דין חמצו של עכו״ם שהופקד אצל ישראל - שולחן ערוך אורח חיים סימן ת״מ

ביד עכו"ם אחר. שאינו בעליו שהרי הוא כשלו וה"ל כמפקיד חמצו ביד עכו"ם עכ"ל ש"ג ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועבח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפי' חזר והפקידו ביד בעליו שני כש"ח והראשון חייב בגניב' ואבידה ע"ש מ"מ ה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ע"ש ואף על גב דלא קי"ל כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זויות בביתו אבל בבית העכו"ם לכ"ע שרי: ואם הישראל הפקידו אצל עכו"ם אחר וקיבל עליו העכו"ם השני אחריות נ"ל דשרי דהא י"א דאפי' חמצו של ישראל שהפקידו ביד עכו"ם וקבל העכו"ם אחריו' שרי ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בחמצו של עכו"ם שרי כנ"ל ומיהו צריך שהגוי יקבל עליו אחריו' גניב' ואביד' ואף על גב שהעכו"ם תובע הישראל והישראל תובע לעכו"ם השני ל"ל בה ובכ"מ דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס ובזה לא קנסו וכ"כ בח"מ סי' שס"ג דהגוזל חמץ ועב' עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך ואם נאבד צריך לשלם דמיו נמצא דנהנה במה שמחזיר לו החמץ ואפ"ה שרי ה"נ כן ואפשר דאפי' בא העכו"ם בפסח מותר להניח ליטלו דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך בב"ק דף צ"ח ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתן לעכו"ם דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח וכ"כ בהג"מ סוף ה' חמץ ועסי' תס"ז:

גר תושב. שיד ישראל שולטת עליו:

כדי שלא ישכח. משום דלא בדילי מיניה כולי שתא משא"כ בשאר איסורים א"צ מחיצה דבדילי מינייהו:

בי"ט. ואף על גב דאפשר לעשות מחיצה בסדין כמ"ש רסי' שט"ו מוטב לעשות בכפי' כלי מע"י סדין דסדין הולכין ובאין תחתיו:

קודם י"ט. ואם הניחו בח"ה צריך לעשות מחיצה וכ"מ מל' רש"י אף על פי שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניחו אלא לחצי יום יש להקל בכפית כלי:

אינו זקוק. וליכא למיחש שיאכלנו דהא העכו"ם משמרו וגם אינו מסור בידו:

ואפי' בהפסק מפה. ואף על פי דאם א' אוכל בשר וא' חלב שרי בהפסק מפה הכא כיון דחמץ במשהו א"א שלא יתערב פירור א' של עכו"ם בשל ישראל ואסור משום לך לך אמרי' נזיר' סחור סחור לכרמ' לא תקרב (שם) ונ"ל דאם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על השלחן שלו ועבי"ד סי' פ"ח וסי' שכ"ג:

אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם כו' ויש חולקים. בב"י הביא אלו שתי דעות דהיינו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דאם העכו"ם אלם כו' הרי הוא כאלו שלו וחייב לבערו מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא כיון דאלו מיגנב או מיתבר בעיתו לשלומי כו' תשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא חמץ שלהם והראב"ד ס"ל שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר ויש להקשות בזה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא על מאי דאמר דלא ימצא אצטרך לאשמועי' דהיכא דחייב באחריותו כדידיה דמי פריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו אצטריך לאשמועי' דגבי חמץ מיהא מיתסר אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי מאי פריך הא אצטריך לאשמעי' דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם מ"מ כדידי' דמי ותו קשה מאי דאמר רבא בעירו כו' קשה באיזה אופן קאמ' דאין לו' שישרפנו דא"כ הו"ל למימר שימכרנו לאחר ודי בזה ואין לו' שיתן לעכו"ם אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפי מ"ש רמ"א אפי' חזר והפקידו כו' וגם למה ליה לרבא למימר בעירו מבתייכו הל"ל בקיצור בעירו חמירא דבני חילא כמ"ש בתלמוד בכ"מ בשלמא להראב"ד לק"מ דה"ק בעירו מבתייכו ר"ל שיתן לעכו"ם אחר ויפטור מחוק המלך שחוק המלך הוא שחייב באחריותו מי שהחמץ בידו הן ביד עכי"ם הן ביד ישראל וא"כ כיון שיתן לעכו"ם אחר פטור מאחריותו אבל להרמב"ם דמיירי באונס וא"כ אף אם יתן לעכו"ם אחר מ"מ יכפהו לשלם קשה שפיר וע"ק דקא' בגמ' הא דקביל עליו אחריות ואז אסור אף חמץ של אחרים כדא"ר בעירו כו' דמל' שקיבל עליו אחריו' לא משמע שישראל עצמו קיבל עליו אחריות לא באונס וא"כ היאך מייתי ראי מרבא ע"כ נראה מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד מחמת אלו הקושיות שזכרנו:

וצריך לעשות וכו'. ואע"ג דלא קבל עליו אחריו' אבל אם קבל עליו אחריו' לא מהני מחיצ' ואף יחד לו בית לא מהני זה סברת הרמב"ם ורש"י ז"ל ור"ת ס"ל אפי' אם קבל עליו אחריות נמי מהני יחד לו בית גם מחיצה נמי מהני ובלא קבל א"צ כלל מחיצה ואין לו' לפ"ז דמהני יחד לו בית אף בקבל עליו אחריות א"כ למה אמר רבא לבני מחוזא בעירו מבתייכו הוי ליה למימר למקום המיוחד וי"ל שבאמת אמר להם כן שיבערו מבתיה' המיוחד להם ויוציאו למקום המיוחד לבני חילא וצריך עתה להבין החילוק בפי' מאי דקאמ' יחד לו בית אינו עובר עליו שרש"י פי' על זה וז"ל כלומר הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה דאין לפרש שיחד לו זויות ממש דהא מיירי בלא קבל עליו אחריו' דאי בקיבל עליו אחריות לא מהני אף אם יחד לו זויות ממש אלא ע"כ דמיירי בלא קבל ובזה א"צ לפ' זויות מיוחד דמהני אף בלא יחד לכן צריכין אנו לפרש שאמר הנה הבית לפניך כו' משא"כ לפי' ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום דאי לא יחד אלא שא"ל הנה הבית לפניך כו' כיון שקבל עליו אחריות אז הי' חייב לשלם אם לא יחד וא"ל שיחד לו כל הבית באיזה מקום שירצ' ולכשיברר לו אמרי' הוברר דהא קיי"ל דלא אמרי' בריר' במידי דאוריי':

אבל קודם י"ט כו'. ה"ה בחול המועד ג"כ יש לו לעשות מחיצה כל דהו גבוה עשרה:

ישראל שהפקיד כו'. באשר"י פ"א דפסחים כתב וז"ל י"א ישראל שהפקיד כו' הנפקד חייב בביעורו ואע"פ שהיא של המפקיד כיון שאינה ברשותו דהמפקיד והביא ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו והר"י כתב דהחיוב על המפקיד וראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש המכילתא ונ"ל דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דהמפקיד קרינא ביה וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל וקשה לפ"ז גם בבא קמייתא דמכילתא בחמץ של עכו"ם אצל ישראל מיירי נמי בהלואה וא"כ למה לא חייב לבער והא קי"ל כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואם היא באחריות המלוה ותו ק"ל דלפ"ז דמה שהשאיל לו ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד לחמצו אצל ישראל נימא כך וה"ל ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העכו"ם אצל ישראל זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער הא עכשיו קיימינן דגם בסתם ה"ל כביתו של עכו"ם ול"ל יחוד ונלע"ד לתרץ דברי הר"ר יונה שהמפקיד חייב לבער דאמרי' דף ה' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממה דקי"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ כאן כממון דמי לענין חמץ מכח לא ימצא ולפ"ז למ"ד לאו כממון דמי הא דאמר הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא שהחמץ של עכו"ם והאחריות על ישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו משא"כ באם חמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית עכו"ם אסור אבל למ"ד גורם לממון כממון דמי והיינו ר"ש בפ' מרובה אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם ולא בית עכו"ם קאי אכל מילי הן על ממון ממש הן על גורם לממון דהא שוין וע"כ חמצו ממש של ישראל בבית עכו"ם פטור ולפ"ז שפיר כתב הר"ר יונה לחייב המפקיד כי הוא פוסק כמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אבל תנא דמכילתא ס"ל כר"ש דאמר גורם לממון כממון ממילא יש קולא על המפקיד בבית הנפקד וא"כ שחמץ ממש של ישראל בבית העכו"ם פטור ה"ה נמי חמץ עכו"ם בבית ישראל פטור דבעי' תרתי לגריעותא דוקא כן כ' הרמב"ן בפי' התורה להלכה: ועפ"ז ניחא לע"ד לפרש דברי הר"ר יונה במ"ש ראייה מפ' מרובה והיינו שקי"ל גורם לממון לאו כממון דמי דהא אמרי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואפי' אם הוא באחריות המקדיש פטור הגנב מכפל דהוה גונב הקדש ואי גורם לממון כממון ליתחייב הגנב דהא המקדיש הוא חייב באחריות אלא ודאי דקיימא לן לאו כממון דמי וכאן היא חידוש מכח לא ימצא ובזה דוקא בבתיכם ולא של עכו"ם ובזה ניחא שפיר מ"ש הר"ן בפ"ק בברייתא דעכו"ם שנכנס לבית ישראל ובצקו בידו וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מחמץ ישראל שהפקיד חמץ אצל עכו"ם עובר בבל יראה ולא ידעתי מנין לו דהא דאמרי' לקמן עובר עליו היינו מדרבנן דאל"כ אמאי קאמר אחר הפסח עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דכבר פסק הרמב"ם כמ"ד גורם לאו כממון וא"כ חייב ישראל בחמצו אפי' בבית עכו"ם דע"ז לא קאי מיעוט דבתיכם כמ"ש וזה נכון מאוד בס"ד. ונראה פשוט דזה היא לענין חיוב אם המפקיד לפנינו אבל אם אינו כאן חייב הנפקד לעשות כמ"ש בסי' תמ"ג ס"ב ועמש"ש:

חייב לבערו. ואם עבר ולא ביערו כתב המ"א אם בא העכו"ם אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתנו לו שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח ע"כ. והח"י חולק עליו וכתב דמות' לומר לו הרי שלך לפניך ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ו:

עכו"ם אחר. ואם קיבל העכו"ם השני אחריות דגניבה ואבידה שרי. מ"א. והח"י חולק עליו ומחמיר ועיין בפר"ח. ואם הפקידו ביד בעליו שרי וה"ה אם העכו"ם נתן חמצו ברשות עכו"ם ושם קיבל עליו ישראל אחריות. הסכמת הפוסקים:

ויש חולקים. ובדיעבד יש לסמוך על דיעה ראשונה. (וכן הסכמת ח"י ע"ש). ואם הוא חייב באחריות מדינא דמלכותא מחוייב לבער לכ"ע. ח"י:

אינו חייב לבערו. אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ אפילו בלא אחריות כלל. ח"י:

כלי. ואע"ג דאפשר לעשות מחיצה ע"י סדין טוב לעשות בכפיות הכלי מע"י סדין דסדין הולך ובא. מ"א:

אבל אם הוא קודם י"ט. וה"ה בחה"מ יש לעשות מחיצה אע"פ שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניח אלא לחצי יום יש להקל בכפיות כלי מ"א. וח"י כתב דיבער אותו אם אינו מחויב לשלם לנכרי ואין לטרוח לעשות מחיצה בחה"מ ע"ש:

השלחן. ואם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על שולחנו רק שינקה יפה השלחן אח"כ. מג"א:

אף המפקיד. עיין ח"י ובתשו' חכם צבי סי' ל"ט ובתשובת פנים מאירות סי' מ"ו:

ס"א א"י שהפקיד כו'. השמיט דין ייחד לו בית כו' משום דס"ל כפי' הר"ן דהפקיד סתמא ה"ל ככנוס כו' וצ"ע שהרי אמעוט של א"י משמירה כמ"ש בח"מ סי' ש"א ס"ט וע' תוס' דשבועות מ"ד א' סד"ה שומר וכן קשה על הרא"ש שכת' מכאן מ' כו': מגניבה ואבידה. רמב"ם ורא"ש בשם ר"י וכמ"ש בגמ' דאילו מגניב או מתביד כו'. ולשיטת רמ"א בח"מ סי' ע"ב ס"ב צ"ל דוקא באונסין כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל ואף שבפסחים שם כתבו וכולה שמעתא כו'. ר"ל בסתמא שלא קבלו בפירוש אבל סתם אחריות בתורת משכון מסתמא חייב: בין כו'. שם מניין ליתן את כו': ואפילו חזר כו'. עמ"א וכמ"ש בגמ' כדילכין דמי ועס"ד אבל ביד בעליו שרי כמ"ש מ"א וכן משמע בגמ' שלא אמרו אלא לקבל פקדונות וקבל אחריות: וי"א שאפי'. דמגניב או מתביד ל"ד כמ"ש הרא"ש ע"ש וראייתם ממ"ש שם הפקידו אצלו וסתם פקדון ש"ח וכ"ש לפי' רש"י דייחד לו בית בלא קיבל אחריות מיירי. ופי' הר"ן דבריו הפקידו אצלו דכיון שקיבלו ברשותו הוי כמ"ש כנוס שורך ברשותי דחייב לרבנן בב"ק מ"ז מ"ח וייחד לו בית הוי כמ"ש כנוס שורך ברשותך וז"ש שם למימרא דשכירות כו' וכת' הרשב"א שהרי"ף ס"ל כדעת רש"י ולכן השמיטה וכן ראוי להחמיר וכ' הר"ן שכ"נ מדברי הרמב"ם ולכן השמיטו ש"ע ג"כ: ואפי' אם כו'. שם בעירו חמירא כו' דאילו מיגניב כו' וע"פ הדין אינו נעשה שומר לא"י כמ"ש בח"מ סי' ש"א ס"ט וכן מ"ש הפקידו אצלו וכו' מיירי ג"כ בכה"ג ובזה מתורץ קושיית הרא"ש ודבריו תמוהין מש"ש דסתם כו': ויש חולקין. הראב"ד דס"ל דתשלומין אלו היה מן הדין ושחוק המלכות עליהם:

ס"ב וצריך לעשות. כפירש"י ד"ה חמצו דבלא קיבל אחריות אזיל לשיטתו דבאחריות לא מהני יחוד וכ"ד הרמב"ם ורי"ף דלא כרמב"ן ובע"ה דס"ל אפי' בקיבל אחריות מהני דס"ל כר"ת בתוס' שם ד"ה ייחד שלפי' בקבל אחריות אבל בלא אחריות לא בעינן מחיצה י' אלא מפנהו לכ"מ כדי שלא יכשל בו ועב"י: וא"י שהניח כו'. ודוקא כו'. גמרא שם המוצא כו' חמצו כו' ומשמע דהמוצא אפי' חמצו של א"י מדאמר אם של הקדש וע' רש"י ד"ה עושה:

ס"ג א"י. שם ת"ר א"י כו' וע' רש"י ד"ה אין זקוק כו': אבל אסור. כמ"ש בפ' כל הבשר: ואפי'. ע' מ"א וע' בפ"ד דע"ג נ"ט א' ולכן אע"פ שמהתחלת דברי הרשב"א מ' דוקא במכירין אבל לפי מה שאסר אפי' בהפסק מפה אין חילוק ולכן סתם בש"ע:

ס"ד ישראל שהפקיד. כמ"ש ל"א א' אבל א"י כו' ד"ה עובר ואף דהתוס' שם ב' ד"ה שקונה כתבו וכולה שמעתא כו' לא כתבו אלא אחמצו של א"י וכ"מ שם מדפריך ממתני' לרבא תנן א"י כו' ולא קאמר דמתני' בשקיבל אחריות להכי ברישא מותר ובסיפא אסור ואע"ג דחמצו של א"י יכול לאוקמי באחריות מ"מ מדרישא לאו מטעם אחריות צ"ל ג"כ בסיפא דלאו משום ה"ט הוא ושם כ"א א' ומוכרו לא"י פשיטא לאפוקי כו' וע"כ ל"פ ב"ה אלא במכירה. ר"ן. וא"ל א"כ אמאי אמרינן שם אי א"י קני משכון דאינו עובר כבר כ' בשבועות ד"ה הנ"ל דשאני התם דקני ליה ואדרבא משם מוכח דלשיטת הרא"ש דמחייב אפי' בש"ח מאי פריך תנן א"י נהי דא"י שומר שכר לא הוה דלא שייך ביה פרוטה דר"י מ"מ ש"ח הוא לכ"ע והר' יונה הביא ראיה לזה ממ"ש וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכ' הרא"ש ולא הבנתי ראייתו ונראה לי דה"ק דר"ש פליג על ת"ק ואמר קדשים שחייבין באחריותן היינו מבית האיש וע' ב"ק ע"ו א' ולא קי"ל כוותיה: עובר עליו. לכאורה ראיה ממתני' א"י שהלוה לישראל כו' ואוקמינן אף שהרהינו אצלו דוקא בדא"ל מעכשיו ואף שיש לדחות דמתני' מיירי בדלא קיבל אחריות דומיא דישראל שהלוה כמש"ש בתוס' מ"מ מדדחיק בגמ' ולא אוקמוה כה"ג ש"מ דעובר. אבל הרמב"ן בחומש פ' בא כ' דמפקיד אצל א"י אינו עובר עליו מד"ת כמ"ש במכילתא רק מד"ס אסור ולכן ייחד לו בית אפי' קיבל אחריות מותר כדברי ר"ת אע"ג דהוי כשלו כיון דייחד לו בית הוי כביתו של א"י ובכה"ג אפי' מדרבנן מותר וכ' שפשט המקרא מוכיח כן דאם תאמר שעובר בכ"מ ועל של א"י אינו עובר אף בביתו א"כ בבתיכם וגבולכם שכ' התורה ל"ל דהא אין חילוק בין ביתו לבתי אחרים ע"ש ומה שפירש הרא"ש המכילתא בהלוה על חמצו דבריו תמוהים דא"כ מאי קאמר יצא חמצו של א"י בבית ישראל כו' הא בכה"ג חייב לבער:

ברייתא וגמרא פסחים ה'

טור בשם בה"ג והרא"ש

שם בשם רמב"ם בפ"ד מהל' חמץ ומצה

שם בברייתא וגמרא

מימרא דרב שם ו'

ברייתא שם

הרשב"א בתשובה

טור בשם ר"י והרא"ש והרמב"ם.

כן מוכח מדבריו שהרי כת' בס"א שאם קבל עליו הנפקד אחריות דעובר עליו וחייב לבערו וכן פסק הב"ח ע"ש: