דין היוצא חוץ לתחום - שולחן ערוך אורח חיים סימן ת״ה

מעמידת רגליו ולחוץ. כיוון למה שהקשה הראב"ד דהא קי"ל הבלעת תחומין מילתא היא בין שיצא לדבר מצוה בין שיצא באונס (כמ"ש סי' ת"ז ס"ב) וזה ג"כ אנוס הוא בריחוק אמה ואמאי לא יכנס הרי ד"א שלו מובלעי' בתוך התחום ותי' המ"מ דכיון שהוא מהלך ורוצה לילך נראה כבורר אל עבר פניו ודוחק עכ"ל ולכן נ"ל להקל בזה אם היה אונס וכ"ד כל הפוסקים דוק ותשכח אבל לדבר הרשות דכ"ע לאו מילתא וכן כתב המאור ועבב"ח סי' שצ"ו וכמדומה שלא ראה דברי הראב"ד שמשמע כפי' המ"מ וכ"מ מלשון הרמב"ם והע"ש נמשך אחר הב"ח גם דברי הכ"מ שם צ"ע עסג"ד:

מחיצה של כו'. משמע אפי' מחיצה יותר מאלפים מהלך את כולה וכמ"ש סי' ת"ג:

לילך שם. וכשמגיע תוך התחום שרי לילך לעיר בלא מחיצה עמ"ש ס"א:

לדעת אסור. שהרי אף במחיצה אסור לו יותר מד"א כמ"ש ס"ו:

נכנס לספינה. היינו בשבת דאם נכנס מבע"י לא קנה שביתה כלל אם היא למעלה מי' וצ"ל דנכנס לישב בה דאם נכנס ע"מ להפליג הוי כיוצא לדעת כמ"ש ס"ז ועס"ח א"נ מיירי שהיתה הספינה ב"ה למטה מי' וקנה שם שביתה והפליגה בשבת וחזרה לאחורי' דה"ל שלא לדעת כיון שנכנס בהיתר עסי' רמ"ח:

מוקפת חומה. משמע דאפי' בא בעיבורה של עיר לא מהני כמ"ש התו' והרא"ש דלא כמ"ש הש"ג בשם י"א ובמהרי"ל כתוב וז"ל ושם שני ראשי העיר בתוך המים כגון במגנצא ששני מגדלים במים והעיר ביניהם כקשת אם באה בין שני המגדלים מותר ליכנס עכ"ל משמע דס"ל דעיבורה של עיר כעיר וכן כ' האגודה וסיים ונהגו שלא לצאת מהספינה אלא ישאוהו עכו"ם להעיר או לשפת הים מקום שהיא גבוה י' ע"ש שי"א אם נכנס לנמל עומק המים הוי מחיצה כדאמרי' גבי מבוי עכ"ל:

הואיל ושבת וכו'. אבל אם בא לעיר אחרת אסור דלא שבת באויר מחיצות דכיון דנכנס בשבת לתוך הספינה הוה ליה כיוצא לדעת (הגהות אשירי וב"ז סי' ר"כ) והעולת שבת לא דק ונכנס בדוחקים ועיין סעיף ח' והוא הדין אם נתנוהו עכו"ם לספינה אחרת ומ"מ יכול ליכנס לספינה קטנה התלויה בה לפנות ולחזור לספינה גדולה כמ"ש סי' ת"ו (ראב"ן) ומשמע מדברי הג"א אם נכנס בהיתר כגון שקנה שביתה אתמול ה"ל כיצא שלא לדעת וכ"מ סס"י ת"ד:

מהלך את כולה. דלעולם עומד בתוך ד"א אחרים דלעולם ספינה נוטלתו מתחלת ד"א ונותנתו לד"א אחרים:

אינו מהלך בה. עסי' שע"ד ס"ב והע"ש לא ע"ש עמ"ש סימן שנ"ה סס"א:

ובראשו אין לו וכו'. פי' שהיא עמוקה באמצעיתה ובראשה היא משופעת והולכת כדרך ספינות קטנות אפ"ה הוי רה"י דמה שבראשו הוי כחורי רה"י שהם כרה"י כמ"ש סי' שמ"ה אבל אם נפרצו המחיצות שבראשו בעינן שלא יהא פרוץ מרובה על העומד ולא תהא פירצה יתירה על י' כמ"ש סי' שס"ב משמע דאם אין מחיצות י' לא הוי רה"י ולא אמרינן גוד אחית מחיצתא ועיין סימן שנ"ה וכ"מ בתוס' בשבת דף ק"א בד"ה וזרק וכו' וכ"מ בעירובין דף כ"ו וד' ל"ג ע"ב ברש"י:

