דין ברכת בדיקת חמץ - שולחן ערוך אורח חיים סימן תל״ב

יטול ידיו קודם הבדיקה (מהרי"ל ב"ח): על ביעור. משום דבדיק' תחלת ביעור הוא:

כ"ז שלא סיים. פירוש דאם סיים לא יברך עכשיו אלא יברך למחר בשעת שריפה דהא מברכין על ביעור חמץ ואף על פי שבטלו מ"מ חייב לשרפו מתקנת חכמים ועוד דהא אומר כל חמירא דלא חזיתיה אבל החמץ שראה לא ביטל וגם במהרי"ק שורש קע"ד כ' די"א שיברך לעולם בשעת שריפ' ומכ"ש כה"ג וע' בב"ח שבסוף דבריו צ"ע שכ' להרמב"ם א"צ לברך והרי הרמב"ם כ' כל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך ועמ"ש סס"י רי"ד ובי"ד סי' י"ט בש"כ:

ויזהר שלא כו'. ואם בדברים שאינן מענין הבדיקה שח צריך לחזור ולברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ו:

וטוב שלא כו'. ובזה א"צ לחזור ולברך:

יעמיד מב"ב. ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי' רפ"ב דקידושין ועמ"ש סי' תל"א וסי' ת"ע, ובגמ' משמע דיש מקומות שנהגו לשכור מי שיבדוק:

על סמך ברכה. די' שעושין מצוה א' ברכה א' לכולם עסי' ח' משמע דאם בע"ה אינו בודק רק מצוה לאח' לבדוק אותו אחר מברך וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק ול"ד למ"ש סי' תקפ"ה גבי שופר שהתוקע מברך דשאני התם שהשומ' שומע הברכ' ויוצא בברכתו אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה עליו וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמיל' שהמצו' על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך וע' בטור י"ד סי' רס"ה, ונוהגים להניח חמץ נוקש' במקום משומר (מט"מ מהרי"ל) ואם חסר לחמו עסי' תל"ד:

על ביעור חמץ. אע"ג דלא מבער מ"מ עכשיו מתחיל הביעור ע"י שבודק לבער ומבטל החמץ שאינו ידוע לו ממילא מבער גם עכשיו והוי מעין הביעור דמחר וכ' ב"י שאין לברך על בטול חמץ דהוי דבר שבלב ואין מברכין על המחשבה. ואין מברכין על הבדיקת חמץ כיון דאין זה סוף המצוה:

כל זמן שלא סיים בדיקתו. דכ"ז שלא סיים מקרי עדיין עובר לעשייתו ואם כבר סיים הבדיקה לא יברך אע"ג דעדיין הגמר של מצוה לפניו בביעור מ"מ לא שייך ברכה אם אינו עושה מעשה של מצוה: ונ"ל דבאם לא בירך עד גמר הבדיקה יברך בשעה ה' כשעוסק בשריפת חמץ דהא עושה מעשה בעיקר המצוה ולכאור' משמע איפכא בהרא"ש פ"ק דכתב וז"ל ומה שאין מברכין על ביעור בשעה ה' בשעה שמוציא החמץ מהבית והיא עיקר המצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו כו' ואומר אני דהוצאת חמץ קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דתשביתו היינו שריפה ולא צותה התור' שריפה אלא אח"ז איסורו דומי' דנותר אבל בעוד שהוא מותר באכיל' לא ישרפנו ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה עכ"ל זה פשוט דלא הקשה הרא"ש למה לא יברך שנית על מה שמקיים מצוה דאורייתא כי בראשונה לא בירך אלא בשעת מצוה דרבנן דכיון דכבר בירך על ביעור חמץ היאך יברך ברכה א' ב"פ במצוה א' אלא דהוקש' לו על עיקר תקנת חכמים שה"ל לתקן הברכה בשעת קיום מצוה דאורייתא ולא בשעת הבדיקה שהיא דרבנן לזה תי' דאז אין כאן דאורייתא כיון דעדיין היתר הוא אלא מדרבנן הוא בשביל חשש דאח"כ א"כ יש לו לברך על התחלה שהיא ג"כ דרבנן וא"כ מוכח כמ"ש דאם לא בירך על התחלה שהיא דרבנן יברך בשעה ה' שהוא ג"כ דרבנן כנלע"ד: הטור כתב בשם הרא"ש שא"צ לברך שהחיינו בשעת בדיקת חמץ דהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכי' אזמן דרגל והקשה רש"ל תימא דהא איסור חמץ קודם לרגל דמשעת זביחת הפסח אסור הוא שהרי הוא חול גמור ואסור מן התורה וא"כ למה לא יברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדם מצותו לרגל עכ"ל ולק"מ דאותו זמן האיסו' מתיחס להרגל דהא קריה רחמנא ראשון דהיינו ראשון של ז' ימי הרגל וע"כ יותר טוב לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו:

ויזהר שלא ידבר כו'. זהו מסקנת הרא"ש בטור וצריך ביאור במ"ש תחלה י"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה ויש מוסיפין שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה כו' וכ"ז איננו שוה לי וכו' וק' כיון שהוא עצמו מסכים אח"כ שיש ליזהר כן עד סוף הבדיקה א"כ היינו רישא דאותן י"א נמי הכי ס"ל כמ"ש וכן הקשה מהרש"ל ותירץ דבודאי ממ"ש שאין לדבר ולא חילק בין ברכה לתחלת הבדיק' ובין לאחר שהתחיל לבדוק אלמא דבחדא מחתא מחתינהו וזה ליתא שבין ברכה לתחילת הבדיקה הטעם משום הפסק ובבדיקה עצמו הטעם משום היסח הדעת וע"ז כ' וכל זה איננו שוה לי כו' עכ"ל וקשה דהא ודאי עכ"פ יש חילוק בין לא התחיל עדיין שאז צריך לחזור ולברך ובין התחיל ככר אף שיש ליזהר מ"מ א"צ לחזור ולברך אלמא לאו בחדא מחתא מחתינהו ונ"ל לתרץ הקושיא של רש"ל דבדברי הרא"ש במסקנא נזכר שם טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה כו' והיינו במה שאין לו צורך בה אפי' לצורך בדיקה אלא יש לו רשות לדבר ההכרחים אף שלא לצורך הבדיקה כיון שאין כאן משום הפסק אלא מצד שישים אל לבו לבדוק שפיר ודי בזה אם נזהר משיחה בטילה לגמרי אבל להי"א דלעיל יש איסור מצד הפסקה ע"כ לא נזכר שם שיחה בטילה אלא שאין לבודק לדבר משמע אפי' הכרחים לו רק שאינ' לצורך הבדיקה יש איסור כנ"ל ליישב דבריו אבל חלקי אמרה נפשי דנ"ל דברי הי"א נכונים ויש הפסק כשמדבר קודם גמר בדיקה ול"ד לסוכה וסעודה שמביא הרא"ש ראיה דיכול להפסיק באמצע דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק נקר' התחלה אצלו דהא אם לא בירך תחלה מברך עדיין בעת ההיא כמ"ש סי' זה ס"א ואע"פ שלענין אם שח א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל בענין מ"מ יש לו ליזהר בקיום המצוה שלא יפסיק בקיומה בכל ההכרח לו ולא סגי בלא"ה וכיוצא בזה כתבתי בסי' תקצ"ב לענין שלא לפסוק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד ע"ש וכן באמצע הבדיקה נראה דהוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן שודאי אסור להפסיק ביניהם לכ"ע:

ומיהו אם לא נתן כו'. וכן ראוי לנהוג לכתחלה דחיישי' שמא יניחנו במקום שלא ימצאנו הבודק וברכה לבטל' אין כאן דהברכ' קאי על מה שיבע' למחר בודאי אלא שמהיו' מתחיל ע"י הבדיק':

על ביעור. ואם בירך לבער יצא הסכמת אחרונים ועיין ט"ז בסימן קע"ז ס"ק ד' ויטול ידיו קוד' הברכה והוא רק משום נקיות. והא דאין מברכין שהחיינו על בדיקת החמץ. לפי שהבדיקה היא צורך הרגל סמכינן אזמן דרגל. (ורש"ל דחה טעם זה להיות מוי"ו ולמעלה חל האיסו'. וח"י בשם חמיו הגאון זכרונו לברכה תי' דעכ"פ אינו עובר בבל יראה עד הלילה ועיין ט"ז ס"ק ג') ועיין ט"ז ובח"י:

שלא סיים. ואם סיים יברך למחר בשעה שעוסק בשריפה ט"ז ומ"א. וח"י כתב דלאחר שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל וכ"פ הב"ח ע"ש. ובכנה"ג כתב דכה"ג יש לברך בלא שם ומלכות:

שלא ידבר. ודוק' דברים שאין צורך בדיקה ואם דבר קודם שהתחיל לבדוק חוזר ומברך. מ"א ח"י:

כל הבדיקה. ובזה א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה. מ"א ח"י:

מבני ביתו. וה"ה אחר שאינו מבני ביתו (והא דאין השליח ג"כ מברך עיין י"ד הלכות שחיטה ועיין א"ע סימן ל"ח וכשהבתים רחוקים לא מהני דמדמי להו הפר"ח למי שבירך אטלית קטן בביתו דמברך אטלית גדול בבה"כ) ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו:

סמך ברכה. ויענו אמן על ברכתו ואם אינם עומדין אצל ברכתו אין יכול לשלח אותם לבדוק. ח"י. ואם הבע"ה אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך מ"א. ולכתחלה יחזור אחר אנשים בני מצות ובדיעבד סגי בנשים ובעבדים [וקטנים] אבל לא בשפחה כנענית שלנו. ח"י:

ונוהגים. והנוהגים להניח יזהרו שלא יניחו אלא חמץ קשה שלא יפרך ובמקום המשומר מפני התינוקות והעכברים:

לא נתן. וכן ראוי לנהוג לכתחילה דחיישינן שמא יניחנו במקום שלא ימצאם הבודק. ט"ז. והאריז"ל כתב מנהג זה ויניח יו"ד פתיתים והוא ע"פ סוד גדול. גם הח"י מיישב ומקיים שלא לבטל מנהג של ישראל (וט"ז בשם תמים דעים כתב דמנהג נשים הוא ובמהרי"ו כתב טעם למנהג וכן ח"י נתן טעם לדבר ע"ש):

ס"א קודם. שם דכ"ע כו': על. שם: ואם התחיל כו'. כמ"ש בסוף פ"ז דברכות מי שאכל כו'. וע' רא"ש שם ול"ח ושם מדמי לברכת המצות שאמרו שם הלכך כו' דתניא טבל ועלה: כל זמן שלא כו'. אבל משסיים לא כמ"ש בברכות שם. ולא היא כו' דלא כהג"א סוף פרק קמא דברכות דבור המתחיל בדלא מטא כו' וכל היכא כו'. וכן הסכימו הפוסקים וטעמו של הג"א ממ"ש בברכות שם דאומרים יוצר או אחר ק"ש אבל לאו ראיה היא כמ"ש הרשב"א דברכות לאו אק"ש נתקנו: ויזהר. שם פ"ו מ' א' טול בריך כו' ועתוס' שם: וטוב. שם ספ"ז אין מסיחין כו' וע' תוס' שם אבל משום הפסק לא כמש"ש פ"ב בהלל ובמגילה כו' פוסק כו' ועמ"א:

ס"ב בברכה א'. כמ"ש בפ' כיסוי הדם פ"ו ב' שחט מאה חיות כו': ואם. תוספתא דברכות פ"ו עשרה שעושין מצוה אחת ברכה א' לכולם וע"ל סי' ח' ס"ה וסי"ב: ונוהגין כו' ומיהו כו'. ע' ד"מ ומחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכת' הרא"ש בפ"א דברכות בברכת הסוכה על השינה וע' תוס' שם ובפ"ד דסוכה. וראייה דא"צ מדאמרינן בפ"ק דפסחים יבדוק בתוך המועד וע"ל סי' תל"ה דיבדוק בברכה וע' פר"ח ועוד יש ראיה דא"צ מברכת המפיל:

מסקנא דגמרא פסחים ז':

טור בשם אביו הרא"ש וכן כתב הרשב"א בתשוב':

טור.

שם מתוס' דברכות: