דין ערב פסח שחל להיות בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ״ד

ומשיירין וכו'. ומ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה (ש"ג המרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכל בו):

או בבשר ודגים. פי' אם יש לו בשר ודגים הוא עדיף ממיני פירו' כמ"ש סי' רצ"א ובשל"ה כ' בשם הזוהר שרשב"י הי' עוסק בתורה במקום סעודה שלישית וכ' מהרי"ל והי' ראוי לעשות במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן עכ"ל:

וביום השבת יבטלנו. ונ"ל דביום ו' בשעת הביעור א"צ לבטל וכ"מ מל' רמ"א דאל"כ קשה הא כתבו הרב"י בס"ו ומה חידש רמ"א:

אין מבשלין כו'. טוב לבשל בכלים חדשים (מהרי"ו):

להדיחו מעט וכו'. פי' אף על גב דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מות' כדי להעביר החמץ עסי' שכ"ג וסי' תנ"ט ס"ד:

ינער המפה. שהפירורין נדרסין ברגלי' וגם אין בהם שיעור ובטלי' (הרא"ש) עמ"ש סי' תל"ד ס"ב וסי' תמ"ב ס"ז:

ע"מ שלא לצאת. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציא' לר"ה ועסי' שכ"ה ס"ב דלדידן דל"ל ר"ה מותר לצוות לו להוציאם וכ"כ רש"ל בביאורי סמ"ג ע"ש ובעיר המוקפ' מחיצה ומעורבת לכ"ע שרי עמ"ש סי' רנ"ב סס"א ועסי' תמ"ו:

ודבר מועט. פי' בכ"פ נותן לו מעט אבל הרב' בבת א' אסו' דמוכחא מלתא שנותן לו להוציאם:

סעודת אירוסין. דין זה הוא במשנה שלימה פ"ג דפסחים וא"כ משמע שמותר לעשו' סעודת אירוסין בע"פ וכ"ש בע"ש דהא מוכח ריש פ' ע"פ דע"פ חמיר מע"ש וא"כ תימה על מש"ל בסי' רמ"ט ס"ב דאסור לעשות סעודת ארוסין בע"ש והוא מהירושלמי והוא חולק על תלמוד שלנו דבפ"ק דכתובות אית' בירושלמי דאסור לישא בע"ש מפני כבוד השבת ובגמ' דידן לא חיישי' לזה, ומ"מ צ"ע היאך יחלוק הירושלמי על המשנה דמותר לעשות סעודת אירוסין לכן נ"ל דה"פ אסור לארס בע"ש הדא דאיתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש) אבל לארס מותר (פי' מותר לארס בע"ש שמא יקדמנו אחר) ואז מותר ג"כ לעשות סעוד' וכמ"ש רמ"א שם דסעוד' שזמנ' קבוע בע"ש וסעודת סבלונות שהיא סעוד' שניה שאחר סעודת ארוסין היא ג"כ סעודת מצוה (ב"ח) וכ"מ בגמ' ורא"ש וטור וכ"כ הריב"ש סי' ר"ס דלא כב"י וכ' רמ"מ סי' ק"ט דסעודת סבלונות שעושין באשכנז בליל' שקודם החופ' שהחתן משלח סבלונות קודם אכיל' אף על פי שעדיין לא נתארס מקרי סעוד' מצוה עכ"ל ובמדינות אלו ששולחין סבלונות זמן רב קודם החתונ' ועושין סעוד' שקורין סעודת קנין צ"ע אי מקרי סעודת מצוה ונ"ל דמקרי סעודת מצוה:

בבית חמיו. וכ"ה במשנה משמע דדוקא החתן אינו מחויב לחזור דא"א לקיימה ע"י אחרים ולכן קאמר בירוש' דעדיפא מת"ת ע"ש וכדאמרי' פ"ק דמ"ק דמצו' שא"א לקיימ' ע"י אחרים עדיפא מת"ת אבל אדם אחר ההולך לסעודת מצוה יחזור דהא אפי' הולך אצל רבו צריך לחזור עבב"י והרמב"ם כ' מי שיצא לעשו' מצוה או לאכול סעוד' של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין וכו' משמע דלא ס"ל לחלק בין מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים או א"א לעשות ע"י אחרים:

יבטלנו בלבו. דבמקום מצוה אוקמוה אדאוריית' ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד וכ"מ ברמב"ם משום דהאי עשה והאי עש' ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ומ"מ נ"ל דמת מצוה עדיף מהשבתת חמץ דהא דחי אפי' פסח שיש בו כרת ועסי' תרפ"ז איז' נקרא מ"מ, ונ"ל דאפי' יש חמץ בביתו בפסח שעובר בלאו אפ"ה מ"מ עדיף כדאי' פ"ג דברכות דשב ואל תעשה עדיף:

אפי' יש שהות. והטעם דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי (מ"מ ורש"י ור"ן) וא"כ משמע דבשעה ו' יחזור דל"מ בטול ונ"ל דוקא כשברי לו שיכול להציל אח"כ אבל מספיק' לא יחזור דספק נפשות דוח' אפי' שבת החמורה:

לצורך עצמו. והטור כ' דאפי' מערב כדי לילך ללמוד אצל רבו מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור וכ' בש"ג הטעם דה"נ מצי ללמוד בביתו ולקיים המצוה ג"כ עכ"ל וק' דהא מותר לכהן לטמא בבית הפרס דרבנן כדי לילך ללמוד לפני רבו אף על פי שיש לו רב בעיר דלאו מכל אדם זוכ' ללמוד כדאי' פ"ק דע"א וא"כ ה"נ דרבנן הוא וי"ל דעכ"פ יש כאן איסור דאורייתא בחמץ הזה אם לא היה מבטלו א"נ שאני הכא שיכול לחזור לביתו ולילך אח"כ לרבו ללמוד וא"כ דברי הש"ג אין עולים כהוגן ועמ"ש סי' תט"ו דפעמי' מערבין לדבר הרשות ולזה נתכוין הטור כגון שמערב ברגליו וכ"ה בהדיא בפירש"י ונ"ל דהרא"ש היה לו גירסא אחרת ברש"י ע"ש:

פחות מכאן. אבל אם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן אסורו דלא מצי לבטולי אפ"ה א"צ לחזור (כ"מ בתוס') ועמ"ש סי' תמ"ב ס"ז:

ומשיירין מזון ב' סעודו'. הב"י הביא דברי הרי"ף ומה דקשה עליו ומה שתי' עליו ולעד"ן דהרי"ף מפ' בפ' א"ע דמ"ש ר"א ב"צ חולין בזמנן לאו כל החולין קאמ' אלא מה שיצטרך לבער מן החולין דהיינו אחר מזון שתי סעודות דהוא משייר בע"ש בריוח גדול דהכי משמע טעמ' דידי' והיינו שיש ג' מחלוקו' דת"ק סבר מבערין הכל מלפני שבת ובודאי צריך לשייר ב' סעודו' אלא דמשער כ"כ בצמצו' באופן שלא יצטרך לשום ביעור בשבת כי ס"ל שיש איסור לעשות ביעור בשבת וחכמי' ס"ל בזמנן דהיינו כיון שעיקר זמן הביעור בי"ד יש לעשות כן אפי' בשבת ובע"ש לא יבער כלל וראב"צ ס"ל דיש עכשיו זמן ביעור אפי' בע"ש אלא דיש חילוק דמידי דל"צ כלל בשבת כגון תרומה שאין זמן אכילתה קבוע' בשבת יבער בע"ש אבל חולין דהיינו במה דצריך לשבת ישייר בריוח באופן שיבא ודאי לידי ביעור בשבת זה יעשה בשבת דאי תימה כל החולין יבער בשבת ק' מ"ש מתרומה וזה מדוקדק מל' הבריית' שאמר ראב"צ פ"א כו' הגיע עת לבער את החמץ דק' למה אמר החמץ בה"א הל"ל הגיע עת ביעור חמץ אלא ודאי דעל החמץ הנשאר קאמר אבל עיקר החמץ נתבער מע"ש ומ"ה שפיר קאמר רי"ף דס"ל לראב"צ כר"א ברתות' דר"א ברתות' אמר בפי' כן דמשיירים ב' סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דקש' האיך תלוי בזה שיעור האכילה דשיעור האכילה הוא דין השייך בלא שבת ותו ק' דל"ל כלל לו' משיירין מזון כו' דודאי גם חכמים ס"ל כן אלא ע"כ דה"ק ומשיירין מזון ב' סעודות בריוח כדי לאכול עד ד' שעות והיינו אפי' שיעור שאינו מצומצם והמותר יבער בשבת וא"כ דברי הרי"ף הווי' כרמב"ם וכדברי הטור והכל ניחא ברווחא לפע"ד הך ביעור דשבת במה שנשאר צ"ל דהיינו שמבערו מן הבית קודם זמן איסורו אבל לא שאר השבתה מהעולם כדמוכח בסי' תמ"ו ע"ש:

דסעודה ג' זמנה אחר המנחה כצ"ל:

קודם שעה י'. דמשם ואילך אסור לאכול פת כמ"ש סי' תפ"א ומצה עשירה פי' שנלושה במי פירות:

דייסא כו'. כי יצטרך הדחה אחר האכילה בשבת:

לר"ם כו'. ממילא לדידן דאין לנו רה"ר שרי ליתן לו אפי' הרבה אלא דצריך שלא יוציאנו חוץ לתחום:

וכופה עליו כלי. פי' אם אין לו עכו"ם שיקבל הימנו:

צריך לבטל החמץ כו'. תמהתי על אשר לא כתבו שצריך לבטל בליל י"ג ולברך על הבדיקה אע"פ שאינו אור לי"ד ואפשר שזה נכלל במ"ש מבערי' הכל לפני השבת ר"ל כדין ביעור ביום י"ד והשייך קודם לו.

סעוד' אירוסין. בגמ' פליגי ר' יהודה ור"י בסעודה שניה של אירוסין דלר"י רשו' ולר"י מצוה ופירש"י סעודה שני' כך הוא דרך החתנים לאחר סעודת אירוסין חוזר ומשגר סבלונות לארוסתו וסועד שם וקי"ל כר' יוסי ורמב"ם לא נקט השני' שהי' נקראת סבלונות אלא סתם אירוסין והיינו תרוייהו דשייכים זה אח"ז בזמן האירוסין והטור נזהר וזכר בפי' הראשונה של אירוסין או של סבלונות פי' השני שאחרי' והב"י הבין דסבלונות היא מלתא אחריתא ואינה נקראת שניה של אירוסין ומ"ה כ' דהטור פוסק כר"י ואישתמיטתיה דברי רש"י:

ואם יצא לצורך עצמו. הקשה הרא"ש דהא אין מערבין כלל לדברי הרשות ופי' בשם ירושל' דהיינו שהולך אצל רבו ללמוד כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי סעודת אירוסין ושחיטת פסחו ומילת בנו ואיני יודע למה לא העתיק זה בש"ע ומשמע פשוט דבהולך שלא לצורך מצוה כלל הוה דינו שוה כמו הולך ללמוד דאין חוזר אלא עד כביצ' ובלבוש רוצ' להחמי' דבדבר רשו' חוזר אפי' בחצי ביצה ואין לו שום ראי' והוא עצמו כ' דאין משמעות המשנ' כך אלא שרוצ' לחלק ג' חלוקים דהיינו בין מצוה ולימוד לענין אפי' כביצה ועוד חילק בפחות מכביצה בין ללמוד ובין רשו' ואינו כן דאין כאן אלא ב' חלוקים דהיינו מצוה ולימוד ותו לא וע"כ כ' ל' לצורך עצמו בהולך אצל רבו:

הית' לו עיסה. פי' אפי' אחר זמן איסורו די בביטול כיון שבאות' שעה עדיין לא החמיץ הוה דינו כמו קודם זמן איסורו

מזון. כתבו האחרונים דמ"מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא בזה עסי' רצ"א ס"ג ואם שכח להפריש חלה בערב שבת זו מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו מ"א בסי' תק"ו סעי' ג' ע"כ. וכתב הבאר היטב אשר לפני ונ"ל שיתן המשויר לכהן קטן בענין זה ודו"ק. ולא הבנתי דבריו דמאי מהני זה סוף כל סוף היאך הפריש חלה ודו"ק:

פירות. ושל"ה בשם הזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה ג'. וכתב מהרי"ל והיה ראוי לעשותה במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן:

דייסא. וטוב לבשל בכלים חדשים. מהרי"ו:

להדיחו. פי' אע"ג דאסור להדיח כלים בשבת אם א"צ להם הכא מותר כדי להעביר החמץ:

ע"מ. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציאם לר"ה. ולדידן דלית לן ר"ה מותר לצוות לו להוציאם. וליתן לו הרבה בבת אחת. מ"א ט"ז. כתב מהרי"ו שאם אין עכו"ם לכבד את הבית יכבד ישראל ע"י שינוי בבגד. וכתב ב"ח שהמנהג ליתן לכלבים ולא לחזיר:

נשאר. פי' ואין עכו"ם שיקבל ממנו. אם שכח למכור בערב שבת חמצו שיש לו בחדר מיוחד צריך לתת בשבת במתנה לעכו"ם החדר עם מסירת המפתח ואפשר דאפי' מכירה גמורה גם כן שרי כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ. ח"י ע"ש:

אירוסין. היינו אם אירס בערב שבת אז מותר ג"כ לעשות סעודה משא"כ אם אירס קודם אסור לעשות סעודה בע"ש כמ"ש סי' רמ"ט ס"ב מ"א. וה"ה סעודה של סבלונות או סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין ג"כ מיקרי סעודת מצוה. מ"א וח"י. וע' בחות יאיר סי' ט' שהאריך לבאר איזה דבר מיקרי סעודת מצוה ובסוף התשו' כתב ומה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מא"ל ודאי לא מיקרי סעודת מצוה ע"ש:

חמיו. ל"ד החתן עצמו אלא דה"ה לאחר שהולך לסעודת מצוה. אחרונים (וח"י העלה דוקא חתן ולא אחר. דהא אפי' כשהולך אצל רבו חוזר):

יבטלנו. ואם הוא אחר זמן הביעור דאז אינו יכול לבטלו חוזר ומבער וכתב המ"א אם הולך להתעסק במת מצוה אינו חוזר ומבער ובספר אבן העוזר פוסק דה"ה לכל דבר מצוה אינו חוזר לבער והטעם דכתבו התוס' דמשהה חמצו ודעתו לבערו לא עבר עליו בב"י כיון דלאו הניתק לעשה הוא ע"ש: (וע' בספר אלי' רבה מה שתמה על מ"א בזה ובלא"ה במקום מצוה אוקמיה אדאורייתא. אחרונים):

שהות. ואפילו לאחר זמן הביעור שאין יכול לבטל ויש שהות עדיין להציל אפ"ה לא יחזור כ"כ הכ"מ פ"ג מהלכות חמץ ומצה דלא כמ"א שכתב להיפך ע"ש:

עצמו. אפי' אצל רבו ללמוד מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור. עמ"א וח"י:

פחות. ואם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן איסור דלא מצי לבטל אפ"ה א"צ לחזור. מ"א וח"י:

ס"א בודקין כו'. כמש"ש ד' א' והשתא דקי"ל כו' ארנב"י בשעה כו' וכמ"ש בירושלמי שם והבאתי בסי' תנ"ג סי"א: ומבערין כו'. בר"מ שם דר"א איש ברתותא שם י"ג א' ס"ל כוותיה ואיפסק שם הלכתא כוותיה רמב"ם. דלא כרי'"ף שכ' דר"א א"ב ס"ל כר"א בן צדוק וסובר דמ"ש ומבערין הכל כו' קאי אסיפא על תרומה וע' בהשגות שם: ומשיירין. שם י"ג א': דסעודה. עמ"ש סי' רצ"א ס"ב: לא במצה. כמ"ש בירושלמי ר"פ ע"פ והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דפסחים שם האוכל מצה בע"פ כו': אלא כו' וצריך. כמ"ש ר"פ ערבי פסחים לא יאכל כו' ואמרו שם ק"ז ב' דסמוך למנחה קטנה ושם ק' ב' כאן קודם תשע וכו'. וכת' תוס' שם צ"ט ב' ד"ה לא יאכל כו' וא"ת כו' וי"ל דאיירי במצה עשירה כו' וכת' הרא"ש שכן היה נוהג ר"ת בע"פ שחל בשבת כו': ובמדינות כו' יקיים כו'. דמחלוקת בפוסקים אם דוקא בפת או מיני תרגימא והכריעו כדעת האומרים דוקא פת אבל במקום דא"א יש לסמוך כו' וכמ"ש סי' רצ"א ס"ו ועמ"ש שם וזה יכול לעשות אפי' לאחר שעה עשירית כמ"ש שם ק"ז ב' ודלא כתוס' דהוכחת תוס' דמצה עשירה מותר בע"פ מכח קושייתם מ"ש ע"פ סמוך למנחה כו' ע"ש תוס' דע"פ צ"ט ב' ד"ה סמוך אבל הרמב"ם פי' שם דאירקא וש"ד קאמר דאכילה אסור בהן וכמ"ש בסי' תע"א מעט בו' וכמש"ש ולכן אין נוהגין ג"כ במצה מבושלת וכ"ה בזוהר פ' אמור דסעודה זו נדחית מכל וכל ש"מ דאין תקנה לדבר כלל וכס' דאין יוצאין בסעודה ג' אלא בפת וא"א כלל כנ"ל ועמ"א מ"ש בשם המרדכי וב"ח וכל בו וכן עיקר: או. עמ"א:

ס"ב וביום. שם ז' א' בשלמא שבת כו':

ס"ג אין. עט"ז והדחה שלא לצורך אכילה אסור כמ"ש בפ' ט"ז דשבת: ואם כו'. עמ"א וע' תוס' ו' א' ד"ה כופה. א"נ כו':

ס"ד ע"מ שלא. עמ"א וכמ"ש בירושלמי אין נותנין לא"י ע"מ לצאת כמ"ש בסי' סכ"ה ע"ש: לר"ה. עט"ז וכ"כ בסי' שכ"ה דהוי שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש פ"ו דעירובין: ודבר. עמ"א וכמ"ש בשבת נותנין מזונות וכ' תוס' דוקא מזונות וכמ"ש הרמב"ם לאכלן:

ס"ה אם נשאר. כמ"ש בס"ב: וכופה. כמ"ש שם בי"ט:

ס"ו אע"פ. שמא נשאר כמ"ש סי' תל"ד ס"ב:

ס"ז ואם יצא. לשון הרמב"ם: עד כביצה. כחכמים: פחות מכאן וכ"כ רש"י שם וכ"ה בירושל' שם והביאו תוס' ד"ה וחכמים:

ס"ח אבל אם. שם בגמרא:

רמב"ם בפ"ג

משנה פסחים מ"ת וכר"א בר צדוק וכר"א איש ברתותא בברייתא י"ג

טור בשם ר"ת

ב"י ולקמן סי' תע"א:

טור והמרדכי בשם רש"י

כל בו בשם רב האי וש"פ

טור בשם תשובת הרא"ש

רמב"ם בפ"ג

ב"י

משנה מ"ו

שם במשנה

שם במשנה וכפי' הרשב"א

שם וכרב יהודה

ברייתא ז' וכדמפרש לה רב אחא בר יעקב שכ.'