חוקקין להשלים. דין זה צ"ע ונ"ל שכוון להא דאמרי' בעירובין שם וע"ש בפירש"י ותבין דמיירי בספינה קטנה שתלויה בספינה גדולה דמצטרפין ע"ש וצ"ע דהא לא קיימא לן כר"מ סי' שמ"ה ס"י וסי' שס"ב ואפשר שר"ל שאין לו מחיצות י' עובי הנסרים מצטרפים כמ"ש סימן שע"ב ס"ו:

לעירו. הואיל ושבת באויר מחיצות אבל בעיר אחרת אין לו אלא ד"א אפי' נתנוהו עכו"ם לשם כיון שיצא לדעת עס"ו וס"ז וכ"כ הרא"ש והע"ש נמשך אחר טעותו מ"ש ס"ז ושנה בה כאן וגרס לעיר ולא דק:

כד' אמות. ומ"מ אסור לצאת חוצה לה דהפסיד תחומו כיון שיצא לדעת:

אנוסים הם. וגם הם במקומן ול"ד למבשל בשבת במזיד דאסו' דהתם אסורא דאוריית' הוא, תו', וצ"ע דהא המטביל כליו והמעשר דאסורא דרבנן נינהו וקנסינן כדאיתא פ"ב דתרומות וצ"ל דדוקא בדאית ליה פרי אחריני וכדאיתא פ"ב דביצה כ"כ הרא"ש והכא מיירי בדל"ל פירי אחריני:

מותרים לאכלם. אם יש אדם שעירב לאותו צד או שיש עיר אחרת סמוכ' לשם (רש"י) עסי' תקט"ו:

אפי' מי שלא הוציאם. כיון שנעשה האיסור ע"י ישראל משא"כ ע"י עכו"ם כמ"ש סי' שכ"ה ס"ח וערסי' שי"ח וסי' רי"ח:

מהלך את כולה. דכיון שהוא מוקף מחיצות חשיב כולו כד"א אבל אם יצא חוץ לתחומו לדעת כן אז לא אמרינן דכל העיר חשוב לו כד"א כיון שלא שבת באויר אותה מחיצות וביאתו לשם היא באיסור כ"ה דעת הרמב"ם פכ"ז מה"ש וכ' המ"מ שם דרשב"א חולק ע"ז דאפי' בלדעת אמרי' כל העיר כד"א ופסק כרמב"ם:

אם היא מהלכת כו'. דבכל קפיצה וקפיצה היא יותר מד"א נמצא שאין לה תורת ד"א כלל שלא עמדה הספינ' ד"א פסיעה א' הלכך לא קנו לו ד"א:

המוקפת מחיצות כו'. לעיל ס"ס ת"א כתבתי דנ"ל דהוא הדין למבוי שיש בו עירוב צ"ה:

ואפי' יצא לדעת וחוזר לדעת. כצ"ל:

אם הוא י"ט. פי' שאז מותר להוציא מרשו' לרשו' משא"כ בשב' שאין היתר אלא במקומ':

ואסור לטלטלם חוץ לארבע. בטור כתוב אם הוציאן בשוגג מותרים במזיד אסור לטלטלם חוץ לד' אמותיו וכתב ב"י דודאי אפי' הוציאן בשוגג אין להם אלא ד"א והטור דנקט במזיד היינו משום איסור אכילה ול"נ לפרש דברי הטור דמיירי בעיר המוקפ' ובזה ס"ל כרמב"ם דסעיף ו' שזכרנו שם דביוצא לדעת ונכנס לדיר וסהר דלא אמרינן כל העיר כד"א אלא דוקא ביצא באונס ה"נ דכוותיה דאם בשוגג נחשב לו כל העיר כד"א אבל במזיד לא נחשב לו כן וע"כ נקט הטו' חוץ לד' אמותיו בוי"ו להורות אפי' אם הוא ברה"י או בעיר המוקפת אין לו אלא ד"א ולרש"ל ראיתי בפ' א"צ סי' ט' שהביא דברי הטור אלו במ"ש ואסור לטלטל חוץ לד"א וכ' ע"ז פי' בעיר שאין מוקפת חומה כו' ולעד"נ כמ"ש דאפילו במוקפת חומה קאמר דאסור כיון שאין כאן אונס וכמ"ש בההיא דבסמוך: שוב ראיתי להעתיק דברי רש"ל שם ומה שנראה לי בזה ז"ל שם כתב הרי"ף והרא"ש וז"ל הא דאמרי' אם יש מאותו מין במחובר אסור לא מבעיא באכילה דאסור אלא אפי' לטלטל נמי אסור דלא חזי לאכילה וכמוקצ' דמי אבל הבא מחוץ לתחום אע"ג דאסור באכילה מותר לטלטל כיון דמותר לישראל אחר ע"כ כו' והטור כ' בסתמא סוף סי' ת"ה היכא שהוציא הישראל פירות חוץ למקומן במזיד שאסורים באכילה לכל ואסורין לטלטל חוץ לד"א הא בתוך ד"א שרי וחוץ לכבודו לא נחית לדקדק הלא אביו הרא"ש תפס דברי הרי"ף שכל שאסור באכילה מכח איסור היום אסור לכל נמי לטלטל ולכאורה כך נראה להורות כי מי הוא שיכול להקל כנגדם בלי ראייה אכן כשירדתי לדקדק בריש שמעתא דא"צ אומר אני דליתא לסברת הרי"ף ואף שהרא"ש הסכים עמו כי תורה היא וללמוד אני צריך מדמסקי' שם במתני' דעכו"ם שהביא דגים לר"ג דאמר מותרים הם ומסיק שם דלא שרי ר"ג אלא לקבל דהיינו בטלטול אבל באכיל' מודה דאסור דספק ניצוד היום ואמאי לא אסר נמי לטלטל מטעם דאסור באכיל' ומה בכך שספק הוא ס"ס מאחר שאסור באכילה מוקצה הוא ואסור לטלטל ועוד דפריך אח"כ מברייתא דקתני עכו"ם שהביא דורון לישראל דגים לחים ופירות ב"י מותרין אא"ב מותרין לקבל שפיר אא"א לאכילה פירות ב"י מי שרי באכילה אלמא דס"ל דאפי' ב"י דאסורים באכילה שרי בטלטול ואיך ס"ד דמקשן דמותרים לקבל ואמאי לא אסירי משום מוקצ' ואף לפי המסקנא שהשיב לו ולטעמיך פירות ב"י מי שרי בטלטול משמע דכולי עלמא ידעי דפירות בני יומן אסורין והיינו משום מוקצה דמחובר כמו שפירש רש"י דאי כסברתו הל"ל ולטעמיך מאחר דאסורי באכילה בטילטול מי שרי דהא מוקצה הוא אלא ודאי ליתא להאי סברא ודברי רש"י נכונים ועיקר והשתא נמצא מ"ש הטור שאסורין לטלטל חוץ לד"א הא תוך ד' אמות שרי הוא הנכון ואליבא דרש"י וכ"ד האחרונים עכ"ל ואשתומם על זה דבא לדחות דברי הרי"ף והרא"ש בתלמוד ערוך בסוגיא שהם עוסקים וחליל' לייחס זה אפי' לקטן מהמחברי' כ"ש לגדולי ישראל שהאמת אתם כאשר אבאר וממקום שבא עליהם רש"ל משם ראיית' אי' שם בא"צ בסוגיא משנה מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהם בי"ט אלא א"כ יודע שניצודו מעי"ט ומעשה בעכו"ם א' שהביא דגים לר"ג ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו מעשה לסתור חסורי מחסר' וה"ק ספק מוכן אסור ור"ג מתיר ומעשה נמי כו' ואמרי' בגמ' מותרין הם אמר רב מותרין לקבל פירש"י בטלטול דכולי האי לא אחמור רבנן בספק מוכן לאסרו בטלטול אבל באכילה לא שרינהו ר"ג ולוי אמר מותרים באכילה מיתיבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אפי' דגים המפולמין פי' לחים ופירות בני יומן מותרין בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר אלא למ"ד מותרין באכילה פרי ב"י מי שרי באכילה ולטעמיך פרי ב"י מי שרי בטלטול אלא בכוורי דאדימי ופירי דכבשא פירש התוס' דאז יש ספק מאימת נינהו דלא כפירש"י והנה פירש הרי"ף והרא"ש דרב דאמר מותרים שאמר ר"ג היינו לקבל ודאי לא פסק הלכה כר"ג אלא לפרש מילתיה דר"ג וכמ"ש גם רש"י ומדר"ג נשמע לת"ק דפליג על ר"ג ואסר דרב ס"ל דר"ג ס"ל בספק מוכן לא החמירו לאסור בטלטול אלא באכילה ממילא ת"ק דאוסר אוסר אפי' בטלטול וללוי מותר לר"ג אפילו באכילה ממילא לת"ק אוסר באכילה דוקא ופרכינן מההוא דפירי דמותר בשלמא למ"ד בטלטול שפיר נראה דה"ק דאפי' במחובר ודאי אין כאן מוקצה דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקין וזה מחובר עדיף מגרוגרות וצמוקין דאפשר דדעתי' עלוי' מאתמול שיהי' נתלש ע"י עכו"ם וכן במחוסר צידה ואעפ"י שלפי האמת הוא מחובר כמו גרוגרו' וצמוקין מ"מ המקשן לא ס"ל כן ומ"ה קשה על מ"ד מותרין באכילה וע"ז אמר ולטעמיך מי שרי בטלטול דאיהו ס"ל כמו שהוא האמת דמחובר הוה כגרוגרת וצמוקין ואסור וע"ז משני דמיירי דיש ספק אימת נתלש או ניצוד ובזה ר"ג מתיר אפי' באכילה ללוי ולרב רק בטלטול ממילא לת"ק דקי"ל כוותיה אסור אפי' בטלטול ואע"ג דאין כאן מוקצה כיון דספק הוא מ"מ מדאסור בספק באכילה היום מקצה ליה מאתמול דעתיה מזה וזה עצמו הטעם שפסקו רי"ף ורא"ש דבמחובר אפי' בספק אסור אפי' בטלטול והטור שפסק כאן בפירות שיצאו בשבת ולא הוחזרו מותרים בטלטול תוך ד"א אפי' במזיד שהרי אין כאן מוקצה שהרי ב"ה היו תוך התחום והא דאסור באכילה משום קנסא דקעביד איסורא במזיד כנ"ל כ"ז ברור ורש"ל אגב חורפיה לא עיין שפיר בזה:

אחת. עיין מ"א שהעלה מאחר דד"א שלו מובלעים בתוך התחום ולכן נ"ל להקל בזה אם היה אונס דקי"ל הבלעת תחומין מילתא היא. אבל לדבר הרשות דכ"ע לאו מילתא ע"ש:

ארבע. עמ"ש בסי' ת"ט ס"ה:

לילך. וכשמגיע תוך התחום שרי לילך לעיר בלא מחיצה עיין מ"ש ס"א. מ"א:

ויצאה. עיין סי' רמ"ח ס"ו:

מוקפת. ואם בא לעיבורה של עיר הוי כעיר מהרי"ל וסיים שם ונהגו שלא לצאת מהספינה אלא ישאוהו עכו"ם להעיר או לשפת הים מקום שהוא גבוה יו"ד עיין מ"א:

לעירו. הואיל ושבת באויר מחיצות אבל לעיר אחרת אפי' נתנוהו עכו"ם אין לו אלא ד' אמות כיון שיצא לדעת עיין ס"ו וס"ז. מ"א:

כארבע. ומכל מקום אסור לצאת חוצה לה דהפסיד תחומו כיון שיצא לדעת:

לאכלם. אם יש אדם שעירב לאותו צד או שיש עיר אחרת סמוכה לשם רש"י עיין ססי' תקט"ו:

חוץ. אפילו הם בעיר מוקף חומה ט"ז עיין שם שהאריך:

ס"א מי שיצא. כת"ק והא דאמרינן מ"ד א' דר"נ פ' כר"א ההיא באונס וכמש"ש מ"ה א' ומדר"א קמותבת למר אלמא אין הלכה כר"א ובמלחמת כת' דהך סוגיא מ"ד א' אידחיא ליה מקמי האי סוגיא מ"ד א' ודבר רז"ה נכונים: מעמידת. ערש"י שם ד"ה מי שיצא. במזיד ומדעת כו'. כיון למש"ש שם מ"ה א' א"ל אין דשמיע כו' וה"ה לאונס כמ"ש מ"א ב' וכ"כ הראב"ד אבל הרמב"ם מפרש אפי' באונס יצא לכך כת' מעמידת כו' שפסק כר"י שאמר אם בירר כו' שם מ"ה א' וזה כיון שהתחיל באמ' כבר בירר כו': להיות כבני. אבל לעיר מותר לכנס כמש"ל סי שצ"ז ס"א וערש"י שם ד"ה ולמודד כו' ובזה מתורץ מה שהקשה המ"מ על הרמב"ם שם:

ס"ד אבל אם. כמ"ש ס"ה אבל כו' ובס"ו אבל כו' ובסי' ת"ו ואם יצא כו':

ס"ה או שאר. מהא דאמרי' שם עייל לתחומא כו' וע' רש"י שם ד"ה עייל כו' ובתזר לדעת לא מהני כנ"ל וכמ"ש למטה אבל כו' ושם מ"ט אנוסים הן כו': או ששגג. מהנ"ל ס"ד בעובדא דר' חנילאי. וכ"ז הוצרך לאשמועינן משום סיפא החזירוהו: אבל. גמ' שם: וכן אם. כנ"ל בסי' ד' דספינה שלא לדעת וכמש"ש ת"ש מעשה כו' במהלכת ברקק ואפ"ה לר"ג מהלך את כולה ולר"ג ע"כ אין טעמו משום דשבת כנ"ל בס"ס ת"ד ע"ש כמ"ש שם:

ס"ו מוקפת. רש"י שם: לדירה. תוס' מ"ז ב' וכנ"ל: אבל אם כו'. מדתנן הוליכוהו ונתנוהו וכמו שדקדקו בגמרא הוציאוהו החזירוהו. רמב"ם ורמב"ן ור"ן והג"א ס"ס ב' ד"ה וכן פסק כו' וס"ג ד"ה ואם עבר כו' וכ' ב"י שכ"ד רשב"ם בתוס' מ"ג א' בד"ה הלכה כו' ועוד כו' אך כו' ואין ראיה די"ל דהרשב"ם ס"ל כדעת ר"ח הביאו הג"א שפ' כשמואל וכרבה דוקא בשבת כו' אבל צ"ע דהא במהלכת ל"פ וכן לפי' ב"י וכן תי' במלחמות על מה שהקשה הרז"ה על הרי"ף כיון שפסק כרב למה הזכיר הא דרבה ור"ז ותי' הרמב"ן דנ"מ לקופץ מספינה לספינה דהוי לדעת דאין לו אלא ד"א כשיטתם כנ"ל מ"מ מהלך את כולו במהלכת מטעמא דר"ז כו' וכ' ב"י אבל תוס' פליגי ע"ז שם שכ' ומה שפי' רשב"ם כו' וכן הרא"ש שם ומרדכי וסה"ת וכ"כ תוס' בהדיא כ"ט א' סד"ה והושיבו וכ"ד הרשב"א והקשה דלדידהו מאי פריך פשיטא דלמא הא קמ"ל דאף כה"ג א"ל אלא ד"א וכמ"ש הרא"ש וש"פ בס"ח וע' במ"מ שתי' קושיית הרשב"א ודבריו דחוקים ע"ש:

ס"ז הואיל ושבת. ל"ד ור"ל והואיל והיה באויר כו' ונקט ושבת לרבותא דסיפא וכמ"ש בהג"א שם ד"ה אי אפשר. ואם נפחתי כו'. ומ"א תירץ דמיירי בנכנס בשבת דה"ל כיצא לדעת ואפ"ה כיון ששבת. ולכאורה כן מ' בגמ' דכ"ע מיהת הלכה כו' ואע"פ שבדיר וסהר לא מהני האונס אבל לשון ש"ע לא משמע כן ולא ה"ל לשבוק דינא דמתני' וגמ' שם וע' הג"א שם ד"ה ר"י וד"ה ואם עבר ותוס' שם ד"ה הלכה ועוד פסק רשב"ם כו' ומה שפי' רשב"ם כו' ור"י ס"ל דהוי כיצא שלא לדעת כמ"ש רשב"ם שם דספינה ממילא אזלא כו': ואם נפחתו. שם מ"ב ב' ומ"ג א' וקי"ל כרבה וכמ"ש למט' ואע"ג דאין נ"מ דקי"ל כרב נ"מ בכה"ג וכמש"ש צ"א ב' ושם משמע דקי"ל כרבה: ואם. ובראשו. שבת ז' ב' ואם חקק בו כו': דאמרינן. כר"מ ואע"ג דלא קי"ל כוותיה בדרבנן קי"ל כוותיה דים כרמלית הוא כמ"ש בפ' הזורק וראיה מדר' ס"ל כותיה בעירובין ל"ג ואע"ג דלא קי"ל כותיה דר' בהא שסובר כר"י היינו משום דמתני' דלא כוותיה נתנו בקנה כו' וטעמא דר' דס"ל כר"מ משום דבדרבנן הוא וע"ש תוס' ד"ה וכלכלה כו' ובזה אין צריך לפי' ולא לפירוש רש"י דברשויות דאורייתא לא סבר רבי כוותיה אבל צ"ע דל"ל לכל זה הא קי"ל שם צ"ג ב' גידוד חמשה כו' ואפשר דסבר דהטעם בגידוד משום דחוקקין ולזה נתכוין מ"א ס"ק י"א ואפשר שר"ל כו' אבל אין נראה חדא דא"כ ס"ל כר"מ ועוד דאפי' ר"ח מודה בכה"ג וכמ"ש תוס' בשבת ז' ב' ד"ה והלכה כו' דכשאין במקום א' עשרה לא אמרי' חוקקין וכן צ"ע מ"ש כאן דאמרי' חוקקין כו' ומ"מ הדין אמת מהא דגידוד הנ"ל וא"צ לחוקקין:

ס"ח לעירו. עמ"א וכ"ה ברא"ש ומרדכי: המוקפת. כנ"ל: כולה כד"א. ואפי'. מדפריך שם הא נמי תנינא החזירוהו כו' ודלמא קמ"ל דאפי' בכה"ג אין לו אלא ד"א וא"ל א"כ ברישא דפריך פשיטא השתא כו' ודלמא קמ"ל כה"ג והרמב"ם וש"ע פ' לעיל ס"ד אבל אם יצא כו' וכמו שהקשה הרשב"א שם י"ל כתירוץ השני של מ"מ שם דלשמואל פריך שפיר דהוא פ' כר"ג בספינה אבל לא בדיר וסהר וא"כ אפי' בשלא לדעת אין לו אלא ד"א ופריך שפיר אבל בסיפא דגם שמואל מודה כמש"ש דכ"ע מיהת כו' מ"ט הואיל ושבת באויר כו':

ס"ט שכל העיר כו' ואם היא כו'. רש"י שם: ואפי' לאותו. תוס' שם ד"ה לא הפסידו כו' ולמדו כן ממשמעות הגמ' לא הפסידו: אפי' מי שלא. תוס' שם ד"ה במזי ד כו' מדקאמר סתם לא יאכלו וכמ"ש במבשל סתם לא יאכל אין חילוק רק במקום שחילק שם בפירוש: ויש מתירים. כמו ע"י א"י שם מ' א' ומ"ז ב' ופ"ג די"ט כ"ד א':

סי' תו ס"א כיון שנכנס ברשות. והוא אונס והוי כמי שהחזירוהו נכרים וכמ"ש בסימן ת"ה ס"ה. רש"י שם: ויתרחק כו' ואם נתרחק. דזהו ג"כ בכלל מ"ש גדול כבוד: ואם יצא. כנ"ל בסי' ת"ה ס"ח יצא לדעת והחזירוהו כו': וי"א דוקא. דבקטנים ליכא כבוד הבריות כמ"ש בבכורות מ"ד ב' משתינין מים כו'. וס' ראשונה ס"ל כמ"ש במרדכי דהאבעי' הוא משום כבוד תורה וסברא האחרונה לא ס"ל ועוד דנבלעין מהר וע' רא"ש ועל ס' ראשונה נ"ע דאין לשון כבוד הבריות משמע כן:

משנה עירובין נ"ב וכת"ק וכ"פ רמב"ם בפרק כ"ו

שם בגמ' וכלישנא בתרא

משנה שם נ"ב

שם בגמרא מ"ג בעובדא דנחמי'

שם מ"ד

ממשמעות הגמ' שם וכ"פ הרא"ש שם

(וע"ל סי' שס"ב סעיף ה')

משנה שם מ"ח וכפירוש רש"י שם

שם בגמרא מדיוקא דמתני'

שם במשנה כרש"בג וכדפסק רב שם בגמרא מ"ב תוס' והרא"ש כהרמב"ם בפכ"ז מהלכות שבת

שם מ"א מדיוקא דמתניתין

שם במשנה כר"ג

הגהות אשירי שם

שם בגמרא מ"א מדיוקא דמתניתין

הרא"ש והמרדכי שם בשם ר"מ מסוגית הגמרא

שם בגמרא מ"א

הגהת אשירי בשם התוס'

ברייתא שם ובגמרא וכתנא קמא

הרא"ש שם

מרדכי בשם הר"מ