו משהו חמץ ע"ש, מיהו בפסקים סי' קמ"ז כ' בהדי' להקל וא"כ גם בת"ה כוונתו כן רק שיגרד בסכין היטב החמץ וגם במפות שעושין המצות עליהם אסור לעשות עליהם פעם אחרת אפי' ע"י הדחה דהבצק נדבק בהן וצריך כיבוס וכ"ש דלא מהני מה שמהפכין אותם דהחמץ מבצבץ ויוצא מעבר אל עבר:

שאין מועיל וכו'. לפי שבולע האיסור ע"י האור עצמו: כתוב בתשובת מהר"מ מרוטנבורק ד"פ סי' קע"ז והתירו מצה שהונחה על הרחת שנשתמש בה כל השנה ולא נתקנחה והכניסו עליה מצה לתנור וגם הוציאוהו חמה והתירו לקלוף התחתון ויכול להיות כדבריהם כן הוא גבי מצה אבל חטה שנמצאת בבשר מליח אסור כולו וכו' ע"ש, וכ"כ הלבוש דיש להתיר בקליפה ועוד דהא אפי' חמץ ממש שנגע במצה די בנטילת מקום כמ"ש ססי' תס"א דלא כרש"ל דאוסר ועסי' תמ"ז ס"א, אך לפי מה שרגילין לאפות עוגות עם שומן א"כ אוסר כולו דבדבר שמן אוסר כולו ודוקא שאינה נקיה אבל אם הודחה שפיר סגי בקליפה דבלוע בכלי לא מחמרי' כוליה האי וכ"מ בי"ד סי' ק"ד סס"ה ומכ"ש אם אינה ב"י עסי' תמ"ז ס"י ועבי"ד סי' צ"ד ס"ח: כתוב בת"ה דאפילו קליפה והגעלה לא מהני ברחת, וכתב ד"מ בשם מהרי"ב דאף הרחת שרדו בו מצה בשנה שעברה צריכה הגעלה שמא נדבק בה חמץ עכ"ל: כתוב בהג"מ אם רדו בו מצה חמוצה אסור לרדות בו עוד אלא צריך להביא אחרת כ"מ בשל"ה, ובספר אפי רברבי בשער ע' כ' אם הוציא מצה חמוצה במרדה ואח"כ אחרות ונתערבו ראשונות באחרונות נתבטלו עכ"ל וזהו סברא דחויה הוא שס"ל שאין איסור הבלוע יוצא מכלי בלא רוטב ואין איסור אלא פת ראשונה משום שהיה קצת בעין ואם נתערב בטל וכמ"ש באו"ה שער ל"ט ד"ז ע"ש, באשר ידוע שכל דבריו לקוחים מאו"ה אבל אנן קי"ל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה סס"ז דכלי פולט בלא רוטב וכ"מ באו"ה שם ע"ש ודוק מיהו נ"מ דמצה ראשונה נאסרה כולה אם יש חשש שמנונית או אם אין חשש שמנוני' אסור כדי נטילה אבל אחרות א"צ אלא קליפה שכבר נתקנח במצה הראשונה וא"כ אם נתערבו בטלות דלא הוי דבר שבמנין כיון שאין איסורו מחמת עצמו ודוקא בע"פ אבל בפסח לא בטיל כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט וכ"כ הא"ר שנ"ד: ונ"ל דכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור, אבל מצה כפולה ונפוח' כיון שהיא גופא חומרא היא כמ"ש סס"י תס"א די לאסור הרחת לכתחלה אבל לא לאסור המצות האחרות וכ"מ בהגמ"נ ובשל"ה:

שמצניעים בהם אוכלים. אבל סתם תיבות א"צ הגעלה (ב"ח דלא כב"י), כתב ד"מ דא"צ להניח דפין עליהם ומהרי"ל כתב דישים סמרטוטין עליהם לאחר הגעלה וכן נוהגין דשמא יש קצת חמץ בעין:

בעירוי ג' ימים. כדין יין נסך דתשמישו בצונן כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב, וכ' האגודה כלים שתשמישן בצונן כגון קנקנים וכוסות מוטב לעשות בעירוי מלהגעילם עם כלים שתשמישן בחמין: כתב הב"ח נהגו להחמי' שלא להשתמש כלל בחבית שכר שמצוי בהם גומות גם א"א לנקר בין הנסרים שלא ישאר שם משהו זוהמא והוא חמץ גמור וישאר בעין כמ"ש הר"ש מאוסטרייך שלא להכשיר שום כלי עץ כמו קערות ודומיהן דמצוי בהן גומות כ"ש חבית וכן הורה רש"ל ומור"ש מלובלין ומהר"ר הירש שור, מיהו בחבית של מי דבש יש להתיר בהגעלה אף על פי שנתבשל ביורה שבישלו בו שכר תוך מע"ל דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא עכ"ל ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה די"א דלא אמרי' בחמץ נ"ט בנ"ט מ"מ בחבית פשיטא דיש להקל ובלבוש כתב דחבית של שכר יפתח השולים ויגררם היטב ושל יין שרף לא מהני הגעלה וע' במהרי"ל:

ובדיעבד אם כו'. דטעם החמץ בטל בששים קודם הפסח כיון דהתירא בלע א"צ לשער נגד כל החבית ועוד דנט"ל הוא שאינו ב"י ועוד דשכר ביין נט"ל הוא עכ"ל המרדכי ובת"ה כ' הטעם משום דהוי לפגם ע"ש וא"כ לפי מ"ש סי' תמ"ז ס"י לאסור נט"ל בפסח א"כ צ"ל דה"ק אם נתנו בו יין או דבש קודם פסח מותר לשתות ממנו בפסח ובלבד שיערו אותו קודם פסח לחבית של פסח וגבי יין אפי' היה הכלי ב"י שרי דשכר ביין נט"ל הוא כמ"ש בי"ד אבל במי דבש לא הוי לפגם ולכן אם היה הכלי ב"י אפי' קודם פסח אסור אם לא היה ס' נגד החמץ עמ"ש סי' תמ"ז ס"ה, ומשמע בת"ה שם שחבית של יי"ש אף על פי שאינה ב"י אסור הכל דעינינו רואות שנ"ט לשבח הוא וכמ"ש בי"ד סי' קל"ז סס"א לגבי יין ע"ש עמ"ש סי' תמ"ז ס"ה:

ובית חרוסת. היינו שנותנין דברים חריפים עם חמץ:

על ידי הגעלה. ואנו נוהגין לאסור כמ"ש סי"ז:

דלא לאשתמוש. אפילו בצונן ועבי"ד סי' קכ"א:

על התנור. וה"ה על הקכלי"ן משום שרגילין להשים בהן קרעפלי"ך וחמיכות /וחתיכות/ פת וכלי חרס הם ואין יוצא מידי דפיו לעולם דלאו כבשונות הם ומי שירצה יתן ברזל תחתיהן וישתמש עליו בפסח (מהרי"ל) ולפי מ"ש ס"א לא בעי כבשונו' ומ"מ היסק אין מועיל שהסיקו מבחוץ כמ"ש ס"ב וכ' הב"ח סימן תמ"ו ומיהו צ"ע אם יש לאסור בדיעבד כשהמאכל בקדירה והניחוהו על התנור כשהיה חם דקי"ל דאין האיסור מפעפע מדופן לדופן, ותו דבתנורים שלנו שעל התנור אינו אלא טוח בטיט אם יחזור ויטוח טיט חדש כעובי אצבע או פחות בודאי שאין החמץ מפעפע מדופן לדופן דרך הטיט מיהו למקצ' תנורים שמעמידין קכלי"ן בכל צד מסביב וחוזרים ועושים כיסוי למעלה מאותן קכלי"ן ונעשה התנור קטן אם הניחם לשם קדירה עם המאכל בפסח פשיטא דאסור דה"ל כאלו הניח הקדירה בתוך התנור חם של חרס דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אין לאוסרו כ"א באכיל' כיון דליכא דררא דחמץ אפי' משהו בודאי וכן קבלתי ממורי מהרר"ה שור ז"ל עכ"ל, ומור"ם לובלין בתשו' סי' ק"ז כ' אם הושיבו קדירה על תנור בית החורף או בתוכו בפסח חומרא יתירה הוא ולא נמצא בשום פוסק כ"א במהרי"ו ודי בזה לאסור לכתחל' אבל לא בדיעבד עכ"ל ונ"ל משום דס"ל דאין מפעפע מדופן לדופן וכ"פ בי"ד סי' צ"ב סס"ח ועוד דאפי' את"ל שהיה שם קצת חמץ בעין די בקליפה כיון דאין שם רוטב וא"כ הקדיר' אסור' והתבשיל מותר וכמ"ש סי"ט ואי משום שיש כיסוי למעלה עכ"פ אין היד סולדת בזיעה למעלה ונ"ל דאם הושם תוך התנור אפי' יד סולדת בכיסוי שרי משום שכבר הוסק התנור ואף על פי שלא נתכוין להכשירו שרי בדיעבד כנ"ל:

בהיתוך זכוכית. אפשר שכוון למ"ש המרדכי דהמצופין בהיתוך אבר מותר בהגעלה בכלי מתכות וכ"כ הלבוש וצ"ל דוק' שמציפין באבר ממש אבל מה שקורין גלוזיר"ט אף על פי שעשוי מהיתוך אבר לא מהני הגעלה דאין בו ממשות אלא צבע בעלמא וכ"כ הרמב"ם כלים המשוחים ושועי' באבר שעושין אותן כעין זכוכית אסורים וכ"מ בתו' ע"א דף ל"ג ועבי"ד רסי' ק"כ:

ויש מקומות. מפני שמחזיקין אותם בסובין ואין מחזירין אותו רק לתנור שהוסק בעלמא דלא מיקרי כבשונות אא"כ הסיקוהו ב' או ג' ימים רצופין (ועמ"ש ס"א), וראיתי בתשו' דאף אותם שקבלו קוניא מעט משאר קדרות אסורים אבל לטעם חוזרים לכבשונות שרי דמיד נשרף הסובין שבהן דלא חס עלייהו האומן לשורפן ביותר אבל המחופין לגמרי חס עלייהו לשורפן ביותר שלא נתקלקל הקוניא ועוד מצאתי בשם גאון דמן הדין לאוסרן כל השנה שמא חיפה כלים ישנים אלא שהתירו משום דשמא אינו ב"י בפסח חמיר טפי עכ"ל ובתשו' כ' משום דלא ניכר בליעתו כ"כ דחיישינן שמא נשתמש העכו"ם בהן עכ"ל ובד"מ כ' בשם מהרי"ב דיש לשאול לאומנים כיצד מתקני' אותם א"כ ס"ל כטעם הראשון וכן נוהגים עתה בקצת מקומות שיהא יהודי עומד ע"ג בשעת מלאכה אבל לטעם השני יש להחמיר:

אפי' הן חדשים. דחיישי' שמא חיפה כלים ישנים או צבען וכ' מהרי"ל אין להשתמש בכלי' הצבועים בכרכום:

המחופין בבדיל. עמ"ש סי"ג:

וכן המנהג. אבל בדיעבד אין להחמיר (ד"מ) פי' אם הוא תשמישו בצונן אפי' בלא הגעלה כשר ואם תשמישו בחמין עכ"פ בדיעבד מהני הגעלה ונ"ל דאם עמד בו חמץ מע"ל דינו כתשמישו בחמין כמ"ש ס"ו ומכ"ש שאותן שמשימין בהן יין שרף לקיום ואין לדמותו ליי"נ עבי"ד סי' קל"ה ס"ח דכמה קולות הקילו ביי"נ משא"כ בחמץ עסכ"א:

אינו מזיק. שאין משתמשין בכלים חשובין כאלו ברותחין ואת"ל שעירו לתוכן רותחין הא כ' המרדכי פ' ג"ה דבישל במקצת כלי אין הבליעה הולכת בכל הכלי וצ"ע בתו' פי"א דזבחים עכ"ל ת"ה ועבי"ד סי' צ"ב דקי"ל ההיא דתו' דזבחים לחומרא שהולכת בכל הכלי ועמ"ש סי"ב:

שצלו וכו' מותרים. לפי שטעם החמץ נתבטל קודם פסח (מרדכי) ואפי' להחולקים בסי' תמ"ז ס"ד הכא מודו שאין כאן חמץ ידוע (בד"ה) ועמ"ש שם ס"ג ועמש"ל ס"י דבכלי לא מבטלינן איסורא מ"מ הכא מספיקא לא מחזקינן איסורא שהיה על הכלי חמץ: ואם צלו פעם א' מוליית' או שאר חמץ ולא לבנוהו בנתיים אוסר:

הברזו'. מפני שממשמשין בהם בידים המודבקים מחמץ (שם):

כלי שתיה. של שכר (ד"מ):

וטוב לסוגרן בחדר וכו'. מכאן קורא מו"ח ז"ל תגר על אותן שמעמידין בפסח כלי בדיל של חמץ למעלה מקום שאין יד אדם מגעת דצריך דוקא לסוגרו בחדר אבל הגובה לא מועיל כדאשכחן גבי נר בשבת אפי' גבוה י' קומות לא פלוג רבנן אלא דנ"ל דאותן שיש להם כלים של פסח כל השנה ומחזיקים אותם למעלה בגובה הרבה אין לחוש שמא ישכח פעם א' ויביא סול' וישתמש בהם חמץ דמ"מ אם יבשל אח"כ בפסח אין בו כי אם נט"ל ואינו אלא חומרא בפסח בזה לא גזרו מחמת לא פלוג:

אבל לתנורים שלנו לא. דאיכא למיחש דילמא חייס עלי' ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו כ"כ הרא"ש פירוש אע"ג דגם בתנורים שלנו יתלבן היטב אם ישהא שם הרבה מ"מ יש לחוש שמא לא יתן אותם לשהות הרבה משא"כ בכבשן מתלבן אפי' בשעה מועטת:

ועיין בי"ד סי'. דשם נתבאר דדרך עראי מותר אם הדיחו תחלה:

ואם מלאו גחלים כו'. דלא חיישי' בזה דלמא חייס דלא פקע כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר:

סכינים מגעילן כו'. בגמ' א"ל רב הונא לרב אשי הני סכיני בפסח' היכי עבדי' להו א"ל לדידי חדתי עבדי. פירש"י לצורכי עושים סכינים חדשים א"ל תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר מאי. א"ל כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלי' בנורא. והדר מעילנא לקתייהו ברותחין והלכת' אידי ואידי ברותחין ובכ"ר. יש לדקדק מאי מבעיא ליה לענין פסח מ"ש מכל הכשר סכיני' בכל השנה מטריפות ותו מאי היכי עבדי' להו הל"ל סכינא בפיסחא מאי ותו מאי לדידי חדתא כו' אמאי נקט הוא לדידי טפי מדאחרינ' ותו מאי אמר תינח מר דאפשר וכי תלי' דינא במאי דאפשר או לא ונ"ל דודאי היה פשוט לרבינא דמועיל רותחין לסכין כמסקנת הגמ' אלא דמסתבר להחמיר טפי בסכין משאר כלים כיון דתשמישו תדיר בחמץ ובמצה ויש קצת סדקי' שאינ' נראים. ע"כ מן הראוי לכל ירא שמים שיהא לו תוספת אזהר' בזה במה שהוא מצד הדין ע"כ אמר היכי עבדי' להו פי' אנן שראוי לנו לעשות עצה"ט וא"ל לדידי חדתי כו' פי' אני מחמיר ביותר שאני עושה חדשים ואיני סומך על מה שהוא מן הדין וא"ל תינח מר דאפשר ליה יכול לעשות עצה"ט דלא אפשר מה יעשה בזה עצה"ט א"ל אנא כעין חדתא פי' שזהו עצה"ט דאני מכניס הפרזל בנורא וע"ז מסיים התלמודא והלכתא אידי ואידי ברותחין פי' מצד ההלכ' סגי ברותחין אפי' הפרזל אלא שהליבון באש את הפרזל הוא מצד חסידות ועי"ז מצינו שפיר בפיוט וז"ל סכינא דאשתמש בה חמירא לאורחי' אם הם חדשי' משובחין ואם לאו מגעילן ברותחין מבואר כמ"ש דאע"פ דמצד הדין סגי ברותחין מ"מ הקונה סכינים חדשים הן משובחים והוא יותר טוב: כלל העולה מסוגיא הנ"ל שג' מדות יש בסכין הא' מצד הדין להגעילו ברותחין למעלה הימנו להלבין הברזל באש והקתא ברותחין למעלה הימנו חדש לגמרי והפייטן לא נקט אלא המעלה היותר חשובה וכ"כ מהרי"ל מצוה מן המובחר ליקח חדשי' וכ' מו"ח ז"ל שקבל מרבותיו דהסכינים שקתא שלהם מחופה בעץ על הברזל וקבוע במסמרי' אין מועיל להם הגעלה כי יש בהם גומות ע"כ ובודאי אין חילוק בין עצים למין אחר בזה דכל שיש ב' חלקים בהקתא יש חשש גומות וראוי לחוש לזה היכא דאפשר:

כל חלוד'. דכתיב אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה נ"ל דהיינו מה שאנו קורי' ראס"ט ויש שם ממש באותו ראס"ט והוא בא מחמת שהיה הכלי במקום המוצנע שלא שלט שם האויר וכשנגרר משם יש שם כמו עפרורית והטעם שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלוד' מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין אבל לפעמי' שיש שחורו' או אדמדומי' באיזה מקום מהכלי בפרט ביורות ומחבות וא"א להסירו משם לגמרי אפי' אחר הגרידה ואין שם ממש רק מראה לחוד יכול להגעילו דאל"כ לא תמצא כי אם א' מעיר שתוכל להגעיל כי יש הרבה כך שלא תוכל להסיר וכ"ת ה"נ א"כ למה סיים ע"ז הלכך אם יש גומות בסכין כו' הל"ל אפי' באין גומות רק כשלא תוכל להסיר השחורות לא יגעילנו אלא ודאי דאין בזה קפידא דאותו מראה אין בו ממש דנימא עלי' שהוא חמץ בעין ושפיר מועיל לו ההגעלה אחר שגורר כל מה דאפשר אלא שעכ"פ ילבין המקום ההוא עצה"ט כנלע"ד:

וצריך ליבון כו'. ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל כ"כ בי"ד סי' קכ"א:

כגון שפודים כו'. זה ברייתא בסוף ע"א לענין שאר איסורים אלא שהרי"ף הביאה בפ' כ"ש משמע שגם בחמץ צריך ליבון כיון דע"י העור נשתמש וכ' הר"ן ואע"ג דאסיקנא דכל היכי דהיתר' בלע בהגעלה סגי ליה י"ל דחמץ כיון דשמו עליו איסורא בלע מקרי וכ' ב"י וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כ' ברייתא זו בפ' כ"ש וק"ל דהא קי"ל בסי' תמ"ז ס"ד בחמץ שנתבטל קודם פסח דמותר וכן לענין זמן הגעל' דסי' תנ"ב אמרי' דהיתרא בלע ותו ק"ל דהא בשפוד כ' המרדכי פ' כ"ש שפוד שצלאו בו בשר שלא נזהר במליחתו קודם הפסח וצלו בו בפסח דשרי דנתבטל קודם פסח וכ"כ בש"ע סי' זה סכ"ז וא"כ לכל הפחות סגי ליה בהגעל' לכתחלה ותו דאפי' במחבת שמטגנין בו גוף החמץ מותר בהגעלה כמ"ש סי' תנ"א סי"א ולמה נצריך ליבון בשפוד וצ"ל דהך שפיד מיירי שצלאו בו חמץ בעין וע"כ הוי דינו כמו תנור שאפו בו פת בלי משקה וצריך ליבון כמ"ש בסי' תנ"א סי"א בשם הרא"ש והיש מקילין שהביא רמ"א היינו המרדכי לא כ"כ על שפודין ואסכלאות אלא על שאר דברים הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר דא"צ ליבון גדול וסגי עד שהיד סולדת משני עבריהם או שישרוף הקש דכיון דבלע היתירא די להם בהגעלה ואע"ג דתשמישן ע"י האור והא לא גרע ליבון זה מהגעלה עכ"ל וכתבו רמ"א גם כאן לענין חמץ בפסח דבלע היתיר' ולפי מ"ש דמיירי כאן בנצל' עליו חמץ ממש דהוה כמו תנור דהו' בלי רוטב ודאי דגם המרדכי מודה דבעי' ליבון גמור כיון דמן הדין צריך ליבון ושטת רמ"א גם קשה מ"ש ונוהגין בכל דבר כו' למה תלה זה במנהג והא זה דעת המקילין ממש שמחלק בין דינו בליבון או לא כמ"ש:

אלא צריך לערות כו'. ועירוי עכ"פ מהני ליה כיון שתשמישו ג"כ ע"י עירוי אבל כלי שתשמישו ע"י האור לא סגי להכשירו בעירוי אלא בכ"ר ממש:

והוא בתוך הכלי. משמע דאם הוא מצד החוץ של הכלי אינו אוס' וכ"ה במהרי"ל:

להגעיל הקערות נראה טעם חומרת' מפני המון העם דלא ידעו לחלק בין רוב תשמישן בכלי ראשון או לפעמים. ורמ"א כ' וכן בכל דבר כו' כגון כפות כו' ונראה דכפות חמירי טפי דשכיחי טובא דמהפך בהם בקדירה אצל האש:

ויעביר האבן כו'. ואע"ג דבאיזה מקום לא נוגע האבן מי הרתיחה נוגעים שם ושרי כמ"ש סעיף ט"ז:

דכפות העשויות מקרן. כתו' במהרי"ל ה"ה סכינים שקתא שלהם מקרן. וכת' מהרי"ו דאם הקתא של סכין דבוקה בברזל בדבק אין להגעיל' דחייס עליה שלא יתקלקל הדבק:

קודם שעה חמישית. יתבאר בסי' תנ"ב.

סלים שמולחים. יש דיעה ג' בזה דחיישי' שמא יש חמץ בעין בנקבי' כ"כ במהרי"ל ואפי' הגעלה לא מהני ותימה על הש"ע שהסכים לסברא השני' לקולא דלפי הנראה דברי מהרי"ל נכוני' ולא מהני הגעלה למה שהוא בעין וכן ראוי להורות דלא כשני הדיעות אלא לאסור אפי' בהגעל' לפע"ד וכ"פ מו"ח ז"ל:

מחבת שמטגנים בה כו'. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחב' דלא חיישי' שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה אלא אף אם אפי' נשרף ונדבק לדופן המחבת והקדירה עדיין יש לחלוחית משקה שם כ"כ הרא"ש וכן הדין בקדר' של מתכת שמבשלין בה כ"כ הרא"ש:

וצריך להגעיל ידותיהם כו'. אין הטעם משום חם מקצתו חם כולו דהא פסק הטור בי"ד סי' קכ"א דא"צ להכשיר הכלי (כולו) אלא אם נשתמש בכולו אלא הטעם כאן שמא קבל היד איזה פעם חמץ ועכשיו יגע בו במצה של חמין. ומטעם זה אין חילוק בין כלי עץ לכלי מתכות בכולן יש להחמיר לכתחלה להגעיל ביד אלא דנ"ל דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד כיון דמפורש בגמ' בהדיא דבעי' הגעלה כמ"ש סי' זה ס"ג והלכת' אידי ואידי ברותחין וא"כ מנין לנו להקל דיעבד ע"כ נרא' דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים כגון מחבת וכיוצא בו כנלע"ד:

דכבולעו כ"פ. במרדכי כ' ואפי' בלא הגעל' קודם הדיבוק היה נרא' להתיר מטע' זה אלא דאיכ' למיחש שמא ע"פ הי' נדבק בחוזק ושוב בפסח רפה הדבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט עכ"ל ולע"ד תמו' מאד דמה מועיל הגעל' קוד' הדבוק דהא יש לחוש שמא נכנס שם בדבוק חמץ בעין ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה אלא לטעם הנפלט ולא לחמץ בעין דבפסח יהיב טעמא וע"כ לומר דזה לא איירי אלא כשהדבוק הוא מדובק מאד וא"א להיכנס שם חמץ בעין ע"כ נלע"ד דבכ"מ שיש טלאי צריך לשום שם גחלים בוערות שישרוף החמץ וכמ"ש כאן ב"י בשם תשו' הרשב"א וכל זה הוא לענין טלאי שהוא ע"י דבוק חתיכה על חתיכ' במסמורים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכה בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצ' בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וע"כ אין חשש בזה כנלע"ד פשוט בזה ובטור ק' לי דמתחל' כ' גבי טלאי ואע"פ שהיו משתמשין בו אח"כ קודם פסח מגעילו דכבולעו כ"פ. ואח"כ כ' ובלבד שיהו חלקים שאין בהם בקעים משמע דלא אמרינן בזה כבולעו כ"פ כיון שיש חמץ בעין:

ויש מחמירין ללבן המדוכה. כצ"ל והוא דעת רש"י דס"ל מדוכה הוי כבית שאור ובית חרוס' שחימוצו קשה לא מהני הגעלה וה"ה מדוכה שדכין בה כל השנה ולפעמים דכין בהם פירורי לחם עם שומן ופלפלין וכן בריחיים קטנים של פלפלין כ"כ הטור ור"י ס"ל דגם בבית שאור מהני הגעלה וכתוב במרדכי פ' כ"ש בשם גדול א' שהראה הלכה לעינים באגן א' שהי' מיוחד לקיבה שהיה מלוח בה הקבה ומן המלח היה מעמיד החלב לעשות גבינו' ולקח אגן והדיחו והגעילו ונתן אח"כ חלב לתוכה ונתקבץ החלב בתוכו בלי שום מעמיד ואמר לתלמידיו ראו שאין הגעלה מועלת לבית חרוסת עכ"ל וכתב ת"ה סי' ק"ל ובפסקים סי' קנ"ב לתרץ זה לדעת המתירים דלא נתקבץ מחמת נ"ט אלא מחמת חוזק של מי הקיבה וכעין זה כתבו התוס' פ' כל הבשר גבי המעמיד בעור הקיבה ויש ממלאין אותו גחלים ומלבנו עד שישרף חוט סביבו אלא שגדול א' קרא תגר ואמר חיישי' דלמא חייס עליו כי היכי דלא לפקע כמו בכלי חרס לעיל והוא חולק ע"ז מ"ה כתב רמ"א שיש מחמירין ללבנו כו' ולכאורה י"ל ממ"ש סימן תמ"ז ס"ז בוסר שנידוך במדוך מחומצת דמות' בפסח ולק"מ דשם אינו משמש במדוך עצמו בפסח אלא הבוסר נידוך קודם פסח ואז אע"פ שפולט ע"י דוחקא דמדוכ' כמ"ש שסמ"מ פליט' מועט' היא ובטל בס' קוד' הפסח משא"כ בפסח עצמו דבמשהו וא"כ מי שדוכה בשמים שלו קודם הפסח כ"ע מודים דמותר בפסח אפי' אם היה נידוך בלא הגעלה דמ"ש מבוסר דגם הוא דבר חריף ה"ה נמי לענין הבשמים שיש להתיר בדיעבד אם נתערבו בשמים כאלה בתבשיל בפסח כ"ש אם הגעילו המדוכה תחלה דמותר אף לרש"י שכבר נתבטל א"כ ראוי לעשות כן למעשה וכ"כ מו"ח ז"ל שיש לנהוג כן מטעם דיש נ"ט בנ"ט דהיתרא והנה הגם שאין להרהר אחר המנהג שזכר רמ"א כאן מ"מ מצוה מן המובחר לצאת ידי כל הדיעות כמ"ש להגעילו ולדוך הכל קודם הפסח ואין לחוש שהרואה סובר דבהגעלה סגי אפי' לדוך תוך הפסח אין בזה חשש כי עיקר הלכה באמת כך היא דמהני הגעלה וכמ"ש הש"ע סעיף כ"ב. וכאן אינו אלא חומרא ללבן כל דהוא ובסמוך סכ"ב מוכח ג"כ דכל מה שיש לעשות עצה"ט צריך לעשות ומדוכות של עכו"ם כל השנה קילי טפי מן החמץ למצה כ"כ בת"ה שם:

אפי' ע"י הגעלה. הטעם בב"י לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעין ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקים בהם קמח וחביות שהיו מחזיקים בו משקה שעושים במדינות רוסי' ממי סובין שקורין בארש"ט שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אבל אם היו קודם פסח מחזיקין שם מים איזה זמן אין לחוש להגעילו דלא גרע משקים ישנים שכתב רמ"א בסמוך דמהני תפירה וכביסה כנלע"ד:

פאל"א. ובל"א שויב"ל תשמישו ע"י האור ע"כ אין היתרו בהגעל' והכי נהוג. ואם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת ודאי א"צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות אלא ששמעתי שקצת נוהגים להגעילה בפסח הבא אחריו ולא ידעתי טעמא דמ"ש מפסח זו עצמו שאופין בכל יום בלא הגעלה בנתים אלא קצת י"ל לפי שיש חשש שאין נזהרין כ"כ לנקר היטב על השנה הבאה כמו שהם נזהרים בפסח עצמו. אבל נראה שיצאה שכרם בהפסדם כי הרואה שמגעיל הרחת יטעה לומר הרחת של חמץ הוא מגעיל לפסח ויסמוך על הגעלה בזה ע"כ יותר טוב שלא להגעיל ויזהר לנקר היטב גם בשעה שבא פסח שאחריו יראה בעיון רב אם היא נקיה כראוי וצדיקים ילכו בם:

מותרים בהגעלה. דהא דאמרי' כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ל"ש מזופף ל"ש אינו מזופף כ"כ הטור בשם רבינו יואל ומשמע לי מזה סיוע למ"ש בי"ד סי' ק"ה ס"א דא"א כבוש כמבושל מחמת בלוע של הכלי דהוי נט"ל דאל"כ גם בצונן ה"ל להחמיר כאן מחמת כבוש כמבושל דודאי לא איירי דוקא שהיה השכר שם פחות מע"ל דהא סתמא אמר רגילין כו' וזה ודאי להחזיק שם שכר ימים רבים וכ"מ מדברי המרדכי שאביא בסמוך דאין להחמיר לשער בכל החבית כו' מטעם דלינה פוגמת כו':

או בעירוי כו'. בטור כ' דמוכח בפ' בתרא דע"א דעירוי לא עדיף מהגעלה ובי"ד סי' קל"ח ס"ז דקשיא דברי הטור אהדדי בענין אם עירוי עדיף או הגעלה עדיף ותירצתי שם דבכלי חרס שהעידה תורה שאין הגעלה מועלת לו לפי שאינו מושל בכולו ובזה אמרי' דעירוי עדיף משא"כ בשאר כלים כו' מ"ה ניחא מ"ש הטור כאן דהגעלה עדיפא כיון דמיירי בנשתמש בו בצונן ואין זה בכלל העדות שהעידה התורה הוה כ"ח כשאר כלים והגעל' עדיפא: והכלל בזה היא דבמקום שיש בלע הרבה בכ"ח דהיינו ע"י בישול וצריך זמן רב להפליט הבלע והתור' העידה דלא סגי בהגעלה אף שהוא חום רב מ"מ זמן הפלטתו מועטת וא"א להשהות הרבה במי הגעלה כמש"ל סי' תנ"ב משא"כ בעירוי שיש זמן להפליט אבל בשאר כלים אמרי' מה שעושה עירוי עושה הגעלה בזמן מועט כיון שאין הבלע מרובה כ"כ כנ"ל:

והגעלת החביות כו'. ועכשיו המנהג לפתוח א' משוליו כדי לנקרו ולהסיר כל הזוהמא בין נסר לנסר ואח"כ מגעילו וכת' מו"ח ז"ל שאין להכשיר שום כלי עץ כגון קערות דמצוי בהם גומות כ"ש דאין להכשיר חביות של שכר ואיני יודע טעם להחמיר בקערות כל שרוא' שהם חלקים ונקיים מ"ש מכלי מתכות:

ובדיעבד אם כו'. הטעם של היתר זה במרדכי פ' כ"ש שטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח ואין להחמיר לשער בכל החבית משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה דשאני הכא דהתירא בלע הלכך משערי' כפי מה שהיא פולטת ובטל בס' ועוד דכל הנבלע בכלי לינה פוגמת כו' ור"י מפרש דנט"ל בפסח מותר עכ"ל וכתב ב"י דרוב הפוסקים לא ס"ל דטענה זו דהיתרא בלע מהני גבי חמץ ותמהני שכבר הוכחתי בסי' זה ס"ד דאנן קי"ל כסברא זו ומ"ש ב"י בסי' זה גבי שפודין ואסכלאות מדהביא הרא"ש הברייתא דצריך ליבון ש"מ דלא ס"ל לטענה זו נלע"ד דאין כאן הוכחה דשם מיירי דנשתמש חמץ בעין על השפוד וכמ"ש שם:

אבל אסור ללוש בהם דממהר להחמיץ מכח הכח שבכלי:

אבל ע"י הגעלה כו'. היינו כר"י דמתיר הכל בהגעלה וכמ"ש בסעיף ט"ז גבי מדוכה ורמ"א לא כ' ע"ז כלום משמע דהכי קי"ל להלכה וק' למה הביא גבי מדוכה דיש מחמירין ללבן ושכן נוהגין משמע דפסק לכתחל' כדעת רש"י וזה וודאי א"ל דרמ"א סמך עצמו על מ"ש גבי מדוכה דאדרבה כאן ה"ל לכתוב שיש להחמיר דכאן הוא עיקר הדין אלא שנלמד ממנו דין מדוכה דלעיל אלא נראה דעת רמ"א דדוקא גבי מדוכה. כיון שאפשר לנו להחמיר וללבנה ודאי ראוי לעשות כן ע"צ היותר טוב משא"כ הכא דמיירי בשאר כלים דלא שייך בהו לבון כגון עץ ובדיל ולדעת המחמירים אין תקנה להו בפסח כל שהיה תשמישם בחימוץ קשה כמו בית שאור לזה השאיר רמ"א הדין על מכונו ולהקל כדעת המקילים כיון שכן עיקר: ומה שכ' נוהגים שלא להגעיל כלי שהיה בו יין שרף כמ"ש בלבוש ויראה שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר עניינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו:

ותנור של בית החורף. נ"ל דאם נשתמש שם במצה פשיט' דאין איסור בדיעבד ואפי' במקום שרגילין בכל השנה לשום שם קדירות של חמץ רותחות אפי' בכירה שלנו שמבשלים שם אם הניח שם קדירה עם התבשיל של פסח אין איסור בדיעבד דכ"כ ה' המגיד הביאו בש"ע סי' תמ"ז ס"א שאין שום חומר בתערובות חמץ משאר תערובות איסור רק בענין משהו. ובזה ודאי מותר כמ"ש בי"ד סי' צ"ו באשה שאפתה פלאד"ן של גבינה בתנור על קרקע שלו בלא כלי ואח"כ הניחה שמה קדירה של בשר רותחת על אותו מקום שאין כאן איסור דחרסי התנור שבלעו החלב לא גרעי מקדירה שמבשלים בתוכה חלב ונגעה בקדיר' של בשר דאין איסור כדאיתא בגמ' בב' קדירות של איסור והיתר שנגעו דאין איסור ורמ"א בי"ד סי' צ"ב ס"ח מביאו וה"נ לענין פסח בכל מידי דאין ביה פליטה אין חילוק בין איסור לחמץ ואם היה כאן פליטה הי' לנו לאסור אף באסור והיתר דשמא נתן טעם אלא ודאי שבזה קים להודאין כאן פליטה כתבתי זאת לפי שכ' מו"ח ז"ל בשם מהרר"ם שור בסי' תמ"ז דאם הניחו בפסח על התנור בבית החורף למעל' תוך החלל שבין הקכלי"ן שלמעלה מן התנור ומשימין שם התבשילין כשהתנור חם הניח שם קדירה עם המאכל בפסח דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אסו' באכילה לחוד כ"ז כ' בשמו והסכים עמו ול"נ דלא דקו כלל בהך הוראה ואין כאן איסור כלל בשום אופן בדיעבד אפי' באכילה זולת אם הניח מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדירה כשהוא רותח אז יש לאסור אפי' בדיעבד במקום שרגילים לתת שם חמץ בכל השנה כנ"ל ברור ופשוט:

אפי' חדשים. טעם המחמירים לפי שקצת עושין פעולה ע"י סובין ובתשו' מהרי"ל כ' שבאותן כלים אין ניכר אם נשתמש בו העכו"ם חמץ וקשה דא"כ כל השנה נחמיר שמא נשתמש בהו איסור ע"כ אין בזה אלא חומרא בעלמא היכא דאפשר בשאר כלים:

ויש מחמירים. דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא מ"מ פשוט שבדיעבד אין איסור כלל וכן במ"ש אח"כ לענין גשמעל"ץ דהאיסור הוא משום שנעש' מהיתוך זכוכית:

שפוד ישן כו'. עמ"ש מזה בסימן זה ס"ד וכאן פסק הש"ע לקולא כדיעה הראשונה של ס"ג לענין חוזר וניעור:

קדירות. לאו דוקא קדירות ה"ה קערות וכלי שני (וה"ה הנשתמש בהם על ידי עירוי) ג"כ דינא הכי:

שנשתמש. כתב או"ה כלל נ"ח דין מ"ג דכלים חדשים שקונים מהשוק אפי' כלי חרס אין צריך לספק בהן שמא נשתמשו בו דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים אבל כלי מתכות שנקני' מן העכו"ם בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים צריכים מספק להגעילן או ללבנם כפי תשמישן. ח"י:

משפשפן. ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר הפסח כדין לא ביער קודם פסח כמש"ל סי' תל"ה:

צנוע. ואותן שמעמידין כלים על גובה הכתלים לנוי אפי' גבוה יו"ד קומות אסור ב"ח. וכתב ט"ז ומ"א ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב"י ואף אם נשתמש בהם רבו המתירים כמ"ש סי' תמ"ז ס"י (וט"ז הוסיף מאחר דרגילים שם כל השנה לא יבוא לטעות) ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכ"ש או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע"ב ועיין הרדב"ז ח"א סי' ל"ה. וע' יד אהרן:

בכ"ש. (פי' עירה מכ"ר לשני ואח"כ הניח כלי זה לתוכו) ובמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת י"ט יש להקל בכ"ש אם אינו ב"י. ח"י וע' מ"א:

לכבשן. נשאלתי כלי חרס שנשארו אחר שריפה ר"ל אם מותר להשתמש בהם בפסח שידוע שזה יותר מחזרת הכבשן והתרתי ומ"מ הכל לפי הענין:

צונן. היינו דרך קבע שמא אתי להשתמש בו חמין וא"כ אפי' הדיחו תחלה אסור אבל דרך עראי מותר להשתמש בו על ידי הדחה ודרך קבע אפילו בערב פסח אחר זמן איסורו אסור להשתמש בו. עח"י:

מלבנים. עיין מ"א דלבנים הנשרפין בכבשן כעין שלנו יש להם כל דין כלי חרס. וכת' הח"י אלא דלא חייס עלייהו כ"כ ואפש' דמהני להו הסקה אפי' תוך תנורים שלנו לדעתי. אבל לבנים שנתייבשו בחמה יש להם דין כלי אדמה. (וכלי גללים ואבנים ככלי חרס בשם הטור ואנן לא ק"ל הכי). ע"ש:

מבפנים. אם מתלבן יפה נ"ל:

מגעילן. ודוקא סכינא דפסחא או מבשר לחלב או להיפך משא"כ סכינים של איסו' בעי ליבון אף שאין בה גומות כל שרוצה לשמש בחמין כמבואר בי"ד סימן קכ"א ס"ז. וע' בפר"ח שם שהכריע דאף בסכינים של איסור סגי בהגעלה אפי' לכתחל'. וכתב הח"י נ"ל עיקר לכתחלה כפסק הש"ע שם וכ"כ באו"ה אכן בדיעבד אין לאסור אם הגעילו והשתמש בו בחמין:

רותח. וכתב המ"א ולתחוב בו הסכין אבל אין לו להגעילו ע"י אבן מלובן:

במשחזת. וה"ה בד"א שמסיר החלודה סגי (אלא דהרמב"ם כ' דהשחזת רחיים מהני במקום ליבון ועיין בא"ה ס"ק ט"ז). הב"ח ושאר אחרונים כתבו לפי שצריך להגעיל ג"כ קתייהו ע"כ אם הקתא קבוע במסמרים קטנים אינו מועיל הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים וה"ה כל שיש ב' חלקים בקתייהו. וה"ה אם הקתא מקצתה בקרן או שהקת' דבוקה בברזל בדבק אין להגעילה דחייס עלייהו שמא פקעי ולבון ג"כ לא שייך גבי קתייהו אם לא שכולו פרזלא וכיון שרוב סכינים הם על דרך זה ע"כ יפה יסד הפייט אם אפשר לעשותן חדשים הם משובחים עח"י ובט"ז:

חלודה. פי' שא"צ להשחיז רק כדי להעביר חלודה אבל אם משחיזו היטב בענין שמסיר קצת מהברזל כמבואר בי"ד סי' קכ"א הוי כמו ליבון וע"ש בהג"ה. וחלודה ר"ל מה שאנו קורין ראס"ט בל"א. אבל כתם שחור או אדום באיזה מקום מהכלי ובפרט ביורות ומחבות אין קפיד' ויוכל להגעיל ועצה"ט ילבן מקום ההוא אם א"א בגרירה. ט"ז ע"ש:

ליבון. ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר הכל:

תקנה. ואם פותח התפירות וגוררם היטב אפשר דשרי. מ"א:

ע"י האור. פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלה שצולין עליו מוליית' של חמץ צריכין ליבון דמה שבולע ע"י מים פולט ע"י מים אבל זה בלע ע"י אור ממש צריך ליבון. מ"א עיין ט"ז:

ניתזין. או עד שתסיר קליפתו העליונה. ח"י:

מקילין. וט"ז ומ"א אוסרים אפי' בדיעבד אם לא ליבנו אותו כ"כ שניצוצות ניתזין מהם ע"ש:

חצובה. והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידין הקדירה או המחבת עליה ולפעמים נשפך עליו עיס':

לערות. צריך ליזהר שלא יפסוק הקילוח ד"מ וא"צ עירוי ג"פ אחרונים (המשימים כלי תוך מחבת על אש ומרתיח תוך הכלי ומגעילין בכלי מסופק ר"י אי הוי ככ"ר עיין פר"ח):

סדקים. אפילו נעשו מחדש עסי"ג. מ"א:

בתוך. אפי' כ"ש. אבל מבחוץ או על שפתו מלמעלה אין מעכב. מהרי"ל:

בשטיפה. וכן בדיעבד אם לא הגעיל הקערות בכ"ר ג"כ אינן אוסרין ואם ידוע שתוך מעת לעת השתמשו בו בכ"ר אע"פ שעיקר תשמיש שלו הוא בכ"ש צריכין הגעלה בכ"ר דוקא. (ואם ע"י אור צריך ללבון) לכ"ע ושטיפה היינו לשפשפו תחילה היטב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח"כ שוטפין במים כמבואר בי"ד סימן קכ"א:

מלובן. וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלות וינגב השלחן כדי שלא יצטנן המים. אחרונים. ועסי' תנ"ב ס"ב בהג"ה. וקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז אי אפשר להעביר האבן ע"פ כולו אין להם תקנה אלא שיכניס ליורה וכן סכין אין להכשירו באבן. מ"א:

דכפות. וה"ה סכין שהקתא מקרן כמש"ל בס"ק י"ב (וה"ה מדובק בדבק) עיין שם. וכתב מי"ט העשויה מפער"ל מוט"ר כיון שהיא קשה מאוד אינו דומה לקרן:

להגעילן. ופשוט דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי דאין מליחה לכלים (ועוד דאינו אלא ס' איסור. ח"י) עיין סעיף כ"ו מ"א ע"ש דמלח לא מיקרי דבר חריף אא"כ מלוח ביותר. וב"ח וט"ז מחמירין שלא להגעיל כלל הסלים דשמא יש חמץ בין הנקבים:

בהגעלה. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחבת עיין ח"י:

בהגעלה. וכן נוהגין. וכתב המ"א ואותן אגנות שאופין בהם עוגות צריך ליבון:

בדיעבד. דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו ואף אם יוליך בליעתו מ"מ כבכ"פ. וכתב הח"י דבדיעבד אין לאסור אף אם תחב בתוך המאכל הידות כי לא מחזקינן איסור וכבכ"פ ע"ש ומ"א פסק דאם תחב אותו צד שלא נגעל אסור ע"ש. וט"ז פסק דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים ע"ש. וכתב המ"א ונ"ל דהאי שכתב אין אוסרים בדיעבד פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן אפי' הוא בתוך הפסח וא"א להגעילו:

טלאי. כל טלאי שבסעיף זה היינו מה שנקבע ע"י דבוק חתיכה על חתיכה במסמרים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכת בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצא בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וא"כ אין חשש בזה. ט"ז ח"י. וכלים ישנים שמחפין בבדיל כמו כלי נחושת פסק הרא"ם ח"א סי' מ"ג דא"צ הגעלה כיון שהבדיל מפסיק הו"ל ככלים חדשים וכתב המ"א ולפ"ז אפי' חיפן בבדיל ישן שהרי הבדיל עצמו מתלבן. ועיין בשכנה"ג שהאריך להביא דעות החולקים ע"ז וכתב שכן קצת מגדולי ארץ מחמירין על עצמן ועכ"פ נראה שטוב בעיני אלהים ואדם לטבלו אחר ציפוי הבדיל בלא ברכה עכ"ל. ועיין בי"ד סי' ק"ך. והפר"ח א"ח פסק דצריך הגעלה אחר ציפוי בבדיל וכן נוהגין בירושלים יע"ש:

האיסור. ואז אף שקד' בליעת האיסור מותרת כיון שנתלבן מקום הטלאי. והב"ח כ' נ"ל היכא שקדם בליעת האיסור ל"מ ליבון מקום הטלאי ע"ש וכ' המ"א לכך נ"ל דבקדם בליע' לטלאי צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו משא"כ אם קדם טלאי לבליעה די בליבון קל כמ"ש בס"ד בהג"ה והח"י חולק על הב"ח ומ"א והעל' כמשמעו' המחבר. ואם נתלבן כך או הסיר הטלאי פעם אחד אחר שהגעיל שוב מותר להגעיל כך עם הטלאי בכל פעם כיון ששוב לא מקרי קדם בליעת איסור לטלאי וכל זה שהטלאי מדובק יפה בענין שאין סדק בין גוף הכלי לטלאי דאל"כ אף בקדם הטלאי צריך ליבון או להסיר הטלאי או להרחיב הסדק כדי שיוכל לנקרו. ח"י:

וינקרם. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם. מ"א:

אסור. לפי דעת המחבר סי' תמ"ז דנט"ל שרי בפסח צ"ל כדעת הנוהגים לאיסור בכיסוי אף שאינו ב"י. (או שהוא באמת ב"י) כמבואר בי"ד ססי' צ"ג:

ללבן. וכתבו האחרונים דבמדינות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי"ך לכן די בהגעלה ומ"מ טוב לנהוג להחמיר לדוך הכל קודם י"ט. (דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא) ע"ש ואם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צ"ע אם יש לאסור בדיעבד. מ"א ע"ש:

ודפין. לפי שא"א לנקרו שפיר ומה"ט ג"כ אין מגעילין כלים שהיו בו תמיד קמח או משקים חמץ וכיוצא בו והיינו דוקא בשל עץ משא"כ כלי מתכות ובדיל נוהגין להגעיל בכל ענין אכן אם היו מחזיקין בו ק"פ מים איזה זמן מותר להגעילו. אחרונים:

בנפה. אבל צריך לקנות חדשים ואם עבר וניפה בה ע"י שפשוף היטב בהגעלה אין לאסור אפי' תוך פסח כיון דלדעת המחבר אפי' לכתחלה סגי בכה"ג. וכן היכא שבאו מים על הנפה שלא שפשפו אותה היטב תחלה אפי' על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח מהרי"ל. וכ' המ"א ונ"ל דאפי' במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח ע"כ. והח"י חולק עליו וכתב כי ידוע שכל שלא ריקדו הקמח מצוים בהם חטים שבורים ושלימים ויאסרו העיסה או המצה אלא הנפה זו בדיעבד מהני בה שפשוף היטב והגעלה מכ"ש אם מרקד קודם פסח שנתבטל לכן בשעת הדחק נכון לעשות כן אפי' לכתחלה. שאלה אחד שאמר לפי תומו שדרכו לרחוץ היטב אחר פסח הנפה כדי לקיים אותה לשנה הבאה וריקד בו קמח לפסח. והתרתי מה שריקד בו בדיעבד דאף אם נימא שנשאר בו דבוק משנה שעבר' הוי חמץ נוקשה ובטיל בס' אף תוך פסח. ח"י ע"ש:

רי"ב אייזי"ן. דלפעמים מפררין עליו לחם גם תמכא שחתכו בסכין חמץ נשאר בתוכו בעין. אפי' בדיעבד יש לאסור בפסח. אבל בערב פסח מותר בדיעבד דבטל בס'. מ"א:

ישנים. ל"ד אלא אפי' בשק חדש ששם בו פעם אחת קמח לפסח ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית ג"כ צריך להתיר התפירות. אחרונים:

התפירות. דהיינו אף גם מה שהוא בשולי השק שהיא האימרא וכת' המ"א וכן יש לנהוג במפות שעושין עליו המצות אם רוצה לעשות עליהם פעם שנית ל"מ מה שמהפכין אותם דחמץ מבצבץ ויוצא מעבר לעבר אלא צריך להתיר התפירות לכבס היטב ע"כ. ואם עבד בדיעבד ועשה המצות על הסדין בלא כבוס כלל אם הוא תוך פסח אף דיעבד יש לאסור אך אם הפך הסדין או כבסו אף שלא התיר התפירות אין להחמיר בדיעבד וכן לענין השקין אם כבסו ולא התיר התפירות ונתן בתוכו קמח אין לאסור בדיעבד. ח"י ע"ש:

פאל"ה. ובלשון אשכנז שויבי"ל ותשמישו ע"י אור ע"כ אין התירו בהגעלה. כתב הט"ז דאם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת א"צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות והמחמיר להגעיל' לא יפה עשה דאתי למטעי להגעיל רחת של חמץ רק ינקר אותה היטב ע"כ. והמ"א בשם ד"מ בשם מהרי"ב כתב דצריכה הגעלה ע"ש והח"י הסכים עם הט"ז. ואם נטל מצה ברחת שמשתמשין בו כל השנה אם היא נקיה סגי בקליפה שקולף המצה. ואם אינה נקיה כיון שמשתמשין עליה כל השנה עוגות עם שומן נאסר כולה עמ"א. אם רדו בה מצה חמוצ' אסור לרדות בו עוד אלא צריך להביא אחרת הגמ"נ ושל"ה. ואם לא הביא אחרת. צריכין כולן קליפה. וכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור. אבל מצה כפולה ונפוחה כיון שהיא גופא חומרא הוא כמ"ש ס"ס תס"א די לאסור הרחת לכתחילה אבל לא לאסור המצות האחרות מ"א. וכתב הח"י וגדולה מזו ראיתי אצל חמ"ז מהר"ש שלא אסר הרחת כשנשאר' לפניו המצה נפוחה או כפולה מהטעם דחשיב כמו דיעבד כי לא ימלט ברוב אפיות שלא יאסר א' מהם משום נפוחה או כפולה ותצטרך בכל פעם מרדה חדשה גם התנור יאסור ולהסיק שנית והתורה חסה על ממון ש"י ע"ש ועיין סי' תס"א ס"ג:

הגעלה. וכתב בת"ה דאפי' קליפה והגעלה לא מהני ברחת:

חדשה. כתב בעל אמרי נועם בת' סי' ה' מעשה שהיה שאפו מצות ק"פ ברחת ונסתפקו אם היתה חדשה או ישנה שנשתמשו בה חמץ אין במצות אלו שום חשש של איסור חמץ ע"ש:

לערות. ומהרי"ו סי' קצ"ג פסק דלא מהני עירוי רק יכשירנה ע"י אבן מלובן או לפיד בוער וישפוך עליו רותחין. וכתבו האחרונים בשם מהרי"ל דאף לאחר הגעלה אם נשפך עליו שום דבר בפסח אל יגביהנו כלל לאכול ואף לאחר הגעלה לא ישתמש עליהם דבר חם אלא ע"י הפסק מפה או דפין או סמרטוטין וכל זה חומרות יתירות כי די בחומר' דהגעל' וכן נוהגין. ח"י: וכתב הט"ז ס"ס תנ"ב הנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בקדירה ששפך בה רותחין על האבן שמכשירין בו מהטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח ע"כ והח"י מקיים המנהג לכתחלה אך בדיעבד ודאי אינו אוסר:

ימים. כיון דלא נשתמש כ"א בצונן. (יצא מידי דופנו) ועיין בי"ד דאפי' במזופף מהני:

החביות. וצריך להסיר שולי החביות כדי לנקרו היטב כך כתב הרוקח. אכן האחרונים הסכימו דחביות עץ של שכר אין להגעילו כלל וכן כלי עץ שמצוין בהם גומות וכלים שהיה בו י"ש לא מהני כלל הגעלה דגרוע מבית שאור וחרוסת וכתב הט"ז מ"מ אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק הריח לגמרי מותר להגעילו. מיהו חבית שלא נשתמש בה אלא מי דבש יש להתירו בהגעלה. עמ"א:

ובדיעבד. הטעם דשכר ביין נטל"פ הוא ולפי מה דקי"ל נטל"פ אסור בפסח א"כ אין להקל אלא לערות ממנו קודם פסח לחבית של פסח ודוקא ביין שהשכר נותן בו טל"פ אבל במי דבש אין להקל אלא א"כ החביות אינו ב"י אבל בכלי יי"ש אף אינו ב"י אסור שנ"ט לשבח הוא. מ"א וח"י ע"ש ועיין ט"ז:

חרוסת. היינו שנותנים בו דברים חריפים עם חמץ ועיין ט"ז ובח"י:

הגעלה. ואנו נוהגין לאסור כמ"ש סי"ז:

התנור. הסכמת אחרונים דמותר בדיעבד התבשיל שנתבשל בתוכו (דהוי כשתי קדרות נוגעות זו בזו י"ד סי' צ"ג ועכ"פ יכבדנו היטב ויטחנו. הלא"ה אפילו דיעבד אסור אכן הלבוש מתיר וח"י וכל אחרונים אסרו) וכן אם הוא שעת הדחק שא"א בענין אחר כדיעבד דמי ומ"מ עכ"פ יכבד התנור הטיב בכל הצדדים ויסיקהו היטב ואח"כ יטיח בטיט מקום מושב הקדרה כעובי אצבע. (ולענין רעה"ר שבתוך התנור עיין סי' תס"א). זולת אם הניחו מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדרה כשהוא רותח אז יש לאסור אפילו בדיעבד עיין מ"א וט"ז וח"י:

זכוכית. הסכמת אחרונים להחמיר אף בהיתוך אבר:

צבועים. אפילו הצבועי' בכרכו' או מה שקורין בלע"ך מאל"ט בל"א. מהרי"ל ומהרי"ו:

בבדיל. נוהגין בקצ"מ שעומד יהודי ע"ג בשעת מלאכה:

מחמירים. ובדיעבד אינו אוסר:

המנהג. אבל בדיעבד אם לא נשתמש בו רק צונן סגי בהדחה. ואם תשמישו בחמין או ע"י כבישה מעת לעת מהני בדיעבד הגעלה. מ"א ע"ש:

מלוח. משא"כ אם צלו בו מולייתא מחמץ עיין סעיף ד':

שתייה. של שכר ויי"ש:

ס"א אפי' אותן כו'. טור ועסי' תמ"ד ס"ג: ומותר כו'. גמ' שם: וטוב לסוגרם כו'. סה"פ להרא"ש וטור כמ"ש שם ו' א' חמצו של א"י כו' ואפילו לא קיבל אחריות שא"צ לבערו וכמ"ש בסי' ת"מ ס"ב וה"ה כאן ועב"ח: ולא לשום כו' אפי' כו'. שם ושם וכמ"ש בזבחים צ"ה ב' ת"ר אשר כו': ויש אוסרין. הרמב"ם ספ"ה לטעמו כיון דבשאר כלים צריך הגעלה כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים ולמדו ממ"ש בסוף ע"א דברים שנשתמשו בהן בחמין כו' וכ"ש להסוברים דכלי שני בולע מהא דחולין ח' ב' כמ"ש בסי' תמ"ז ס"ג בהג"ה ואמרינן בזבחים שם בלוע בלא בישול כו' ובירושל' פ"א דמעשר ופ"ג דשבת תמן כלי חרס בולע וכ"כ הרי"ף ורא"ש וכמ"ש בס"ה ואם תשמישן כו'. אבל ליתא דהם לא כתבו אלא אקערות שתשמישן ע"י עירוי להכשיר ג"כ ע"י עירוי וכמ"ש תוס' בשבת דאלו ודאי צריכין הכשר כנ"ל וז"ש הטוש"ע אלא שעירה כו' וכ"כ הרייז"ש בריש ה"פ בין קערות שעירו (בהן) לתוכן רותח אבל דברי הש"ע בס"ה תמוהין ואינן אלא להרשב"א ועסי' תמ"ז ס"ג בהג"ה ועמ"א: ואפי' אם. פסחים שם: ומיהו. זבחים שם: אבל לתנורים כו'. שם אלא קדירות של מקדש כו' ואם איתא יחזיר לתנורים שזה אפשר אף בירושלים: כל כלי. פסחים ל' ב' כל הכלים שנשתמש חמץ בצונן משתמש מצה בצונן חוץ מבית שאור כו' כן הוא גי' הראשונים וכ' המרדכי לאו דבחמין אסור אלא משום סיפא דבית שאור אפילו נשתמש בצונן כיון שחמוצו קשה הוי כאילו נשתמש בחמין ואסור להשתמש אפי' בצונן וה"ה לכ"ד שתשמישו בחמין דלמא אתי לאשתמושי בחמין וכ"כ הר"ן ג"כ מהא דבית שאור כנ"ל אלא שפי' דברישא אסור להשתמש בחמין וכ"כ הרמב"ם אלא שכ' הר"ן דוקא בחווץ משום דחריף כמו יי"נ והמ"מ כ' דנקט משתמש בצונן לאו דבחמין אסור אלא להוציא שאם נשתמש בחמין אפי' בצונן אסור להשתמש וכ' הר"ן שלכן אמרו בקדירות בפסח ישברו ובחולין קי"א ב' דההיא פינכא כו' אלא שהר"ן ומ"מ כתבו דוקא בכלי חרס וכגי' הרי"ף ורמב"ם והגאונים כל כלי חרס כו' והטעם לפי שאין לו תקנה בהכשר אתי לאשהויי ועי"כ אתי לאשתמושי בחמין והרא"ש אינו גורס בצונן ומתיר אף בחמין וע"ל סכ"ב וכאן פסק כפי גי' המרדכי שגורס כל הכלים כו' וכפי פירושו וכ"כ בי"ד סי' קכ"א ס"ה בהג"ה אלא שכ' דוקא בקבע אבל דרך עראי מותר וכמ"ש בסוף ע"א ונועצה כו' ולחתוך בה צונן אבל אם נשתמש בצונן מותר אף בחמין לכל הגי' יפי' אף לדעת הרמב"ם ור"ן וע' במלחמות ואפי' בכ"ח שכ' הר"ן דוקא בחמץ דחריף כמו יי"נ אם מכניסו לקיום ואפילו אין מכניסו לקיום רק שהוא כ"ח ותחלת תשמישו ביי"נ אסור כמ"ש בע"א ל"ג ע"ש אבל בשאר איסורין לא וכ"פ בי"ד סי' קכ"א ס"ה בהג"ה אלא שהחמיר בשאר כלים אם יש לחוש שפעמים נשתמש בחמין כיון דאפשר בהכשר וכ"ז בהדחה אבל בלא הדחה ודאי אסור כמ"ש בסוף ע"ג דברים שנשתמש בהן בצונן מדיחן כו' ואפי' להשתמש בהן בצונן כמ"ש בחולין צונן בצונן הוא נהי כו' ושם קי"א ב' סכין ששחט כו' וקי"ל כמ"ד הדחה בעיא ואסכין קאי כמ"ש הרא"ש בריש חולין ס"י ע"ש ואע"ג דלא בלע כלל כמש"ש ח' ב' דהתירא נמי כו' וכן בסכין טריפה לשחוט בה אפי' למ"ד בה"ש צונן בעי הדחה ודוקא סכין כשירה לשחוט מותר ועתוס' שם ד"ה סכין וכ"ז בדבר לח אבל בדבר יבש מותר וכמש"ש סי' צ"א ס"ב בהג"ה ועתוס' דע"ג ל"ב א' ס"ד והא:

ס"ב שהוא כלי כו'. טור בשם פירש"י: וכן. טור לפי' י"א: ואם. גמ' שם:

ס"ג סכינים מגעילן. גמ' שם. ובפ"ק דחולין ח' ב' מצריך לסכין ליבון וכן בתוספתא דע"ג השפודין והאסכלאות והסכינין מלבנן באור תי' ר"ת בתוס' דחולין שם ד"ה שליבנה ובסוף ע"א ע"ו ב' ד"ה אמר לחלק בין חמץ דהיתירא בלע ובין שאר איסורין דאיסורא בלע וכמו שחילק ושם בגמ' בשפודים ואסכלאות ע"ש וכ' הר"ן שכן דעת הראב"ד וכ' המ"מ שכן דעת הרמב"ם שבהלכות חמץ כ' הסכינין בהגעלה ובפט"ז. מה' מ"א כ' בליבון ולכן בהלכות חמץ השמיט הא דשפודין ואסכלאות שצריך ליבון שלפ"ד גם הם בהגעלה ואין דרכו לכתוב מה שאין מפורש בגמ'. ועוד תי' ר"ת שם ושם לחלק בין סכין קטן לסכין גדול שצולין עליו בשר ותשמישו ע"י האור ומביא ראיה מן הירושל' סוף ע"ג סכין תוחבו ג"פ בקרקע ודיו ר' בון בשם ר' יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון ותוס' דחו ראייתו דירושלמי איירי לחתוך בה צונן ובצונן אין חילוק בין תשמישן ע"י האור או ע"י חמין אלא ה"פ דסכין גדולה דרך להיות בה גומות ולכך לא מהני לא שיפה ולא הגעלה ור' ברוך מיישב הראייה ע"ש ולפ"ז אפשר לומר דאין חילוק בין חמץ לשאר איסורים וכ"ד הרי"ף ורא"ש בפ' כל שעה שהביאו ברייתא דשפודין ואסכלאות לענין חמץ וכ' הר"ן שכן דעת הרמב"ן דחמץ אין נקרא היתירא כיון ששם חמץ עליו משא"כ בקדשים שאין נקרא נותר קודם זמן איסורו וצריך לחלק בין גדול לקטן וזה אפי' לתירוץ ראשון דסכין קטן כיון שאין תשמישו ע"י האור א"צ ליבון כמש"ש בברייתא וכ"כ הרשב"א דלעולם בכ"ע א"צ לסכין רק הגעלה ומחקו מימ' דע"א הסכינין שכן בתוספתא ליתא וער"ן ות"ה אך ריב"ם כ' דאף קטן צריך ליבון שלפעמים מתקן הפתילה של חלב ומהפך בשר על גבי גחלים ור"ת דחה סברתו כיון שאין עיקר תשמישו ע"י האור וכ"כ הר"ן וראייה שבכל כלי הולכין אחר רוב תשמישו כמו כוסות וקיתוניות א"א שלפעמים ישתמשו בחמין אפ"ה הולכין אחר עיקר תשמישו ומדיחן וכ' ב"י דלפי מסקנת התוס' יש לחלק בין ההיא דפסחים ובין ההיא דחולין ותוספתא בין קטנה דלית בה גומות כו' ודברי הש"ע לכאורה צ"ע דבי"ד סי' קכ"א כ' בין גדול בין קטן ואפי' לית בה גומות צריך ליבון לחתוך בה רותח וכאן כ' בסתם סכינים כו' ואח"כ כ' בס"ז כלים כו' כגון שפודים ואסכלאות צריכין ליבון. ועיקר שפסק כדעת רי"ף ורא"ש שאין חילוק בין חמץ לשאר איסורין דאל"כ נסתר כל הסימן ולא שייך ליבון כלל בחמץ ואף שמחלק ר"ת בין קטן לגדול חושש שם בי"ד לפסק ריב"ם לחומרא בעלמא דהא כאן פסק כר"ת ור"ן כמ"ש בס"ו כל כלי הולכין כו' ועוד שאף לריב"ם א"צ ליבון אלא חודו של סכין כמ"ש הרא"ש בע"א אלא לחומרא כ' כן משא"כ בסכין של חמץ דישראל אין דרך תשמישו ע"י האור אפי' בסכין גדול ולכן סתם כאן: וכלי ראשון כו'. שבת מ"ב האלפס והקדירה כו' ושם בגמ' סבר כו' דבכלי ראשון כו' בשלה כו' ואסיק דבכ"ר נמי לא בשלה ואי על האור א"א. ר"ן: אפי'. שם שהעבירן: רק. שם שהעבירן מרותחין וכמ"ש בירושלמי פ"ג דשבת ופ"א דמעשר וכמש"ל: וקודם. ספרי אך כו' מכאן שצריך להעביר החלודה: הלכך. הרא"ש בפ' כ"ש ונלמד ג"כ מירושלמי דסוף ע"א כנ"ל לפי' התוס' שם: והנדן. כנ"ל:

ס"ד ויש מקילין. ר"ל דמרדכי סוף ע"א כ' דאותן כלים הבלועות היתר א"צ ליבון כ"כ רק אם הקש נשרף מבחוץ דשליט הליבון מעבר אל עבר ודי בכך כיון דהיתירא בלע די בהגעלה כמ"ש בשמעתין ואותו ליבון לא גרע מהגעלה ומפליט יותר מהגעלה וכ' ב"י לפי סברת האומרים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע גם ליבון כזה לא סגי וצריך ליבון גמור וכ"פ בש"ע וד"מ בס"ק ה' כ' ובאו"ה כ' דחמץ מקרו היתירא בלע כמ"ש בי"ד סי' קכ"א וז"ש ויש מקילים אם כו': ונוהגין כו'. כת' זה ע"פ מ"ש ב"י בשם הג"מ שהעולם נהגו כדברי האוסרין. שחמץ שוה לשאר איסורין: אבל דבר כו'. שהוא עדיף מהגעלה כנ"ל והוא שורף אף מה שבגומות כמ"ש בת"ה כי האש שורף הכל וכמ"ש בירושלמי הנ"ל: הצובה. שם במרדכי ועמ"א:

ס"ה כלים שנשתמש כו'. סוף ע"א דברים שנשתמש בחמין כגון כו' מגעילן כו': אם תשמישן כו'. הרי"ף ורא"ש בפ' כ"ש ונלמד ממ"ש שם עץ פרור מגעילן ברותחין ובכ"ר כבולעו כך פולטו מ' דוקא לפי שמשתמשין בו בכ"ר אבל דבר שנשתמש בכ"ש די בכ"ש: וכלי שמשתמשין כו'. כמ"ש בירושל' דשבת ומעשרו' שם ועירוי ככ"ר חייליה דר"י מהדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו כו': אלא צריך כו'. כבולעו כך פולטו כנ"ל אבל כ"ר לא סגי. בעירוי שאינו מבליע ומפליט רק כדי קליפה כמ"ש בפסחים ע"ו א' ולכן הצריך בסוף ע"א ליורה גדולה גדנפא ולא הכשירו בעירוי ודוקא ביי"נ שהוא בצונן אמרו שם נעוה ארתחו וכמו שחילקו במאני דקוניא פ"ב דע"א ובפרק כ"ש התם תשמישו כו': כל הכלים. כמ"ש בס"ג מירושלמי:

ס"ו כל כלי כו'. כנ"ל מהא דכוסות כו': ויש מחמירין כו' וכן כו' ויש כו'. תוס' ע"ג שם ע"ד ב' ד"ה דרש שסוברים דוקא בידוע שלא נשתמש בהן רק בצונן וכן כ"ד ובשבת מ"ב ב' סד"ה אבל ובזבחים צ"ו א': וקערות כו'. דטעם דעירוי אינו ככ"ר משום שמתקרר כמ"ש בפסחים ע"ו א' אדמיקר ליה כו' משא"כ כאן:

ס"ז יש מי. כנ"ל בכלי חרס:

ס"ח אחד כו'. כלי מתכות מפורש בסוף ע"ג ומפורשין בפרשה וכמ"ש שם וכלי עץ ואבן דינן ככלי מתכות לאפוקי מדעת רב האי שכת' שדינם ככ"ח וצריכין היסק בתנור וראיה ממ"ש בסוף ע"ג גת של אבן כו' ושל עץ כו' ושל חרס כו' אלמא אין דינם ככלי חרס ובספ"ה דכלים תנור סל אבן ושל מתכות טהור וטמא משום כלי מתכות כירה כו' ועמ"ש בסי"ד וכמ"ש ראב"ן דילפינן איסור מטומאה כמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' ונדה ס"ה כדרך שאמרו בטהרות כו' אבל בתוספתא דזבחים תניא כלי אבנים אינן טעונים מריקה ושטיפה אלא מדיחן ודחקו במרדכי לומר דהאי מדיחן ר"ל מגעילן ודוחק ועוד למ"ד מריקה בחמין משום הגעלה הוא וכמ"ש בזבחים: וכן כלי כו'. כמ"ש בחולין ספ"ק כלי עצם ככלי מתכות דמי:

ס"ט המגעיל כו' ג"כ יתבאר בסי' תנ"ב ס"א:

ס"י סלים. ע' סכ"ז שפסק כסברא האחרונ' וכ"ש כאן במליחה עמ"א ע' סי' תמ"ז ס"ו:

סי"א מחבת. אע"פ שמטגנים בה כמ"ש בתוספתא דע"ג היורות ומחמי חמי וטיגני כו' מדיחן ברותחין: ויש מחמירין. עמ"א דלפעמים כו' והוי כתשמישו ע"י האור והרא"ש דחה סברתם דא"כ בקדירה נמי ליחוש אלא שמ"מ לחלוחית משקה בתבשיל רק שאצל הדופן יבש ואין נקרא תשמישו ע"י האור:

סי"ב כל הכלים. מדאמרי' בפ' כ"ש לקתייהו ברותחין וכמ"ש שם ע"ד א' דחם מקצתו חם כולו. רשב"א: מיהו אם. הר"ן דחה דבריו דא"כ ה"ל לר' אשי למימר ג"כ לקתייהו בנורא אלא דשני תשמישין יש לסכין א' באור ואותו תשמיש אין מגיע לקתא וא' ברותחי' והוא מגיע ג"כ לקתא ודוקא בקדשים אמרינן בזבחים צ"ו ב' בישל במקצת כלי כו' וכמ"ש שם הא תרומה ל"צ אלא כו' וכ"פ בטור י"ד ובהג"ה סי' קכ"א ס"ו אבל מדברי תוס' בזבחים שם מ' דבכל האיסורין צריך הכשר בכל הכלי ע"ש והרשב"א גורס בפסחים מעייל להו ולקתייהו ברותחין ואהגעלה דלבסוף סמך ופרזלייהו בנורא תחלה לחומרא בעלמא כמ"ש הפוסקים ועמ"א. וש"ע והרב אזלי לשיטתייהו שב"י פ' בי"ד סי' קכ"א כהרשב"א שאף שלא נשתמש רק במקצתו צריך הכשר בכולו וכ"פ בש"ע שם ס"ו אבל בהג"ה פ' שם כדעת הטור שחולק עליו משום כבכ"פ ואף שפ' שם סי' צ"ד ס"א וסי' צ"ח ס"ד בהג"ה דלא אמרי' חם מקצתו חם כולו מ"מ צריך לטעם דכבכ"פ משום דלא פסק כן אלא לענין זה שאינו פולט מאותו צד אבל לבלוע פ' בסי' צ"ב ס"ה שבולע וכדעת התוס' בזבחים שם שאם חם כולו שבולע בכולו ואין חילוק בין כלי מתכות אלא שבכלי מתכות חם כולו אף שאינו אצל האור מקצתו האחר ודלא כש"ך שם סי' קכ"א ס"ק י"ז והכי קי"ל לעיל סי' צ"ד כו': אין לאסור כו'. משמע מדברי הטי"ד שם והרב שם אפי' נשתמש באותו צד שלא נגעל. דלא כמ"א: ואפי' כו'. דאינו חם כולו יותר מעירוי וז"ל ד"מ בשם או"ה לכתחלה טוב להגעילו דהרי נוגעין בה כל השנה בידים מלוכלכות ומיהו ע"י עירוי אף לכתחלה עכ"ל וראיתי רבים מקילים אף לכתחילה וטוב להגעילה לכתחילה כדעת או"ה וכ"ז דלא כמ"א. וכ"ז שלא נשתמש בכולה אבל נשתמש ודאי לא סגי בהכשר מקצתו כמש"ש וכמ"ש בזבחים שם בישל במקצת הכלי כו' אבל בישל בכולה ודאי לא סגי בהכשר מקצתו לכ"ע:

ס"יג כלי כו' אם. מדלא מצריך להסי' הקתא בפ' כ"ש. מרדכי: ואם קדמה כו'. מסכין שיש בו גומות כנ"ל בס"ג וכמו ששם אין תקנה אלא בליבון: ואם כו'. ולכן אמרו ל"א ב' קתייהו כו' והדר כו' דלא מהני הליבון דרך הטיט שהוא הפסק וכ"ש הגעלה ועמ"ש בפי' תס"א ס"א:

סי"ד כסוי כו' שמכסים. כמ"ש בפ"ב דמכשירין מרחץ טמאה זיעתו טמאה וטהורה בכי יותן הבריכה שבבית כו' וילפינן איסור מטומאה כמש"ל ס"ח: ואם נתנוהו. שם ספ"ה היו ידים טמאות ומגיסה בקדירה טהורה אם הזיעו ידים הקדירה טמאה:

ס"טו כסוי. דתשמישו על ידי האור וע' מ"א:

ס"טז מדוכה כו' ויש מחמירין. פלוגתייהו תלי' במ"ש פרק כ"ש שם חוץ מבית שאור כו' ופרש"י אפי' על ידי הגעלה. וערוך ור"י וכל הפוסקים פירשו בלא הגעלה וע"ל סכ"ב וה"ה למדוכה ואע"ג דהרא"ש בפסקיו כ' דרש"י מודה במדוכה בסה"פ לא כ' כן וכן כ' כל הפוסקים: אך כו'. מיהו כו'. ואם כו'. כנ"ל:

ס"יז הדף כו' וכן. ממ"ש שם הני אגני דמחוזא כו' ודוקא שלשין בה תמיד כמ"ש בגמרא שם וכ"כ רי"ו ומרדכי אלא שמרדכי כ' דאין להקל מאחר שנהגו כבר משום דברים המותרים: ולא מהני. כמ"ש תוס' דדבר שנשתמש בכ"ר לא מהני עירוי שאין מפליט אלא כדי קליפה וכמש"ל בס"ה ועתוס' דע"א ע"ד ב' סד"ה דרש: והמנהג. עט"ז וכ"כ ב"י בשם כל בו ונלמד מסכין שיש בו גומות וכמש"ל בס"ג:

סי"ח הנפה. ע"ס סי' תמ"ב מהא דסוף ע"א דכיתנא מנגבן דהיינו במים ואפר וכ"ש בדבר הנדבק כמ"ש בזבחים ע"ט ב' וכמש"ש: ונהגו. כנ"ל בס' שקדם: אבל שקים. כנ"ל: וצריך. כמש"ש ואי אית בה קטרי שרי להו:

ס"יט הרחת. ע' מ"א:

ס"כ השולחנות כו'. והוי כלים שתשמישן ע"י עירוי:

ס"כא חביות כו' מותרים בהגעלה או כו'. כמ"ש ביי"נ בע"ג ל"ג א' הלכה למעשה ממלאן כו' ושם ע"ה א' הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין ואמרו שם ל"ד א' ובפ' כ"ש שם מ"ש מיי"נ וכ"ת חמץ כו' התם תשמישו כו' וא"כ בחמץ בדבר שתשמישו בצונן שוה ליי"נ ואע"ג דהגעלה לא מהני בכ"ח דוקא בתשמישו בחמין וכמ"ש הרא"ש במתני' שם מ"ד ב' דנעוה ארתחו בשל חרס דלא מהני עירוי בלא קליפה לכך צוה להגעילן דאז א"צ קליפה וכמש"ש ל"ג א' דאף עירוי מהני בכ"ח וכ"ש הגעלה כמ"ש הרא"ש בפ"ג דשבת ס"י דהגעלה עדיף מעירוי דעירוי אין מועיל בדבר שתשמישו בחמין אף בשאר כלים ובירושלמי סוף פ"ב דפסחים הורי ר' אמי באלין גרבייא דכותחא ממלא אותן מים ג' ימים מעל"ע. וכ"ש הגעלה כנ"ל וכ"ד הג"א פ"ב דע"א סכ"ה בד"ה בתשמישו כו': ובדיעבד. שם בהג"א וע' מ"א בשם המרדכי ומ"ש המרדכי כיון דהתירא בלע כו' ר"ל כמ"ש בפ' ג"ה סי' תרע"ז שמשערין כנגד כולו ולפי שלפעמים בולע ולפעמים פולט אין לעמוד על הדבר כו' ר"ל דאף אם ידוע כמה יוצא ממנה מ"מ חוזר ובולע ונעשה הבלוע נבילה וחוזר ופולט משא"כ. בהיתירא דא"א נעשה נבילה כמ"ש תוס' בע"א ע"ו א' בד"ה בת. אבל בכלי של היתר כו' וכ' ב"י וכבר נתבאר דלרוב הפוסקים חמץ אין נקרא התירא ולכן השמיטו בש"ע. וכן נטל"פ קי"ל בסימן תמ"ז ס"י דאסור ועמ"א וע' תה"ד סי' ר"א עש"ה:

ס"כב כל הכלים. כל סעיף הזה הכל לשון הטור וכגי' ערא"ש כל הכלים כו' משתמש בהן מצה ול"ג בצונן דאף בחמין מותר: אפי' של חרס. ר"ל אפי' לגי' הרי"ף דגרס כל כ"ח כו' משתמש בהן מצה בצונן ל"ד בצונן אלא משום סיפא דבית שאור אפי' בצונן אסור וכמ"ש המרדכי לפי גירסתי': חוץ מבית שאור כו' אסור. כגי' הרא"ש כל הכלים כו' ול"ג בצונן אלא דמיירי בחמין: אבל אסור ללוש. עט"ז וכ' הרא"ש דאפשר כגי' משתמש מצה בצונן ומשום סיפא דבית שאור אף בצונן אסור וכגון ללוש בהן: וכ"ז כו'. כפי' הערוך וכל הפוסקים כמש"ל בסט"ז: אבל לשל כו'. כמ"ש בגמרא שם וכמש"ל בס"א והיינו לדעת הטור שחולק על מ"ש בסכ"א דדבר שתשמישו בצונן אף בכ"ח מהני הגעלה כמ"ש הטור שם ומדברי רב האי יראה דלא מהני להו הגעלה לכ"ח אפי' לא נשתמש אלא בצונן כו' ע"ש. אבל לפי מה שפסק ש"ע בסכ"א דמהני הגעלה וכן ביי"נ אע"ג דחריף ותקיף טובא ה"ה כאן וכ"כ במלחמות בהדיא שם דבית שאור ובית חרוסת דינם כמו ביי"נ וע"ש ובר"ן שהאריכו שם: ואפי' לא כו'. כגי' הרי"ף וכנ"ל: אפי' בצונן. אבל הב"ח ופר"ח הגיהו בטור וכתבו דצ"ל אלא בצונן ולאפוקי מר"ח ורי"ף ורמב"ם כת' הטור דכ"ח שוה בזה לשאר כלים אבל דבריהם צ"ע דא"כ מאי ואפי' לא נשתמש כו' מאי רבותיה הא בשאר כלים ג"כ הדין כן ולמעלה שכ' אבל בצונן כו' הל"ל ואפי' כ"ח וכמו שהתחיל כל הכלים אפי' כו': והאידנא כו'. שם ברי"ף ור"ל אפי' שאר כ"ח אפי' לא נשתמש אלא בצונן כדין בית שאור של כ"ח: ותנור כו' ואין מועיל היסק התנור שהסיקו מבחוץ כמש"ל בס"ב: ואסור. ר"ל דבר של מצה בעין אבל בקדירה אין איסור בדיעבד כמ"ש בי"ד סי' צ"ב ס"ח:

ס"כג בהיתוך זכוכית. כפי' תוס' בע"א ל"ג ב' ד"ה קוניא שהקשה ר"ת על פירש"י שפי' שם ובפ' כ"ש בחיפוי אבר מי גרע מאם היתה כולה באבר שמהני הגעלה וכ"כ המרדכי בפ' כל שעה ועוד הקשו שם דאין משמע קוניא אבר כמ"ש בזבחים ס' סיד וקוניא וע"ש בתוס' דע"ג. ורמב"ם וטור פירשו כפירש"י וכן פי' תוס' בע"ג ע"ה ב' ד"ה והלכתא וכ"כ שם בש"ע י"ד סי' ק"כ ס"א ושם בסי' קל"ה ס"ו כ' כשני הפירושים וע' תוס' דכתובות ק"ז ב' ד"ה הני כו': ויש מקומות. עמ"א וט"ז:

ס"כד ויש מקומות שמחמירים. עמ"א ס"ק מ"ז וע' גמ' דע"ג ע"ד ב' רבא כו':

ס"כה כל כלי השתיה בין כו'. ע"ג ע"ה ב': בין שהם כו'. בדרך לא זו אף זו: של זכוכית. ע' סכ"ו: בין שהם של עץ בין כו'. דברייתא הנ"ל בשל מתכת מיירי ושל עץ דינם כשל מתכת כמש"ל בס"ח: בין שהם של חרס. כמש"ל בסכ"ב דאפי' בשל חרס אם נשתמש בצונן מותר להשתמש אפי' בחמין: ואע"פ. כמש"ל בס"ג וס"ו: מיהו כו'. כנ"ל ס"ו בהג"ה וכ"כ במרדכי סי' תתמ"ד משום שפעמים מרתיחין בהן כו':

ס"כו כלי זכוכית אפי' כו'. דבכה"ג צריך הכשר אפי' בצונן כמ"ש בע"ג ל"ג א' וע"ד ב' ואע"ג דהפוסקים חלוקים שם אם מיירי בכ"ח דוקא או אפי' בשאר כלים מ"מ בשל חרס ל"פ וכלי זכוכית כשל חרס דמי כמ"ש למטה מ"מ א"צ הכשר דאינם בולעים כמ"ש בפסחים ע"ד ב' שאני לב דשיע וע' רש"י בשבת ט"ו ב' ד"ה בכלי זכוכית כו' ועי"ד סי' קל"ה ס"ח ולכן אפי' נשתמש בחמין א"צ הכשר כמ"ש בלב שם. ובהדיא תניא באבות דר"ן פ' מ"א כלי חרס בולע ואינו פולט כו' כלי זכוכית אינו בולע ואינו פולט כו' במקום חם חם במקום צונן צונן ואע"ג דאיבעיא להו בקוניא דשיע אם בלע ופשיט חזינן דמידייתי שם לפי שהוא חיפוי מעט אבל כלי זכוכית שלם לא בלע. תוס' בע"ג שם ד"ה הנ"ל קוניא כו' וע"ש: ואפי' נשתמש כו'. ר"ל בדרך לא זא"ז דהכניסו לקיום ניתר ע"י עירוי ואפי' בכ"ח וכ"ש הגעלה בכ"ח משא"כ בתשמישו בחמין כמש"ל: אין כו'. מדאיבעיא להו בקוניא וכן ביי"נ ועי"ד סי' קל"ה ס"ח וע' ר"נ פ"ב שם בסוגיא: ויש מחמירין. משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחילת ברייתן מן החול כמ"ש בפ"ק דשבת וכן קי"ל שם במסקנא בתי' דרב אשי ואע"ג דתשמישו בצונן מ"מ פעמים משתמשין בהן בחמין ושורין בהן פתיתין של לחם מעל"ע וכבוש כמבושל. מרדכי בסי' תתמ"ה. וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע כנ"ל ולכן אפי' הגעלה לא מהני להו כמו בכ"ח כמ"ש בע"ג שם ובפ' כ"ש שם והתורה העידה על כ"ח כו'. תה"ד. וכן תניא בהדיא באבות דר"נ שאינו פולט ככלי חרס ומ"ש שם דאינו בולע היינו כמו כ"ח דרישא שבולע אף בצונן מיד אפי' אין מכניסו לקיום כמ"ש בע"ג ל"ג ב' כשי כו' וראיה ממ"ש ואינו פולט ומ"ש מלב דשיע לא קיימא במסקנא שם כמ"ש תוס' שם ד"ה שאני וכן משמע בתוס' דע"ג הנ"ל דהגעלה לא מהני שהקשו על רש"י שפי' באבר דא"כ אמאי לא מהני הגעלה ופי' בזכוכית רק שכת' דכולו של זכוכית לא בלע כנ"ל: וכן כלי כסף כו'. כמו הקוניא כמ"ש תוס' כנ"ל: אבל. ר"ל במקום בית יד וכיוצא במקום שאין תשמישו בחמין ועמ"א ואע"ג דלא אמרו חם מקצתו כו' אלא במתכת כמ"ש פסחים ע"ד א' מ"מ אגב המתכת מתחמם הזכוכית דבמקום חם חם כנ"ל:

ס"כז שפוד כו'. עמ"א: מיהו. שאין מבטלין איסור לכתחלה: וכן כו' וכן. עמ"א:

גמרא פסחים ל'

כשמואל הסכמת הפוסקים

הרא"ש שם

טור

שם בגמרא

תוס' שם והביאו שאר פוסקים

שם בגמרא

שם בגמרא

טור מהא דשבת מ"ב משנה וכפירש"י שם

הרא"ש שם בפ"ב דפסחים והביא ראיה מספרי

ברייתא סוף ע"א הביאו' הרי"ף ורא"ש בפ"ב דפסחים וכן הסכמת רוב הפוסקים להשוו' דין חמץ לשאר אירוסין

ירושלמי שלהי ע"א

ר"ל שאם ישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון

שם ברייתא בע"א והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ב דפסחים

תו' בשבת ל"ט בשם ר"י

הרי"ף ורמב"ם בפ' ה' ור"ן והרשב"א בתשובה

טור בשם בעל המנהיג

הרי"ף בפ"ב דפסחים ורא"ש ע"ש

טור בסימן תנ"ב בשם אביו הרא"ש והתוספות בסוף ע"א וש"פ

טור בשם אבי העזרי

שם בשם אבי העזרי וכן כתב אביו הרא"ש בתשובה

טור וכן כתב המרדכי בפרק ב' דפסחים

טור בשם אבי העזרי

טור

שם וכן כתבו הגהת מיימוני בהל' הגעל' ממשנה ספ"ק דמכשירין

טור לדעתו וכן דעת רוב הפוסקים

טור בשם ר"י ורא"ש

ר' ירוחם וכ"כ בהגהות מיימוני פ"ב

טור וכ"כ הגהת מימוני בפ"ה

גמרא פסחים ל'

כל בו

כלבו

הגהת מיימוני פ"ה ותרומת הדשן מדברי הסמ"ג

טור

טור בשם ר' יואל ובית יוסף בשם הרבה פוסקים כיון דתשמישו בצונן

מהא דשמואל פסחי' ל"ו כגי' הרא"ש שם

הרא"ש שם בשם ר"י וש"פ

שם בגמרא ד"ל

כגירסת הרי"ף שם כמו שפי' הר"ן שם:

שם בגמרא

טור בשם רב האי

טור מהא דציינתיו לעיל סעיף ד'

תשובת רשב"א

הר"ן בפ"ב דפסחים

הרשב"א בתשובה

מרדכי רפ"ב דפסחים