דין ביעור חמץ - שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ״ה

שורפו. בגמ' דידן גרסי' וחכ"א אף מפרר כו' ודאי שריפה עדיף אלא דאף מפרר דיו (ב"ח) אבל גירס' הרי"ף והרא"ש וחכ"א מפרר וכו' משמע דוקא מפרר וכ"מ בטור שכ' דלרבנן ה"ל מהנקברים שאפרן אסור ותנן בסוף תמורה דכל הנקברי' לא ישרפו דגזרי' שמא יבואו ליהנות באפרן ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפ"ה פסק שמות' לשרפו ובסוף ה' פסולי המוקדשין פסק דכל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמי' בשריפתן הרי היקל באפרן שאפר הנקברין אסור עכ"ל ואפשר דה"ק לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להיות נהנה באפרן אבל אם רצו לשרפו שלא ליהנות באפרו שרי ולא גזרי' שמא יהנה באפרו וכ"כ מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין:

החמץ קשה. כגון חטים בעי פירור כ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם וצ"ל דס"ל שיחתוך כל חטה לב' או ג' חלקים דא"ל דס"ל כרש"י דדי כשמפזר החטים א"כ מאי קאמר ואם היה החמץ קשה וכו' דהא אין הטעם משום שהוא קשה אלא מפני שהם נתונים בשק אלא ודאי כדאמרן ונהמ' לא בעי פירור שהוא רך ונמס במים והרב"י מפ' דנהמ' בעי פירור וחטים לא בעי פירור ע"ש ול"נ דיש להחמיר ולעשו' פירור בשניהם מיהו אם השליכו לבית הכסא א"צ פירור וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר דא"כ במים נמי יאכלו אותם הדגים אלא לא חיישי' כיון שהוא אינו נותן לפניו לאכול ול"נ דאם יש לו מים מכונסין שיש בהם דגים אסור להשליך לתוכו דהוא נהנה ממנו: ואסור בכל המלאכו' כשמגיע זמן השריפ' עד שישרוף החמץ כמ"ש סי' תל"א:

אך אם רוצה. ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל עסי' תל"ד ס"ב:

ואם שרפו כו'. ובטור משמע שאפי' שרפו קודם שעה ו' טוב לעשות לו מדורה בפ"ע, ורש"ל כתב לשרוף אותו בחצר וכן נוהגין וע' ר"י לוי סי' פ"ג:

אסורים בהנאה. לפי שיש שבח עצים בפת (ר"ן מ"מ) ודוקא כשאבוקה כנגדו (הרמ"ך כ"מ) ואף על גב דחמץ אפי' גחלו ואפרו אסור מ"מ הוי זוז"ג דתנור הוא ג"כ גורם שיאפה ושרי אבל אם בשל תבשיל אפי' ע"ג אפר או גחלים אסור ועבי"ד סי' קמ"ב ודו"ק מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך שם דדעת הרמב"ם והפוסקים דבע"א אפי' בישל ע"ג גחלים או בחומו של תנור אסור ולא מטעמייהו אלא מדאמרי' בפסחים דף כ"ו ע"ב דאף דרבנן שרי באבוקה כנגדו דוקא בערלה דבטילי במאתים הלכך לא חמיר משכלה ונבער איסור' אבל בהקדש דאפי' באלף לא בטיל אסור וא"כ ה"ה בגחלים עוממו' דאסור וזהו דעת הטור שלא חילק כאן בפת בין תנור חדש לישן משום דכ' בי"ד בשם הרמ"ה דכיון דע"א לא בטלה אפי' זוז"ג אסור וה"ה בחמץ דהנאה כל שהוא מיהו הוי וא"כ אפי' היו מונחים עצים אחרי' על האש והניח החמץ ג"כ עליהם דה"ל זוז"ג אפ"ה אסור וכ"מ דהא א"א להדליק חמץ לבדו אם לא ע"י עצים ואפ"ה כ' שהפת אסור וע"ש סי' קמ"ב וז"ל מהרי"ל פחמין שלו ואפרו אסור ואפי' ע"י ביטול אסור ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל בי"ט דמהני להם ביטול כמ"ש סי' תק"ז ס"ב דהתם עצים אינן בני אכילה ואף אם מקצתן אתי לתבשיל אין האיסו' דרך הנאתו עכ"ל ובתו' בשבת ד' כ"ה בד"ה הא בחול כו' דשמן ובשר ותבוא' חשיבי טפי בעין בשעת היסק מעצי' ע"ש:

אסורים בהנאה. ואין לו תקנה וכן עיקר (מ"מ) כוונתו דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח דדוקא בע"א מהני שתופסת דמיה ויש לה פדיון ועיין בי"ד בש"ך סי' ק"י ס"ק ב' ועוד דדוקא כשנתערב אותה הפת באחרים אמרי' יוליך הנא' משא"כ כשהוא בעין כנ"ל דלא כלבוש שמיקל בהולכת הנאה לים המלח וכתב הש"ך שמות' למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו וכ"כ בי"ד סי' קמ"ב אבל מל' המ"מ שכ' אין לו תקנה משמע שאין לו תקנה כלל והטעם כמ"ש המרדכי פ"ב וז"ל דטפה לחלוחית שסביב החט' היא חמץ וקי"ל דיין נסך כיון שהיא דאורייתא אוסר תערובתו לח בלח ולא מהני מכירה חוץ מדמי יי"נ שבו והוא הדין גבי חמץ עכ"ל ובתוספו' פסחים דף ע"ה משמע דכשאבוקה כנגדו אסור מדאוריי' וא"כ ל"מ תקנה למוכרו לעכו"ם וכ"מ בר"ן וכ"מ קצת במלחמות פ"ב ובש"ע בי"ד דאין תקנה לאותו פת ואפשר דבהפסד מרובה יש להקל ובפרט בזוז"ג ועוד דהא י"א דאף חמץ יש לו תקנ' ע"י פדיון ע' במרדכי ספ"ג דע"א ובר"ן פ"ה:

במקום שהעורבים וכו'. ובהכי מיירי ההיא דחצר א"צ בדיק' (הג"מ) וא"כ מוכח דאיירי בחצר דידיה דאי בחצר של הפקר כגון ברחוב מאי בדיקה שייך דאפי' חמצו אם הפקירו קודם שש שרי כמ"ש הטור סי' תל"ז וב"י סי' תמ"ח בשם הירושל' וד"מ בשם א"ז דמה לי נתנו לעכו"ם או הפקירו אלא ע"כ לא מיירי במקום הפקר ומה שסיים אף על פי שמונח במקום הפקר מ"מ וכו' כלו' כיון שמונח בחצר א"כ הוא מופקר לכל הרוצה ליטול מ"מ כיון שמונח ברשותו חייב לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר"י וכ"מ בהג"מ כמ"ש וז"ל הכ"מ ואותן בני אדם המשימין חמץ בצידי ר"ה בשעה ו' שלא כדין הם עושים דמשהגיע שעה ו' צריך לבערו מן העולם וכ"מ בהג"מ עכ"ל משמע דקודם שעה ו' שרי ועמ"ש סי' תל"ג ובי"ד סי' קמ"ו:

או פוררו כו'. רבה ס"ל דחמץ בעי פירור גם בזור' לים ומחלק בין ים המלח דלא בעי פירור פירש"י משום דשם אין הולכין ספינו' משא"כ בשאר נהרות ור"י ס"ל חמץ לא בעי פירור כיון דממאיס והא דתניא בעי פירור ל"ק הא בחיטי והא בנהמא פירש"י חטים שנחמצו לא יזרקם בשק על פני המים אלא יפזר' על פני המים ופסק הרא"ש כרבה ודברי הש"ע כאן הם ל' הרמב"ם ומשמע דס"ל כרב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' וע"כ כ' ואם היה החמץ קשה וכו' וקשה למה פסק כר"י והא קי"ל כרבה לגבי ר"י לבר מתלת ותו דהטו' לא חילק בחמץ קשה ממיל' ס"ל כרבה וכ' וכ"כ הרמב"ם וזה אינו וב"י האריך להסכים דברי הטור והרמב"ם ולעד"נ דגם הרמב"ם פוסק כרבה וס"ל דהחילוק שבין ים המלח לשאר ימים דלא כפירש"י אלא דהים המלח מים שבו חדים בטבע המלח ומחתך החמץ במהרה משא"כ בשאר מים. ורב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' היינו ג"כ דלא כרש"י אלא הרמב"ם מפ' דלר"י דבמיאוס תליא מלת' ע"כ אינו מיקל רק בנהמ' דממאיס בלחלוחית המים אבל חטים אינם מאיסי דאפשר להדיחם שפיר וא"כ גם הרמב"ם פוסק כרבה דלרבה החילוק בין ים המלח לשאר מים הוא משום חוזק המים ודבר זה א"א לכוין דלפעמים יש בשאר מים חילוק זה החזק הוא הרפה ע"כ נתן כלל לפי ענין החמץ אם יתחתך מהרה שם במקו' שיזרוק אותם והחילוק דנהמ' וחטי' לא זכר הרמב"ם כלל כיון דאינו אלא לר"י והשתא ניחא דהטור לא זכר חילוק דים המלח ושאר מים דלא פסיק' לן מלת' כמ"ש ע"כ החמיר בכל מים דבעי פירור כנלע"ד הגם שה' המגיד כ' שהרמב"ם פסק כר"י חלקי אמרה נפשי והוא נכון בס"ד:

והמנהג לשרפו כו'. נרא' טעם לשריפ' זו משום שיש מחלוקת בין ר"י לחכמים אם בעי' שריפה ורבו הפלוגת' בין הפוסקים ע"כ יש לנהוג כמחמירין ולכן נרא' דמי שמקיים מצות שריפ' בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכות חמץ שא"צ לשרפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין הן לענין משהו הן לענין נ"ט לפגם כמ"ש לקמן סי' תמ"ז ולכן כיון דאפי' בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן אלא משום מנהג בעלמ' אנו נוהגין כר"י משא"כ כאן דהוא קודם הליל' והוא כבר קיים מצות שריפה בשעה ו' לכן א"צ לשרפו כנ"ל:

ואם שרפו קודם שעה ו' כו'. בגמרא ד' י"ב ע"ב אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו בתחילת ו' וכל ו' דאכתי מדאוריי' שרי אבל בשעת ביעורו בז' כו' ובטור הביא דעת הרא"ש דדעת רש"י בשעה ה' השבתתו בכל דבר כיון שהוא מות' בהנא' והטור הקש' עליו ממה שפירש"י בגמ' דכ"ז ע"ב אהא דאמרו ליה לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל בתמי' וז"ל אע"ג דאמרי' בפ"ק לר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מיהו גבי פלוגתייהו קולא הוא במי שרוצה לצאת לשייר' כו' דאמרי' זקוק לבער וכשאין עצים לשרפו יהא יושב ובטל ע"כ והב"י רוצ' לישב קושיתו ע"ש ול"נ דכד מעיינת בפירש"י לא תקשי כלום על הרא"ש משום דק' למה לי' למנקט שייר' טפי ה"ל להקשו' משע' ו' שמי שאין לו עצים יהא יושב ובטל ולא יבערנו אע"כ צ"ל דה"פ שודאי לר"י עיקר הביעור שריפה מ"מ שמי שאין לו עצים עכ"פ צריך לבערו מן העולם כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא וא"כ אין להקשות משעה ו' ממי שאין לו עצים כו' דאע' ג דלא יהיו לו עצים מ"מ חיוב ביעור דעלמ' עליו שלא יעבור בבל יראה ממילא לא יהיה יושב ובטל ולהכי נקט רש"י יוצא בשיירא דבזה ודאי אם לא יהיו לו עצים דיהי' יושב ובטל דמשום חובת הביעור דהיינו השריפה אינו מוטל עליו משום דאין לו עצים והביעור דעלמא משום בל יראה ג"כ אינו מוטל עליו דעדיין לא חלה עליו בל יראה כלל וא"כ יהי' יושב ובטל ולפ"ז לק"מ על הרא"ש דאם יבער בביעור דעלמא בשעה ה' זה לא מיקרי יושב ובטל כיון דמעיקר' כבר ביערו מן העולם ואין לו מה לשרוף ונסתלק קושיות הטור מעליו:

וכן הפחמין כו'. ר"ל מן החמץ עצמו ולא מן העצים וכתב בטור אפי' לאחר שכבו לדעת הרמב"ם דס"ל בבעור חמץ דכל דבר הוא בכלל מ"ש כל הנקברין אפרן אסור וא"כ אפי' אין כאן פחמין של חמץ כלל אלא עפר בעלמא אסור להרמב"ם ופחמים דנקט הכא ל"ד:

קודם זמן איסורו כו'. לא הבנתי דעת הרב בזה דז"ל הג"מ שמביא ב"י ז"ל ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ וראיה מירוש' דאמר לא יאכיל חמץ אפי' לכלבים אחרי' מיהו קודם איסורו יכול להשליכו כ"מ שהעורבים מצוים הואיל ועדיין לא נאס' בהנא' ואם ימצא אחר זמן איסורו אין להניחן שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה עכ"ל ובסי' שאח"ז אכתוב דעת רש"י עכ"ל ב"י והנה מ"ש כאן ואם ימצא חמץ אח"ז איסורו אם נא' שפירושו שאם מצא בבית אחר זמן איסור אין להניח חמץ לרשותו במקום שאכלו העורבים וזה יהיה ביעורו אין לעשו' כן דאין ביעור אלא שריפה וכ"מ בב"י בסי' שאח"ז שכ' בפי' א' לדברי רש"י לדעת הטור דבמוציא מרשותו סגי אחר זמן איסורו ולא כדעת הג"מ שכתבתי בסי' שקוד' לזה משמע דהג"ה זו מיירי ג"כ שמוצי' מרשותו לרשות אחר הפקר א"כ אין לישב מ"ש כאן הש"ע ואם ימצא אח"ז כו' שלא אכלוהו העורבים דמשמע דקאי אשלפניו דהיינו שקודם האיסור השליכו ולא אכלו העורבים והיינו שאחר שמצא החמץ ההוא במקום שהשליך וזה סותר פי' במ"ש בסי' שאח"ז ותו דלפי פי' הש"ע ק' דהא לא מסתבר כלל שאחר שהשליכן בהיתר שיתחייב אח"כ כיון שהמקום הוא הפקר דה"ל כאלו נתנו לעכו"ם קודם האיסור וכי ס"ד שיצטרך לחזור ולקחנו מעכו"ם אחר האיסור וע"כ לו' דכאן בש"ע ה"פ דהפקר דנקט לא הפקר ממש קאמר אלא הוא רשותו ויש שם מקום הפקר לעורבין וע"כ אמר דאפי' מצאו במקום שהניחו קודם האיסור שצריך ליקחנו ולבערו וכ"מ שפיר בלבוש שכ' שאע"פ שהפקירו כשלו חשוב כיון שאינו ברשות אחרים וא"כ סותר ב"י פירושו שכתב בסימן שאח"ז וכמ"ש ותו דפי' זה לא יתכן דא"כ דגם בריש' דהג"ה מיירי בדרך זה שהעורבים יאכלו ברשותו ואפ"ה מותר כיון שהיא קודם האיסור וזה אינו דאם כן סותר תלמוד ערוך דפ"ק גבי עכבר ומוכח דמיירי אפי' קודם האיסור דאין היתר מצד שמא יאכלנו העכבר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכאן נימא דמותר להשליך מטעם זה וכבר כ' ב"י בש"ע בסי' תל"ג ובודאי חמץ צריך בדיקה ורמ"א השיג שם מהא דלפנינו ולא הכריע שם דעתו והעיקר נלע"ד דודאי פסק הש"ע דשם אמת דבודאי חמץ צריך בדיק' אפי' קודם זמן איסורו וכאן לא מיירי הג"מ מחמץ שברשותו להקל מחמ' אכילת עכברי' דזה אסור אפי' קוד' איסורו אא"כ עומד עליה' שיאכלוהו קוד' האיסור ובהג"מ מיירי שמשליך למקום הפקר ממש שזה יכול לעשות אפי' סמוך לזמן איסורו שבודאי לא יאכלו קודם האיסור דמה לו בכך כיון שכאן האיסור לא יהיה ברשותו ואין עליו איסור מחמת איסור הנאה אפי' לכלבים אחרים דזה שייך אם נותן לפניהם אחר האיסור דוקא ומ"ה אמר בסיפא דהג"מ ואם ימצא אחר זמן ר"ל שימצא בביתו אחר האיסור אין לפטור עצמו מביעור מחמת שיקחו העורבים במקום הפקר ואפי' בזמן איסור דרבנן דהיינו בשעה הו' ולעיל דאסור בודאי חמץ היינו שהוא ברשותו זה אסור אפי' קודם האיסור דשמא ישאר אחר האיסור ומו"ח ז"ל פירש דברי הג"מ בסי' תל"ג לחלק בין חצר המשותפין להרבה ב"א דקרוי הפקר ובין חצר המיוחד לאחד ואינו מתישב בזה דשותפין חייבים ממש כמו אדם א' לכל מילי:

פוררו ואם משליכו לבית הכסא א"צ פירור. ואם יש לו מים מכונסים שיש בהם דגים אסור להשליכו לתוכו דהוא נהנה ממנו. מ"א ח"י. ואסור בכל המלאכות כשמגיע זמן שריפת החמץ עד שישרוף כמה שכתב סי' תל"א. ועמ"א מה שתי' על הרמב"ם. והיד אהרן הקשה עליו והסכים עם הח"י ע"ש:

הרשות. ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל. רש"ל קיבל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות ח"י (ובכה"ג דיש להסיק התנור בלולב) ע"ש:

לעכו"ם. כתב הב"ח בתשובה סי' קמ"ז דאסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י"ד אם החמץ רב שא"א לאוכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזונותיהם עליו ה"ל כפורע חובו באיסורי הנאה ע"ש:

תנור. כתב בה"י בי"ד סי' קמ"ב דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של עכו"ם דאפרן אסור ואפ"ה שלהבת מותר וא"כ גבי חמץ נמי אע"ג שאפרן אסור מ"מ שלהבת מותר ע"ש. והח"י הקשה עליו ופסק דשלהבת אסורה ע"ש:

אסורים. הסכמת אחרונים לאסור אף כשאין אבוקה כנגדו רק בבישלה או נאפה אצל גחלים או בחומו של תנור גם מבואר בדברי אחרונים דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח אכן למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. הש"ך בי"ד סי' ק"י מתיר רק שיהיה בענין שלא יחזור וימכרנו לישראל וכ"פ הפר"ח אבל המ"א כתב דאין לו תקנה כלל ע"ש והח"י הסכים עם הש"ך באין אבוקה כנגדו דהוא רק איסור דרבנן עיין שם וכתב המ"א אפי' היה כאן גם כן עצים דהיתרא לא מהני אף דהוי זה וזה גורם עיין שם:

הפחמין. וה"ה אפרן. ומ"מ מותר לכסות בו דם שחוטה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אחרונים:

ס"א שורפו. רמב"ם וכגי' אף מפרר ואף לס' דלא גרסי אף מ"מ פי' אף מפרר מדקאמר ר"י אלא שריפה ועוד דא"א לומר דכל המתני' דפ"ק וכל הברייתות דבכולם תנן דשורפין הכל כר"י ור"מ ור' יוסי ור' שמעון ור"ג ור"א ור' יהושע ור"א איש ברתותא כולם כר"י אלא אף לחכמים עיקר בשריפה ושם כ"א ב' ולא יסיק כו' ל"צ אלא לר"י כו' מ' דגם לרבנן ניחא וע' תוס' ד"ה בהדי כו': או זורקו לים ואם. פ' כרב יוסף מדקאמר א"ל ר"י ול"ק ר"י אמר שמע מינה דלא קיימא מילתא דרבה וכן הסוגיא בהרבה מקומות: החמץ קשה. כגון חטים כמ"ש בגמרא ופי' שיפרר החטים דלא כרש"י: והמנהג. ר"ל דאף לר"י א"צ שריפה אלא לאחר שש כמש"ש י"ב ב' וכפי' ר"ת בתוס' ד"ה אימתי דטעמא דר"י דיליף מנותר כמש"ש כ"ז ב' והיינו לאחר איסורו וכ"ה בירו' פ"ב סוף הל' א' תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה וא"כ אף להפוסקים כר"י משום דמתני' דתמורה אתיא כוותיה כמ"ש בגמרא בסוף תמורה ע"ש ואע"ג דאיתותב מ"מ לסברא דרבנן לא איתותב וכמ"ש תוס' כ"ז ב' ד"ה אין וש"פ ומ"מ כיון דשורפין קודם זמן איסורו מן התורה אינו אלא מן המנהג ואף שכ' הרא"ש דאף לפרש"י שמפרש איפכא דבשש שורפין לר"י מ"מ קודם ששה בה' וקודם לה מודה ר"י שא"צ שריפה אלא דאף אם מוכרו ונותנו לא"י מותר כמ"ש בר"פ כ"ש וכמ"ש בס"ב כבר הקשה בטור ממ"ש רש"י כ"ז ב' בד"ה שאם כו' ואע"ג דאמרינן כו' והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י אבל העיקר כפי' תוס' י"ב ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים: וטוב לשורפו. דלר"י ילפינן מנותר כנ"ל ובירושלמי פ"ב דשבת למ"ד יליף מנותר אין שורפין בי"ט וה"ה ללילה וכ"ז חומרא בעלמא דלא ילפינן אלא אחר זמן איסורו וז"ש אך כו' וע' רש"י ו' א' ד"ה עושה. ובלילה כו' וסי' תמ"ו ס"א וי"ל שכ' אליבא דרבנן אבל לר"י שורפו ביום: אם רוצה. כן דקדקו ממ"ש מה שמשייר כו' דמה שמוצא שורף תיכף:

ס"ב ואס שרפו קודם כו'. שם עבר זמנו כו' ולא יסיק כו' הא קודם זמנו מותר ושם בגמ' חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו: אבל אם. מתני' ולא יסיק כנ"ל: ואם בישל או אפה כו'. לשון הרמב"ם ומדסתם מ' אפי' ע"ג גחלים ואפי' עוממות וכן סתם בפ"ז מהלכות ע"ג לענין ע"ג אבל בפט"ז מהלכות מ"א פ' גבי ערלה דע"ג גחלים מותר אפי' הן לוחשות והיינו כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש דוקא בערלה ובכלאים שאפרן מותר וכן גחלים אבל בחמץ שאפרן אסור וכ"ש גחלים אפי' בשלן ע"ג גחלים עוממות אסור ועתוס' שם ד"ה בישלה ושם כ"א ב' ד"ה בהדי כו' וכן ובאשרה שאפרן הי' אסור כמש"ש חוץ מעצי אשרה וכן אמרו בסוף י"ט דגחלים של ע"ג אסור דלא ככ"מ שכת' שם ושם דוקא באבוקה כנגדו וכ"כ בב"י בי"ד סי' קמ"ב וכ"כ ב"ה שם ועש"ך שם שהשיג עליהם בארוכה ודבריו נכונים מאוד דלא כמ"א כאן שנמשך אחר הכ"מ ולכן איבעיא לרמי ב"ח בעצי הקדש לרבנן ולא איבעיא ליה ג"כ אליבא דרבי בגחלים כיון דהקדש אפרן אסור כמ"ש שם משא"כ לרבנן דאין שבח עצים כלל בפת אפי' אבוקה כנגדו. ומ"ש המ"א ואע"ג דחמץ כו' מ"מ הוי זוז"ג כו' לא עיין בר"ן בפ' כ"ש שכת' ואע"ג דזוז"ג מותר כו' הא אמרינן דיש שבח עצים בפת וחמור מזוז"ג לפי שהאיסור ניכר בהיתר וכן מ"ש המ"א לאסור מטעם אחר כיון דאסור בכ"ש כמו בעצי הקדש לרבנן לא היא דבהקדש אין הטעם משום כ"ש אלא משום כחמור וע' תוס' שם ד"ה הקדש כו' תימא כו' ור"ל משא"כ בהסיקו דמקלא קלי איסורא ובטיל כמ"ש בי"ט ד' ב' דלא כמ"א וכ"ד כאן אינן נראין: וכן הפחמין. כיון דחרכו אחר זמנו כנ"ל ואפי' אפרו אסור כמ"ש בסוף תמורה כנ"ל וכ"ש גחלים דחמור מאפר כמ"ש תוס' ד"ה בשלה:

ס"ג קודם. כמ"ש בירושלמי פ' כ"ש ועמ"ש בסי' תל"ג ס"י ודוקא בר"ה כמ"ש שם: ואם מצאו. עמש"ש דאין הלכה כן וכן פסק בט"ז כאן: ואם. עפ"ג דסוכה ל"א ב'.

משנה פסחים כ"א וכחכמים

הרמב"ם בפ"ג וכרב יוסף

משנה שם כ"ד ובגמרא שם

ל' הרמב"ם בפרק ג' ממשנה וממסקנת הגמרא כ"ו ולחומרא

הגהות מיימוני פרק ג':