דיני מבוי ולחי - שולחן ערוך אורח חיים סימן שס״ג

אין בפרצה ד"ט. אפשר דמיירי שהחצר רחב באמצעי ובקצה הוא קצר שאין במילואו רוחב ד"ט אבל אם כל החצר פחות מד"ט אין צריך תיקון כמ"ש סכ"ח:

כל שהוא. אפי' פחות מאצבע (ב"י ב"ח):

קשר שם אדם. וצ"ע דבסי' שס"ב ס"ה אי' דבאדם א"צ שיהיה קשור וצ"ל דמיירי שלא הודיעו שהעמידו לשם לחי א"כ בודאי ילך לו שלא יעמוד שם כל היום לכן בעי' קשור:

לא מצי קאי. ואפי' אין הרוח מפילו אלא מנידו כמ"ש רסי' שס"ב: מ"כ מעשה שחל י"ט ביום ה"ו ונפסד העירוב יום ה' והתיר מהרי"ק משום דגם בי"ט צריך לערב לדברים שאין בהם צורך כלל לי"ט דאמרי' מתוך שהותרה לי"ט כו' עכ"ל ול"נ דאין לסמוך ע"ז ל"מ אם חלו ב' י"ט יום ה' יום ו' א"כ יום א' חול ולא שייך לומר הואיל והותר' הותר' אלא אפי' י"ט הראשון ביום ו' אפ"ה אסו' דשמא י"ט ושבת ב' קדושות הן כמ"ש סי' תי"ו ס"ב עמ"ש סי' שס"ה ס"ז:

רחוק מן הכותל. דאתי אויר' דהאי גיסא ומבטל לי' (הרר"י) לכן אם הלחי רחב מג' שרי הואיל והעומד מרובה על הפרוץ (ש"ג ריא"ז) עסי' שס"ב ס"ט אבל דעת התו' דאפ"ה אסור עסי' ל"ד:

אפי' שברי'. אבנים היוצאים מן הגדר זו למעלה מזו פחות מג' הוי לחי (גמ' ד' ט"ו):

מעצי אשירה. ולא אמרי' כתותי מכת' שיעוריה כמ"ש סט"ז דהא לחי נמי בעי שיעור גובה ורחב משהו דכיון דלא בעי אלא שיעו' זוטא לא החמירו חכמים (תו' ד' פ') וע"ש עוד תי' ועיין במ"מ וסימן שע"ב סט"ו:

אפי' לא עשאו. דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאלי' כשר':

כאלו סמכו עליו. אף על פי שלא סמכו עליו בפי' (הג"א) משמע דאם בפי' לא סמכו עליו כגון שלא טלטלו בשבת שעבר' ע"י לחי זו לא הוי לחי וכ"מ ברשב"א שהביא הרב"י:

ד"א. דד"א הוי שיעור מבוי וליכא הכיר' אף על גב דלחי משום מחיצ' מ"מ הכירא קצת בעי' אבל אם המבוי רחב ח' אמות ניתר בעומד כפרוץ:

העמידו. אבל סמכו עליו לא מהני דלא כהרב"י וכ"כ בט"א בשם גדול א':

לחי המושך. כתו' בהג"ה מבוי שרצפו בלחיי' פחות פחות מג' והוי משך רצפו ד"א באורך המבוי צריך לחי אחר להתי' המבוי כולו עכ"ל ומ"מ אם נרא' מבחוץ ושוה מבפנים או איפכא נידון משום לחי ע' בגמ' וברש"י:

עם חודו. דהא הצד השני קצר מזה ועמ"ש ס"ל וסי' שס"ה ס"ד ובגמרא מיירי שצדו השני ג"כ ארוך כנל"ל קושי' הע"ש:

ואסור להשתמש. אפי' הועמד לשם לחי (תו'):

מע"ש פסולה. דקורה משום היכר וכשלא עשא' לשם כך לא הוי היכר:

כדי לקבל אריח. ואם המבוי רחבה י' אמות צריך לקבל י"ח אריחים דהוא ט' אמות דבט' אמות וב' משהויין סגי אורך הקור' ומב' קצותיו אמרי' לבוד כמ"ש סכ"א וכ"ה:

ואינה נוגעת. ואפי' מרוחק' משני הכותלי' אמרי' לבוד:

בתוך טפח. ואפי' הם יחד ד"ט אם האויר שביניהם יותר מטפח לא מהני דעכ"פ אין ראוי להניח אריח עליהם משא"כ בסי"ז דראוי' רק שאינם חזקים כנ"ל דלא כע"ש:

ויש פוסלין. דס"ל כהי"א בסכ"ב:

ונמשכ' קצת וכו'. כלומר שהיא נמשכת למט' קצת יותר מי' ממקום שמתחלת וא"כ ה"א דהיא מחיצה ופסול' משום קורה ומשום מחיצה נמי לא דהא מחיצ' תלוי' היא דהא הוא גבוה י"ט מהקרקע קמ"ל דכשיר' עב"י ב"ח:

כשר' שאנו כו'. דאמרינן חבוט ולבוד אף על גב דבקור' טפח אפי' גבוה יותר מג' אמרי' חבוט שאני הכא דבעי' קורה ע"ג מבוי (תו'):

מרווחי'. שיעור המרווח יותר על מצומצמות הוא חצי אצבע לאמה (מ"מ ספי"ו):

אלא בצ"ה. והרמב"ם כ' דפחות מד"א דינה כחצר ואפשר דל"ד נקט צ"ה:

בבנין רחב. וה"ה עפר וצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור:

שני חצירות כו'. דכל שאין רבו דיורין בו משתמשין בו בהצנע וצריך מחיצ' יותר (ב"י רשב"א) וא"כ הוה אפשר להקל במבואו' שלנו כיון דיש בהן ריבוי דיורין ואפשר דלא פלוג במבוי:

ויש חולקין. דכיון דיכולין לערב יחד דרך הפתחים נחשבו כחצר א' וה"ה בבתי' הפתוחות זו לזו:

דין חצירות. כיון דרוב עיירות מוקפות חומה בישב ולבסוף הוקף יש להעיר דין חצר וצריך לתקן המבואו' (שבין יהודי' לעכו"ם) כדין הבא לחלוק חצר א' לג' וד' רשויות אם היו בחצר שבילים קטנים בין בית לבית שצריך לתקן צ"ה או ב' פסין ב' משהוי' כדאיתא בהג"מ בשם מהר"מ עכ"ל ת"ה וא"כ אם אין המבוי רחב י' אמו' די בב' פסין משהוי' וכ"כ מהרי"ו בדיני' סי' י"ח וז"ל בהג"מ פי' מהר"מ דמבואות שלנו א"צ אלא ב' לחיים דלא הוו אלא סילוק דיורין וא"צ צ"ה מ"מ נרא' דמבואו' שלנו לא הוי תורתם כמפולש להצריכ' צ"ה בעקמומית' כדין מבוי עקום דהתם איירי במפולש לר"ה עכ"ל ופשוט דאיירי במוקף החומה שהרי כ' שאינו אלא סילוק דיורין אבל בערי הפרזי צריך צ"ה כמ"ש רסי' שס"ד בפתוחי' לכרמלי' ע"ש ס"ג דאף בעקמומיתו צריך תיקון דאין חילוק בין ר"ה לכרמלית וכ"ה בב"י שם בשם תשו' הר"ן וכ"פ המ"ב סי' צ"ב אלא שנט' דברי מהרי"ו לדעת אחר' ע"ש וצ"ע שלא ראיתי נוהגין כן ולכן נ"ל דכיון דסתם רמ"א וכ' כל מבואות שלנו יש להם דין חצירות משמע ואפי' אין מוקף חומה כיון שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו יש בהם דין חצר ובחצר אין חילוק בין עקום לשוה אין צריך אלא תיקון א' בראשו ומ"מ לענין זה שם מבוי עליהם דאם אין לו חומה בעי' צ"ה כיון דקרובים לר"ה כמ"ש הסמ"ק אבל דאין עקמומיתו קרוב לר"ה אין צריך תיקון עסכ"ז בהג"ה ועסי' שס"ד דמצד השני סגי בלחי ועסל"א: ומהרי"ל בתשוב' סי' קס"ו כ' דהעיירות שלנו שהעכו"ם דרין בתוכו יש להם דין כרמלית ואפי' כלים ששבתו בתוכו אסור לטלטלם חוץ לד"א וכו' ולכן צריך ב' פסין או צ"ה וכו' ע"ש וכ"כ בדרשותיו אבל אנו אין לנו אלא דברי הש"ע שכ' ססי' שנ"ז וססי' שס"ה דיש להם דין חצירות ואם נפרצו פרצות בחומ' עסי' שס"ה ס"ג ועסי' שע"ב:

ב' קנים. על הארץ אבל כותלי המבוי אין נחשבין במקום הקנים דאלת"ה למה הצריכו קורה רחבה טפח הלא בכל שהוא איכא צ"ה אלא ע"כ צריך להעמיד קנים וי"ל מ"ש דבסוכ' דיו שיתן קנה על הכותלים וא"צ קנה מכאן כמ"ש סי' תר"ל ס"ג ואפשר דש"ה דחומרא בעלמא היא לעשו' צ"ה ונ"ל דאי איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה דלא גרע מלחי בסי"א:

שאין ברחבו כו'. כלומ' שאין פתחו רחב ג' אף על פי שתוכו רחב הרבה:

מבוי שצידו כו'. משמע כאן דים נחשב למחיצ' וצ"ע דכת' התו' ד' כ"ב ע"ב ותימא דא"י תעשה רה"י שהרי' וגבעות מקיפין אות' ובבל תעש' רה"י דמקיף לה נהר דיגלת וי"א דמחיצ' שאינה עשוי' בידי אדם לא חשיב מחצי' ואתי רבים ומבטלי מחיצתן עכ"ל עמ"ש ססי' זה וצ"ל דהכא מיירי במקום שאין הספינו' עובר' שם לנמל דשם הוי הים מחיצ' וה"ה שאר מימו' שאין הספינות עוברות שם הם עצמן מחיצה כמ"ש סי' שנ"ו וכ"ה בגמ' ד' כ"ד ע"ב ובתו' אין עושין כו' דהנהר בעצמו הוי מחיצה וכ"כ בערוך ערך אוזל ולפי מ"ש ססי' שמ"ה דוקא כששפת הנהר עמוק י' וכ"כ רש"י והריב"ש כאן אבל אם שפת הנהר משופע והולך אם כשהולך השפוע ד"א עדיין אינו גובה י' אינו מחיצה וכמ"ש ססי' זה:

יעלה הים שרטון. שכן דרך הים שמתקצר ונעשה קרקע ברוחב פרס' ובטלי המחיצות ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא (רש"י) ובמ"מ משמע דאע"פ שיתקצר הים מ"מ נשאר מדרון בעומק י' והוי מחיצה אלא שהחששא היא שמא יטלטלו מן המבוי למקום שנתייבש הים שהוא כרמלית אפי' מוקף במחיצת הים לפי שלא הוקף לדירה כמ"ש סי' שס"ה ס"ג אבל כשהים קיים ליכא חששא שאין הים בת טלטול עם המבוי עכ"ל וא"כ לדידי' בעי' מחיצות גמורות בצד הים ולא מהני צ"ה או לחי או קורה כמו שעשה אמימ' שפסק לסורא ברשתו' והטור ס"ל כדע' רש"י וא"כ סגי בתיקון שאר מבוי ומשמע מל' רש"י והרא"ש והטור דבשאר נהרות לא חיישי' שמא יעלה שרטון וכ"מ בתו' ד' כ"ד ע"ש, ודע דעכ"פ בעי' שיהא הנהר סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הוא רחוק מהבתים י' אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ וכ"ה בתו' ד' כ"ד בד"ה ליעבד צ"ה כו' ובד"ה ליעבד לחי כו' ע"ש: וקושטינטינא אף ע"פ שפרוצ' לים בכמה מקומות יותר מי' כסתום דמי (רי"ט ח"א צ"ד וכ"ה שצ"ב) עמ"ש סי' ת"ה ס"ו ובריב"ש סי' ת"ה כתב מבוי המפולש לכרמלית צריך צ"ה וההיא דצדו א' ים לא היה מפולש בב' ראשיו כי היה לו ג' מחיצו' אלא שבשני צדדין היה פרוץ קצת בצד א' לים ובצד א' לאשפה ושפת הים עמוק' י' וכו' עכ"ל אבל משמעות הפוסקים משמע דאפי' מפולש לגמרי לים שרי וע"ל רסי' שס"ד וא"כ בנהרו' שלנו שדרכן להתייבש בקיץ הרב' יש לאסו' עמ"ש סי' שס"ה סס"ג וז"ל הירו' די"ח ע"ד מבואו' המפולשין לים כמפולשין לבקע' והדין שקק' דר"ח לא צריך צ"ה שהוא כמתלקט י' מתוך ג': דע דאם נקרשין בימות הגשמי' בטל' המחיצה ואסור לטלטל:

שצדו א' ארוך. ואפי' לחיי' לא מהני נגד הארוך כ"מ בב"י וכ"כ ר"ל חביב סי' ס"ו וב"ח כ' דמהני לחיים:

ולא עשו. דכיון שלא עשו ואין יכול לטלטל במבוי לא אסרי על הפנימית:

ב' פסין. דאפי' חצר א' יכולין לחלק בכה"ג (הרא"ש) ועמ"ש סכ"ו ועיר המוקפ' חומה בדלתות ראויו' לנעול זולת בפתח א' שאין דלתות שפתח ההוא לא גרע מלחי או קורה וכל העיר כמבוי אחד שיש לחי בראשו שאין מערבין אותם לחצאין ואם יש פרצה בטל הכשירה (ועסי' שס"ה ס"ב) ויוכל להכשיר חציה במחיצה ולהניח חציה (ב"י סי' שס"ד בשם ריב"ש):

פס רחב ד'. אבל פחות מכן לא מהני אף על פי שכל צד הוא פחות מי' דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי' כמ"ש ס"ד:

וי"א דאין וכו'. הב"י הקשה ע"ז דהא קי"ל בסי' שס"ד ס"ג דאע"פ שאין בעקמומיתו י' הוי כמפולש וצ"ל דס"ל להטו' דשאני הכא כיון ששני הפתחים הם בצד א' לא יסבב לבא סביב הפס וכמ"ש הריצב"א בתו' ע"ש אבל לענין יותר מי' לא ס"ל כריצב"א ומ"מ העיקר כסבר' הראשונ' וכ"מ בב"ח:

פס רחב וכו'. וצריך ג"כ לחי למבוי דפס לא מהני כיון שמופלג ג' מן הכותל (תו' וכ"כ הרר"י) ועמ"ש ס"ו:

דלא לשבוק. אבל מסתמא לא חיישינן שילכו בפתח קטן דלא ממעטא בהליכה ע"י כך משא"כ ברסי' שס"ה דהוי מן הצד ומקצרים דרכן חיישי' לזה (גמ'):

ובזה החל וכו'. ואם כל העיר מוקפת תל ואח"כ בנו בה בתים אסור כמ"ש סי' שנ"ח ס"ב וע"ש ס"ח:

הוי כמחיצה. ולפי מ"ש סכ"ט בשם התו' צ"ל דלא בקעי בו רבים שאל"כ אתי רבים ומבטלי מחיצתא כיון שאינה עשוי' בידי אדם ואפשר דלא מקרי רבים פחותים מס' רבוא וכמ"ש סי' שמ"ה ס"ו וכ"מ דעת הפוסקים שסתמו בזה:

שיש לו ג' מחיצות. בטור כתוב כאן שהוא רה"י גמור מן התורה והקשה ב"י דהא בסי' שמ"ה כ' הטור דמבואות שיש לשם ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברוח רביעי' דהוה כרמלית ותי' דהא דאמר כאן רה"י גמור לאו לחייב הזורק לתוכו מרה"ר אלא להתיר הטלטול בתוכה וכו' שכך דין כרמלית מן התורה כו' והוא דחוק דהא רה"י גמור אמר כאן ולעד"נ לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הרביעית הוא לרה"ר שכ"כ שם וקרן זויות הסמוכות לרה"ר כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות כו' וזה המבוי זמנין דחקי בו רבים להיכנס שם כשיש ברה"ר הרבה בני אדם כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף י' הלכך אע"פ שהוא מצד עצמו הוה רה"י גמור מ"מ הרה"ר מפסידו מלהיות רה"י אלא בטל אצל רה"ר ונקרא צידי רה"ר והוה כרמלית משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקין שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה"י גמור מן התורה אע"ג דאמ' כאן כ"מ שיש ג' מחיצות כו' והיינו באין שם ביטול מצד כניס' הרבים מדוחק חילוק זה מצאתי במ"מ פי"ז וז"ל ויש מחלקים בין פתוח לרה"ר ובין פתוח לכרמלית עכ"ל ולשון כ"מ שזכר הטור משמע אפי' פתוח לרה"ר והיינו במקום שאין רבי' נדחקים שם ועי"ל דכל מקום דנקט הטור קאי אחצר ומבוי:

חצר שנפרץ כו'. פי' מרובעת אבל מבוי הוא ארכו יותר על רחבו:

טפח מכאן. משמע דיש חילוק בין עושה פס דאז סגי בב' משהויין כמו דזכר ברישא אבל בנשתייר צריך טפח ולא הוזכר בב"י מזה ואדרבה כתב בהיפך ע"ש מ"ש על דברי ר"י אלא שבתו' פ"ק דף י' כתבו לחלק כן וז"ל א"כ בפס גמור סגי בב' משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כ"כ בכותל כמו בפס גמור עכ"ל והב"י עצמו הביא זה אח"כ:

ולכן עושין לחי מסיד טחוי כו'. ואע"ג דבס"ה כ' דלחי דאי נשיב ביה זיקא לא קאי פסול וכאן ודאי הסיד לא מצי קאי התם מיירי בלחי שהוא הכשר מצד עצמו למבוי בלא צ"ה דבעי שעורא קצת אבל הכא מה שעושין מסיד מחוי היינו בצ"ה דא"צ רק קנה א' מזה וקנה א' מזה סגי בכל שהוא וכ"מ החילוק בת"ה סי' ע"ד ולפ"ז אינו מיושב ל' רמ"א שכ' ולכן עושין לחי כו' דמשמע דמיירי מדין לחי בלא צ"ה וזה אינו ולקמן סי' זה סכ"ו מבואר בהדיא דזה קאי על צ"ה שאנו עושין. וכ' בתשו' ההיא אמנם תמיה קא חזי' דמיחוי הסיד הטחוי בכותל דזימני' דאתי לידי תקל' כי הכלבים רגילים להתחכך בכותלים ומוחקים מיחוי הסיד מן הכותלים למטה יותר מג"ט מהקרק' ותו לא חזי ללחי ולא למחיצ' דהו' מחיצה שהגדיים בוקעים בו עכ"ל משמע דעכ"פ בעי דליהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד וכ"כ בההיא תשו' תחלה דעכ"פ בעי' שיה' עב כחוט הסרבל וכ"כ ב"י בשם תשו' הרא"ש שיהיה מקצתו בולט כתבתי זה לפי שראיתי מורה א' שצוה לרשום בכותל במקום לחי במין עפר לבן שקורין קריי"ד ודימה אותו להך מיחוי סיד וטעה מאוד בזה בפרט בענין זה של מיחוי הסיד שאינו עולה שפיר להל' כמ"ש ת"ה עצמו שם שנדחק כדי ליישב המנהג בזה והבו דלא לוסיף עלה ואין בזה רק חוכא ואטלולא:

מעצי אשיר' כשר. כ' ב"י ולדברי מהר"מ דס"ל דחוט הסרבל דוקא לא תקשה מדמכשרינן עצי אשירה דכתותי מכתת שיעורי' דא"ל הא דבעי' כחוט הסרבל לאו משום דבעי שיעורא אלא משום דבעי' שיהא ראוי להעמיד בה שום דבר ואשיר' נמי ראוי להעמיד בה כו' א"נ דטעמא דמכתת שיעורא לפי שעומד לשריפה וכיון שאפשר שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי עכ"ל ותמהני שנעלם ממנו משנה שלימה דסוף תמורה כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מעצי אשירה וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ב דאפר אשירה אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרו לרוח והוה האפר כמו העצים עצמן:

בין שנראת בליטת כו'. בגמרא איתא תחלה האי מילתא נראה בפני' ושוה בחוץ וכן להיפוך דנידון משום לחי ופירש"י נראה בפנים שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימע' כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכותלים ואינה נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעביו בולט לתוך רוחב המבוי ונראה מבחוץ ושוה מבפנים היינו שמשך כל לחי לחוץ וחוד הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל כו' ואח"כ איתא בגמ' ברייתא דרבי חייא כותל שצדו א' כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה בפנים בין להיפוך נדון משום לחי ופירש"י בענין אחר וז"ל כנוס שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנה כמין עמוד שקורין פליי"ר בין שכניסתו נראית בפנים כו' ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפנימית בפנים בין שנראה בחוץ ושוה בפנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחרי' אלא לגבי רה"ר עכ"ל וכ' ב"י לפ' הפי' השני של רש"י וז"ל וצ"ל דצד הכותל שהי' לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל וצד הכותל שהוא חוץ למבוי קרוי פני הכותל עכ"ל ופי' תמוה מאוד דאמאי יקרא לצד חלל המבוי אחורי כותל שנית דהא תו' מקשי' על פי' הראשון של רש"י דאי חשיב נראה מבחוץ כשהלחי לצד הפנימי היכי משני לקמן נכנסין כותלי קטנה כו' ולפי' ב"י בפי' השני יקשה גם על פי' השני כן דהא כשנשאר צד הכותל שלתוך המבוי יהיה ממש כנכנסו כותלי קטנה בגדולה כקושית התוספות על פי' הראשון וע"כ נראה דהחילוק הוא בין הפירושים בזה דלפי' הא' הוה נראה בפנים כזה ט ונראה בחוץ כזה ם נמצא שבשניהם אין הלחי בקצה הכותל של צד המבוי דזה לא מהני כקושית התוספות אלא מסכימים לפי' השני והוא בדרך זה דפני הכותל קרוי אותו הצד שכנגד רה"ר דהיינו ראש הכותל ממש ואחורי הכותל נקראו הצדדים שבכותל וע"כ הוה שפיר דנראה בפנים הוא כשיש פגם באחורי הכותל דהיינו הצד שלתוך המבוי כזה ט והוא ממש כמו בפירוש הראשון ונרא' בחוץ הוה כשיש פגם בפני הכותל שהוא ראש העליון כזה ח זהו מהני דוקא כיון שהלחי אינו לצד חלל המבוי דאז אין היכר כ"כ אלא נראה ככותל ארוך וזהו מבואר במרדכי שכתב שיש ב' פירושים ברש"י על נראה מבחוץ ולפי' ב"י יהיה גם בנראה בפנים ב' פירושים של פרש"י אלא ודאי כדפרישית כן נכון פרש"י ותו ראיתי עוד דרכים אחרים והנלע"ד כתבתי ועמ"ש סי"ג:

אם הלחי בולט לתוכו ד"א. פירש"י כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומקרי מבוי ה"נ נפיק מתורת לחי דלא סמכי' עליה אע"ג דאי עבדי' לשם לחי הוה כשר דמשום דרביי' בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו ללחי הוקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשויי' לחי דכיון דנפיק לי' מתורת לחי נמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי עכ"ל. וכיון דנקט רש"י דבמחשבה לא מפקינן ליה מתורת מבוי ממילא משמע דצריך למעשה דוקא היינו עשייתו מעיקר' לשם לחי ולא מהני בלחי העומד מאליו וסמך עליו מע"ש למנין זה אע"ג דבלחי קטן כשר וכ"מ דברי התו' שמביא ב"י שכת' דכשהעמידו לשם לחי יש לו קול ויש היכר' ומ"ה כתבו הטור וש"ע דין זה אפי' בסמכו עליו ובב"י כ' שמרש"י ותו' משמע דבסמכו הוה כמו העמידו בפירוש והשאיר דברי הטור בצ"ע והוא שלא בדקדוק: בקצת ש"ע נכתב כאן הג"ה אבל לא היה שם לחי והוא טעות המדפיס דמקומו קודם סעיף זה:

לחי המושך כו'. פי' לאורך המבוי ובזה הוה הדין אפי' הוקבע לשם לחי דאע"ג דקודם לזה מותר היינו דבולט לרוחב המבוי וסתמ' דעדיף מלחי משהו משא"כ כאן דאינו סותם וכל שהוא ד"א אין בו תורת לחי אפי' הוקבע לשם לחי אבל פחות מד"א כשר דה"ל נראה בחוץ ושוה בפנים ודין זה אינו בטור רק בגמ' ע"פ פי' התו' וכאן משמע דלא קי"ל כדברי התו' שזכרנו בס"ט דלא אמרינן בכזה נראה מבחוץ ושוה מבפנים דהוה לחי:

וצריך שיניחנה. דקורה משום היכר ואין כאן היכר אבל לחי הוא משום מחיצה מש"ה מהני לעיל בעומד מאליו:

שאין ברחבן טפח. דאל"כ היו המעמידים עצמם תורת קורה עליהם ולא בארכן ג' כדי שתהיה הקורה לבוד להכותל וזה מבואר בסעיף כ"ה:

שצריך שיהיו חזקים. בטור כתוב עוד בבא א' היתה של קש של קנים פסולה נ"ל דהוצרך לכתוב זה דשל קש וקנים אינם נפסקים בשביל כובד חצי לבינה אלא שמתוך שהוא רך ודק נתמעך ונתעקם ואפשר שהעיקום יגיע למקום פסול ואפי' אם לא תנתק לגמרי אפ"ה פסול:

בתוך טפח. ואע"ג דדין לבוד הוא עד ג' הכא שאני דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעור':

קצת למט' מי'. בטור כ"כ רק שתיבת קצת לא כתוב שם ופי' ב"י וז"ל ונרא' דכשהקור' מונחת למעל' מי' איירי דאי במונחת למטה מי' אפי' אינה רחב' יותר מהראוי פסול' כמ"ש בשם הרר"י כו' ואין לדבריו הבנ' דפשיטא דקור' שהיא למטה מי' דפסול' וכשהיא למעל' מי' ורוחב שלה הולך עד למטה מי' פשיטא דכשר' דכאן א"צ ליטול שום דבר כמו בעקמומית אלא רואין מה שיש תחתי' כאלו אינו וכ"ז אינו ענין לכאן שעוש' קורה רחבה מלמעל' למטה לענין הכשר דבר זה שאינו עוסק בו ומ"מ פשוט שאין דעת הב"י לתלות ההית' של דבר זה במה שתלוי למט' מי' דוקא דודאי אי הוה למעל' מי' עדיף טפי אלא דהוא אמר שצריך שיהי' ראש הקורה למעלה מי' ומו"ח ז"ל חולק על הב"י וכ' שהוא הבין דהקפידא היא במה שמקצת' הוא למט' מי' ולא למעל' מי' ואינו כן אלא צריך למחוק המ"ם של מעשרה וצ"ל עשרה ור"ל שהמחיצה היא עשר' וברמזים כתב ג"כ כמו כאן גם שם ט"ס אלא צ"ל עשר' דהוא שיעור מחיצ' ע"כ דבריו ובאמת לא נתכוין ב"י לזה וחליל' לומר שיהי' נדון משום קורה טפי במגיע למטה מי' ממה שמגיע למעל' מי' אלא דלענין איסור אמר ב"י כן שלא יהיה הראש של הקורה למטה מי' והוא דבר שלא ניתן להיכתב כאן והעיקר שאין כאן ט"ס לא בטור ולא ברמזים אלא דלרבות' אמרו כן דכשהקורה היא למעל' מי' פשיטא שהיא כשיר' משום קורה דהא לא נתבטל שם קורה משום מחיצה דהא אין מחיצה למעל' מי' כלל וזה אפילו לרשב"א כשר דהא אמר קורה שהיא משוכ' למטה מי"ט פסולה ש"מ דלמעלה מי"ט כשר' ע"כ אמר הרא"ש והטור דאינו כן אלא אפילו אם היא מגיע עד למטה מי' וה"א דיש בה משום מחיצה ובטל שם קורה קמ"ל דלא בטיל שם קורה מפני גדלות' כיון שהקורה ניראית כ"ז פשוט ואין להגיה כאן כלל ותמו' לי דעת הרשב"א החולק ע"ז וס"ל דבטל שם הקור' מפני גדולת' מ"ש מסי"ב שזכרתי בשם רש"י לענין לחי הבולט לתוך המבוי דלא נתבטל שם לחי בשביל שהוא גדול יותר אי עבדי לשם לחי מעיקרא ומ"ש כאן לענין קורה דלא נימא הכי:

מרווחים. ובסיפא מצומצמות ובתרוייהו אזלינן לחומרא:

אינו ניתר בקור'. דקורה משום היכר ולמעל' מכ' אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי מהני דקי"ל לחי משום מחיצה ואע"ג שהמבוי גבוה מאוד ל"ל בה:

צריך לחוק כו'. הא דלא סגי בטפח כמו בפסול למעלה מכ' תי' רש"י דהתם איתא לדופן שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעט קצת בהיכר מועט סגי אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן דפחות מי' לא מקרי דופן בעי' דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי:

ויש חולקים בזה. והם הרי"ף ורמב"ם דס"ל דכיון שהם פתוחות זו לזו ה"ל כאלו כולם חצר א' ומבוי צריך שיהיו פתוחים לו ב' חצירות ודיעה ראשונה היא הרא"ש וטור מרדכי והמרשי' מראה מקום טעה כאן:

יש להם דין חצירות. לפ"ז היה לנו לתקן פס ד' מצד א' או ב' משהויין א' לכל צד כדלעיל בחצר אלא דנר' דלא נהיגי לעשות כן משום מבוי מפולש שצריך דוקא צ"ה:

וע"כ יש ליזהר כו'. ונרא' כיון דצריך להעמיד קנים למטה בגבוה עשרה אין צריך לקשור החבל למעל' בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צ"ה מכח הקנים שלמטה וכ"מ בגמרא מדמסקינן דאין הקנה שלמעלה צריך ליגע בקנים א"כ ע"כ הוא נקש' במקום אחר וכן א"צ עכשיו להזה' שלא לקשור החבל מצד הצד של הקנים דאמרי' לעיל סי' שס"ב סי"א דלא מהני היינו דשם אותן הקני' הן עצמן הקנים שעושין מהם צ"ה או שיש למעלה ג"כ קנים דהיינו למעל' מן הגג ולמטה קנים אחרים בזה יש ליזהר שהן במקום מזוזות ואין דרך הפתח אלא המשקוף על המזוזות משא"כ אם למעל' אין קנים רק עושים צ"ה ע"י קנים שמשימין למטה בגובה י' לשם צ"ה ולמעל' קשורי' בגג כי לא יוכל להעמיד שם קנים ארוכים מן החבל עד הארץ אז א"צ ליזהר היאך הוא נקשר למעל' בגגים אלא שצריך שיעמדו מכוונים תחת החבל שהרי אין כאן מזוזות אלא מה שהוא למטה בגובה י' ונחשב כאלו החבל מונח עליהם ממש כנ"ל להכריע בהאי מלתא דרבנן: ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקני' שמעמידין למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צ"ה בזה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק ולעיל כתבנו בס"ז מענין לחי מסיד מחוי: ונ"ל באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חיפופים עד י"ט סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של לחי וג"כ צריך שיהיו החפופים מגולה למעלה תחת החבל כנ"ל בענין זה:

שמא יעלה הים שרטון. יתבאר בתשובת שאלה שהשבתי לק"ק שטייניץ וזה נוסחה שאלה בק"ק שטייניץ במדינות מעהרין נהגו לטלטל בשבת בני עירוב על סמך שהעיר מוקפת נהר סביב לה וקנה הרשות מהשר אי שפיר למיעבד כן או לא. תשובה נראה דלא נכון לעשות כן מתרי טעמי. האחד מפורש בגמ' ובפוסקים והשני אף שאינו מפורש מ"מ מוכח הוא שפיר בגמ' ובפוסקים. טעם המפורש הוא דאי' בעירובין דף ח' אמר ר"י מעשה במבוי אחד שצידו א' עולה לים וצידו א' כלה לאשפ' ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בה שמא תינטל האשפה ויעלה הים שרטון פירש רש"י שרטון של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר וכתב ב"י בא"ח סי' שס"ג בשם המ"מ דחיישינן שמא יבא לטלטל מן המבוי לשרטון ונמצא מטלטלים מרה"י לכרמלית והנה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים אי קי"ל כהך חששא דיעל' הים שרטון כמבואר בסימן שס"ג ופסק ב"י להקל ורמ"א הביא דעת המחמירים וא"כ ודאי ראוי לכם להחמיר בחששא זו דשמא יתכסה חלק מהמים בשפתו בחול ואבנים ויטלטלו שם. שני' נרא' דכאן כ"ע ס"ל לאיסו' ואע"ג דאמרי' בסוף הזורק במס' שבת דף ק' בור ברה"ר עמוק י' ורחב ד' מלא מים וזרק לתוכו חייב מלא פירות וזרק לתוכו פטור מ"ט מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא כו' ש"מ דמכח המים לא נתבטל המחיצה מ"מ כיון שדרך המים כאן להתקרש ולהגליד בעת הקרירות הקש' הרי באות' פעמים אין כאן מחיצו' לגמרי ופשיט' דמבטל מחיצה טפי מפירות שזכרנו וחשש זה לא שייך בים שאינו נקרש ע"כ לא חשו בו לזה חכמים וזה פשוט וכן בההיא דעושין פסין ד' כ"ב במ"ש מקיף לה פרת מהאי גיסא: ואין ללמוד היתר ממתני' דפ' חלון (עירובין דף ע"ח) דתנן חריץ שבין ב' חצירות עמוק י' ורחב ד' מערבין ב' ואין מערבין אחד אפי' מלא קש או תבן מלא עפר או צרורות מערבין א' ואין מערבין שנים כו' ש"מ שע"י מילוי תבן לא נתבטלו המחיצו' כיון שעתיד ליטול התבן משם לבהמתו ה"נ נימא כיון שהמים הקרושים סופן להתפשר ויהיו מים הנגרים כבראשונה לא מבטלי המחיצה של הבור העמוקה תחתיהם וא"ל ע"ז דשמא שאני הכא שהקרישה נעשית מאלי' לא ע"י אדם כההיא דמילוי תבן וא"כ אפשר דלא מהני בזה מה שעתיד לינטל משם הא ל"ק דהרי מצינו בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') לענין מיעוט החלון דמייתי התם תלש עשבים והניחם בחלון או עשבים שעלו מאליהן בחלון דלא הוי מיעוט הרי לפניך דעלו מאליהן אין לו מעלה להיות מבטל טפי מבאו שם ע"י אדם וה"נ נימא דנחשב הקרישה של המים כאלו מלאה הגומא בתבן דלא נתבטלה הגומא כל זה אינו דהא פי' בתוס' שם בפ' חלון דההוא דמילוי תבן דלא מבטלי המחיצה הוא מטעם דאותו תבן ניטל בשבת ואינו מוקצה ומביאין ראיה ממאי דאמרינן שם אחר כך דאפילו ארנקי מבטל אינש והא דפירות מבטלי מחיצתא אע"ג דניטלים בשבת היינו מדאורייתא וודאי מבטל אבל לעירוב דרבנן יש לחלק בין ניטל בשבת לאינו ניטל ע"כ ש"מ מזה דכל שהוא ודאי שיהיה שם בשבת דאסור ליטול משם כגון בתבן שהזמינו ללבנים לא למאכל בהמה מקרי ודאי ביטול מחיצה ואע"ג דודאי אחר כך יטלנו מ"מ כל שבת זה מקרי ביטול מחיצה ה"נ כאן וכ"ש הוא דודאי תעמוד הקריש' כל השבת דעדיף טפי לבטל המחיצה מתבן המוקצה. ועוד ראיה מפ' חלון (עירובין דף ע"ז א)' רב יחיאל כפה ספל פי' סמוך לכותל ומיעט גבהו של כותל פחות מי' מן הספל לראש הכותל ממעטו ופרכינן שם ואמאי דבר הניטל בשבת הוא ודבר הניטל בשבת אינו ממעט ומשני ל"צ דחבריה בארעא לההיא ספל ולא יזיזו בשבת ופרכינן מ"ש מפגה שהטמינה בתבן המוקצה דאסיר ליטלה בשבת אם אין מקצתה מגולה. ומשני לא צריכא דבעינן מרא וחצינא הרי לפנינו דדוקא מאי דחזי ליטול באותו שבת לא חשיב לבטל המחיצה אבל לא מה שאסור ליטול בשבת אע"ג דודאי יטלנו אחר השבת על ידי מרא וחצינא מכל מקום חשיב השתא מיהא ביטול המחיצה א"כ כ"ש כאן דדרך הקרישה להיות עומדת כמה וכמה שבועות על המים ועוד ראיה לאיסור מעיקר התקנה שתקנו רבנן לעשות היכרא בלחי וקורה למבוי הסתום מג' צדדים דפירש"י בתחלת עירובין במשנה הראשונה דרבנן גזרי במבוי משום דלא ליתי לאחלופי בר"ה גמורה וכן בכרמלית דגזרי בהו רבנן משום רה"י כדאיתא פ"ק דשבת דף ו' וכל רשויות שלנו הם כרמלי' כמ"ש כל הפוסקים א"כ כאן שהמים נקרשים ובני אדם הולכים שם כמו בשאר העיר ולפעמים מכסה השלג עד שאין ניכר כלל שיש שם מים תחתיו פשוט הוא דבזה גזרו רבנן טפי משום איחלופי ברה"ר דאין כאן היכר לגמרי. וא"ל דדוקא באותן שבתות שהמים נקרשים יהיה אסור לטלטל בכל העיר אבל בשאר שבתות לא זה אינו דהא אמרינן בההיא דחיישינן שמא יעלה הים שרטון שהבאתי לעיל דר' לא רצה לומר היתר אע"ג דיש מחיצות מטעם דשמא לפעמים לא יהיה שם מחיצה כ"ש בזה שהוא ודאי ברוב השנים ודאי יש לגזור אף בכל השנה משום שבתות אלו ועוד ראיה ממתני' דפ' חלון (עירובין ד' ע"ח) דלעיל בחריץ אם נתן עליו נסר שרחב ד"ט דאם רצו מערבין א' מטעם דכיון דאפשר לילך על הנסר כעין גשר הוי כפתח ה"נ בזה כיון שאפשר לילך על כל המים לא אכפת לן בגומא שתחתיו והוי פירצה גמורה ע"כ אהובי אחיי יושבי ק"ק הנ"ל חדלו לכם מהיום והלאה מהאיסור הזה ותעשו לכם עירוב כנהוג בכל הקהלו' שאינם מוקפים חומה ונסלח לכם על השגגה שהיתה לכם בזה כ"ד אוהביכם דוד הקטן הלוי: אכן אם יש על הנהר ביבשה מקים מדרון נחשב אותו מדרון במקום מחיצה והיינו אם יש במקום ההוא גובה י' במשך ד"א כעין ההיא שנזכר בסימן שס"ג סל"ז לענין מבוי ששוה מתוכו כו':

אלא כנגד הקצר. פי' אסור להניחו באלכסון ולהשתמש בצד הארוך עד הקורה דרבא ס"ל קורה באלכסון לא הוה הכירא פירש"י שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין בר"ה חוץ מכנגד כותל הקצר או' מותר להשתמש בר"ה לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי עכ"ל. ומ"ה נראה הטעם דמותר באלכסון בתוך המבוי כיון ששם אין לטעות בהיתר בר"ה וזהו דוקא באין יותר מי' באלכסון דהא אי' בגמרא דביותר מי' כ"ע ס"ל דאינו מניח כנגד הקצר אלא באלכסון אלא דבעשר קי"ל כרבא דאמר כנגד הקצר וא"כ בההיא דתוך המבוי דמודה רבא דמותר באלכסון היינו ג"כ תוך י' כן היה נראה לכאורה אלא מדכתב הטור וש"ע אבל אם ירצה יעשה שם צ"ה באלכסון לתוך המבוי יכול כו' משמע דתוך המבוי שוה לצ"ה וצ"ה הוא אפילו ברוחב מעשר וכתב ב"י על חוץ למבוי דמהני צ"ה ונראה לכאורה דה"ה ללחיים דהא קי"ל לחי משום מחיצה ונהי דבחד לחי לא שרי נכחו וביושר אבל ב' לחיים מונחים זה כנגד זה באלכסון מותר להשתמש עד כנגד הלחיים באלכסון והוא שלא יהיה בין הלחיים יותר מי' כו' ואפשר דאע"ג דלחיים משום מחיצה הם לא מהני כמו צ"ה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב בפשיטות דבאין יותר מי' מהני בלחיים כמפורש בסמוך אחר זה אבל אם עשו באמצע ב' פסים כו' ש"מ דדומה לצ"ה ומ"ש הראב"ד כאן דצ"ה מהני היינו לומר אפי' ברוחב מי' מהני משא"כ ב' לחיים ולא כמסקנת ב"י דלחיים לא מהני ושגגה היא גביה דודאי מהני אפי' באלכסון עכ"ל ול"נ דאפי' ספיקא אין כאן כמו שעלה על דעת ב"י אלא פשוט דלא מהני כלל דכל שאין הלחיים עומדים בשוה אינם ענין זה לזה דאותו שעומד אצל הקצר הוא עצמו מתיר טלטול במבוי עד כנגדו ביושר ותו לא לצד החוץ ואותו לחי שעומד אצל הארוך לא מעלה ולא מוריד דהוא אינו מתיר כנגדו דהא אין כנגדו רק ר"ה ואם כן אינו אלא כעץ דעלמא ומה יועיל לו הלחי שכנגד הקצר ואין לו שותפות עמו והוא לא צריך לו משא"כ בקורה שהיא מונחת באלכסון מזה לזה השיתוף נראה לעינים שהולך מזה אל זה משא"כ בב' לחיים דכאן דהא' א"צ לחבירו שבחוץ ומתיר כנגדו שפיר לבדו והוא לבדו משום מחיצה ורואין כאלו מחיצה פרוסה בשוה כנגדו ואין שייכות מחיצה עם השני בזה ול"ד למ"ש בסמוך דשני לחיים מתירים באמצע המבוי דשם עומדים ביושר וכ"א צריך לחבירו כדי לחלק הרשויות ושם צריך שנים דוקא כמ"ש בסמוך משא"כ כאן באלכסון ואפילו בתוך המבוי דמותר כאן בקורה אלכסון מכל מקום אם עשה שני פסין באלכסון אין שייך שם שותפות אלא אותו הקרוב יותר לחוץ הוא לבדו מתיר על כנגדו והשני הוא ללא צורך כל זה נראה ברור ואין כאן אפילו ספק להיתר:

אם יש חצר כו'. שאז בני אותו חצר אוסרים לתוך המבוי על אותם שרוצים לערב לעצמן ואם לא עשו החיצונים לחי או קורה לצד ר"ה לא היו ראוים לערב כלל עם הפנימי כיון שלא הוכשר המבוי מצדה אינה יכולים לאסור על האחרים דאין אוסרים זע"ז אא"כ כולם רשות אחד ויכולים לערב ביחד:

אבל אם עשו באמצע כו'. זה אינו לענין היתר טלטול לפנים דא"כ בלחי א' סגי כמו בראש המבוי אלא דבאו כאן לחלוק הרשויות שיסתלקו החיצונים מהפנימים ולא יאסרו עליהם בזה צריך צ"ה או ב' פסים פי' משהו מכאן ומשהו מכאן ויהיה כאלו מחיצה ממש ביניהם דדוקא לענין היתר טלטול סגי בא' לא בחילוק רשויות כ"ה סברת הרא"ש בזה:

ומעמידו באמצע. פי' באמצע הפתח:

וכל תנאי מבוי כו'. כצ"ל ולא כמ"ש בקצת ספרים תנאי חצר:

ומה שיש מן הפס עד כותל כו'. באשר"י וטור כתוב אם יש מן הפס לכותל האמצעי של המבוי יותר מי' אמות כו' וכ' ב"י לא ידעתי למה כ"כ דהא אפי' אין ביניהם יותר מי' דינו כמבוי עקו' שדינו כמפולש לרב דמבוי עקו' כו' ותמיהני על הרא"ש איך סתם דבריו ועל רבינו ועל הר"ר ירוחם שלא הרגישו בזה עכ"ל ומ"ה לא כתב כאן בש"ע יותר מי' כלשון הטור אלא שרמ"א כתבו בלשון י"א. ומו"ח ז"ל יישב דברי הטור בדוחק גדול ואני תמהתי על תמיה' ב"י בזה דודאי במבוי עקום ממש כי ההיא דסימן שס"ד שצורתו כן בזה אמרי' דאפילו אין בעקמימותו יותר מי' תורתו כמפולש לרב והכי קי"ל כן משא"כ כאן דאנו עושין המבוי א' שהולך בשוה ב' מבואות דהיינו ע"י פס ד' במשך ד"א ויש לנו לו' שאלו ב' מבואות הולך בשוה עד הכותל האמצעי ואין כאן מבוי עקום כלל כי מקו' הפתוח למט' מהפס הוא פתח ממבוי א' לחבירו וא"כ הוה דינו כב' מבואו' זא"ז ויש פתח מא' לחבירו ע"כ כתבו דאם יש יותר מי' בין הפס לכותל אמצעי דאז אין תור' פתח עליו אלא המבוי עצמו הולך בעקמומיתו לחבירו ועי"ז נעש' מבוי עקום וזה מדוקדק בל' התו' בד"י שהביא ב"י שכתבו אי איכא מראש הפס של צד פנים עד כותל האמצעי יותר מי' צריך למבוי זה צ"ה דהוי כמבוי עקום כו' הרי מבואר דעי"ז שאין עליו תורת פתח נעשה מבוי עקום משא"כ במבוי עקום דבסי' שס"ד צורתו ובניינו הוה ממש בעיקום ול"צ לעשותו עקום ותמהתי על שלא הרגיש ב"י בזה שהוא דבר פשוט לפע"ד וא"כ גם כאן ראוי להגיה כן שיש יותר מי' מן הפס לכותל כמו בטור:

ויעשה פס רחב ג"א כו'. הכלל בזה דבעי שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאל"כ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס:

מתוך ד"א. פירוש בתוך ד"א יש גבוה י' דהוה כמו רה"י אבל אם מתוך ה' הרי הוא כשאר ר"ה דניחא תשמישתיה להילוך:

כל שהוא. אפי' פחות מאצבע. ב"ח מ"א:

קאי. ואפילו אין הרוח מפילו אלא מנידו כמ"ש ריש סי' שס"ב:

מסיד. וכתב הט"ז ועכ"פ בעי דלהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד דעכ"פ בעי שיהיה עב כחוט הסרבל וראיתי מורה א' שצוה לרשום בכותל במקום לחי במין עפר לבן שקורין קריי"ד וטעה מאוד בזה עכ"ל ע"ש ועיין בשכנה"ג שהעלה דלחי מסיד מחוי מהני אפי' לצורת פתח דבעי קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן אם עשה לחי מכאן ולחי מכאן מסיד מחוי וקנה על גביהן מכוון לצורת פתח ע"ש וכ"כ הט"ז ע"ש ועיין בתשוב' שבות יעקב ח"ב סי' ח':

מעצי. דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו חכמים תוס'. ועיין ט"ז וביד אהרן:

בין. עיין ט"ז בזה:

ואינה. ואפי' מרוחקת משני הכתלים אמרינן לבוד:

תחת. כתב הט"ז נ"ל כיון דצריך להעמיד קנים למטה בגובה י' א"צ לקשור החבל למעלה בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צורת הפתח מכח הקנים שלמטה גם א"צ ליזהר היאך הוא נקשר למעלה בגגים אלא שצריך שיעמדו הקנים מכוונים תחת החבל ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקנים שמעמידים למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צ"ה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק ועוד נראה לי באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חפופים עד י' טפחים סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של לחי וגם כן צריך שיהיו החפופים מגולים למעלה תחת החבל עכ"ל מ"ש. ועיין מ"א ועיין מ"ש בס"ק ג':

שאין. כלומר שאין פתחו רחב ג' אע"פ שתוכו רחב הרבה:

הים. ובנהרות שלנו שדרכן להתייבש בקיץ הרבה פשיטא דאסור מ"א ע"ש. ובט"ז שאלה בק"ק שטייני"ץ במדינות מעהרין נהגו לטלטל בשבת בלא עירוב על סמך שהעיר מוקף נהר סביב וקנו הרשות מהשר והאריך בפלפולו ופסק לאיסור שיעשו להם עירוב כנהוג בכל הקהלות שאינם מוקפות חומה אכן אם יש על שפת הנהר ביבשה מקום מדרון גבוה עשרה במשך ד' אמות כמ"ש סל"ו נחשוב אותו מדרון במקום מחיצה עכ"ל וכתב המ"א ודע דעכ"פ בעינן שיהיה הים סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הוא רחוק מהבתים יו"ד אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ. ובקושטנטינא אע"פ שפרוצ' לים בכמה מקומות יותר מיו"ד כסתום דמי כנה"ג בשם רי"ט ועיין מ"א. ודע דאם נקרשין בימות הגשמים בטלה המחיצה ואסור לטלטל ועיין בתשובת חכם צבי סימן ל"ז. (ועיין בס' אבן העוזר שהאריך להוכיח שאין מים הנקרשים מבטלין המחיצות ע"ש בספר מגיני ארץ דפוס פרופס):

באמצע. דאפי' חצר א' יכולין לחלוק בכה"ג הרא"ש. ועיר המוקפת חומה בדלתות ראויות לנעול זולתו בפתח אחד הפתח ההוא לא גרע מלחי או קורה וכל העיר כמבוי אחד שיש לו לחי בראשו ושאין מערבין אותו לחצאין ואם יש פרצה בטל הכשירה ועסי' שס"ה ס"ב ויכול להכשיר חציה ולהניח חציה. ב"י סימן שס"ד מ"א:

שמן. בט"ז מגיה שצ"ל שיש יותר מיו"ד מן הפס לכותל כמ"ש בטור ע"ש:

ובזה. ואם כל העיר מוקפת תל ואח"כ בנה בה בתים אסור כמ"ש סימן שנ"ח ס"ב מ"א ועשו"ת אמונת שמואל סי' מ' אם חריץ סביב לעיר רחב ד' ועמוק יו"ד מותר לטלטל על ידו עיין שם וכן כתב חכם צבי סי' ד':

ס"א מקום. ר"ל מבוי או חצר לכל א' כדינו כמ"ש סב"ג י"ד עירובין י"א ב' ולהכי נקט מקום שכולל שתיהן וכמ"ש בסי"ב וסי"ג וסי"ד:

במילואו עד עשר אמות. ט' ב' קטנה בעשר כו' ושם שקלא וטריא דפלוגתא דר' ורבנן בענין הפסין ב' או א' לקטנה אבל גדולה שאינה במילואה א"נ כלום וכן שם צ"ד א' אלימא בעשר כו': בפס כו' ואם. שם י"ב א' מסקנא אפלוגתא דר' ורבנן ומתני' ט"ז ב' כל פרצה כו': וה"ה לנשתייר כו' או. י' א' וע' תוס' שם ד"ה ושני. א"נ כו'. וה"ה לנשתייר מרוח א' כשיעור דמותר מדאמרי' שם צ"ד לעולם בעשר וכגון כו' וא"א מן הצד אפילו נשתייר לאו כלום הוא ל"ל מב' רוחות: וכ"ז בגובה. י"ד ב' לימא תנן סתמא כו' ה"ק אותן כו' ושם י"ב א' מודים חכמים לר"א בפסי חצר כו' הלכה כו': ואפי' אין. שם ל"ל רוב כו': עד שיהא. דכל פחות מג' אין צריך תיקון שם ה' א' פחות מג' כו' וע"ש רש"י: ואם יש. כנ"ל קטנה כו' ושם צ"ד א' אלא ביתר כו' ומתני' ט"ו ב' וט"ז א': בצ"ה. ט"ו א':

ס"ג שיעמידנו בפתח. עסל"א: ויהיה. שם בגמ': ומכל דבר. מתניתין שם: ובלבד. סוכה וכמש"ל: ואפי' קשר. מ"ד א' ודוקא שלא לדעת ולכן דוקא קשר:

אם יש. ט' ב' דתני ר"ח כו': ובלבד. תוס' שם ד"ה כותל. ומיהו אי כו':

לחי דאי. ח' א':

צריך שלא. י"ד ב':

לחי אפי'. פ' ב' ומ"ד לחי אבל כו' פי' אבל לחי אפי' מיכתת כו' אפי' משברים ושברי שברים. הג"מ:

ס"ח ולכן עושין. תוס' שם ד"ה אבל. והר' אברהם כו': ובלבד שיזהר. הג"מ שם וכמ"ש שם בגמ' י"ד ב':

ס"ט נגד חלל. כמ"ש בברייתא דר"ח כותל כו' וכמ"ש רש"י שם והביאו ראיה מדאמרי' בנכנסים כותלי כו' ואי א"צ נגד חלל אינהו גופיה להוי לחי:

ס"י אע"פ שאין בו. ירושלמי פ"א הביא דופן של שבעה ומשהו והגביהו מן הארץ כתות משלשה מותר כו' כל פחות משלשה כסתום ובגמ' ט"ז ב' כגון דאייתי מחצלת כו':

סי"א כגון שהיה כו'. רש"י שם וכעובדא דרב שם:

סי"ב לחי העומד כו' ואם העמידו. רש"י שם: מעט עב או. כפי' השני של רש"י וכ"כ הרי"ף:

סי"ג שהעמיד. ר"ל אפילו העמיד לשם לחי ממש"ש ולרשב"ג ליהוי כנראה כו' וע' רש"י שם ועוד ממ"ש ש"מ תלת ול"ק ד' ועתו' שם ה' ב' ד"ה פחות כו': שאין חודו. רש"י: ומשתמש כו'. הן הן דברי המחבר ע"פ הגמ' והוא בב"י. וצ"ע דהא אמרינן שם ש"מ בין כו' ואנן קי"ל דבין לחיים מותר וכבר תמה בע"ש על זה ותי' מ"א דמיירי כאן שהכתלים שוין וגמ' מיירי שצדו א' ארוך והלחי מושך כנגדו והן דברי הריטב"א וז"ל בחידושיו פירש"י ז"ל שהלחי כו' וקשה הלשון למה קראו לחי המושך עם דפנו של מבוי ונראה כי כותל המבוי הא' היה ארוך וזה היה קצר והוסיף על הקצר לחי זה עד שהוא נמשך כנגד כל משך הכותל האריך והיינו דשמעינן דבין לחיים אסור שאלו הלחי הזה עודף על הכותל שכנגדו לד"ה אסור להשתמש כנגדו דהא ליכא אלא חדא מחיצה ולשון לחי המושך עם דפנו של מבוי כלומר שמושך בכותל זה שהושם בכל משך הכותל האחר של מבוי שכנגדו שהיה ארוך כו' ע"ש. אבל דברי מ"א דחוקין ואינן מיושבין דהא בש"ע נקט לשון הגמ' כהוייתו וגם פשטא דגמ' משמע שהכתלים שוים והיה נראה לי לכאורה לומר דהמחבר מפרש דגם הגמרא מיירי כה"ג אלא דרב יוסף סובר כשמעתא דכהני במבוי שצידו א' ארוך שמניח כנגד הקצר ומשתמש באלכסון כמ"ש בירושלמי שם נותן את הקורה לוכסן ומשתמש לוכסן וכמ"ש בס"ל וכן פירש"י אבל לדידן דקי"ל כרבא דאזיל לשיטתו שמסיק בב"י שם דה"ה בלחי דאסור וכ"מ ברא"ש וטור שלא התירו אלא בצ"ה אלא דמרא"ש אין ראיה שכ' אליבא דרבא דס"ל לחי ג"כ משום היכר כמש"ש ט"ו א' אבל אנן קי"ל כאביי שם והטור כ' משום דצ"ה מהני אפי' ביתר מעשרה אבל בגמ' אמרו להדיא דאף קורה היה מותר אי ס"ל קורה משום מחיצה וכ"פ ב"ח ולפ"ז ניחא מ"ש הרי"ף ואם יש באלכסון יתר מעשרה ד"ה אינו מניח אלא נגד הקצר משום לחי ומתורץ מה שהקשו עליו הר' יהונתן והרא"ש כן הייתי יכול נומר אבל ליתא דהא אמרי' שם דפליגי אי קורה משום מחיצה או משום היכר אבל בלחי קי"ל דמשום מחיצה אמת דהב"י אזיל לשיטתו דס"ל דלחי בצדו א' ארוך לא מהני ועסי' ל"א בט"ז ומ"א וכנ"ל. אבל עדיין לא מתיישב הסוגייא דאמר ש"מ בין לחיים אסור כנ"ל. אבל נראה דאף לחי אחד מהני בכה"ג ומשתמש באלכסון וז"ש ש"מ כו' ובזה מתורץ דפליגי אביי ורבא בבין לחיים ולא קאמר אביי מנא אמינא מהא דרב יוסף ולא הקשה לרבא אבל בזה ניחא דרבא דס"ל לחי משום היכר לא מוכח דס"ל דגם בלחי אינו מניח אלא כו' משא"כ לאביי אבל אנן קי"ל כאביי בהא דיע"ל קג"ם כנ"ל ולכן השמיטו הרי"ף והרא"ש וש"פ לדין זה כי החילוק שבין ד"א או פחות נכלל בכלל לחי הבולט כו'. אלא בזה יש ליישב דברי הש"ע בזה"ז שפתוחין לכרמלית וז"ש מ"א ועמ"ש ס"ל ור"ל דשם כ' דלחי לא מהני בצדו א' כו' לדעת ב"י. וסי' שס"ה ס"ד ר"ל דשם כ' וה"מ בפתוח כו':

סי"ד וצרייך. שם ט"ו א' כ"פ בלחי כו' ובקורה דכ"ע משום היכר כמש"ש י"ב ב':

סט"ז קורה זו לפיכך. רמב"ם ונתכוין לתי' הראשון של התוס' שם ד"ה אבל כו' וכ"כ מ"מ:

סי"ז ועביה. ג' א' נעשו כו'. רק. כת"ק וכרב וכמש"שו:

סי"ח שאין. דאל"כ הן בעצמן תידון משום קורה כמ"ש סכ"ה: ולא. ע"ש: י"א. כר"ח דגדול מרבה בר"ה כמ"ש בשבת פ"ב א': וי"א. כדברי המיקל בשל סופרים: ואין בין זו. וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם כנ"ל סכ"א ומ"ש לרחבו טפח שיהיו שניהם רחבין ביחד טפח:

סכ"ב וי"א שצריך. כן פי' הריטב"א וז"ל אם מקבלות אריח לרחבו טפח הא ודאי לא אתי לאשמועינן שיעלו שתיהן לאחת דהא אפילו של קש ושל קנים הרבה רק שיהא בריאה אלא כו' שיקבלו האריח לרחבו באויר שביניהם טפח ואצבע בזו ואצבע בזו ורשב"ג הכשיר אפי' אויר ב' טפחים ומחצה ואצבע בזו כו' ע"ש וכן דעת תוס' שם ד"ה ובלבד. ושתי קורות המתאימות כו' וע' תו' דסוכה כ"ב ב' ד"ה הא זה:

ס"כג היתה. כריב"י שם מדפרכינן מיניה לרבא בסוכה כ"ב שם ד"ה כוותיה ומדהביא הגמ' אותו שם: ולא יהיה. סוכה שם: ולא במשך. רמב"ם וכנ"ל: ויש פוסלין. דלא קי"ל כריב"י דס"ל כאבוה. הרא"ש שם ומה שהביא הגמרא אותו שם תי' הריטב"א דלמ"ד רואין אמרינן יחבוט ובהא ל"פ רבנן ועתוס' שם ד"ה ובלבד ודלא כמ"א:

ס"כד אבל אם. שם דהא מיכסיא משמע דבלא"ה כשר אע"ג דנמשך. כ"כ הרא"ש ודחה דברי הרשב"א. ולי נראה כדברי הרשב"א שפ' דאם נמשך פסול כמ"ש בגמ' בהדיא שם ג' ב' חללה עשרה ומ"ש דהא מכסיא איירי למעלה מעשרה ופסול משום דמכסיא ומחיצה נמי ליכא דהוי מחיצה שהגדיים כו'. ונסתלקה קושיית הרא"ש: מרווחים. מצומצמות. שם ג' ב:

סכ"ו. אלא בצ"ה. כת' מ"מ דפחות מי"ט אין מחיצה כלום וכ"ש צ"ה. ויותר אני תמיה שהצ"ה כ' בסי' שס"ב סי"א שצריך שיהיו גבוהין י"ט הקנים ומשמעות הלשון דכל המבוי פחות מי"ט וקשה ביותר מה מועיל צ"ה ואפילו כולו סתום הוא כרמלית כמ"ש בשבת ז' ב' בית כו' וצ"ע אבל ברמב"ם כ' גובה הפתח וצ"ל שהצ"ה יהיה גבוה י"ט ואפ"ה לחי של פתח המבוי לא מהני כיון שאין שם שיעור מבוי כמאן דליתא משא"כ בצ"ה ומ"ש בארכו פחות מד"א צ"ה עמ"א וכ"כ בהג"א פ"א ד"ה וא"צ בתים דתיקון חצר סגי וע' סל"ב וכ"ז כו': בגובה חללו. ג' ב': אבל ניתר. י"א א' וע"ש תוס' ד"ה איפכא: שיעשה בה. שם וכפי' קיני צורת קיני יונים וכיוצא בהן מ"מ ופ' כמ"ד קיני כשיטתו בכ"מ שאמרו למ"ד כו' ולמ"ד כו' כאידך: ובנה בנין. כן פי' הר"י והמ"מ את לשון הרי"ף והרמב"ם שכת' שמניח קורה וכ"ה בירושלמי עושה אצטבא על פתח מבוי כו': בבנין רחב כו'. ממ"ש הרי"ף ממעטו בקורה רחבו טפח והקשה עליו הרא"ש אבל פי' כה"ג וכ"ה בתוספתא כיצד עושה נותן את הקורה כו': צריך לחוק. כאביי דסוגיא כוותיה שם י"א: על פני. רא"ש שם דלא כרי"ף ורמב"ם: ושני בתים. שבת קל"א א' ס"ס בית איכא כו': ויש חולקין. הר"ף שפ' כרב וס' ראשונה משום שאמרו רב לא תני מ' דיחידאה הוא ואע"ג דרב לטעמיה כו' בהא לא ס"ל כוותיה דפתוחות משוי להו חצר אחת וכסתם מתניתין: ושלא. ה' א' וערש"י ד"ה ואי כו': ושיהיו כו' אוכלים. ע"ד ב': שמקום. שם וכרב ע"ג א': אע"פ שהבן. ע' תוס' שם ד"ה כרבי. ומייתי ראיה כו' וכ"מ בגמ' מדקאמר וא"צ לערב: ואפילו צדו. גמ' ע"ה א' וע' תוס' ע"ד ב' ד"ה מבוי. וא"ת אפי' כו' ועוד דלמאי כו': אינו ניתר אלא. שם י"ב ב' ותוס' הנ"ל ויש לומר דבצורת הפתח כו' דכל שאין לו תיקון מבוי דין חצר יש לו כמש"ש: דכל המבואות. עמ"א בשם תה"ד וע' סל"א:

סכ"ז אע"פ. תוס' שם ד"ה ובתים כו' וא"ת כו' ונראה לפרש כו' וכ"כ הג"א שם:

סכ"ח מבוי שאין כו'. ה' א' כנ"ל בס"ב: וי"א כדברי המיקל. והרמב"ם פסק כתי' השני כדרכו בכ"מ וכיון דר"א תנאי היא ושמואל ס"ל דלא כוותיה הכי נקטינן:

סכ"ט ואין חוששין. כגי' ר"ח לא חיישינן כו' והיו מבואות מפולשין ופסיק באוזלי לצד אחר שלא במקום הים לפי שהי' קל להסירן ומ"ש וחכמים אוסרין משום אשפה. המ"מ: ויש חולקים. כגי' רש"י:

ס"ל אבל אם. שם ואימא טעמא כו' אבל צ"ה לד"ה משום מחיצה וע"ש י"א א': יעשה. י"א א': ותוך המבוי. ע' רש"י ד"ה באלכסון כו': ומשתמש כו'. ירושל' מניח את הקורה לוכס ומשתמש לוכסן:

סל"א העמיד לחי. שם י"ד ב': אם יש. נ"ט ב' וע"ש תוס' ד"ה מבוי כו': ועשו גם. הרא"ש בשם הירושל' וע"ש: אבל אם עשו. שם י' א' ואי למשרייה לגדולה כו' וע"ש תוס' ד"ה ושני כו':

סל"ב זה. ירושלמי הנ"ל: הלא"ה. כאן פסק בפירוש דבפחות מד"א סגי בתיקון חצר:

סל"ג וצריך ליזהר. הרא"ש בשם ירושלמי וכמ"ש בגמ' ט' א': ומה שמן. תוס' שם ד"ה עושה כו' ואף שכ' התוס' יותר מעשר היינו אליבא דשמואל וכמ"ש התוס שם: וי"א כ"כ הרא"ש וטור וכ' בד"מ דבפחות מכאן סמיך על תי' הריצב"א שם בתוס' הנ"ל: עשרה אמות. צ"ל יותר מעשרה:

סל"ד או ירחיק אמה. גמ' שם אין ה"נ כו': או ירחיק שתי כו'. שם ש"מ עומד כפרוץ מותר לעולם כו' הא מרובה מותר: ובלבד. וכנ"ל ש"מ עומד כפרוץ כו': וצריך ליזהר. שם וליחוש כו': סל"ד אא"כ. צ"ה. דאפי' מד' רוחות מהני שם י"א ולא חיישי' ואפי' להתוס' והרא"ש דאוסרים בבקעה מצד אחד מודו כנ"ל בסי' שס"ב:

סל"ה פס זה. ירושל' כל פחות מג' כסתום דמי כמ"ש בס"י וממ"ש עירובין ט"ז ב' אי מוקים ליה עילאי כו' אי מוקים כו' ה"ל עומד כו' אבל אי הוי עומד מצד א' בכה"ג ש"ד אע"ג דהוי ע"י פחות מג' ועתוס' דסוכה ט"ז ב' בד"ה בפחות כו' ותימא כו' וי"ל כו' ולא קי"ל אלא ליחיד כל צרכו: וזה התל. שם:

עירובין ה'

שם י"א

שם

שם בפירוש ה"ר יהונתן וכן משמע מדברי רש"י

בב"י כת' לאו דווקא טפח דבמשהו מכאן ומשהו מכאן סגי

שם

משנה שם ט"ו

משנה שם י"א וכדמפ' לה שם בגמרא

משנה שם י"ד וכתנא קמא

שם וכתנא קמא

טור וכ"כ הרב המגיד בפרק י"ז מדין המחיצה בסימן שס"ב סעיף ה' ושם ציינתיו

(תוספ' בפ"ק דעירובין והגהות מיימוני פרק י"ז)

הגהות אשר"י בפרק קמא ה"ה

יהונתן בפרק קמא דעירוכין

הגהות פרק י"ז

מוסכם מהאמוראים בעירובין דף פ' ולא אמרינן דכתית מיכתת שיעוריה אף על פי שצריך שיהיה בגבהו י"ט כבר יישב זה שם ה"ה בפרק י"ז

מסקנת הגמרא בדף ט'

כזה לפירוש רש"י

כזה לפרש"י

כזה לפי' התוספות

שם י"ב

ה"ה בפ' י"ז בשם רשב"א

שם בגמרא ט"ו וכאביי וזו אחד מן הלכות יע"ל קג"ם

שם

שם ב' וכדב הונא בריה דרבי יהושע

כזה

שם כרב פפא

כזה

שם כרב הונא ברי' דר' יהושע

כזה

משנה

שם י"א

שם ח' בגמרא וכרבא הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפ' י"ז

הרא"ש שם גבי לחי העומד מאליו והרב המגיד בפי"ז בשם הרשב"א

משנה שם נ"ג

שם בגמ' פ' וכר' חייא בר אשי

משנה שם י"ג וכתנא קמא

שם בגמרא י"ד וכר' אלעאי אמר רב רא"ש והמרד' בשם ר"ח שם וה"ה בפרק י"ז בשם הרשב"א

שם בגמרא וכפירוש רש"י

כרב חסדא שם רמב"ם בפי"ז וסמ"ג

כרבה בר רב הונא הרא"ש בשם הר"מ והסכים עמו

משנה י"ד

שם בגמרא בפי' המשנה

ברייתא שם

ברייתא שם

רמב"ם בפי"ז

טור וכ"כ הגהות מיימוני החדשות בשם מהר"ם וכן פי' ר' יהונתן

בברייתא רבי יוסי בר יהודה שם טור בשם רמב"ם

רמב"ם שם

טור בשם ר' מאיר מרוטנבורג ואביו רא"ש וכן הוא בנוסח' הרי"ף דאין הלכה כר"י בר יהודה

שם בגמרא

רא"ש שם ודלא כהרשב"א וכ"פ הטור

שם ח' כאוקימתא דרב אשי וכפירוש רש"

שם בגמ' ה'

משנה ריש עירובין

שם בגמ' כ'

משנה ריש עירובין וכרב שם בגמרא ג'

ב"י וכן כ' ה"ה בפרק י"ז

שם בגמ' ג' וכרב דימי וכפי' ר' יהונתן

שם בגמ' וכרב יוסף הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפרק י"ז

שם ה' וכאביי דכל פחות מי' לא מקרי דופן וצריך תיקון בשיעור משך המבוי לאביי

שם י"ב

תוספות ורא"ש וכפירוש רש"י ע"ד וש"פ

כצ"ל שהם פסקו שאין הלכה כרב

הרב המגיד בפרק י"ז מה"ט

שם ובגמרא ע"ג בעיא ונפשטא

רא"ש והגהות מיימוני בפרק ב' מה"ט ממסקנת הגמרא שם ע"ד

שם י"ב

שם בפי' רש"י

רמב"ם בפרק י"ז מה"ע מתוך הגמ' דלעיל

רמב"ם בפ' י"ז מהלכות ערובין ודלא כר' אחלאי י"ב

הראב"ד והרא"ש והמרדכי בשם ר"מ וה"ה בשם הרשב"א

שם מ'

הרי"ף ורמב"ם בפ' ז' לפי גרסתם

שם בגמ' וכרבא

רא"ש בשם הראב"ד וה"ה בפי"ז בשם הרשב"א

הרא"ש שם בשם ר"מ והמרדכי

התוס' שם נ"ט והרא"ש

רא"ש בשם ר"מ שם והמרדכי והגהות מיימוני בפ' ה' מה"ע

הרא"ש שם מהירוש' וה"ה בשם הרא"ש

שם

שם בגמ' י'

טור בשם הרא"ש והרב המגיד בפ' י"ו בשם הרשב"א

ואפילו בפחות מי' אמות לדידן דקיימא לן כרב דאמר תורתו כמפולש ב"י

מפורש שם בגמ'

ה"ה בשם הרשב"א בפט"ו מה' עירובין

הגהות אשורי

הג"מיי פרק י"ז בשם הר"מ והמרדכי בריש עירובין וש"פ

שבת ק'

וכל אמות דעירובין באמה ששה אלא לפעמים שוחקות ולפעמים עצבות באופן שיהיה לחומרא):