דין מי שהלוה על חמץ - שולחן ערוך אורח חיים סימן תמ״א

ומשכנו בידו. אבל אם לא משכנו ביד העכו"ם רק שהעכו"ם הלוה לו עליו והחמץ עדיין מונח ברשות ישראל אף על גב דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריו' על ישראל דאסור (הרא"ש) ובש"ג כ' אם הקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע אף על פי שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי והוא שלא יהא באחריות ישראל עכ"ל ועבח"מ סי' קכ"ג סי"ד דצריך לקנות בסודר של העכו"ם:

וא"ל מעכשיו. ואם הגיע הזמן קודם פסח אפי' לא א"ל מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם (ראב"ד) והמ"מ כ' שדעת רוב מפרשי' האחרונים שהכל תלוי במעכשיו וכן נראה מן ההלכות וב"ה והר"י אבן גיאת וכן עיקר עכ"ל וכ"מ דעת הרב"י בש"ע: ואם לא הלוהו עליו רק שא"ל אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם ר"ח ניסן יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דה"ל אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז בסמ"ע דדוקא במשכון מהני מעכשיו ועמ"ש סי' תמ"ח ס"ג אי אזלי' בתר דיניהם:

ולא פרעו מותר. וקשה נימא הואיל ובידו לפדותו בפסח עובר עליו כדאמרי' גבי חלה הואיל ואי בעי מתשיל עליה וי"ל דהכא כיון דמחוסר ממונא לא אמרי' הואיל (ר"ן) ונסתפק הב"ח אם מותר לכתחלה ללות עליו מעכו"ם באופן זה דלא מהני תי' זה אלא בדיעבד: קשה הא אפי' הניחו ביד עכו"ם מ"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאי' בח"מ סי' ע"ב וא"כ ה"ל ברשות ישראל וי"ל דה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש סי' ת"מ א"נ בדיניהם דיינינן ליה כמש"ל: ודע דאם חסר א' מאלו הבבות דאמרי' אסור פי' שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אף על פי שהוא ביד העכו"ם וצ"ע אי לא א"ל מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו דאל"כ פורע חובו מאיסורי הנאה ודמי למי שאנס המלך גורנו בחובו שחייב לעשר כדאי' בחולין פי"א: ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבדו לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו: אבל אם לא הלוה לו עליו רק שנתנו לעכו"ם במתנה כגון שא"ל אם לא אעשה לך דבר זה ביום פלוני יהיה חמץ שלך מעכשיו כמש"ל א"צ ליתן דמיו לעכו"ם ולבערו דאפי' אמרת דלא קנהו העכו"ם מ"מ הישראל לא משתרשי ליה מידי אבל אם הוא ביד הישראל אסור ליתנו לו דהא אסור בהנאה ואסור ליתנו לאחרים:

אין אחריותו עליו אסור. נ"ל דבפסח אין הישראל מחוייב לבערו דעדיין הוא ברשו' העכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו וכמ"ש סי' ת"מ:

משום דקני ליה. וא"כ אפי' לא משכנו בידו אם הקנהו לו במעכשיו אסור וכמש"ל:

אבל אם לא א"ל וכו' מותר. דקי"ל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני משכון (הרא"ש) ול"ד למ"ש בי"ד סי' ק"כ ס"ט לענין טביל' כלים דספיק' הוא דהתם טעמ' משום דנראה כשלו ועבח"מ סי' רנ"ג סס"כ בהג"ה נ"ל אף על פי שנרא' מדעת העכו"ם שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כל זמן שלא מכרו לו בפי' ועבח"מ סי' ע"ג ומשמע מזה דישראל הממשכן ביד חבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון, ועמ"ש סי' תמ"ג:

