דין תערובת חמץ - שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ״ב

תערובת חמץ. כ' המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס וזה עיקר (עסי' תרי"ב) וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעור אף על פי שהוא מעורב בכמה זתים עובר הוא שהרי יש שם כזית חמץ עכ"ל והכ"מ הסכים לי"א: ונ"ל דאם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מדאוריי' מותר לאכלו לכתחל' כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח ומכ"ש דשרי לשהותו מדאוריית' אבל מין בשא"מ אף על גב דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בבת א' אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא וע"ש בטור לדעת רש"י וכתב הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחלה ולשהותו (ודברי הב"י בכאן צע"ג) וכן כתב הסמ"ק אבל בתו' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן והוכיחו כן ממתני' דשיאור ישרף ואף על גב דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו וכ"ש בשהייתו ואפ"ה ישרף מדרבנן וכ"כ הר"ן ולדעת הטור צ"ל דההיא דשיאור מיירי בי"ט שא"א לאפותו דהא אסור באכיל' מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ גמור וצונן לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף ודעת הש"ע כדעת התוס' שהרי פסק בססי' תמ"ז דחמץ נוקשה וכו' לא עבר עליו בבל יראה מן התורה א"כ ס"ל שאין לאו ג"כ באכילתו דהא פסק כהרמב"ם ורש"י אלו עוברין בבל יראה וכר"י דתניא כוותי' כל מחמצת לא תאכלו וכו' ואלו נוקשה בעיניה לא קאמר משמע דנוקשה אינו בכלל לאו דלא תאכלו וכסתם מתני' שיאור האוכלו פטור ואפ"ה פסק חמץ נוקשה אסור להשהותו אלא שאם השהא אותו אין אסור בהנאה כיון שלא עבר עליו בבל יראה ובתערובת חמץ פסק הש"ע כסתם מתני' דאלו עוברין וכדעת הרמב"ם ודוק בב"י: וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שהכסיפו פניה שלא נעשה חמץ גמור ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכ"כ הסמ"ג, וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב כמ"ש ס"ב וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכיל' קצת דהא כ' הר"ן דגזרי' דלמא אתי למיכל מיניה וכ' הטור ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא (ולכן בעי' כזית בכא"פ) אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל (עס"ה) ומיירי במין בשא"מ וכמש"ל ועמ"ש סס"י תמ"ז ובי"ד סי' קל"ד כ' בשם הרשב"א המשקין הנעשים מחומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינ' (היינו כותח הבבלי כו') דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו ככבשי' שדרכן לתת לתוכן יין וכו' ע"ש ותימא דהא בגמ' מוקי דכותח הבבלי מיירי שיש בו כזית בכא"פ הא לאו הכי שרי וצ"ל דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור ורי"ז כתב וז"ל נתערב קודם הפסח בטל בס' ודוקא שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לתקנו ולעשותו עם חמץ כגון אלמוד"י שכתבתי למעלה אסור אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם פסח אבל בע"א מותר עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא עירבו בכוונה אדעתא לשהותו אסור וכ"כ הרא"ש וטור עמ"ש ס"ח עססי' תמ"ז:

ואינו ראוי לאכילה. דהוה ליה כנוקשה ע"י תערובות עיין במ"מ ספ"ד ועמש"ל:

שעיפשה. ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער (מ"מ ראב"ד):

בגדים. נ"ל דמ"מ אסור להציע אותן הבגדים על השלחן דחיישי' שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חטה וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל וראיי' ממ"ש בס"ס תמ"ז:

ויש מחמירין כו'. דאז צורת החמץ עומדת אבל אם נעשה קודם ל' כבר נתקשה ושרי כמ"ש סמ"ק גבי חבית (ת"ה) ולפ"ז לפי מ"ש רמ"א בסי' תמ"ז סס"ה כהמרדכי דבעי' ב' חדשים א"כ למה פסק כאן ל' יום וי"ל דשאני התם דחיישי' שיתן טעם ביין וישתה משא"כ כאן דאינו אלא לענין איסור שהייה בביתו: ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם שלשים יום וצ"ל דס"ל דמקרי נראה מבחוץ נ"ל דאם יש בחלון פחות מכזית א"צ לבער לכ"ע כמ"ש סס"ח וסי' תמ"ז ס"ה:

שנתערב בו חמץ. פי' חמץ גמור בעודו משובח:

אסו' לאכלו. אבל בהנא' מות' דלא עדיף מפת שעיפשה (ת"ה) ולענין רפואה עסי' תס"ו:

שכר שעושי' כו'. דטעם כעיקר דאורייתא עמ"ש ס"א ואפי' נתערב השכר בד"א אותו התערוב' אסור בפסח (מהר"י סי' צ"ז):

אם העמיד. אפילו יש בהם ס' נגד החלא לא בטיל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וכתוב באו"ה כלל כ"ה דמדאוריי' בטיל אלא מדרבנן אסור אבל הטור כת' דחשיב כמו בעיני' משמע דס"ל דאסור מדאוריי' דאל"כ לא היה צריך לבערו לדעתו וכמ"ש ס"א וביש"ש פ"ח דחולין סימן ק"ו חולק ופסק דדבר המעמיד בטל ובחמץ עכ"פ מותר להשהותו ע"ש ודבריו בטלים נגד כל הני רבוות' וגם בתשו' הרשב"א סי' תת"ן מביא בשם מהר"מ חומץ שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו והרמב"ן כ' בסי' ח' מעשה בא' שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרי שכר וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי לו והתיר רבינו יעקב להניחו עד אחר הפסח ולמוכרו דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכא דאיתי' בעיני' ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דמעמיד חשוב כאלו הוא בעיניה ועוד דלא שרי ר"ש אלא כששהא חמץ ואחר הפסח נתערב אבל כשנתנו לפני הפסח אסור להשהותו כדתנן ואלו עוברין וכו' עכ"ל ועמ"ש ס"א וצ"ל דאין שם מעמיד אחר רק החמץ דאם היה שם ג"כ שמרי דבש היתר ה"ל זוז"ג ושרי כמ"ש בי"ד ססי' פ"ז וכתב רדב"ז ח"ב סי' תפ"ז גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכל' ומותר להשהות' (כ"ה) ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ"ז ס"ה ודוק' שהיתה הקיבה מע"ל בכלי חמץ וכמ"ש בי"ד ססי' פ"ז:

ואם לאו חייב לבער. ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבער אפי' אין עשוי לחזק וכמ"ש סעיף א' כן מוכח בסמ"ק אבל דעת הרבה פוסקים דאם אין עשוי לחזק ואפי' פחות מכזית חייב לבער ועס"ח ומ"ש סי' ת"ס ס"ג וכ' הג"מ בשם הרא"מ דדוקא כשראוי לאכילה קצת אבל מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער:

א"צ לבער. ודוקא במקום העשוי לחזק עס"ז:

הואיל ואלו וכו'. כתב הרא"ש דל"ד נקט דאפי' אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית והמ"מ והרמ"ך והכ"מ כתבו דוקא כשדבוקים דה"ל כמו עשוי לחזק ופשוט דאפי' פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלם צריכים ביעור וע' מ"ש סי' ת"ס ס"ג:

מבטלו בלבו. כיון דזה היא איבעיא בגמ' אם מצטרפין ולכן כיון שביטל ה"ל אח"כ ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק ועמ"ש סי' תל"ט:

שאינו ראוי לכלב. אף על גב דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ דאפי' אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרים (הר"ן) ואין חילוק בין חמץ לשאור [רמב"ם ספ"א ומ"מ דלא כראב"ד] כ' הרא"ש ואלמוד"י שעושין מורייס ומשימין בו לחם קלוי י"א שמותר אחר הפסח שחמץ ע"י תערוב' שעבר עליו הפסח מות' בהנא' ועוד שהרי חרכו קוד' זמנו ומותר בנא' לאחר זמנו ואנן לא קי"ל הכי דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לעירובי ולשהויי לא (עמ"ש ס"א) ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא אסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו ועוד דלא אמרי' חרכו קודם זמנו מותר באכילה לאחר זמנו אלא מותר בהנא' קאמר דלאו אורחא למיכל פת חריך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל, משמע מסוף לשונו דאסור באכילה ומותר בהנאה וכ"כ הטור אבל קשה דהא הי"א נמי לא אמרו אלא מותר בהנאה וא"כ במאי קמפלגי לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו אלא בדבר שאינו ראוי לאכילה דאי אמרת כיון דחרכו אפילו ראוי קצת לאכילה תו ליכא שם חמץ עליו א"כ הל"ל מותר באכילה לאחר זמנו אלא ע"כ מיירי שחרכו עד שאינו ראוי לאכילה כלל אבל גבי מורייס שראוי לאכילה ליכא היתר בחרכו וה"ל כשאר חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה כנ"ל ברור בפי' הרא"ש ומהתימא על הטור שכתב אסור לאכלו דאפי' בהנאה אסור:

מותר לכתוב בו. ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא דדוקא לאכלו בכונה אסור דאחשביה (ת"ה) ועבי"ד ססי' קל"ד ס"ג:

א"א לנקרן. ורדב"ז ח"ב סי' תפ"ח כתב חומרא יתירא היא זו ולא נהגו בה אבותינו דהני נשי דידן מנקרין אותן היטב עכ"ל, ול"נ דהכא מיירי בעריבות העשוים מנסרים גדולים שלשין בהם פת שיש חריצים בין נסר לנסר אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה א' ואין בהם שום סדק פשיטא דיכול לנקרן עסי' תנ"א סי"ז:

עד לאחר הפסח. ולא שיאמר לעכו"ם כן אלא יתנם לו במתנה גמור' ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו עסי' תמ"ח:

שמניחים בהם פת. היינו בסלים של נצרים וכתב מהרי"ו ונ"ל להטמינם בחדר שאין רגיל בו:

כבוס. נ"ל דלא מהני הדחה בעלמא דאדרב' הבצק נדבק בו וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה ועבי"ד סי' קל"ח ס"ח ובש"כ שם:

תערובת חמץ וכו'. בטור השוה נוקשה לתערוב' חמץ לר"א שהן בלאו והקשה ב"י דהא תניא כוותיה דר"י דלר"א ל"ל נוקשה והאריך לתרץ בדוחק לסתו' הת"כ ונלע"ד דלק"מ דלפי האמת לרב יהודה מתני' כר"מ דס"ל בתרווייהו בלאו ולא בא הת"כ אלא לסתור דברי ר"נ דרוצ' להוכיח בלא דר"מ דר"א ס"ל דגם נוקש' בלאו וזה אינו מוכח הת"כ מדלא חשיב שם נוקש' אבל אחר שמוכח דר"מ ס"ל בתרוייהו בלאו ניחא לן לומר דגם ר"א ס"ל כן ולא לעשות ג' מחלוקות דהיינו ר"מ ס"ל תרווייהו בלאו ורבנן ס"ל תרווייהו בולא כלו' ור"א ס"ל בתערוב' כר"מ ובנוקשה כרבנן דא"כ ה"ל לחשוב פלוגת' דר"מ ור"א ג"כ אלא ודאי דר"א ור"מ שוין הם ור"א בברייתא דת"כ לא נקיט נוקש' דשוין הם וחדא מינייהו נקט משא"כ לר"נ שאינו מביא מר"מ אלא מר"א לחוד ובזה נסתר דבריו ומאי דקאמר בגמרא מתרתין כר"מ ולא קאמר כר"א משום דלא מצינו כן בהדיא במילתיה דר"א כנלע"ד: תו כתב הטור כל אלו לדברי ר"א הן בלאו כו' ולדבריו אסור להשהותן בפסח אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובות ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי עכ"ל נ"ל ביאור דבריו אחר שנבין דעת רבינו הטור בסוף סי' תמ"ז במה שתמה על הר"י שם ודעת רבינו שם אליבא דחכמים דאם הוא דבר שעוברין על תערובתו דהיינו בדבר שיש נתינת טעם או כזית בכא"פ ואע"פ שנעשה התערובות קודם הפסח מ"מ לא נתבטל בס' ממילא יש איסור דאורייתא בשהייתו בפסח בזה ודאי אסור אפי' אחר הפסח דהוה ממש כמו בעין אלא מהני ליה הביטול מחדש בס' אחר הפסח בשוגג אבל דבר שאין עוברים מן התורה כגון מידי דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא ואינו נותן טעם אע"ג דמדרבנן יש בו איסור כגון כותח הבבלי וכיוצא בו לחכמים וכן דבר שיש בו טעם ומבטלו בס' דג"ז אסור עכ"פ בפסח אף שעושה כן קודם פסח דהוה מבטל איסור לכתחלה מ"מ תערובת זה יכול לעשות אפי' במזיד קודם הפסח כדי להשהותו אחר הפסח ולזה אמר רבינו כאן דלר"א דהוי גם במילי דקיוהא איסור מן התור' לא מהני לזה גם אחר פסח דאע"ג דלר"ש לא קניס אחר הפסח בתערובו' היינו מצד שאותו תערובות שהיה אסור בפסח נתערב אחר הפסח ונתבטל בס' כדין כל ביטול תערובות דזה מהני אפי' לחמץ בעין תוך הפסח כיון שנתבטל אח"כ בס' משא"כ בזה שלא נתבטל אחר הפסח אלא נשאר כמו שהיה בפסח ואותו תערובות היה בו איסור דאורייתא לר"א אע"ג דאינו אלא לקיוהא גם אחר הפסח אסור כ"ז שלא נתבטל בס' וא"כ אסור לעשות כותח הבבלי לר"א אלא אם יכלה קודם הפסח אבל לא אדעתא להשהותו גם אחר הפסח ולחכמים דפליגי על ר"א בזה כיון דאינו אלא לקיוהא מותר לעשות הרבה אדעתא דלשהותו אחר הפסח וא"כ דברי הטור כפשוטן דלר"א אסור להשהות הכותח הבבלי ונוקשה עד אחר הפסח מן התורה ולא הוצרך הטור לזכור איסור השהי' כיון שכבר כ' שיש בו לאו לר"א אלא להורות דאחר הפסח ג"כ אסור כיון דיש איסור בשהייה ה"ל חמץ שעבר עליו פסח וקנסי' לו וע"ז שייך שפיר ואע"ג דלר"ש לא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מ"מ תערובות דכאן ל"ד לזה דשם הוא ההיתר מכח התערובות שלאחר הפסח כדין כל תערובות איסור שהוא בס' משא"כ בתערובות דכאן שהוא באיסור לר"א מן התורה ולא היה כאן ס' אלא דלחכמים דפליגי עליה מותר מצד שאין נותן טעם אלא לקיוהא ואע"ג דאסור באכילה מדרבנן מ"מ כיון שעושה כן קודם פסח הוא מותר להשהותה אף אם לא נתערב כלל בס' לא אח"כ ולא קודם הפסח אבל לר"א אסור אפי' אחר הפסח אם לא יתערב עוד ויתבטל בס' ע"כ אסור לשהותו תוך הפסח והב"י נדחק בפי' דברי הטור במ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש כו' כלו' ל"ת כיון דמיקל ר"ש כו' הוא ללא צורך וכן מ"ש אח"כ בשם מ"כ בחילוקים שבין קודם פסח גם אח"כ כ' בשם הכותב דהך אסור להשהותו שזכר הטור הוא מדרבנן ומכח זה הקשה הטור דידיה אדידיה גם מו"ח ז"ל האריך להקשות דגם בקודם פסח מועיל התערובות בביאורו דברי הטור וכ"ז אך למחסור לפע"ד דאין חילוק לדעת הטור בין קודם פסח לאחריו אלא לענין מזיד דקודם פסח מותר אפי' במזיד כדי להשהותו ואחר פסח דוקא שוגג והיינו בביטול בס' או אפי' בפחות מס' והוא דבר שאינו אלא לקיוהא ואין בו כזית בכא"פ והיינו לחכמים אבל לר"א הוי קיוהא כמו שאר איסורים ותערובתו אסור מן התורה ממילא אסור אפי' אחר הפסח אם נשאר כמו שהיה אם לא שיתערב לגמרי ויתבטל בס' אחר הפסח בשוגג כמו בשאר איסורים לרבנן כ"ז הוא ברור לפע"ד: כתב ב"י ומ"ש רבינו דלרבנן דלית בהו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובות חמץ אסור מן התורה דהא קתני על עירובו ולא כלום דאל"כ הל"ל עירובו מותר וכן נראה מדברי רבינו שכ' איסורא בעלמא וכיון דאסור מן התורה מהי תיתי לן דמותר לשהותו ותי' דרבינו סבר דטעם הבדיקה ולא סגי בביטול משום חומרא דבל יראה ע"כ כאן דאין בל יראה א"צ בדיקה אבל לטעם שני של חיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה אסור להשהותן אף לרבנן ודברי ב"י תמוהים דהא כ' הטור סי' תל"א דטעם חיוב בדיקה כטעם השני וא"כ סתרי אהדדי דברי הטור. ויותר יש לי לתמוה במ"ש ב"י דאיסור דאורייתא יש אפי' לרבנן בתערובות זה מהיכן אנו לומדים זה לרבנן דהא לר"א צריך לימוד מכל מחמצת לתערובות זה ורבנן דלא דרשי כל היכן רמיזא איסור דאוריית' לתערובות ותו תימה גדולה עליו דאמאי מוקמי' למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקמינן לה אפי' כרבנן דהא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין וקשיא דהא שפיר אתיא אפי' לרבנן דיש בהו עכ"פ איסורא כשישנן בעולם אע"פ שאין בו מלקות כמו שאתה אומר לענין אכילה לדעת ב"י והל"ל דאלו עוברין עוברין אאיסורא קאמר וכ"ש לפי' ר"ת ר"פ אלו עוברין מעל השלחן אבל בל יראה ליכא דשפיר טפי אתיא כרבנן ותו דבהדיא כתבו התוס' על מאי דאמרי' מאן תנא וז"ל משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסורא לא היה בו כו' ותו דהטור עצמו כ' בסי' זה דלרבנן אין לאו לא בתערובות חמץ ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן: ונפלאתי על הרב שלא ראה דברי הטור האלו תוך כדי דיבור ואמת אין כאן קושיא כלל מ"ש ב"י דודאי לרבנן אפי' איסור אין בהו מן התורה והטור דזכר איסורא בעלמא היינו מדרבנן וע"כ מותר לשהותה פי' שקודם הפסח יכול לעשות תערובות זה ולשהותו עד אחר הפסח וזה אפי' לטעם השני שחיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה דכיון דגם האכילה אינה אלא מדרבנן כיון דאינה אלא קיוהא בעלמא לא גזרו על השהיי' וכן במידי דנותן טעם ובטלו בס' קודם הפסח לשהותו עד אחר הפסח שרי אע"פ שבפסח אסור בזה דהוי מבטל איסור לכתחלה מ"מ על השהייה לא גזרו בזה וכמש"ל מזה בסמוך: עוד כתב הטור וכן יראה דעת רב נטרונאי וכו' וצריך לבאר למה כ' וכן יראה שמשמע שאינו מבואר בדבריו שפוסק כר"א והלא מבואר הוא בדבריו שכ' צריכים לבערו והב"י דחק לתרץ מאד ונ"ל דהטור ס"ל דגם לרבנן שמותר להשהותה היינו אם נעשה התערובות קודם הפסח וכמש"ל אבל אם נתערב בפסח ודאי אסור להשהותו וראיה מדכ' אחר דברי הרי"ף שפוסק כחכמים וז"ל ולפ"ז מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח משמע דבתוך הפסח אסור ואפי' נתערב ממילא דא"ל דלא חמיר תוך הפסח אלא לענין שאין לערב לכתחלה דהא לא מיירי מזה לענין הפלוגתא שבין ר"א לרבנן ותו דבסי' תס"ז כ' הטור דדוקא מה שנעשה בי"ט האחרון מותר להשהותו ולא מה שנעשה תוך הפסח ולפ"ז אין ראיה מרב נטרונאי דשמא מיירי שנעשה התערובת תוך הפסח וע"כ כ' צריכים אתם לבערו ומ"ש אם נעשה קודם הפסח היינו שהתערובת נעשה קודם פסח אבל מה שנסחט לתוך מי הצמוקין הוא נעשה בפסח אלא דאין משמעות התשו' כן אלא נעשה הכל קודם פסח ואפ"ה אסור להשהותו בפסח והיינו כר"א: עוד כ' הטור ומיירי נמי שאין בו כזית כו' הב"י חילק בדברי הטור דאיסור דטעם כעיקר מיירי באין שם ממשות והיינו בנותן טעם ואיסור כזית בכא"פ מיירי בממשות ואפילו בקיוהא ואיני יודע מי הכניסו לכך דודאי גם באין ממשות שייך כא"פ שהרי כ"כ אח"כ על שכר של אשכנז ושם אין ממש כלל אלא פשוט דה"ק דרבנן מודים לר"א בנ"ט ול"פ על ר"א אלא בקיוהא לחוד ואפי' בקיוהא מודים אם יש שם תערובות כא"פ דהיינו אם לא היה נימוח גם עכשיו שנימוח חייבים עליו וזה פשוט לע"ד: נחזור לדברי הש"ע שכתב תערובת חמץ עוברים עליו והוא מדברי הרמב"ם פ"ד ולא חילק כאן בין כא"פ או פחות כמו שחילק בפ"א הטעם דשם מיירי לענין אכילה דאין מצטרף החמץ להדדי אם יש טפי מכא"פ כיון שיש שיעור בין תחילת האכילה לסופה הוה התחלה כאלו לא היא אבל כאן לענין בל יראה אף על גב דהוי טפי מכדי אכילת פרס מצטרפים שהרי תמיד הם לפנינו כל החמץ דתערובת זה לא נתבטל כלל אף שהוא מפוזר הרבה כך כתב המ"מ בשם הרמ"ך אלא שהרחבתי קצת ביאורו:

וכן ניירות כו'. ז"ד רמב"ם וקשה מ"ש מקולן של סופרים שאסרו במשנה תירץ ראבי"ה שמביא הטור נ"ל דקולן היינו שהנייר בעצמו מיתקן בכן כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו שמדביקין הקלף על הטבלא ואינו ניכר שרי והמ"מ תי' דקולן היינו קודם שדבקו בו הניירות הוה נוקשה בעיניה ואסור לקיימה. אבל הרמב"ם מיירי אחר שדבקו בו הניירות והוה ליה כעריבה שנתן לתוכה עורות וז"ש שאין צורת החמץ עומדת ודבר ברור הוא שאחר שדבקו מותר לקיימן עכ"ל וכ' ב"י בזה אין אנו צריכים לדברי ראבי"ה שמביא הטור ולע"ד תמוה חילוק של ראבי"ה דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר והלא איסור בל יראה הוא שייך אפילו אם הוא מטמינו בבור שאין רואהו ובת"ה סי' קי"ז כ' ולכן נראה שיש להחמיר אם בא לדבק החלונות תוך ל' יום לפסח ידבק בבצק שבלילתו רכה מאוד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהא מבצבץ לחוץ בזה כ' הרמב"ם שאין צורת החמץ עומד' והמחמיר לטוחו בטיט תע"ב וזהו יש מחמירין שמביא רמ"א כאן והיינו כדעת ראבי"ה והוא תמו' מטע' שכתבתי ותו ק"ל דגם בבגדי' מכובסי' במי קמח הרב' פעמי' נרא' על הבגד מחוץ קצת ממשות של המי קמח אלא ודאי דאע"ג שנרא' קצת אינו אוסר דמ"מ אין שם חמץ עליו כלל כדע' המ"מ ע"כ נ"ל דהרוצ' להחמיר יסיר גם מה שהנייר מכסהו דאין חילוק בזה ומה שמועיל טיחה בטיט בס"ו היינו לחומרא בעלמא דהא בלא הטיח' נמי שרי התם כיון שאין יכול לחטט אחריו וה"ל כחמץ שנפלה עליו מפולת משא"כ כאן שאתה בא לתקן איסור ע"י הטיחה וזה אין מסתבר אלא שמ"מ מועיל הטיחה שעל חמץ שהיא מבטל' צורתו וטעמו מחמת הטיט ודבוק הנייר בחלון יש לנהוג כמ"ש ת"ה תחלה לכסותו בבצק דק מאוד שלא יהא ממשות כלל אחר שיתייבש ואין חילוק בין נראה לחוץ או מה שבפנים כנ"ל נכון:

ולקמן יתבאר כו'. ולעד"נ דאפי' להחולקים יש לאסור באכילה בזה הטריא"קה דשמא החמץ שבתוכה הוא מעמידו וכענין העמדת גבינות דבסמוך דלא מהני הביטול קודם הפסח:

וכן אם העמיד גבינות כו'. הטעם כיון דהוא מעמידו ודבר המעמידו הוא כאלו הוא בעין ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרים של שכר אסור כל המע"ד בפסח וכמ"ש לענין יי"נ בי"ד סי' קכ"ג סט"ו דכל העיס' אסור ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זוז"ג ומותר כפי הדין שנזכר בי"ד סי' פ"ז לענין קיבה וכפי שבארנו שם וק"ל הא אמרינן בי"ד סימן פ"ז דאם העמיד גבינות בקיבה כשירה בטל בס' והכי נמי לבטל בס' קודם פסח וצ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח אמרי' חוזר וניעור אע"ג דלא אמרי' גבי חמץ חוזר ונ עור מ"מ גבי מעמיד אמרינן וראוי לעיין בענין מע"ד שלנו בשאר ימות השנה שנראה שהוא חמץ גמור מטעם שמבשלים אותו ביורה שמבשלי' בו שכר ממילא נעשה כל המע"ד חמץ אלא א"כ יש מן הבישולים מע"ל דאז אין איסור חימוץ במע"ד דנ"ט לפגם מותר קודם לילה הראשונה של פסח שנית שמחמיצין אותו בשמרים של שכר ממילא אסור כל המע"ד כמו בכל העיסה בי"ד סי' קכ"ג וע"כ צריך כל המבשל מע"ד לפסח שיראה להחמיצו בשמרים שאינם של חמץ דאפילו השמרים של מע"ד הם חמץ מטעם שזכרנו שאותו מע"ד נתחמץ בשמרי שכר גם אם מחמיצים אותו בכלי המיוחד לזה נקרא בל' רוסיא קווסני"ק שאותו כלי מחמץ כל המע"ד ששופכים לתוכו מ"מ הכא הבלוע המחמץ שבאותו הכלי הוא מחמת המע"ד החמץ שהיה בו אמנם יש קולא בענין היורה כל שיש ספק בישול שכר במע"ד אם הוא מע"ל אי לאו דקי"ל בי"ד סי' קכ"ב דסתם כלים אין ב"י ואפי' כלי ישראל כמ"ש שם מטעם ס"ס ודיינין ליה כנט"ל ונט"ל מותר בדיעבד וא"כ יש להתיר אם החמיץ המע"ד בשמרי מע"ד של כל השנה אלא דבסי' תמ"ז ס"ה יתבאר דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלי אינן ב"ו אכן החשש השני שזכרנו מחמת שהמע"ד של כל השנה נתחמץ בשמרי שכר לפעמים ממילא הוה כל המע"ד חמץ ושמרים שלו חמץ והיאך יחמיץ בהם מע"ר של פסח ואף על גב דרגילים הרבה לחמץ כל השנה המע"ד בכלי הנ"ל בלא שמרי שכר מ"מ כיון דגם זה הוא מצוי מאוד שמחמץ בשמרי שכר הוי ספק דאורייתא ולחומרא אפילו בי"ט האחרון וכבר נהגו ליזהר מלחמץ המע"ד של פסח להחמי' ובכלי שהגעילוהו או ממלאין אותו ג"פ בכל פעם יום שלם מים אחרים כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב לענין כלי יי"נ ויש מקילים לשתות בי"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם בי"ט האחרון דשמא מערב בו שכר:

ואם לאו אם היה עשוי לחזק כו'. כצ"ל ובש"ע ד"ק יש כאן ט"ס. וקשה לי בכל הני דסי' זה שדינם שאין חייב לבער אא"כ יש שם כזית הניחא לטעם של הבדיקה דחמץ משום חומרא דבל יראה וזה אינו אלא בכזית אלא לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו וח"ש אסור מן התורה אף שאין בו מלקות א"כ אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה. וע"כ דכל הנהו חיובים דכאן אינם אלא למלקות ואין הכי נמי דפטור ממלקות בפחות מכזית וא"כ ל"ל לטור וש"ע להביא דינים אלו דאין לנו נפקא מינה מזה. גם על הרא"ש שמביא הטור קשה דכת' לא הארכתי לבאר מקום הלישה כו' לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' כל שהוא אפי' דבוק לכותל עכ"ל למה תלה הדבר בקדושתן של ישראל תיפוק לי' מדינא דחייב לבער משום דילמא אתא למכלי' וזה אסור מן התורה אפי' בחצי שיעור וא"ל דמיירי בענין דלא שייך חשש אכילה קשה דבדיקה ל"ל לפי טעם זה. ותו דבהדי' כ' ב"י בשם הגהות בשם ריא"ז דמיירי שראוי לאכול קצת כו' וי"ל דמיירי מענין שמונח במקום שיהיה נדרס ברגלי אדם אלא דמ"מ בכזית חייב לבער משום דבל יראה אפי' רגע א' קודם שיהיה נדרסת עובר:

הואיל ואלו כו' דבוקים. אבל אם אינם דבוקים חייב לבער דשמא יתגלגלו להדדי:

אלא מבטלו כו'. דזה הוה בעיא בגמרא ולא איפשטא ולקולא אם ביטלו ואם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן שאין יכול לבטל נראה דחייב לבער בכל גווני דאז הוי ספיקא דאורייתא:

מותר לקיימו. אבל באכילה אסור אע"ג דאינו ראוי לאכיל' מ"מ איהו אחשביה ליה לאכיל' כ"כ הרא"ש. ונראה לדידיה דודאי אין חיוב דאורייתא בזה דהא בי"כ כי אכל אכילה שאינה ראוי' פטור:

א"א לנקרן כו'. א"ל דה"ק אין לנקרן ולהגעילן להשתמש מהם בפסח דאם כן למה הוצרך לצירוף הכלי לכזית דהא אפי' בפחות מכזית אסור דחמץ במשהו אלא ודאי דה"ק אין לנקרן ולהצניען דאכתי יש חשש שמא יש שם כזית ויעבור על בל ימצא. ולענין להשתמש בפסח לא מיירי כלל ובהא ניחא לי מה דקשה שכאן הביא הטור קודם לזה דעת אבי העזרי דכתב כל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה אבל אם לשין בה צריך לגורדה ולהגעילה ואח"כ מביא דברי הר"י מפר'"ש שכ' הדברי' שהעתיק כאן בש"ע משמע דלהר"י לא מהני הגעלה ובסי' תנ"א כתב הטור עריבה שלשין בה כל השנה צריכ' הגעלה אלמא דניתרת בהגעל' וניחא לי דגם הר"י מפרי"ש ס"ל שאפש' בהגעלה דהיינו כל מי שרוצה להשתמש בפסח ודאי טרח אנפשיה וגורד כל מה דאפשר בעולם כי אימת אכילת חמץ עליו ע"כ יש אפשרות לנקרו היטב שיהי' חלק ולהגעילו אלא שמי שאינו רוצה רק להצניעו אינו מטריח כ"כ רק שסומך על הניקור בזה כ' שא"א לנקרן כו' ולשון א"א הוא לאו דוק' גם בסמ"ק כ' בלשון זה משום דרוב פעמים א"א לנקרם כו' משמע דאינו מן הנמנע שינקרם כראוי והטור לא הביא דברי הר"י לחלוק על אבי עזרי רק שמביא חומרא של כל א' דאבי עזרי החמיר בענין הגעלה והר"י מפרי"ש מחמיר לענין אם רוצה להצניעם כנלע"ד ליישב דברי הטור אע"פ דלענין הלכה לא קיימא לן כן:

עוברים. הסכמת אחרונים אפי' דלית בה כזית בכדי אכילת פרס (הוא ד' ביצים מ"מ וכן עיקר) עובר בבל יראה ודוקא מין בשא"מ דאינו בטל מדאורייתא ברובא. אבל מין במינו מדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר להשהותו מדאוריית' אך מדרבנן אסור להשהותו דלא יבא לאוכל ממנו בפסח וצריך לבערו מ"מ אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח כיון דלא עבר על ב"י כמבואר לקמן סי' תמ"ז ותס"ז ע"ש בדברי האחרונים. וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשאינו מינו דינא הכי. ומשום פליטת כלים דהיינו שנתבשל בכלי חמץ ב"י א"צ ביעור ומותר להשהותו דבפליטת כלים לא מקרי רק איסור משהו ונתבטל קוד' פסח. והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד אסור להשהותו מדרבנן (ואפי' למ"ד טעם כעיקר דאורייתא היינו לאכילה ילפינן ממשרת ולא לעבור בב"י ח"י) וצריך ביעור בנמצא תוך פסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור וכן הדין בכל הני שמותרין מדאורייתא להשהות' רק מדרבנן נאסר להשהות' לכתחלה וישרוף תוך הפסח מדרבנן. אם עבר ושהה מותר כמבואר לקמן סי' תמ"ז. והעולת שבת כתב בטעמו ולא ממשו דעובר על ב"י ובפליטת כלים שאסור להשהותם לכתחלה ע"ש. והח"י חולק עליו ופסק כמ"ש. וחמץ נוקשה ע' סי' תמ"ו סעיף י"ב דינו. וע' יד אהרן פלפול ארוך ובפר"ח:

ושכר המדי. וכולם על ידי תערובת מים דאל"כ מי פירות אינן מחמיצין:

וכל כיוצא. הרב בעל מ"ב סי' נ"ב והרב בעל ש"א חא"ח סי' י"ב ובס' ח"י סי' זה כולם שוים לטובה דביין שרף הנעשה משעורים שרויים במים וחייב בבל יראה וכ"כ רוב האחרוני' דלא כתשובת יד אליהו סי' כ"ו ע"ש וע' יד אהרן:

מותר לקיימו בפסח. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל. משא"כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה אעפ"י שאינו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק. אחרונים:

שעיפש'. ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער. מ"מ ראב"ד:

בחלב חטה. וכתב המ"א ומ"מ אסור להציע אותן הבגדים על השלחן דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה. וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך הבגדים המכובסים בחלב חטה וגם צעיפי נשים הרגילים לתקן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל ע"כ ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם ל' יום. והח"י כתב דאין קפידא כי אין דרך לפרר מהן שום דבר עיין שם:

נראה מבחוץ. ולא נעשית קודם ל' יום. וט"ז כתב שהבצק יהא דק שלא יהא ממשיות כלל כשיתיבש ואז אפילו אם נראה מבחוץ לית לן בה. ואם יש ממה שבחלון פחות מכזית א"צ לבער בכל ענין כמ"ש ס"ו מ"א. והמחמיר לטוחו מבחוץ בטיט תע"ב:

אסור לאכול ומותר בהנאה. (דלא גרע מפת שעיפשה. מ"א):

נתבטל. וט"ז כתב דאפי' להיש חולקים יש לאסור באכילה בזה דשמא החמץ מעמידו דלא מהני הביטול קודם פסח ע"ש והח"י חולק עליו ומתיר אפילו באכילה ע"ש:

לבערו. ואית ביה כרת ובל יראה (אם אית ביה כזית בכא"פ) ואם נתערב בדבר אחר אסור כמו שאר תערובות חמץ. מהרי"ל סי' (צ"ז) [צ"ג]:

בחלא. אפי' שיש בהם ס' נגד החלא לא בטל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל. וה"ה אם שופכין לתוכו חומץ או שכר או יין שרף. וכן כתב בתשובת נחלת שבעה סי' ל"ה שאם נתן בגבינה יין שרף כדי שיהיה הגבינה חריף וחזק ולא מכר אותם קודם פסח שאסור בהנאה משום דלטעמא עבידי ולא בטלי וכ"כ מהר"ם מלובלין בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר וכן הוא הסכמת האחרונים. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' ט"ז ובפנים מאירות סי' ק"ז. כתב הט"ז ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרי' של שכר אסור כל המע"ד בפסח ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זה וזה גורם ומותר כמבואר בי"ד ס"ס פ"ז ונ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח ע"ש שהאריך והעלה דיש מקילין לשתות בי"ט אחרון של פסח מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט אחרון. ונראה דזהו משום דהוי ספק אם היה בן יומו כשבשל בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י. רק דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י אבל בי"ט אחרון אמרינן אפי' בחמץ סתם כלי אינו ב"י. אבל אם ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו ב"י ואם כן אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' ביו"ט אחרון וכ"ש מליקח המע"ד מעכו"ם ביום טוב אחרון דשמא מעורב בו שכר עכ"ל וכתב הבאר היטב אשר לפני ואם לקח המע"ד קודם פסח מהשמרים יש להקל עיין שם. ולדעתי הוא צע"ג. גבינות שהעמיד בקיבה שהיתה בכלי בלוע מחמץ אסור לאוכלו ומותר להשהותו רדב"ז כנה"ג. ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ"ז ס"ה מ"א נ"ל שהיתה הקיבה מעל"ע בכלי חמץ כמ"ש בי"ד ס"ס פ"ז. וע"ל ס"ק א' וכ' הבאר היטב אשר לפני ונ"ל שהעמיד בפסח ודו"ק. ולא ידעתי למה:

אלא מבטל. ואם אירע שלא ביטל חמץ חייב לבער בכל גוונ'. ט"ז:

לכתוב. ודיו שבישל עכו"ם בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו. ואם נפל דיו או חמץ שנפסל מאכילת כלב למאכל אפי' ברוב בעלמא בטיל. ח"י:

לבצק. וכן המנהג לעשות לדפי מוליית' ועצי' מגלגלין וכל הכלים ששמשו בעיסה מהרי"ל. וכ' שכנה"ג ונשי דידן מנקרין אותן היטב ומצניעין ואפי' עריבה שלשין בה נראה מב"ח דאינה אלא חומר' ועריבות העשויו' מחתיכה אחת ואין בה שום סדק פשיטא דיכול לנקרן:

בכלים. היינו סלים של נצרים:

שק. כ' לבוש אבל שקין עצמן לא סגי בניעור וכיבוס. כתב א"ז ה"ה שק חדש שנותנין בו קימחא דפסח' אם רוצים לכבסו ולחזור וליתן בו קימח' דפסח' צריך להתיר התפירות וכל הטלאים וכך היה דורש זקני הגאון ז"ל. וצ"ע אם נתנו בו קמח בדיעבד בתוך הפסח בלי היתר התפירות אם יש להתיר אפי' באכילה ובב"ח ס"ס תנ"ב החמיר אף בשק ישן שאין בו טלאים ותפירות וזקני ז"ל נהג להקל כמשמעות הש"ע וכן שכנה"ג כ' שנהגו כן ע"כ. וכתב מ"א ולא מהני הדחה בעלמא דאדרבה הבצק נדבק בו וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה. וטובא"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו. וכן כרכום עמ"א סי' תס"ז ס"ק י'. ונ"ל הכל לפי המדינה:

ס"א תערובת כו'. כל ד' סעיפים הראשונים לשון הרמב"ם ספ"ד: עוברים עליו. כפי' רש"י וכן פי' הגאונים וכתב המ"מ דוקא שיש בו כזית בכא"פ הלא"ה כיון שאין לאו באכילתו כמ"ש פ"א ה"ה בבל יראה ויש מן הגאונים שסוברין שאפי' בפחות מכאן עובר וכן פי' הרמ"ך דברי רבינו אבל הוא חלק עליו וע' מ"מ ספ"ד ודוקא בחמץ שיש בו כזית בכא"פ כו' אבל דברי הרמ"ך הן עיקר מדנקט כותח הבבלי ושכר המדי דאמרי' בגמ' דאין בהם כבא"פ ועוד מדחילק בפ"א באכיל' וכאן לא חילק ש"מ שבכ"ע הוא חייב וכ"כ כ"מ ומה שדימה המ"מ לאכילה הרמב"ם לא ס"ל כן שגם בחמץ נוקשה כתב ספ"ד בגדים שכבסו כו' וכן ניירות שדבקו ואון בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת משמע הא לא"ה עובר אע"ג שהם חמץ נוקשה כמ"ש במתני' קולן של סופרים כו' וע' מ"מ שם וראב"ד שם בהשגות: כגון המורייס. ע' רש"י בע"ג כ"ט ב' ד"ה המורייס ועיין ברא"ש כל שעה ס"א ובפ"ב די"ט ט"ז ב' משמע דנותנים לתוכו קמח: וכותח כו. מתניתין. וכל כיוצא. שם: והתריאק"ה. כ"כ ר"ה גאון ולמד מהנ"ל והביאו הרא"ש. וכ' כ"ש מן מלוגמא:

ס"ב הפת כו' ונפסלה שם מ"ה ב' ת"ר הפת כו' וכ' הרי"ף הא אם נפסלה מלאכול לכלב א"צ שריפה וכמש"ש כמאן כו' כלל אמרו כו' ועיין תוס' כ"א ב' ד"ה חרכו: ומלוגמא. תוספתא פ"ג ואע"פ שבירוש' פ"ב הלכה ו' דוקא בשנסרחה ואח"כ נתחמצה התם מיירי שנסרחה בתוך הפסח. מ"מ. וע"כ צ"ל כן דהא עריבת העבדנין שלא נתן עורות ופת שנתעפשה כולן נתחמצו קודם. אלא בתוך הפסח וכמ"ש בס"ט דבעינן דוקא קודם זמנו ע"ש אבל דעת הראב"ד ורא"ש וטור דאף קודם הפסח דוקא שנסרחה ואח"כ נתחמצה וכתב הטור ומה שלא חילקו בתוספתא בקילור ורטיה ואספלנית ג"כ משום דמיד הן מסריחין:

ס"ג בגדים כו'. למד מקדירות שמותר להשהותן אע"פ שבלועין זהו סברת יש מחמירין בהג"ה אבל ס' הראשונה בהג"ה ס"ל כמ"ש המ"מ שלמד מעריבה שנתן עורות וכ"מ לשון הרמב"ם שאין צורת כו' וכמ"ש בס"א אצל קילור שהרי נפסד כו' ושם החמץ בעין: וכן. כמו הקילור כו' ול"ד לקולן של סופרים דהתם מיירי קודם שדיבקו הניירות. מ"מ: ולכן. מדברי המ"מ שכ' שלמד מעריבת העבדנין כו': ויש מחמירין. וכן משמע מדברי טור בשם ראבי"ה שכ' הטעם משום שאז ניכר לכן מפרש דברי הרמב"ם באינו נראה וע' תה"ד ועיין ב"י ועיין מ"א:

ס"ד דבר כו'. מדקאמר שם ושם אינו חייב לבער משמע דבאכילה אסור שם כ"א ומותר בהנאתו פשיטא ל"צ שחרכו כו' אבל באכילה אסור: ואע"פ שאין. ס"ל דאף שנתבטל קודם פסח בס' בפסח חוזר וניעור במשהו וכן דעת הרבה גאונים. מ"מ ע"ל סי' תמ"ז ס"ד:

ס"ה ושכר שעושין. דאף שכר המדי דרמי ביה שערי חייב לבער כמ"ש בס"א כ"ש זה שעיקרו משעורים ואף רבנן מודו בזה שהוא חייב כמש"ש מ"ד א' דרבנן מודו בכזית בכא"פ ואף לר"ת דמפרש מתניתין עוברין מן השלחן אבל אינו חייב לבער מודה כאן. הרא"ש: וכן אם. ר"ל אף לר"ת כנ"ל משום דכאן בעיניה הוא ולא תערובות כמ"ש בע"ז ל"ה א' הכא כיון דאוקומי קא מוקים כו'. וכ"ז הס' קמ"ל לדעת ר"ת:

ס"ו נהגו. וסמך לזה בירושלמי פ"ב הלכה ב' רב אמר הטח ביתו בצק חייב לבער. ראב"ן ס"ז: ואם יש חמץ. כמ"ש בגמ' מ"ה ב' אם טח כו' וע"ש ומרדכי וטור וכ"ה בירישלמי שם על מילתי' דרב כו' חייב לבער תניא ארשב"א בצק שעשאו כופה בטל פתר לה או חלוקין על רשב"א או אהן כופת מאוסה ור"ל שטח בטיט כמ"ש בגמ' וכ"פ הראב"ן וע' מרדכי:

ס"ז בצק כו'. כרב הונא שם דאמר סמי קילתי' כו' דתי' דאביי אתיא דלא כהלכתא דאוקים כרשב"א ואמרו שם דאין הלכה כרשב"א ורב אשי לפרושי מילתא דאביי קא אתי ולא לקבוע הלכה ועיין רז"ה וס' המלחמות: או לסתום. כפי' ר"ח והראשונים שפי' העשוי לחזק היינו בצק שנתמלא ופ' ר"ח כאבי' וכ"ד רש"י ותו' וע' טור וע' ס' המלחמות ואין חילוק בין בפנים בין מבחוץ או אשפתה או למטה אלא דלאביי בחוץ קי"ל כלישנא קמא ובפנים דיש לחוש שלא ידבק בליש' מחמרינן כלישנא בתרא וכ"כ התוס' ד"ה כאן כו' ושיטת הרז"ה כפרש"י דג' חילוקים שוליים ודפנות ושפה העליונה ולפרש"י שלא במקום לישה חמיר טפי דהיינו שפתה העליונה וכ"ט דפנות מבחוץ כמ"ש בגמ' שם אלא שהרז"ה וס' המלחמות אף ע"פ שפ' כאביי מ"מ בהא דאף כזית אין חייב לבער לא קי"ל כרשב"א כמ"ש בכופת אין הלכה כרשב"א נמצאו ד' שיטות רש"י ותו' ורז"ה ורמב"ן ודעת הרי"ף ורמב"ם כר"ה ואין חילוק כלל בין מקום למקום ועוד יש שיטה ששית הר' יחיאל מפרי"ש לפרש"י כמ"ש בסי"א:

ס"ח בד"א בעריבה. עמ"א ס"ק א': אע"פ שאם. ל"ד דאפי' בלא חוט כלל כמ"ש רש"י שם וכ"מ בגמ' מדאבעי' להו בבית ועלייה ושני בתים כו': הואיל כו'. כ' כן לתרץ קושיות תוס' ד"ה כאן דלדעת התוס' שלא במקום לישה דאין חשש שיתערב אפילו אין עשוי לחזק פחות מכזית בטל וה"ה לבית משא"כ להרמב"ם לכך כ' הואיל כו' והוי כעשוי לחזק וע' מלחמות שכ' כיון שדבוקה אין מקפיד כו' ע"ש: מבטלו. דספיקא דרבנן לקולא:

ס"ט חמץ כנ"ל ס"ב ודעת הראב"ד דשאור לעולם חייב לבער וכמ"ש בי"ט ז' ב' אבל כופת שאור גי' הראב"ד פת שאור כו' ואין הלכה כרשב"א. וכ"ז יש לדחות דמיירי שלא נפסל לאכול לכלב אבל בתוספתא והביאו הגמ' שם שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב וע"ש בראב"ד: קודם זמן כו' או ששרפו כו' קודם. כ"א ב' חרכו קודם זמנו כו': ונחרך עד. תוס' שם ולמדו מפת שעיפשה כנ"ל ושם מ"ה ב' הפת שעיפשה חייב לבער כו' וכגון שלא נפסל מכלב. הרא"ש שם: או כו' וטח. גמ' שם ודלא כרשב"א:

ס"י דיו כו'. כמו חרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו לאחר זמנו ול"ד לדיו מיי"נ שאסור בהנאה דהתם כחרכו לאחר זמנו וכמו מלוגמא בתוך הפסח שנתחמצה ואח"כ נסרחה שאסור לקיימו כמש"ל ואף שכ' בשם תו' דע"א פ"ב דלא מיבעיא לדעת האוסרין סתם יינם בהנאה אסור הדיו אלא אפי' לדעת ר"ת דמתיר סתם יינם בהנא' אסור הדיו דשמא יתן הקולמס לתוך פיו וה"ה כאן דמ"מ אסור באכילה כמ"ש בס"ד מ"מ האיסור אינו אלא כיון דבעי למיכליה אחשבה ולדידיה לא נפסל אפי' מאדם וערא"ש ר"פ כ"ש משא"כ כאן בלא כוונה ועי"ד סי' קל"ג סי"ג:

סי"א והכלי מצרפו. לשון הר"י מפריש וכשיטתו שכתב בהגהת סמ"ק ע"פ שיטת רש"י דשלא במקום לישה כגון בשפה העליונה מבחוץ דאף פחות מכזית חייב לבער היינו דאיכא פלגי זיתים טובא והכלי מצרפן אף בלא חיבור חוט והא דבעינן חיבור חוט היינו בדפנות דאין הכלי מצרף בדפנותיה מבחוץ וכמ"ש למטה ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה כאן דבית אע"ג דדמי לשפה העליונה מ"מ אין הבית מצרף כמו כלי וצריך לטעם זימנין דמיכנש ועב"ח. וכ"מ במתני' דקאמר אם יש כזית במקום א' פחות מכאן כו' משמע שאינו במקום א' וע"ז אמרו ל"ש אלא כו' וכ"ה בירושלמי שם ר' ירמיה בשם ר"ז שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף בתוך הכלי הכלי מצרף ודוקא בתוך אבל מבחוץ בדפנות לא וכנ"ל והוא כסוגיא דגמרא רק שבגמ' חששו זימנין דמיכנש ויש ליישב דהירושלמי ס"ל ג"כ לחשש דמיכנש רק שחשש מיכנש אינו אלא בבצק לח דמידבק אהדדי ונעשה כזית א' ובההיא מיירי שני חצאי זיתים דגמ' כמ"ש אם נטל החוט ונוטלין עמו וא"א אלא בלח כמ"ש בירושלמי כמש"ל וירושלמי לא איירי בבצק לח ושם אין מועיל וכמש"ש על מתני' כזית במקום אחד כו' בנקלף כולו כאחת ואע"פ שאמרו שם עד כדון לח יבש מאחר שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת התם שכבר מדובק כאחת אלא שאם נקלף היה מתפרד ובההיא ניחא מ"ש בפ"ק אי נימא משום פירורין כו' ולדעת הרמב"ם כל שאינו דבוקים בכותלים כו' אפילו כ"ש חייב לבער ולא בטלי אבל לפ"ז ניחא דדוקא מחמת צירוף אין הבית מצרף ואף גזירה דמיכנש לא שייך בדבר יבש ודלא כהרמב"ם שמצריך דבוקים וכ"ה בירושלמי שם שהקשה על מ"ש בתוך הכלי הכלי מצרף והא תנינן פחות מכאן בטל במיעוטו וזה ראיה לפי' הרי"ם שמתניתין מיירי בכה"ג דאיכא פלגי זיתים טובא כנ"ל ומשני כאן בתלוש כאן במחובר דמתניתין במחובר והירוש' בתלוש אלמא אף בתלוש בבית א"צ לבער בלא טעמא דמיכנש והירושלמי לא נחית לחלק בין עשוי לחזק או לא ובין במקום לישה' או לא שלא הזכירו מזה כלום שם מ"מ יש ליישב הסוגיא דירושלמי לפי הסוגיא שלנו דמה שחילקו בין תלוש ובין מחובר לשיטת רש"י היינו בדפנותיה וכענין שאמרו שני חצאי זיתים וחוט כו' דמיירי בדפנותיה כנ"ל ובתלוש בכ"ע הכלי מצרף אבל הבית בכ"ט אין מצרף. וכן שיטת התוס' שכל הראשונים הסכימו לפירושם יש לפרש ע"ד הרי"מ אע"ג דמתוספת לא משמע כן מ"מ לדינא יש לפרש שיטתם לפי הירושלמי דבמקום לישה ואין עשוי לחזק דאף פחות מכזית חייב לבער היינו דאיכא פלגי זיתים טובא וכן שיטת הרי"ף בכ"מ שאין עשוי לחזק ג"כ דאיכא פלגי זיתים טובא וא"צ לדחוק דשני חצאי זיתים בבית מיירי בדבוקים שדבוקים הוה כמו עשוי לחזק וגם ההיא דפירורים א"א ליישב אלא כפי' הרי"מ וכן עיקר כשיטת הרי"ף דרשב"א יחידאה הוא וכפי' הרי"מ: וצריך ליתנן. כמ"ש בסימן תס"ח ס"ג מהתוספתא ועמ"א: או לטוחן. כנ"ל מהא דכופת כמ"ש בס"י וס"ט: וה"ה לבצק. לרש"י דוקא בשפה העליונה ומבחוץ אבל להרי"ף בכ"מ כיון שאין עשוי לחזק וכן לשיטת התוס' כיון שהוא במקום לישה ואין עשוי לחזק: ומפה שהיתה כו'. ע' סוף ע"א ע"ה א' ב' הני דקולי כו' ועתו' שם ד"ה דכיתנא כו' וז"ש המ"א בס"ק י"ט נ"ל כו' הבצק נדבק כו' ואף שבתוס' לא כ' לחלק בין נדבק אלא בדבר רותח וע"ש ברא"ש והג"א מ"מ מסוגיא דזבחים ע"ט ב' מ' אף בתשמישו בצונן וע"ש רש"י ד"ה ואפי' וד"ה שאני:

משנה פסחים מ"ב וכר' אליעזר עור בשם הרמב"ם:

בריית' שם מ"ה כר' נתן

תוספת כתבה הרי"ף שם וטור בשם בעל העיטור וכ"כ הרמב"ם בפרק

ברייתא שם דף מ"ה

תוספות שם וש"פ

טור בשם רמב"ם ושם

שם ושם

הרא"ש בשם ר"ת פ"ג דפסחים

טור בשם ראב"ן על פי סמך מן הירוש'

משנה שם דף מ"ה ולישנא בתר' דרב יהודה הרי"ף ורמב"ם בפרק ב'

שם מימרא דשמואל

בעיא שם ולא נפשטא

רמב"ם בפ"ב וטור בשם בעל העיטור ואביו הרא"ש

ברייתא שם:

תרומת הדשן

טור בשם רבי יחיאל מפרי'ש

רוקח: