דין ישראל ועכו״ם שיש להם שותפות - שולחן ערוך אורח חיים סימן ת״נ

צריך לפורעו. ואף על גב דלכתחלה אסור לקבל חליפי חמץ הכא כיון שבשעה שנותן לו ככר זה אין הראשון בעין לאו חליפי חמץ נינהו עמ"ש ססי' תמ"ג וכתו' בכ"ה שיש מקומות שנהגו איסור לכתחלה ללות לפני פסח ולפרוע אחר פסח:

יאמר לו כו'. ובדיעבד אפי' לא אמר לו והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח (ב"ח) וישראל שקנה חוק הגלחים שנותנים להם לחם מותר ליקח לאחר הפסח מה שחס' להם בפסח דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטע' קנס והכ' ליכ' למקנסי' (הג"מ ומרדכי):

אומר לעכו"ם וכו'. כ' ב"י בשם הג"מ שמותר להתנות קודם פסח וליטול דמים כו' ול"ד לישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות שאסור לומר טול אתה של שבת ואני של חול כמ"ש סי' רמ"ה דהתם כל הטורח לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל הכא שנוטל הדמים מתחלה מותר עכ"ל הג"מ אבל המרדכי כתב כמ"ש כאן שא"צ ליטול הדמים: ונ"ל דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש בי"ד סי' רצ"ד סי"ג לענין ערלה ע"ש וא"כ צ"ע על הרב"י מאחר שפסק שם דאסור לומר לעכו"ם טול אתה חלקך בשני ערלה ואני אח"כ דה"ל חליפי ערלה וא"כ ה"נ ליתסר וי"ל דהכא לא זכה הישראל מעולם בחמץ רק שמוכר להעכו"ם התנור בפסח והעכו"ם יכול לאפות בו מצה משא"כ התם דזכה באילנות ומ"מ יש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים מתחלה כמ"ש הג"מ וכ"פ הב"ח ובד' ימים שהם י"ט עכ"פ אסור לו' טול אתה וכו' כמ"ש סימן רמ"ה:

מותר ליהנות. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ססי' תמ"ג אבל אם קבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכן לעולם לתת ככרות וא"כ ה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

אין זקוק לו. ואף ע"ג דאם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת ואח"כ עשה עמו יין נסך שכרו אסור התם אם לא היה עושה עמו כלום לא היה משלם לו שכר ונמצא שנוטל שכר יי"נ אבל הכא כיון שהשכיר לו תנורו לשבוע א' אפי' העכו"ם לא יאפה בו כלל היה צריך לשלם לו א"כ לא שקיל שכר חמץ ולכן שרי ומ"מ לכתחלה צריך שיאמר שיאפו בו מצה כנ"ל ברור והב"י נדחק בזה ע"ש:

לדור בו. משמע דאסור להשכירו לשום בו חמץ דמשתכר באיסורי הנאה (ועס"ז) ודוקא כשהמשכירו תוך הפסח או בע"פ (אגור):

שיקנה חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא (אגודה):

צא ואכול. ודוקא שא"ל צא ואכול חמץ או שיודע בודאי שיאכל חמץ:

אא"כ הקדי' וכו'. וכן עיקר ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל וכמ"ש בי"ד סי' קל"ב ס"ד ואם לא הקדים לו דינר מותר לו' תן לפועלים חמץ ואני פורע: וא"כ מי שיש לו תינוק וצריך לשתו' חמץ מותר לו' לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע (וע' סי' שמ"ג) ואין זה הנא' במה שבנו שותה חמץ כמ"ש בי"ד סי' רכ"א ס"ד ע"ש ועוד דפועלי' נמי מזונתן עליו ואפ"ה שרי כמ"ש המרדכי ע"ש אבל הוא לא יקח החמץ בידו (ועסי' תרי"ו ס"א בהג"ה) כמ"ש סימן תמ"ו ס"ג ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי:

ואסור לקנות. דהא אין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אות' ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו (ריב"ש ב"י) ועוד נ"ל דאסור משום רוצה בקיומו עבי"ד סי' קל"ג ס"ד ה"ו וכ"כ התו' בפסחי' דף ק"ב ע"ב דמה שמחזיק לו העכו"ם טובה חשוב כשכר אם לא שהוא שלא בפני העכו"ם ע"ש ומשמע מדבריה' דאם היתה בהמת עכו"ם טעונה חמץ אסור לפרוק אלא שלא בפני העכו"ם אבל לתי' קמא שרי כיון דצע' ב"ח דאוריי' ואינו מתכוין שיחזיק לו טוב' הוי לא אפשר ולא מכוין דשרי וכ"מ בח"מ סי' רע"ב בטור ע"ש:

אסור להשכיר וכו'. שרוצה בקיומו ע"י ד"א שלא יבקע הכלי (טור) ונ"ל דה"פ שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה כנ"ל דלא כב"י ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירה לכתחלה (טור) פי' שהקדירה בלועה מחמץ אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ קשה דליתסר משום משתכר באיסורי הנאה כמ"ש ס"ד וצ"ל דדוקא התם שנותנין חמץ עצמו בדמי התנור שכך היה מנהגם וא"כ מעות אלו נמי הוי דמי חמץ אבל בכלי עיקר השכר הוא מעו' אלא שהחמץ גרם לו הנאה לא החמירו לאסרו וה"ה בחמור ומיהו נ"ל לאסור אף בחמור (ב"ח) ודבריו צ"ע דהא הרשב"א מייתי ראיה מי"נ דשכרו אסור והתם עיקר השכירות הוא המעות וע"ק דהא בית ג"כ עיקר השכירו' הוא המעות ואפ"ה אסור כמ"ש ס"ה בהג"ה וא"כ למה התיר גבי חמור לכן נ"ל דכל הנך מיירי שמשכיר לו סתם רק שיודע שהעכו"ם ישתמש בו (חמץ) לכן בתנור אסור דכיון שמשכירו לאפות וסתם אפייה היינו חמץ א"כ משתכר באיסורי הנאה לכן צריך שיאמר לאפות בו מצה אבל בכלי וחמור לאו מסתמא לחמץ קיימו לכן שרי סתם להשכיר לבשל ואסור בכלי מטעם אחר כנ"ל ובחמור שרי ומ"ש רמ"א גבי בית שמשכירו לדור בו היינו שמשכירו סתמא כנ"ל ובב"י סי' ת"מ בשם הרשב"א משמע דבבי' דוקא יושב ומשמר אסור:

ויש מתירין וכו'. לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן אבל בד"מ כ' דלדעת הטור דאסור להשכירו מפני שהכלי עצמו בלוע מחמץ א"כ כ"ש שאסור להחם בו חמין ליהנות בו בעצמו אמנם המנהג דשרי וכ"כ התו' עכ"ל וצ"ע דהא המרדכי התיר בתרנגולת שנמצא בו חטה למכור לעכו"ם כיון שאין לו הנאה מן החמץ וע"ז מביא המרדכי ראיה שמותר להחם חמין בכלי חמץ שאין נהנה מן הבלועה כו' ע"ש ואנן קי"ל דתבשיל שנמצא בו חמץ הכל אסור בהנאה כמ"ש בסימן תמ"ז (והטעם ע' סימן תמ"ב ס"ב) ואסור למוכרו לעכו"ם כ"ש דאסור בעצמו לרחוץ בו וגם בתוספת לא התיר אלא לתת לתוכו דבר יבש ובזה לא פליג הטור דהרי פסק בי"ד סימן צ"ד דקדרה הבלועה מבשר בחלב מותר לתת לתוכו פירות או צונן וגם האו"ה כלל כ"א כתב דבכל מקום דמותרין המים בהנאה מותרים למכרן לעכו"ם אם כן כיון דכאן מותרים לרחוץ בהם א"כ נימא גם כן דתבשיל שנתבשל בכלי חמץ מותר למוכרו לעכו"ם: ובמעגלי צדק כתוב והני כלים לאו כלים דאכילה נינהו אלא כלים המיוחדים לרחיצה ולכיבוס דאע"פ שעכ"פ בלעי חמץ מ"מ מדינ' א"צ להטמינם מן העין כשאר כלים (ערסי' תנ"א) מ"מ צ"ל שעכשיו אין משתמשין בהן שום שמוש בפסח עכ"ל ומ"מ אף לדברי המ"צ משמע כיון דבלעי חמץ משהו ואינן ב"י אין אסורים בהנאה ואם כן אם נתבשל בהם תבשיל מותר למוכרו לעכו"ם ועיי' בת"ח כלל פ"ה דפסק בקדירה הבלועה מבשר בחלב דמותר לעשות בו חמין לחוף הראש ואף על פי כן אסור למוכרו לעכו"ם וצ"ל דדבר העומד לאכילה כשהעכו"ם אוכל ונהנה ממנו ה"ל כאלו ישראל נהנה ממנו דמהנ' הוא לעכו"ם כמ"ש ססי' תמ"ח אבל לחוף בו הראש שרי שאין נהנה מחמץ שבתוכו ועוד דה"ל שלא כדרך הנאתן עמ"ש סי' תס"ו: וביש"ש בחולין כתב דדוקא חמין לחוף בו הראש נוהגין היתר אבל הראוים למאכל ומשתה אסור ע"ש וא"כ ה"ה כאן אסור למוכרו לעכו"ם: כתב הב"ח ואותן השוכרים מהמושל יורות וריחיים ליקח מכל שכר שמבשלין מדה חמץ אם הישראל מחויב לתקן היורות והריחיים כשמתקלקלים אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפי' מעות בשכרו כיון דמנהגם לתת חמץ דמי לנהנה בדמי חמץ ואם יש לו כח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור קודם פסח לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואף על פי שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי כמ"ש סימן תמ"ח ס"ג (ונ"ל דימכור ג"כ היורות לעכו"ם) ואם אין ישראל צריך לתקן היורות והריחיים דומה למי שקנה חוק הכומרים כמ"ש ס"ב ודי שיתנה קודם פסח ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל ול"נ דל"ד דחק הגלחים אינו שכירות רק מס בעלמא הוא דיהבי להו ואי לא יהבי להו היום יהבי להו למחר אבל הכא נותן לו בשכר הריחיי' והיורות והעכו"ם מפרישו וא"כ דמי ממש לתנור דאפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה ואף על פי שא"צ לתקן מ"מ הם שלו לפי שעה דשכירות ליומיה ממכר הוא ומאי איכפת לו לשר אם הישראל מניחן ריקנים או מניח לבשלו לטחון בהם לכן נ"ל דאין לו היתר אלא שימכור קודם פסח הריחיים והיורות לעכו"ם וע"ס סימן רמ"ג בהגה וצ"ל דמיירי שאין הישראל שוכר הריחיים עצמו רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים דהיינו המדות ומ"מ נ"ל דל"ד לחוק הכומרים דמיד כשטוחנין החמץ ומפרישין המדה ומניחו בריחיים זכה הישראל במידה שלו המגיע לו לכן יש למכרו לעכו"ם או יצוה להטוחנים שלא יפרישו המידות בפסח רק יכתבו העכו"ם שטחנו בפסח ויגבו מהם לאחר פסח כנ"ל:

יאמר לו קודם פסח. כ"כ הטור בשם אבי עזרי וכתב ב"י דבהג"מ ובמרדכי בדין ישראל שקנה חוק הכומרים יקח לאחר פסח מה שחסר בפסח משמע שא"צ להתנות כן תחלה וטעם לפי שאין כאן איסור אלא קנס דעבר על בל ירא' וכאן לא שייך למיקנסי' ופסק כן להחמיר ונ"ל דיש חילוק בזמן התנאי ביניה' דבדין זה שמגיע לו ריבית בכל שבוע הוי כל שבוע חוב בפ"ע דהא אי בעי מצי מסלק לי' כל שבוע נמצא כשמתנ' ישראל תחלת השבוע ה"ל כמתנה מעיקרא אא"כ זקף עליו הריבית בפעם א' ולא יסלק לו עד זמן שביניהם לא מועיל התנאי קודם הפסח ודבר זה יש ללמוד ממ"ש סי' רמ"ה לענין שותפות עם העכו"ם לענין שבת דבעי' התנה ה"נ כן הוא דכיון שכבר זכה ישראל בככר של שבוע של פסח מה מועיל התנאי לסלק עצמו ממנו וה"ל כמוכר קודם פסח חמצו שהיה לו בפסח משא"כ אם התנה תחלה לא זכה בו הישראל כלל באותו הככר ומ"ה בההוא שקונה חוק הכומרי' בפעם א' מה שמגיע לו על זמן קצוב צריך להתנות בשעת הקנין מטעם שזכרנו ולא אחר כך קודם פסח ואם לא יתנה תחלה תקנתו לבטל המקח אחר כך ולהתנות אז כמ"ש לענין שבת שם. ובתנור של שותפות עם העכו"ם שכתב אח"ז בסמוך דמועיל התנאי קודם הפסח התם נמי כיון שחצי התנור של ישראל יכול לומר לעכו"ם כל זמן שירצה איני רוצה להשתתף עמך בפסח אלא ע"מ שתתן לי דמים בעד חלק שלי וזה מהני שפיר כנלע"ד:

א"ל קודם הפסח כו'. נעלם ממני הבנת דברי הרב בזה טול אתה של פסח כו' דס"ס נהנה הוא מחמץ של פסח במאי דשקיל בעד שבוע שאחר הפסח כל השכר אפי' חלק העכו"ם מחמת שהעכו"ם שקיל חלק שלו בשבוע של פסח בשלמא גבי שבת בסי' רמ"ה מועיל התנאי בזה תחלה דהיינו בשעת עשיית השותפות דאז לא הוי לישראל מעולם חלק בזה השבת כדפירש"י התם הביאו ב"י מה שאין כן כאן דהיינו דהתנו קודם פסח וכבר יש לעכו"ם חלק בכל שבוע ולישראל חלק בכל שבוע נמצא שיש דמים לחמצו של ישראל בפסח ואע"ג שכתבו בסמוך שמועיל אפי' קודם הפסח היינו לענין שיתן לו דמים שיוכל הישראל לומ' לא אתן חלקי לעשו' בו מלאכ' בפסח אם לא שאקבל מעות לא חמץ ואז אף אם יתן לו חמץ אח"כ הוה חליפי מעותיו אבל כאן אין שייך כן דהא מתנה שיהא נוטל עכ"פ חמץ אחר הפסח בעד חלקו בפסח במה שכבר זכה בו בתחלת השותפו' מה מועיל התנאי בזה ובטור בשם רש"י כ' שאלה מה לו' לעכו"ם טול אתה של פסח ואני אטול אח"כ והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע ונראה דהך ויטול הדמים אין פירושו שאסור לו לקבל חמץ אח"כ רק דמים אלא ה"ק שיתנה קודם הפסח שיטול דמים ועמ"ש בסעיף שקודם לזה ואח"כ יכול ליקח אפי' חמץ אבל בנדון שכתב הש"ע הוא תמוה לי ששינ' מדברי רש"י ומדברי הג"מ שמביא ב"י בדבר שאין מותר לפי הנראה ובהג"מ שמביא ב"י כתוב אבל לענין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים של אותו השבוע ול"ד לישראל כו' אבל הכא כיון שנוטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל וכ' ב"י אבל המרדכי לא הזכיר שצריך ליטול דמים אותו שבוע קודם פסח כו' ובאמת נראה דגם הג"מ לא נתכוין ליקח המעות תחלה דוקא דהא לא זכרו תחילה שנטילת המעות יהיה קודם פסח וכן כתו' בתשו' רש"י ותו' דאף חמץ יכול ליקח אחר הפסח כמ"ש בסעיף שקודם לזה והוא דברי אבי עזרי בטור אלא נ"ל דמ"ש מתחיל' פי' לכתחלה וקאי אדבתרי' דאמר מותר כלומר שכיון שנוטל דמים אפי' לכתחלה מותר דבר זה ולא כמ"ש בסעיף שאח"ז דדוקא קיבל כבר מותר כנלע"ד:

אפי' מעות אסור כו'. בטור כתיב אחר תשו' רס"י דהוא ס"ג וז"ל הרשב"א כתב מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו עכו"ם חמץ בפסח ובא האופה גזבר של ישראל והביא לו ככרות לאחר הפסח משבח התנור ואסרתי לו לקבלם לא מבעי' חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשבח תנורו וה"ל חמצו של ישראל אלא אפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה אפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח עכ"ל. ולפי הנראה לכאורה דל' הטור שכתב והרשב"א כתב משמע דיש פלוגתא בינו לרש"י היינו דהרשב"א אוסר ליטול הדמים שהתיר רש"י וזה אינו דרש"י התיר משום התנה קודם פסח ולרשב"א לא שייך תנאי ממילא הככרות שנאפו בפסח היו ממש של ישראל ע"כ אסור לכתחלה ליטול אפי' המעות בעדם אלא ע"כ דעיקר הפלוגתא ע"ד שכ' הב"י בשם ריב"ש דאיכא למ"ד לא ישכיר בהמתו לעכו"ם להביא עלי' חמץ דסבר חמצו של עכו"ם אסור בהנאה ואיכא למ"ד משכיר לעכו"ם וחמצו ש"ג מותר בהנאה מ"ה כיון דרש"י התיר ליטול דמים אע"ג דהדמים יבואו מחמת חמצו דעכו"ם א"כ ס"ל כמ"ד חמצו ש"ג מותר בהנאה אבל הרשב"א כתב בהדיא כמ"ד אפילו בשל עכו"ם אסור וא"כ יש תימה רבתי על הש"ע שהביא בסעיף שקודם לזה דברי רש"י וכאן מביא דברי רשב"א דלרשב"א אין תקנה לתנור של ישראל אפי' בשותפו' עם העכו"ם אא"כ התנו בשעת קניית התנור שבשבוע של פסח יהיה של עכו"ם וכההיא דסי' רמ"ה וא"ל על מ"ש הרשב"א דהישראל זכה בככרות שהביא לו הגזבר אחר פסח ואסור ולמה לא נימא גם כאן דהתירא ניחא ליה דלקני ולא דאיסורא כמ"ש סי' תמ"ח לענין עכו"ם שמביא חמץ בי"ט דיכול הישראל אח"כ לו' כן ושרי דשאני התם דאין לנו הוכחה דניחא לי' שיקנה לו ביו"ט אמרי'. ודאי לא ניחא ליה באיסוריה משא"כ כאן דהחמץ באלו מחמת מעשה היום שאפה בתנורו היום שהוא נותן התנור לאפות בו היום ודאי ניחא ליה וזה פשוט לפע"ד ועמ"ש בסי' זה בסופו:

יש מי שמתיר. הוא דעת הטו' שמביא ראייה לזה מדתנן שכרו לו לעשות מלאכה אחרת אע"פ שא"ל העבר לי יי"נ ממקום למקום מותר וי"ל דשאני התם דאינו מוכח מלתא כלל שירצה ממנו העברת יי"נ דיש הרבה מלאכות אחרות משא"כ בתנור דודאי לא יעשה בו העכו"ם רק חמץ ה"ל כאלו השכירו בפי' לחמץ ותו ק"ל טובא דהא כ' בסי' רט"ו ס"ג. אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח הבהמה בשבת שאין העכו"ם נאמן על כך וכ"ש כאן שוודאי יאפה בו חמץ וצ"ע:

בית לדור. אבל במפר' לשום בתוכו חמץ אסור בפסח או ע"פ אבל טפי לא כ"כ ב"י:

אסור להשכיר כו'. הטעם בטור דרוצה בקיומו של חמץ שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחל' ול"ד להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעכו"ם לחמץ דשם החמור אינו אסור אבל הכא הכלי עצמו אסור נראה שזהו לדעת רשב"א דבסמוך אבל לדעת רש"י שזכרנו דבתנור של שותפות מותר להשכירו כשיטול דמים היה לנו להתיר גם בזה אלא דמשמע דמסקנת הטור כרשב"א: אחרי הכללים שנאמרו בסי' זה ראוי לעיין במה שנוהגים במדינו' רוסי"א וואלי"ן ביהודים ששוכרי' אורנד"יס מהשרר' שלוקחים מדות מאלצי"ן מכל מי שטוחן מאל"ץ והמאל"ץ הוא חמץ גמור וענוש כרת מה לעשות בשבוע של פסח: ומו"ח ז"ל כ' בזה שיעשה דרך מכירה או נתינ' לעכו"ם כמ"ש סי' תמ"א ולעד"נ דיש תיוהא בזה חדא דמכירה לא שייכא בדבר שלא בא לעולם כדאית' פ"ק דב"מ מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום ותו דלא התירו המכירה אלא בשעה שמותר באכילה דכך לי המכיר' כמו האכילה. כמ"ש במשנ' כל שעה שמותר לאכול מותר למכור והיינו בחמץ שיש לו בשעת המכיר' וא"כ בחמץ שיבוא לו בשעה שאסור לאכול אין לך ראיה שיהיה מותר למכור דהא המכיר' לא חלה אלא עד שיהא החמץ ואז אסור באכילה תו קשה וכי פסח א' יש לנו בשנה והלא יש יותר מחמשים פסחים בשנה דהיינו כל השבתות כמאמ' הלל הזקן ר"פ אלו דברים לענין שחיטת הפסח בשבת והלא יש לנו יותר ממאתים פסחים שדוחין שבת אף אנו נאמ' כן בדבר זה דהיאך יש היתר ליקח בשבת שכר שבת דהיינו מה שהרחיים טוחנות בשבת נוטל מדה עבור זה והלא שכר שבת פשיטא דאסור כמבוא' בכמה דוכתי וא"כ לא שבקת היתר לכל מחזיקים אורנד"י ולא שמענו שמיחו בהם חכמים מעולם. ונלע"ד היתר כעין שזכרנו בי"ד סי' קי"ז לענין גידול חזירי' של אורנדיש ה"נ כן דהכל שייך להשר אלא שהישראל לוקח ממנו וזה דומה למ"ש בקונה חק הכומרי' שזכרנו תחילת סי' זה דלאותן דיעות שס"ל מותר אף בלא התנה ה"נ מותר ליטול חוק המגיע לשררה אע"ג דלא מתנה עם שום אדם ולמאי דקי"ל שם דבעי' התנ' נרא' דמוד' כאן דמות' דהתם גבי כומרי' דבר ידוע וקצוב להם שנותנים להם כל שבוע ככר א' ונמצא בשעה שקנה מהם חוק כל השנ' היי כאלו קנה מהם נ' ככרות ושל פסח ביניהם וכן ברבית של כל שבוע שזכרנו לעיל ע"כ צריך התנה אבל ברחיי' אין קצבה כמה יטחנו ומעיקרא כי זבין נכנס לספק אם יטחנו שאז יקח ממילא בכל פעם שטוחני' ומגיע מדה מהטוחן הוא קנין חדש וכאלו קונה אותו בעת ההיא מהשררה דהקנין שהיה מתחלה לא חל אא"כ בא המקח לעולם כיון שלא היה ברור בשעת הקנין וע"כ קרוי שפיר חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח כשיקחנו ישראל אחר הפסח וכן אחר כל שבת שכן היתה הכוונה תחילה ולא שייך כאן קנס דקניס ר"ש משום שעבר על בל יראה דלא היה שייך לישראל בימי הפסח ובימי השבתות וא"ל דבפסח עצמו זכה הישראל בחמץ אחר שבא לעולם זה אינו דיוכל הישראל לומר לא ניחא לי דליקני לי בההיא שעתא כדלעיל סי' תמ"ח ואע"ג דכתבנו בסעי' ד' בההיא דרשב"א לענין שבח התנור דל"ד לההיא דסי' תמ"ח שאני התם דהתנור הוא שלו ונותן מרצון לאפו' בו ביום הזה ודאי ניחא ליה בכך משא"כ ברחיים שהיא שייכה לכל העיר ואין ביד המחזיק אורנד"א למחות שלא יטחון העכו"ם באותו היום ע"כ שפיר יכול לו' לא ניחא ליה דליקני בשעת האיסור כיון שאפשר לו שיבוא אחר הפסח דודאי יש עתים שהרחיים פנוי' מלטחון בהם המלצי"ן וכל מי שיש לו לטחון יטחון גם אחר הפסח כל זה הוא שייך ברחיי' של השר והישראל שוכר ממנו אבל ישראל שיש לו רחיים שלו לחלוטין ודאי לא מצא ידיו ורגליו ליתן לטחון בהם בשבתות ופסח ודמי' לההי' דרשב"א שזכרנו כיון שהוא יכול למחות ולעשות כרצונו ואין לו תקנה אלא ימכרם לעכו"ם על כל השנה או חצי שנה ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם משא"כ ברחיים של השר אע"ג דהישראל נתן לו כבר המעות מ"מ המכירה לא חלה עד שיבוא כיון שהיה ספק בשעת המכירה מה שיבוא אח"כ כנלע"ד בזה ללמוד היתר גמור אלא הרוצה להחמיר יתנה בפסח שכל מי שרוצה לטחון מלצי"ן יתן לו מדה משאר תבואה שאין בו חמץ ואז אם יתן לו מאלצי"ן אחר הפסח הוי חליפי שאר תבואה ושרי כדלעיל:

ולרחוץ בהם. מפני שאינו נהנה מהבלועה ועמ"ש בסי' תס"א:

שלוה. וכ' כנה"ג שיש מקומות שנהגו איסור לכתחילה ללות לפני פסח ולפרוע אחר הפסח ועסי' תמ"ח ס"ק י"א מש"ש:

יאמר לו. ובדיעבד אפי' לא א"ל והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח ב"ח מ"א. וכ' הח"י דלכתחלה טוב להתנות כן ואם התנה כן אף אם נותן לו העכו"ם אח"כ חמצו שעבר עליו פסח ג"כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו"ם נותן לו אח"כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי. וכן הדין בלקח חק הכומרים שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע עיין ט"ז (דחוכך להחמיר וצריך לתנאי וסיים בשלא התנו תחלה יבטל המקח ויתנה עסי' רמ"ה לעיל) ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב. פוסקים ח"י:

אח"כ. והסכמת האחרונים דיש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים שמגיע על חלקו ק"פ ע"ש. ומ"מ בשב' שבתוך פסח לא מהני במה שאומר טול אתה כמו בשאר שבתות השנה כמ"ש סי' רמ"ה אא"כ התנו בתחיל' השותפות ע"ש. וכתב מ"א ובד' ימים שהם י"ט עכ"פ אסור לומר לו טול ע"ש והח"י חולק עליו ע"ש:

לקבל. כיון שהתנור של ישראל ול"ד לס"ג דהתם הוא התנור של שותפים ועט"ז סק"ג ועיין בשכנה"ג:

ליהנות. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ס"ס תמ"ג אבל אם קיבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכו לעולם לתת ככרות וא"כ ה"ל חמץ ש"י שעבר עליו פסח. מ"א:

מצה. הט"ז מקשה על דין זה והניח בצ"ע והח"י מיישב ומתרץ ע"ש (דסיים ומ"מ יאמר שיאפה בו מצה):

לדור. הסכמת ראשונים ואחרונים דאע"ג שמשכירו סתמא לדור בו ולא אתי לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפירוש לשם חמץ כשמשכירו תוך הפסח או בע"פ (מו' שעות ולמעלה) ע"ש ועח"י:

חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא. אגודה:

ואכול. אם יודע שיאכל חמץ מ"א. ומשמעות לשון הש"ס משמע דאפי' בחשש בעלמא אסור. ח"י:

מתירים. וכן עיקר. מ"א. אבל הב"ח ושכנה"ג וח"י פסקו כדיעה ראשונה להחמיר:

דינר. ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל. ואם לא הקדים לו דינר מותר לומר תן לפועלים חמץ ואני פורע וא"כ מי שיש לו תינוק דצריך לשתות חמץ מותר לומר לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע אבל הוא לא יקח החמץ בידו. ובח"י כתב שלא יאמר ואני פורע ועב"ח. ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי מ"א ע"ש ועיין במ"א ס"ס שמ"ג ובתשוב' נ"ש סי' י"ד ועיין שו"ת ב"ח סי' מ"ג. ומ"מ טוב לעשות מחיצה י' להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו. ח"י ע"ש:

של עכו"ם. דאין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אותם ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו ועוד דנראה דרוצה בקיומו. מ"א:

כלי. הטעם שרוצה בקיומו שישאר ויתקיי' החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדרה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה שהקדירה בלוע מחמץ אסור להשכירה לכתחלה אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ עמ"א. כתב עט"ז אבל ג' או ד' שבועות קודם פסח מותר בכל ענין עיין שם:

חמץ. הסכמת אחרונים דהכא מיירי ששכר סתם ולא מפרש להביא עליו חמץ ע"ש. כתב הב"ח מה שנוהגין במדינת פולין שיהודים שוכרין אוראנד"י מהשררה שיש בו יורות ורחיים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאלץ דאם הישראל מחוייב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו. כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור ק"פ לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואע"פ שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי. ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה ק"פ כמו בסעיף ב'. ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל וע' ט"ז ומ"א:

הנאה. כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה כגון רחיצה ודוקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר ח"י. ורש"ל אוסר רק לחוף הראש. ועיין שו"ת ש"א ס"ו ביהודי שהיה שכיר לשנה על שמירת היין ושכר אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. עיין שם:

ס"ב ישראל שמקבל כו'. דלא זכה בהו ואף בלא אמירה מן הדין מותר כמ"ש תוס' בע"ג כ"ב א' סד"ה לא יאמר. מיהו היכא כו' דדוקא נקט וכ"ש כאן ועס"ג:

ס"ג ישראל וא"י. כמש"ש בערלה לפרש"י ועוד סי' רצ"ד סי"ג בהג"ה:

ס"ד ישראל כו' דה"ל כו' ואם כו'. ע"ג ס"ב א' מ"ט שכרו כו' ותנן מכרן כו' וע"ש תוס' ד"ה והתנן. מיהו תימא כו': ואם קיבל כו' מותר. משמע אפי' הוא בעצמו וכדעת הרמב"ם שכ' ס"ס תמ"ג וכ"מ פשטא דגמ' בע"ג שם וע' תוס' שם ד"ה תנן. תימא כו' אבל בזה ניחא ועיין ר"ן רפ"ה דע"ג שהביא ראיה מירושלמי וכ' שם בשם הרמב"ן דהא דמסקינן שם קנס שקנסו בחמרין וביי"נ דוקא ביי"נ ובשביעית דתופס דמיו ואסברא ראשונה דתופס דמיו סמיך כו' ע"ש: ס"ה יש. שם שכרה לישב כו' ועיין גמרא שם ס"ה א' ל"ק הא כו' וה"ה כאן שאינו נוטל כלום בשביל החמץ שאף שאינו אופה כלל ישלם לו: וכן מותר. נלמד מהנ"ל אבל להשכיר לו שיכניס חמץ לתוכו אסורכמ"ש בירושלמי פ"ב הלכה ב' לא ישכיר ישראל את ביתו לא"י ליתן בתוכו חמץ ואע"ג שאמרו בפ"ק דפסחים ייחד לו בית כו' כאן איירי בתוך הפסח או בע"פ שכבר נאסר בהנאה וה"ל משתכר באיסורי הנאה כנ"ל וכ"מ בירושלמי שם דבתוך הפסח מיירי בתוך הפסח מהו כו' והתניא לא ישכיר כו' ועט"ז ומ"א וע' ב"י בשם אגור. ול"נ דגם ההיא דפסחים פ"ק מיירי בתוך הפסח כמ"ש שם ת"ר א"י שנכנס כו' וע"כ בתוך הפסח ועלה קאמר הפקידו כו' ייחד כו' למימרא כו' אלא דשם מיירי שייחד לו בית שלא להכניס לו חמץ ומותר אף כשמכניס בתוכו כנ"ל וע"ז אמרו שם דא"י כי קאי כו' למימרא כו' והתניא כו' דשם ג"כ שוכרו לבית דירה ואעפ"כ אסור והגאונים מפרשים דלא כפרש"י אלא ייחד לו בית שמשכיר לו בית אחר שלא בביתו וז"ש א"י שנכנס כו' ר"ל כיון שהוא עם החמץ הפקידו כו' אפילו בלא אחריות ייחד לו כו' בלא אחריות כיון שהוא בבית אחר וכן מ' בירושלמי שם חמצו של א"י בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר ר' ייסא אמר אסור והתניא לא ישכור את תמורו לא"י להביא עליו חמץ פתר לה בבא עמו והתניא לא ישכיר את ביתו כו' אית לך מימר בדר עמו אלמא אף למאן דמתיר אסור עמו בבית וז"ש בתה"ד ולמעלה סי' תמ"ח ס"ג שמחוץ לבית:

ס"ו מותר כו'. ע"א ס"ג אומר אדם לחמריו כו': ויש מתירין. שם א"ר פפא כו' רב אשי כו' וגם ס' הראשונה כן אלא שסמך עצמו על מ"ש בי"ד: ואסור. דלמא אתי למיכל כמ"ש בפ"ק דפסחים י' י"א וכמ"ש בירושלמי הנ"ל למאן דמתיר מוקים לה בבא עמו כנ"ל ואף רבנן ל"פ אלא משום דהוא עצמו כו' וע"ל סי' תקמ"ו ס"ג ה"ז דוחפו בקנה דוקא. ועוד דאין שליחות לא"י כמ"ש בב"מ ע"א ב' ואף דאין הישראל מכוין לקנותו מ"מ חייב באחריותו ועובר עליו ועוד דרוצה בקיומו כמ"ש בע"א ס"ד א' והלא רוצה כו':

ס"ז אסור ע' מ"א: אבל משכיר. תוספתא פ"ב אבל בירושלמי תניא שאסור בין בבית בין בספינה בין בחמור וכ"פ הגאונים וכמ"ש ביי"נ השוכר את החמור כו' שם ס"ב א' ואין חילוק בין יי"נ לשאר איסורים אלא בדיעבד לתפוס את דמיו כנ"ל ואפי' לא בא עמו אסור כמ"ש בירושלמי שם וכ"פ בי"ד סי' קל"ג ס"א ע"ש וכ"פ בהג"ה לעיל ס"ה: ויש מתירין. ר"ל שחולק על הטור וש"ע שכ' אסור להשכיר כו' אע"ג דבחמור מותר כמ"ש הטור משום דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר כמ"ש בע"א ל"ב א' דקי"ל כמאן דאסר שם אבל התוס' שם ד"ה והאי מתירין בכה"ג כמ"ש א"ל התם כו' וז"ש בתוס' הנ"ל בס"ד ופסקינן הלכתא כמאן כו' ואינו חולק עליו במה שאסרו להשכיר שאפי' בחמורו אסור כנ"ל לכן כ' וי"מ להחם כו':

טור בשם רש"י ובשאר פוסקים מהא דבי ר' ינאי ס"א ע"ב

טור בשם אבי העזרי

שם בשם תשובת רש"י:

טור בשם רשב"א ושם מפורש שהביאו לו אחה"פ

שם ועיין לעיל סוף סי' תמ"ג

שם ממשנה ריש פרק ה' דע"א

טור והמרדכי בפרק ב' דפסחים

מהא דע"א ס"ג

שם במרדכי

טור מפני שרוצה בקיומו של איסור שלא יבקע הכלי

שם בשם התוס'