ומשכנו בידו. דאל"כ אין היתר דב"ח מסתמא מכאן ולהבא הוא גובה פי' ולא חשבי' ליה למפרע כאלו היתה של עכו"ם בפסח דהא בעי' שיאמר הישראל מעכשיו דאל"כ לא קני ליה עכו"ם וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור וכן נמי אם לא משכנו בידו אע"ג דא"ל מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על הישראל כ"כ הרא"ש:

מותר אפי' לא הגיע כו'. אבל הגיע הזמן קודם הפסח מותר אפי' בלא מעכשיו כ"ד הראב"ד והרא"ש ודלא כרבינו אפרים ולענין היתר הלואה מעכו"ם על חמצו לכתחלה נלע"ד באם הוא מכוין בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור להלות דזה ה"ל כמטמין ביד עכו"ם דכ' רמב"ם רפ"ד ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפי' הטמינו או הפקידו ביד עכו"ם ואם נתכוין לפדותו קודם הפסח ונמשך אח"כ שאינו פודיהו קודם הפסח נראה שאין זה בכלל מ"ש ס"ס ת"מ דהמפקיד חייב לבערו כפי שביארנו בו לדעת הרמב"ם והר"י דשם אינו אלא פקדון וכ"ז שירצ' ישראל יוכל ליקחנו משא"כ כאן בהלואה עליו דאין סברא לומר שנכריחנו לפדותו שמא ירצה לפדותו אחר הפסח דלמה נכריחנו לפדותו דאם לא יפדה קודם פסח שוב א"א לו לפדותו אחר הפסח דאז יהיה אסור דלמפרע הוא שלו וא"כ הוי כאלו נחלט מהיום לעכו"ם בעד מעותיו כנלע"ד:

אפי' אין אחריותו עליו כו'. בגמרא אמרי' עכו"ם שהשכין פת אצל ישראל אינו עובר עליו ופירש"י בפסח דסבר גם ישראל מעכו"ם לא קני משכון ואם א"ל הגעתיך עובר עליו ומפרשי' לה דאמר מעכשיו הגעתיך ופירש"י מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואע"ג שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה עכ"ל ולפ"ז ק' על הטור שזכר הדין שאחר הפסח ולא זכר הדין ששייך בפסח דחייב לבערו אם א"ל העכו"ם מעכשיו אע"ג דאין האחריות עליו ונראה שהטור כלל דבר זה במ"ש שאם האחריות על ישראל אפי' בפיקדון בעלמא חייב לבער והיינו בימי הפסח וא"כ ק"ו הוא למ"ש באומר העכו"ם מעכשיו ואע"פ שאין בו אחריות דחייב לבער בפסח דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וחמיר טפי מאחריות של ישראל דשם אין שום צד שיהיה החמץ עצמו של ישראל כנלע"ד:

בידו. ואם הקנוהו לעכו"ם בקנין או אג"ק אע"פ שלא מסרו לו עד אחר פסח אם אינו באחריות הישראל שרי. ש"ג:

מעכשיו. ואם לא הלוהו רק שאמר ליה אם לא אעשה דבר פלוני יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהוי ליה אסמכתא (ולדעת הראב"ד אין דין אסמכתא בעכו"ם). ודע דאם חסר אחת מאלו בבות אסור. פירוש שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אע"פ שהוא ביד עכו"ם וצ"ע אי לא אמר ליה מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו. דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה מ"א. וח"י כתב דראוי להחמיר לפדותו ע"ש. ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבד לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו:

מותר. ואם מכוון בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור דה"ל כמטמין בידו. ט"ז ע"ש:

אסור. נ"ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו דעדיין היא ברשות עכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו. מ"א והח"י חולק עליו ע"ש. וישראל הממשכן לחבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון מחבירו בלא מעכשיו. מ"א. וט"ז בסי' תמ"ג ס"ק ד' כתב דהלוה חייב לבער:

א ומשכנו. שם בשהרהינו אצלו כו' ל"ק הא דא"ל כו' ומשמע דקאי אהרהינו וכן בברייתא א"י שהרהין כו' ואם כו' ועמ"א: אפי' לא הגיע כו'. דאל"כ לא היה פריך לרבא ממתני' ול"ל מעכשיו. ודלא כהרמב"ם ור' אפרים שכתבו דוקא שהגיע זמן קודם פסח ודייקו מהתוספתא וע' רא"ש ומ"מ ומ"ש אפי' כו' משמע דגם הגיע זמן קודם פסח צ"ל מעכשיו והטעם משום אסמכתא כמ"ש בפרק א"נ ס"ו א' ב' ולמניומי קשיא מתני' אב"א דא"ל כו' וכ' המ"מ אע"ג שדעת הרמב"ם שאין אסמכתא במשכון כאן ישראל מא"י אינו קונה כו'. ור"ל דהרמב"ם כ' בפי"א מהל' מכירה ובש"ע ח"מ סימן ר"ז סי"א דבערבון במחול לך אין אסמכתא וע' ר"ן בנדרים כ"ז ב' בד"ה שאני הכא דאמר כו' מ"מ כאן ישראל מא"י כו'. ולכאורה דבריו צריך עיון דישראל מא"י לא קני קודם גביה אבל לקנות בשעתו אמאי לא וי"ל דהקשו עליו מהא דב"מ הנ"ל דדוקא בא"ל מעכשיו ותי' דשאני משכון דמטלטלי דקנה לה וע' תוס' שם ס"ז ב' ד"ה שביעית כו' וז"ש כאן ישראל כו' אבל הוא כ' שם ברפי"א המקנה בין קרקע כו' וכ"כ בש"ע שם ס"א וא"כ בטל התירוץ ההוא וע"ש במ"מ וכ"מ כמה תירוצים. אבל דעת הראב"ד כאן דקודם הפסח א"צ למעכשיו דאין אסמכתא לא"י ודוקא אחר הפסח צריך למעכשיו וראייתו ממ"ש בתוספתא קודם הפסח וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן דתוספתא מיירי בלא אמר מעכשיו ועיין במ"מ שם שנראה מדבריו שלא הסכימו עמו לדין הראשון ש"פ וס"ל אפי' בא"י צריך למעכשיו ונראה דה"ט שמפרשים מ"ש בתוספתא קודם פסח על אמר לו קאי כמש"ש הרא"ש אבל דברי הראב"ד הן עיקר ואין בדברי הגאונים הכרח לסתירתו שלא כתב אלא דין הגמרא אחר פסח ועמ"ש בח"מ סי' ר"ז ס"ב דאין דעת הרמב"ם מש"ש בד"א בשקנה בא' כו' דאין מה שהוא תחת ידו אסמכתא בין קרקע בין מטלטלין כמש"ש המ"מ וכ"מ אלא טעמא אחרינא בדבר דתליא אי קני ליה בע"מ דהוי כא"ל מעכשיו מה שאין כן באמר אם וכדברי רב האי גאון ומ"ש לפיכך הנותן ערבון לא קאי אלא אסיפא דאם חזר בו המוכר וז"ש שם וכן מי שפרע כו' וכן כל תנאים כו' שכל האומר אם יהי' כו' משמע הכל דקאי אסמכתא דלא קנה ולכן דברי הרמב"ם וש"ע כאן נכונים: אם משכנו כו' וא"ל. שם אלא הב"ע כגון כו' אבל א"י שהלוה כו' אבל אם לא משכנו אע"ג שא"ל מעכשיו לא קנה ישראל כיון שלא קנו ממנו בקנין ועמ"א ס"ק ה' אפי' אין כו' ואין כו'. תוס' ד"ה שקנה כו' וכולה שמעתא כו':

משנה פסחים ל"א באוקימת' אליבא דרבא ל"א הסכמות הפוסקים

טור בשם הראב"ד והרא"ש וכ"כ הר"ן

שם במשנ'

כ"כ הרא"ש וכ"פ הטור: