דין חמץ בערב פסח לאחר שש - שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ״ג

אסור בהנאה. מדאורייתא (רמב"ם פ"א) ומ"מ אינו עובר בבל ירא' עד הליל' רק על מצו' עשה דתשביתו (מ"מ פ"ג):

ב' שעות קודם. דחיישי' שביום המעונן יטעו ב' שעות אבל ד' זמן סעודה לכל היא ולא אתי למטעי: מת בע"פ הוציאו המת לב"הק וחזרו לביתם ואכלו ואח"כ קברוהו (מהרי"ל) ועמ"ש ססי' תק"ו די"א דאסור לאכול קודם קבורת המת והכא שאני דהשעה עוברת וגם התחילו בהוצאתו ומ"מ תמי' לי דהא גבי ק"ש קי"ל אין מוציאין המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין כמ"ש סי' ע"ב סעיף ב' וא"כ היאך יפסיקו לאכילה לכן נ"ל דמוטב לאכול קודם ואחר כך יוציאו המת ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין לאכילה ואם לא יכלו אח"כ לאכול יאכלו מצה עשירה או בשר ודגים:

שליש היום. דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחלת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה, וכתב הב"ח ונקטינן לחומרא כסבר' קמיית' וחושבין מעלות השחר עד צ"ה כ"מ בתו' עכ"ל והלבוש ול"ח סי' רל"ג כתבו לחשוב מהנץ החמה עד סוף השקיעה ע"ש ואין ביניהם אלא דבר מועט ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו יש לסמוך אדעת י"א ואם היא יותר משעה עד חצות מותר למכרו ועיין ברלב"ח סי' קל"ח ובר"מ אלשקר סס"א:

יעכבנו. ונ"ל דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למכרו קודם לכן מיהו אם הוא מקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה:

אינו חייב באחריתו /באחריותו/. אף על גב דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערנו שלא יעבור עליו המפקיד ואף על גב דאפש' שהמפקיד מכרו לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מ"מ אין ספק מוצי' מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבער (ב"ח) ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד דהא ש"ח שהי' יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב ה"נ ה"ל למוכרו קודם זמן איסורא וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למוכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקי"ל דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו א"כ ה"ל למוכרו ומיהו אם החמץ עדיין בעין א"ל הרי שלך לפניך וכ"מ בב"ק ד' מ"ה מיהו אם היה משכון בידו צ"ע אם יכול לומר לו הרי שלך לפניך וחייב לפרוע לו מעותיו או דלמא כיון שהוא פשע דה"ל למוכרו הפסיד מעותיו ולכאורה נראה כיון דמלוה על המשכון דין שומר יש לו ובשומר אומר לו הרי שלך לפניך ה"נ במשכון והלוה צריך לשלם לו וצ"ע:

אם קנו. והב"ח כתב דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבע"ה ליהנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו ע"כ ורי"ו ח"ה כתב מחלוקת הפוסקים בזה ודעת הש"ע להתיר דהא לא כתב שקנאה שפחתו וכ"כ בסי' ת"ן ס"ד ובטור שם ועיין בב"ח שנדחק שם ועיין בחולין דף ד' ע"ב וכתוב בי"ד סי' קל"ב דאפי' ביי"נ דתופס דמיו אם לקח העכו"ם היין אצלו ואח"כ נתן לו המעו' שרי מאחר שקנה העכו"ם היין במשיכ' לא הוי דמי יי"נ מיהו לבעל היין אסורי' לעולם לפי שנהנה מדמי יי"נ כו' ע"ש ססי' קמ"ד נ"ל דחמץ שרי אף לדידיה לכ"ע אף להב"ח:

ב' שעות קודם. הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות ב' שעות כיון שאין שמש זורחת:

אסרו גם בהנאה. בטור כתב ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ונ"ל דזהו שמיירי בחמץ בין לרש"י ורמב"ם ובין לר"ת שמביא ב"י דאין פלוגתא בין רש"י לר"ת אלא בתרתי דרבנן דהיינו קודם סוף ו' שהזמן ההיא מדרבנן וחמץ נוקשה שהוא דרבנן אפי' בזה לא חיישינן לקדושין ולר"ת דוקא בחדא דרבנן דהיינו או הזמן או החמץ וחדא דאורייתא אבל בתרתי דרבנן חיישינן לקידושין וא"כ הוה דברי הטור כאן לכ"ע דלא כב"י שכתב דכאן כתב אליבא דרש"י ורמב"ם אלא שהטור בא"ע ס"ס כ"ח כתב דאליב' דהרא"ש לשיטת ר"ת הזמן עיקר ואזלינן בתריה אי הוי דאורייתא או דרבנן והוא צריך עיון ויתבאר שם בסייעתא דשמיא:

ר"א כו'. זה דעת ת"ה סי' קכ"א ודברי הרב תמוהין בזה דהכי איתא בת"ה שאלה הא דאוכלין כל ד' ולא יותר בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו שבסוף ד' יש עדיין כמו ג' שעות עד חצות עד אימתי שרי לאכול חמץ אם עד ב' שעות קודם חצות לעולם א"ד דכי שלמי להו ד' שעות מתחלת היום לעולם אסור באכילת חמץ. תשו' יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות ואע"ג דמסיק רבא דטעמ' משום יום המעונן וד' זמן סעוד' לכל היא ובזה אין אדם טועה ולהך שינוי' יוכל לומר דלעול' אפי' בימי' הארוכי' זמן סעוד' היא בד' מתחלת היום ולאחר ד' שלים ליה זמן סעודה ויש כאן לגזור משום יום המעונן מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם כו' עכ"ל משמע מדבריו דב' שעות שלנו קאמר דהיינו שאנו חושבים השעה שלנו א' מן חלק כ"ד ביום ולילה וכ"מ מדבריו בסי' קס"ז לענין שיעור מליחת בשר דמדמה שעות שלנו לשעות שבתלמוד וקשה ע"ז דא"כ הך ששנינו אוכלין כל ד' היינו ג"כ שעות שלנו וכי כתיבי שעות באורייתא דניזיל בתרייהו אלא ודאי דהשעות הם זמניות וכמ"ש בדיעה ראשונה והיא דעת הרמב"ם וזה מוכח מאד דהא איסור חמץ ושחיטת פסח שייכים זה לזה כמאמר הכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי ושחיטת הפסח תלוי בענין היום כדאי' ר"פ תמיד נשחט דאמרי' בע"פ נשחט התמיד בז' ומחצ' מפ' רבא דמצותו תמיד משינטו צללי ערב דמתחיל שמשה לערב כו' הרי מבואר דבתר היום אזלינן וכיון דהוה חצות היום ע"פ השמש קרוי' ו' שעות דאנן חשבי' כל יום א' ארוך וא' קצר לי"ב שעות ואותן שעות אמרו עליהם חכמים אוכלין כל ד' גם מ"ש חכמים ד' זמן סעוד' לכל היא היינו ג"כ לפי ענין היום שאדם רגיל לאכול סעודתו בשליש היום כל יום לפי מה שהוא כאשר היא מנהג בני אדם שודאי זמן הסעודה של יום ארוך אינו שוה ליום קצר אלא היא לפי ענין היום וא"כ אין כאן שאלה לגמרי דהא דאמרי' בגמ' אדם טוע' ב' שעות היינו לפי שעות היום כדאי' בהדיא דאמרי' א"ה בשית נמי ניכול א"ר אדא בר אהבה שית יומא בקרנתא קאי פי' השמש עומד באמצע הרקיע כו' ואין שייכות לשעות שלנו לענין החמה וא"כ גם לשנויא קמא דאדם טועה ב' שעות היינו זמניות וכי חשבי' ביום ארוך ב' שעות זמניו' קודם חצות הוה ממש שליש היום ודא ודא א' היא ודברי הת"ה הם תמוהים מאוד דתלה האיסור בשעות שלנו וזה ודאי אינו והב"י בסי' תל"א כ' שדברי ת"ה הם כדעת הרמב"ם א"כ היה מפ' ב' שעות דנקט ת"ה היינו זמניות והא ודאי ליתא דא"כ לא היו ב' צדדין לספוקי בהו ולא הי' ת"ה צריך לפלפל בזה ורמ"א הבין כמ"ש בת"ה דעל שעות שלנו קאמר ע"כ עשה מזה ב' דיעות כאן אבל האמת דדברי ת"ה בזה אינם ברורים דלפי דעתו יהיו דברי התנא נתלים בשעות שלנו ומה שייכות יש לנו לתלות האיסור בב' שעות שלנו קודם חצות ולמה נתן התנא שיעו' אכיל' עד ד' שעות ותו לא טפי היה לו לו' ג"כ עד ב' שעות קודם חצות דהי' דבר שוה בכל הזמני' אלא ודאי דזהו דבר בטל וכל השעות הם זמניות וחלילה לנו לאכול אחר שליש היום מן עלות השחר וכ"פ מו"ח ז"ל בסי' תל"א שיש להחמיר כדיעה הראשונ' דכאן ולעד"נ דהדיעה השניה היא לאו דסמכא כלל ועיקר הדין כדיעה הראשונ':

ימכרנו לעכו"ם כו'. ואלו הי' הבעל כאן עליו לבער כדלעיל סי' ת"מ בסופו ואם הלוה ישראל לחבירו על חמץ נר א' לכאורה דעל המלוה לבער דדוקא בעכו"ם אמרי' בסי' תמ"א דעכו"ם מישראל לא קנה משכון וכן להיפך אבל ישראל מישראל קנה משכון כדאי' בפ' כל שעה מדכתי' ולך תהי' צדקה ואם אינו קונה משכון צדקה מנ"ל וא"ה הוה של המלו' וראייה עוד דהא אם קידש אשה במשכון שהלוה עליו הרי היא מקודשת כמ"ש בא"ע אלא דנלע"ד דמ"מ הוה גוף המשכון של הלוה דהא אי' בפ' הפרה מביא בח"מ סי' ע"ב במשכנו של ישראל אצל גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק במשכון דחייב להחזירו לישראל מטעם שגוף המשכון של ישראל רק להגר היה שיעבוד עליו וכיון שמת פקע שיעבודו א"כ גם כאן חייב הלוה לבערו דהגוף שלו וכ"ת דאין בידו לבערו כיון שזה יש לו עליו חוב לא יתננו לו בלא מעות מ"מ אם אירע איזה ענין שלא ביערוהו והגיע זמן איסורו נראה דחייב הלוה לשלם מה שהלו' לו וההיזק של החמץ על הלוה כיון שהגוף שלו וכן אם מלוה מוכרו לעכו"ם בע"פ שאז החמץ בזול כמ"ש רש"י בפ"ק ד' י"ד במעשה דיוחנן חקוקה הוה ההיזק על הלוה כנלע"ד:

אם קנו שום דבר כו'. בטור כתב זה דרך מעשה שקנתה שפחה עכו"ם ירקות בעד חמץ בע"פ אחר ו' שעות והתירם ר"ת לפי שחמץ אינו תופס דמיו כדאמרינן חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד לפי שהן מחליפין וקשה שהרי דין זה של חמצן של ע"ע הוא בחולין דף ד' ופירש"י שם דלעצמן של ע"ע אסור מטעם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כו' גם התו' האריכו שם דאסור מדרבנן וא"כ צ"ל דההיתר של ר"ת היא כיון שעכו"ם קנתה בלי שליחות ישראל אבל בידיעת ישראל ודאי אסור ואפי' בלא ידיעת ישראל אלא שישראל אחר עביד איסור' וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולפ"ז לא ה"ל לכתוב כאן אם קנו דמשמע אפי' ישראל ותו דמשמע אפי' לעצמו של הקונה מותר וכבר נתבאר דלדידיה עכ"פ אסור:

אסור בהנאה. ומ"מ אינו עובר בב"י עד הלילה רק מ"ע דתשביתו. מ"מ פ"ג (ובב"ק כ"ט משמעות רש"י דעובר):

ב' שעות קודם. אפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסור ג"כ וכ"ש חמץ ע"י תערובות ח"י וכ"כ ע"ש. מת בע"פ יוציאו לבה"ק ויחזרו ויאכלו ואח"כ יקברוהו מהרי"ל וכ"פ ח"י דלא כמ"א:

הרבה. משמע אפי' כותח ויין שרף אף שנקרא שם בעליו עליו מותר למוכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח הסכמת האחרונים. אבל הב"ח מחמיר דכל מידי ששם בעליו עליו אסור למוכרו ל' יום ק"פ והמחמיר תע"ב:

עד שליש היום. דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחילת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה עד שליש היום וחושבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו שיש לסמוך אדעת י"א ואם הוא יותר משעה עד חצות מותר למכרו. מ"א:

ימכרנו. נ"ל דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למוכרו קודם לכן. מיהו אם הוא במקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה. מ"א:

לבערו. אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו שלא יעבור עליו המפקיד ואע"ג שאפשר שהמפקיד מכרה לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבערו ב"ח. וכתב המ"א ונראה דנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד שה"ל למוכרו קודם זמן איסורו וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למוכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקיימא לן דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו א"כ פשע שלא מכרו. ומיהו אם החמץ בעין אומר לו הרי שלך לפניך מיהו אם היה משכון בידו צ"ע אם יכול לומר הרי שלך לפניך וחייב לפרוע לו מעותיו או דלמא כיון שהוא פשע הפסיד מעותיו ע"ש וט"ז כתב בפשיטות דההיזק של החמץ על הלוה ע"ש: והח"י חולק על המ"א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם דמי הפקדון ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו סי' י"ז. וכתב היד אהרן דהנפקד יכול לומר קים לי כמאן דפוטר ע"ש וכן בספר אבן העוזר חולק על המ"א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם להמפקיד ע"ש בס' מ"א דפוס פרופס:

מותר. כתב הב"ח דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית להנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו. וקצת מהאחרונים מקילין בזה וכן נראה דעת הש"ע כאן. אכן חליפי חליפין יש להתיר אף לדידיה ונראה לי דאף המחמיר לדידיה בחליפין היינו דוקא כסות ופירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה אבל דמיו מותרין אפי' לכתחלה וע' בתשובת ש"א סי' ד' וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. דגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע גדוליו מותרים דחליפין כגדוליו דמי. ח"י ע"ש:

ס"א חמץ משש כו' בהנאה. הרמב"ם והרא"ש וכ' המ"מ שכן הסכימו כל הגאונים ואע"ג דלאחר זמנו קי"ל כר"ש בלפני זמנו קי"ל כר' יהודה דסתם מתני' כוותיה בר"פ כל שעה עבר זמנו אסור בהנאתו וכן רבי פסק כוותיה שאמר בחמישית צא ומוכרה לא"י ש"מ שמכאן ואילך אסור דאל"כ ה"ל להמתין עוד דאוקמיה שם כת"ק דאמר אפי' הן אבודין כו'. ועברא"ש וראיה דר"נ ורבא פסקו בפ"ב כר"ש לאחר זמנו בלפני זמנו פסקו כר"י דתולין כל חמש וע"ש י"ג א' ואע"ג דר"נ משמיה דרב קאמר ורב אף לאחר זמנו כר' יהודה ע"ל שם כ"ט ב' מ"מ ר"נ לא ס"ל אלא כר"ש ועפ"ג דשבת מ"ז א' ומי א"ר יוחנן הכי כו': אפילו חמצו כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ב' בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור התיב ר' יוסי והתניא לא ישכיר ישראל את בהמתו לא"י להביא עליה חמץ פתר ליה בבא עמו והתניא לא ישכיר ישראל את ביתו לא"י ליתן בתוכו חמץ אית לך מימר בדר עמו וסלקא שמעתא כר' יוסי ואף להתוספתא פ"ב דתניא שם משכיר ישראל חמורו לנכרי להוליך עליה חמץ ממקום למקום מ"מ מ' דאסור בהנאה דאל"כ מאי קמ"ל הא אף איסורי הנאה שכרן מותר חוץ מיין נסך כמ"ש בע"ז ס"ב ע"ש וכ"מ בפ' כל שעה כ"ח וכ"ט דקאמר שם מני אי ר"י חמץ סתמא קאמר אפי' דא"י וה"ה לר"ש בתוך זמנו דבתוך זמנו ל"פ על ר"י והוא נמי חמץ סתמא קאמר ורב אסא ב"י דס"ל שם דחמץ של א"י מותר תוך הפסח הא הדר ביה כמ"ש שם והדר ביה כו' ראב"י אמר דכ"ע דבר הגורם כו' ומ"ד מעל כר"ש אלמא דאף לר"ש לא מעל אלא משום דבר הגורם אבל בתוך הפסח אסור: ואסרוהו. שם י"ג א' ד"ה כר"י: ורשאי כו'. מתני' שם ומוכרו כו' ואוקמוה בגמ' בשעה חמישית וכר"ג וה"ה לר"י דבחולין ל"פ ר"ג ור"י וכן הוא להדיא בגמרא י"ג א' מאי לאו כו': ויכול. גמ' רפ"ב לימא כו': ובלבד שיעמוד. כמ"ש שם ט' ומה שמשייר יניחנו כו' שלא יגרור חולדה ומ"ש בר"פ כ"ש אבל חיה דאי משיירא מצנע לה כו' ר"ל דילמא יעלים עיניו ממנה קמ"ל דלא חיישינן: ומתחלת. שם י"א וי"ג וכ"א ושם עבר זמנו כו' לא נצרכה אלא כו': ובשנת העיבור. כ"כ הרמב"ם בפי' בפ"ח דברכות דכל שעות הנזכרות במשנה הם שעות זמניות וכמ"ש בפ"ק דפסחים דף ב' דכ"ע משש שעות כו' וע"כ שעות זמניות קאמר כמ"ש שם ה' א' אך חלק וערש"י ד"ה אך ושם ר' א' מהכא לא תשחט כו' וערש"י שם וראיה מפ"ב דע"ז כיום תמים כו'. אגור. ואמרינן בסדר עולם פי"א דיום תקופת תמוז היתה: שליש היום. עמ"א ס"ק ג' וכ' הב"ח וכן פסק הרמב"ם וכמ"ש בש"ע ר"ס רס"א וסי' תנ"ט ס"ב ועמ"א שם ס"ק ג' אבל לא דק דזהו לעולא אבל כבר איפריך עולא וקי"ל כר' יהודה וכמ"ש בסי' רס"א ולפ"ז הוא ג' שמינית והוא פחות מב' חומשין א' מארבעים ולא דקינא ועתוס' דפסחים י"א ב' ד"ה אחד כו' וכן בי"ד סי' ס"ט ס"ו וכנ"ל ועמ"ש בסי' תנ"ט: י"א עד. כמ"ש שם י"ב ב' משום טעות בשעה א' או שתים ורבא אמר דיהבו ליה רבנן שעה ללקט עצים ואע"ג דלמסקנא משום יום המעונן וד' זמן סעודה מ"מ לדינא לא הדר ביה ול"פ וכמ"ש בתוס' בכמה מקומות:

ואם לא מכרו כו'. למד זה ממ"ש ה' ב' אבל אתה רואה כו' וערש"י שם שפי' של אחרים א"י וכ"י בכ"מ מ' דבשל ישראל אסור מדל"ק אבל שאינושלך אתה רואה ואוקמי' שם בשלא קיבל אחריות וכן שם ו' א' חמצו של א"י עושה כו' וע' רש"י ד"ה חמצו כו' משמע דבישראל צריך לבער דלא כב"ח ומ"א:

ס"ג אם קנו כו' שחמץ. כמ"ש בחולין ד' חמצן של כו' ואף לר"י כמ"ש שם ואף שאמרו שם דילמא ר"ש היא היינו משום דלא תלינן שהחליפו ופרש"י שם דאף בפסח מותר כמ"ש בד"ה מפני. וי"א כו' ולכתחיל' ודאי אסור כמ"ש תוס' שם והר"ן בנדרים מהא דפ"ב דפסחים האוכל תרומת חמץ כו' והרא"ש בנדרים שם כת' ממ"ש בפסחים כ"ח ב' כ"מ שנאמר כו' כדרך שפרט בנבילה לעו"ג במכירה אלמא דבאיסורי הנאה אסור ובדיעבד מי התורה ודאי מותר כמ"ש בקדושין נ"ח א' וע"ג נ"ד ב' ס"ב א' אבל מדרבנן אסור לעצמו כמ"ש מ"ז בעי רמי ב"ח כו' וכ' הרא"ש והר"ן דה"ה בכל איסורי הנאה מדבעי למיפשט ומכרן וקידש כו' ואע"ג דבקידושין נהנה מהן עצמו עתוס' דע"ג נ"ד ב' והרא"ש כ' בקדושין שם דקדושין בדמיהן הוי חליפי חליפין וכ"כ הר"ן בנדרים נ"ז א' ד"ה בדבר והוכיח מכאן דחליפי חליפין מותרין וזש"ש מ"ז ב' דילמא לכתחלה כו' ר"ל לחלוף החליפין ואם חלפן מותרין אף לעצמן אבל לאחר אף החליפין מותרין כמ"ש בחולין כנ"ל וז"ש הטור שהשפחה קנתה כו' והביא ראיה מהא דחולין ולא הביא מהא דקדושין. אבל הר"ן בחולין שם כ' דאף לעצמו מותר והביא ראיה מירושל' שאמר קדשן בדמיהן מקודשת שאין דמיהן ור"ל בגזילה באו לידו ולא הוה דמי איסור כלל ואמרו שם אר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזילה וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' מ"א הלכה ט"ז ובפי"ג הל' ט"ו ואף שראיית הר"ן אינו מוכרח די"ל מ"מ לעצמו אסור משום קנסא מ"מ הר"ן אזיל לשיטתו שפ' בנדרים שם הבעיא לקולא והאי בעיא דשם לעצמו כנ"ל וכ"כ שם הר"ן ולאחר נמי לא מיבעיא ליה כו' דלא כב"י בי"ד סי' רי"ו שכת' דלהר"ן אף לחבירו אסור שלא כ' כן אלא במדיר על עצמו וע"ש וכ"כ שם סמ"ג בשם ר"י אבל הרמב"ם בספ"ה מה' נדרים כ' ה"ז ספק לפיכך אסור בחילופיהן ואם עבר ונהנה נהנה צ"ל דמ"ש שם לכתחילה כו' לא קאי אלא אנדרים אבל בשאר איסורי הנאה אף לכתחלה מותר ליהנות מהחליפין כמו שהקשו תוס' דהא בקדושין נהנה לכתחלה וקס"ד דמקשה דאף דיעבד אסור משום חליפי איסורי הנאה לכך פשיט מקדושין ודחי שהבעיא הוא לכתחילה משום דדמי לחילופי הקדש כמ"ש הר"ן וז"ש לכתחילה הוא ואי קאי אמתני' דקידושין הל"ל דילמא דיעבד הא לכתחלה לא ולכן סתם הרמב"ם דבנדרים אסור אף לחבירו שלא החליף וכן סתם בטוש"ע י"ד סי' רי"ו ס"ב וכן כו' ובשאר איסורים אפילו לעצמו מותר ועתוס' דפסחים כ"א א' ד"ה כל ושם כ"ב ב' ד"ה ואבר וכן סתם כאן בש"ע ובטוש"ע לקמן סי' ת"ן ס"ד:

בריית' פסחי' כ"ח וכר' יהוד' טור בשם הרמב"ם בפ"א והרא"ש וש"פ

משנה דף י"א וכר' יהודה גמרא שם

משנה דף כ"א ובגמרא שם

ברייתא שם וכב"ה

שם במשנה

כן פי' הרא"ש שם

שם בגמרא:

שם י"ג בעובד' דיוחנן חקוקא

טור בשם ר"ת במעשה דשפחה עכו"ם אחת ותוספות בחולין ד"ד: