איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל - שולחן ערוך אורח חיים סימן שס״ב

לשמור השדות. ואין עשוי לדור בה יום ולילה:

ועיקרן במקום וכו'. וה"ה אם אין גבוהין י' במקום שמחוברין לאילן אלא שבאמצע גבוהין י' שעשוי' כקשת ונ"ל דבמקום שגבוהין י' צ"ל רחבי' ד' דאל"כ ה"ל כרמלית ע' ס"ס תרל"א:

שאינו עשוי לדור. נ"ל שאם מילא הקש לשם דירה כמ"ש סי' שנ"ח ס"ב אפי' לא נגע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה וכ"מ בתו':

מחיצה שנעשית בשבת. יען כי הרב"י והב"ח הקשו על הטו' והב"ח הגיה ע"ש ולכן אאריך קצת להודיע שדבריו כנים וישרים וגם לא יהיה הרא"ש והר"ן כב' עדים המכחישים זא"ז בשם ר"ת דהא הרא"ש כ' ופר"ת דר"נ בעלמ' איתמר ולמה לא מפרש דקאי אסיפא דברייתא דקתני שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה דמיירי בר"ה ועז"ק ר"נ ל"ש אלא לזרוק אבל לטלטל אסור אלא ע"כ כמ"ש הרא"ש דדומי' דרישא קתני דאפי' לטלטל שרי וא"כ מאי קא משני דר"נ אמזיד איתמר הא בברייתא בסיפא נמי קתני מזיד ואפ"ה שרי וזה קשה לו להרא"ש ולכן כ' וז"ל ומשני דר"נ אמזיד איתמר היכא דעושה מחיצה בר"ה כלומר שלא היה שם מחיצה מעולם ועשאה עתה אבל בסיפא מיירי שהיתה שם מחיצ' ונפלה בשבת וחזרה ונעשה דאז שרי אפי' במזיד וכמ"ש הר"ן בשם ר"ת אלא דקשה להרא"ש הא ברישא ג"כ מיירי שנפלה בחול דאל"כ לימא שבת כיון דהותרה הותרה כמ"ש סי' שע"ד ס"ב אלא ע"כ מיירי שנפלה בחול ואפ"ה שרי אפי' נעשית במזיד וכ"כ התו' ורא"ש פ"ק דעירובין וקשה לר"נ ועז"ק הרא"ש דרישא איירי שהיתה בלא זה רה"י ע"ש אבל ר"נ איירי שנעשה על ידה רה"י ובזה מדויק דנקט בברייתא מחצלאות הפרוסו' לר"ה משום סיפא כנ"ל ברור ובזה יהיו דברי הטו' והרא"ש ור"ן בשם ר"ת והש"ע שוין כל היכא דנעש' ע"י המחיצה רה"י נפל' בחול וחזרה ונעשי' בשבת במזיד אסור בשוגג שרי (והיינו הא דר"נ דאמר ל"ש כו' ומיירי במזיד) ואם היתה בלא"ה רה"י כגון כותל בין ב' חצירות אפי' נפל' בחול וחזר' ונעשית בשבת שרי וחזר העירוב למקומו וערסי' שע"ד מ"ש:

בשוגג. ודוקא שלא עשא' לדעת המטלטל שם כ"כ הרמב"ם והרשב"א חולק עמ"ש ס"ז:

אף עליה. דאמרי' גוד אסיק מחיצתא:

אין מטלטלין בה. וכ"ה בגמ' ומשמע דאף תחתי' אין מטלטלין שבטל מחיצותי' מתורת דירה (רש"י וכ"כ הב"ח שכ"ד הטור והרא"ש):

שיהיו כפותים. שלא ינודו (רמב"ם) וכ' הב"ח שלא ינודו כדלעיל גבי ענפי אילן עכ"ל כוונתו דמחיצה שהרוח מוליך ומביא אות' אינה מחיצ' וצ"ע דא"כ אדם המהלך לא יהא מחיצה דנייד ועוד דבסוכה פ"ב דחיק בגמ' מ"ט בהמה פסולה ולא קאמר משום דניידי ועוד דהטור בסי' תר"ל כתב ובלבד שתהיה קשורה וכי קשורה מאי הוה הא ניידי לכן נ"ל דמ"ש הרמב"ם שלא ינודו היינו שלא תברח כדאי' בגמ' וכ"כ הב"ח סי' תר"ל והא דלא קאמר שתהא קשורה דהכא מיירי שעומדת במקום פרוץ ואין לו במה לקושרו לכן כתב שתהא כפותה ובאדם א"צ שיהי' כפות דאין אדם הולך ממקומו אלא לצורך ולא חיישי' שמא יברח כמ"ש המ"מ ועסי' שס"ג ול"ד לענפי אילן דהתם מחמת גריעות המחיצ' שהית' קלוש' הרוח מנידה ולכן אינה מחיצה משא"כ בבהמה ואדם שהן מנידין עצמן ואין זה גריעות':

בפחות מג'. הוקש' הב"ח דהא סתם אדם רחב אמה כדאי' בב"ב ספ"ו וא"כ אפי' יש יותר מג' ביניהם לשתרי בעומד מרובה על הפרוץ וע"ש שנדחק ולא זכר הדום רגליו דהרי הרגלים אינן ג"ט והרי הם כקנים בעלמא ומסתמא אין הרגלים דבוקים זו בזו ובפרט כשהם מהלכים דהא אין יודעין שעושים לשם מחיצה שישמרו עצמם וסתם פסיעה מרחיק רגלים חצי אמה זו מזו כמ"ש ססי' ש"א ואם עומדים פניו של זה לצד אחוריו של זה פשיטא דאין תופס גופו אמה דדוקא רחבו של אדם הוי אמה ואף רחבו לא הוי במלואו דמקום מושבו הוי אמה א"כ הוא הוי פחות מאמה דאמתא באמת' לא יתיב והכי איתא בסוכה דף כ"ג דצריך לעשות מחיצה בין הרגלים של בהמה לפי שיש ביניהם יותר מג' ע"ש והכא מיירי שרגלים כפותים וגופו גבוה י' בלא הרגלים:

מהלכים. עב"י דלא כע"ש:

והוא שלא ידעו. דאסור לעשות מחיצה בשבת ואם עשו במזיד עס"ג:

לא יעשה מהם. ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה הוי ספק (ב"י):

מחיצה עוד. אפי' הולכים בפעם א' והוא מהלך ביניהם מבינים שעושה לשם מחיצה (תו' דלא כע"ש):

שלא יעמיד. כ' המ"מ פט"ו שאמרו כן בגמ' שאם היתה נעשית לדעת נחמיה היה אסור לו ליכנס וכו' ע"ש ודבריו צ"ע דלא ידענ' היכא רמיזא ועוד דהא אמרי' בגמ' עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן שם כו' משמע שעושה ע"ד לטלטל ואפ"ה שרו וצ"ע ואפשר דמ"ה כתב שהרשב"א חולק עמ"ש ס"ג:

תינוקו' שיביאו. והם מגביהין מאליהן הדבר דמתכווני' להנא' עצמן שאינן יודעי' שנאבד לאביו ועסי' של"ד סכ"ה וסי' שמ"ג דאם אביו שם דצריך למחות בידו:

בין בשתי בין בערב. וכל אויר שהוא פחות מג' נחשב כסתום ואם מניח למטה יותר מג' אף על פי שעומד מרוב' אסור דה"ל מחיצה תלויה ואם עשה למטה ב' חבלים פחות פחות מג' והעליון פחות מד' אסור דאתי אויר שמן הרקיע לחבל העליון והאוי' ד' שבין העליון לאמצעי ומבטלי' לחבל העליון ואין כאן אלא ז' התחתונים ואם מוקי חבל התחתון פחות מג' ואמצעי פחות מד' והעליון פחות מג' ה"ל עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחותיו אם עשה מחצלת ד' למעל' וג' אויר ואח"כ חבל שרי דהא ליכא למימר דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה שהרי העומד מרוב' על האויר שתחתיו כ"ה בגמ' וז"ל הג"א אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטלי מחיצתא היכא שכל א' בפ"ע רחב יותר מן המחיצה ועומד גמור מרובה על הפרוץ מב' רוחות הוי עומד אבל אם אלו עומדי' פרוצים הם אלא שעושים עומדים ע"י לבוד לא הוי עומד עכ"ל והתוספות כתבו בגמ' דהא דקאמר דלא הוי עומד היינו משום דאתי אוירא דהוי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעילאי וצ"ע דהא בדף י' אי' בגמ' לעולם מב' רוחות הוי עומד וש"ה דאתי אוירא דהאי גיסא כו' ע"ש והאיך כתבו דחד טעמא הוא וצ"ל דקשי' להו היאך פריך בפשיטו' דלא הוי עומד הא אמרי' לעיל דהוי עומד וע"ז כתבו משום דאתי אוירא וכו' וא"כ בהג"א מיירי היכא דליכא אויר יותר וצ"ע וצ"ל דס"ל כמ"ש התו' סוף דף י' דאוירא דעלמא לא אמרינן אתי ומבטל למחיצתא אלא באויר שאני חשבו כסתום וכמ"ש סי' שס"ג סל"ד וה"ה כשהקיפן בחבלי' דאויר של מעלה מי' חשוב כסתום אבל האוי' שאינו מן המחיצה אינו מבטל ממבוי וכ"מ ממבוי שנפרץ (כמ"ש רסי' שס"ה) דלא אמרינן אתא אוירא דהאי גיסא ודעלמא ומבטל לי' עכ"ל וא"כ בכה"ג משכחת ליה עומד מב' רוחות מרובה על הפרוץ כגון שנפרץ בראש המבוי ונמצא פס ד' מצטרף למבוי או במבוי שהוא רחב י"ח אמות וגדר ה' אמות מזה וה"א מזה עסי' שס"ג סי"ב אבל אם באמצע מבוי פרצ' י' לא מהני אם העמיד קנה באמצע:

ולהרמב"ם וכו'. אבל ברוח ג' של מבוי מהני כמ"ש סי' שס"ג סל"ד:

קנה מכאן. אפי' א' גסה מחבירו (רא"ם ח"ב כ"ה):

ויהיו מכונים. אבל מרוחקים ממנו אפי' כל שהוא פסול:

מן הצד. ואם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר מ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים (רא"ם ח"ב כ"ה):

ואפי' גמי. ערסי' זה וסי' שס"ג סכ"ו בהגה והע"ש לא ע"ש:

וה"מ שלא היתה שם מחיצה. לפי' ר"ת דהטור וש"ע נמשך אחריו יש ב' דרכי' לענין חומרא במזיד הא' הוא כמ"ש כאן ובטור דהיינו אם לא היה ברה"ר שם מחיצה קודם שבת ובשבת עשה מחיצה במזיד אינה מועלת לקולא דהיינו לטלטל בתוכה כמו ברה"י דקנסוהו רבנן אבל אם הי' ברשות הרבים כבר קודם שבת שם מחיצה וע"ש הי' רה"י ועירב עם אחרת שהיא רה"י ונפלה בשבת ממילא הי' חוזר ונעשה רה"ר ונאסר הכל בין לטלטל בתוכה בין לטלטל לחבירו ועשה במזיד המחיצה חזרו להתירן הראשון וז"ש כאן נגללו המחצלאו' דהיינו כל המחצלאו' וחזר להיות רה"ר לגמרי ובזה מהני חזר ועשה אפי' לזה שיהיה מחדש רה"י לגמרי אפי' לטלטל בתוכה וזהו קולא והדרך השני הוא דאין חילוק בין היה קודם שבת או לא אלא אפי' אם היה קודם שבת אין מועיל בנפל וחזר ועשה אלא בענין שהי' כבר רה"י אלא שהיו ב' חצירות שם ועירב כ"א לעצמו והיו המחיצות שביניהם מועילים שאין א' אוסר על חבירו ונפלו ונאסרו כ"א מכח חבירו וחזר ובנה אפי' במזיד מהני שכ"א יכול לטלטל בחצירו ואין השני אוסר עליו אבל הי' אפי' קודם שבת מחיצה ברה"ר ועשה כאן רה"י ונפל וחזר ונבנה במזיד אינו מועיל לעשות רה"י שנית לטלטל בתוכו כי זהו נוגע באיסור תור' לעשותו רה"י משא"כ ברישא שהמחיצו' הראשונות שנפלו לא היו נצרכים אלא לאיסור דרבנן דהיינו שאחד יאסור על חבירו בלא מחיצה לזה מהני המחיצה. והדרך האחד הוא דעת הר"ן והשני הוא דעת הרא"ש כמ"ש ב"י וכתב שאף הדרך הא' יש לכוונו בדברי הרא"ש ובאמת א"א שהרי כתב הרא"ש דר"נ איירי בעושה מחיצה ברה"ר שע"י נעשה רה"י אבל הכא אף בלא מחיצה זו היא כבר רה"י אלא שהמחיצה אינה בא אלא לסלק הדיורין פירוש שלא יאסרו זע"ז מכח שעירבו שנים ולא יחד וא"כ כל שרוצה לעשות עכשיו רה"י לא מהני מה שהי' כבר ונפל ולדרך הא' מהני כיון שהי' קודם שבת ומו"ח ז"ל כ' להגיה בדברי הטור במ"ש או ג' שהקיפו במחצלאות סביבותיהן ברה"י ומחק תיבות ברה"ר וכן באשר"י ורוצה להכניס הדרך השני שזכרנו בדברי הטור דהיינו שהמחיצות הראשונות קיימות והוה רה"י אלא שהחדשות נפלו וזה א"א שהרי הטור כ' שעירבו יחד וא"כ אין המחיצות גורמים היתר טלטול מזה לזה והיאך אמר נגללו נאסרו אדרבא נגללו יש טפי היתר דהא עירבו יחד בשלמא לדרך השני שפיר עשו המחיצות המבדילות ההיתר שהם עירבו שנים ולא יאסור ח' על חבירו הוה שפיר נגללו נאסרו וזה פשוט והדברים כפשוטן והג"א אינה תיקן אלא עיוות בזה:

ואפי' כשהם מהלכים. בפ' מי שהוציאו דף מ"ג נחמיה בר חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום א"ל ר"ח לר"נ נחמיה תלמידך בצער א"ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס ויתיב רבה וקא מבעיא ליה אר"נ ב"י מאי קבעיא ליה אילימא בדמלו גברא עסקינן פרש"י שהיו לו אנשים הרבה שיכולין לצאת חוץ לתחום כגון שעירבו לעשות לו מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ממקום שהוא שם עד התחום וקא מבעי' לי' אי הלכתא כר"ג דליהני ליה מחיצות שלא שבת בהם מבע"י א"ד בדלא מלו גברי עסקינן ומבעיא ליה אי הלכה כר"א כו' והקשו התו' וא"ת כי לא מלו גברי נמי ילך עד מקום שהמחיצה מגעת ואח"כ יעשה היקף אחר עד שיגיע לתחום וי"ל כיון שכבר עשו פעם א' ידעו שלדעת כן עשה ואסור מכאן ואילך כו' עכ"ל וכתב ב"י שהקשה הרא"ש מאי קמבעיא ליה ואי מחיצת בני אדם מועלת דרך הילוכם אמאי לא מלאו גברא ונלע"ד לתרץ דגם קושיא זו מתורצת בתי' התוס' דאם היה מעמידם ואח"כ מוליכם היו מרגישים שלצורך המחיצה הוא עושה כן משא"כ בהעמדה בעלמא לא היו מרגישים כ"כ:

והוא שלא ידעו כו'. ב"י כ' זה בשם הר"ר יונתן ונתן טעם לזה דכיון שלא ידעו שלשם מחיצה משים שם הוה מחיצה שנעשית בשוגג דהוי מחיצה אפי' לטלטל שאם ירגישו בדבר הזה נעשית במזיד ולא הוי מחיצה אלא להחמיר עכ"ל וקשה לי דאם באת לדמות זה למזיד שיש בו חילוק לענין הנ"ל מה מועיל כאן שאותו אדם שהוא עומד במקום מחיצ' אינו יודע דבר זה מ"מ העושה את המחיצה ההיא הוא יודע ובמזיד הוא עושה מה לנו שהאדם העומד אינו יודע והלא אותו אדם הוא דומ' לעצים ואבנים שעושי' במחיצ' והקפידו בתלמוד על העוש' מחיצה במזיד לעיל וא"כ רב חסדא שאמר לעשות מחיצ' ע"י אדם אין לך מזיד גדול מזה ואע"ג דאיתא בגמ' לחלק בין לדעת דהיינו שאם יודע שלשם מחיצה הועמד אסור ושלא לדעת פירש"י דאין שם משום עשיית אוהל ופרכי' והא ר"ח לדעת הוה ומשני ר"ח לא היה מן המנין זה אינו ענין למזיד דלעיל דהתם לא מיירי אלא מענין המחיצ' עצמה שיש בה איסו' אם נעשית לדעת מי שהוא במקום המחיצ' אבל לענין העוש' אותה במזיד ודאי אסור משום קנס כדלעיל וא"כ קשה על ר"ח שציוה לעשות מחיצה כזו לכתחלה ואם היה כאן היתר דלא לשוויי' מזיד בזה ה"נ נימא לעיל בעשא' במזיד דיהיה מותר אם עשאה אחר שלא ירצה ליהנות ממנה ובאמת נ"ל שכאן אין שייך איסור העושה כיון שבמחיצה עצמה אין שם איסור בנין כמ"ש רש"י והא דהחמירו בלדעת הוא משום שלא יבא להקל באיסור שבת כמ"ש ב"י בשם א"ח בשם הרשב"א לענין אם א' מהם יודע שאסור:

מן הצד לא מהני. פירש"י שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד לפי שאינו דומ' לפתח שהמשקוף ניתן על ב' המזוזות עכ"ל. ונרא' פשוט דהך מן הצד לפירש"י אין האיסור אלא אם החבל שלמעלה קשור שלא בקצה העליון של הקנה אלא בולט קצת מן הקנה למעל' מן החבל אבל אם הוא כרוך בקצה עליון מצדו ואין בולט מהקנה למעלה מהחבל כשר וכ"ה ברש"י פ"ק ד' י"א לעיל מיניה וז"ל מן הצד כלומר שמתח זמורה מזה לזה באמצעיתן ולא על ראשיהן עכ"ל ועבסי' שס"ז סכ"ג מ"ש מזה בעירוב שלנו בס"ד:

שאינו. נ"ל שאם מילא הקש לשם דירה כמ"ש סימן שנ"ח ס"ב אפי' לא נטע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה. מגן אברהם:

אין מטלטלין. ואף תחתיה אין מטלטלין שבטל מחיצותיה מתורת דירה. ב"ח:

כפותים. שלא יברחו:

עוד. ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה הוי ספק. ב"י:

ולהרמב"ם. אבל ברוח ג' של מבוי מהני כמ"ש סי' שע"ג סל"ד:

וקנה. ואפי' אחד גסה מחבירו. מ"א:

מכוונים. אבל מרוחקים ממנו אפי' כל שהוא פסול. מ"א:

מן הצד. ואם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר מ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים כנה"ג בשם הרא"ם. ועיין ט"ז:

ס"א כל מחיצה כו' אלא או. כ"ו א': או ליישב. כ"ב א': היא מחיצה כו'. כפי' הרא"ש שם סוף פ"ב וכ"ה שם כ"ב א' וע' תוס' כ"ה ב' ד"ה ההוא אבורנקי כו' אבל אם היתה עומדת כו' לכך אמר לתקן רק עד אבורנקי: ודוקא. עירובין שם ושם וסוכה שם:

ס"ב ולכ"ד. שם לענין ב' חצירות:

ס"ג וה"מ שלא כו'. מדאמרינן בספינות חזרו ונקשרו כו' מזידין וכאן א"א לו' לזרוק דבלא"ה חייב ותי' תוס' ורא"ש שם דוקא שנעשה ע"י רה"י אז חילק בין שוגג למזיד וז"ש כגון שנים כו' דאין המחצלאות אלא שלא יאסרו זע"ז. ור"ן תי' בשם ר"ת דוקא שלא היה רה"י מתחלה וז"ש וה"מ ונקט הטור שני התירוצים לחומרא כדרכו בכל מקום כנ"ל וכ"כ רי"ו ב' הפירושים של רא"ש ושל ר"ת ע"ש וכנ"ל בסי' שס"א ס"ב ועבסי' שע"ב ובשאר מקומות הרבה: בר"ה. הב"י גרס ברה"י וכמ"ש תוס' ורא"ש אלא שדחק לאוקמי בשיטת רא"ש לבד ודבריו דחוקים וכן דברי מ"א:

ס"ה עד סאתים. גמרא שם: אפילו. כחכמים: ובלבד. שם ושם: ובלבד שיהיו כפותים. סוכה כ"ג א' ואע"ג דשם לר"מ אבל לר"י אליבא דר"ז ע"כ לא חייש להכי היינו לס"ד אבל למסקנא דטעמא דר"מ כדראב"י ואף ר"י חייש לשמא יברח ופליגי בפיל קשור דע"כ ר"י חייש לשמא תמות כמ"ש בגיטין כ"ח ב' וכן מסיק רבא שם שמא ימות תנאי היא ואע"ג דדחי גמ' בסוכה היינו לפי הס"ד שם אבל לפי המסקנא שם קיימא פלוגתייהו בלוקח יין לשמא ימות כמ"ש בגיטין שם וחייש ר"י לשמא ימות וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מה' תרומות ה' א' ושם בסוכה מ"ד שמא תמות כו' דחושש לשמא תברח ומתוס' שם ד"ה ולמ"ד כו' וכ' הרמב"ם כדי שלא ינודו. ר"ל כמש"ש ודלמא רבעה כו' ואע"ג דלמ"ד שמא תמות אף בבהמה קשורה חייש היינו כמ"ש שם זמנין דמוקים לה כו' וגם האי תירוצא אינו אלא לר"מ ולפי הס"ד: ואפי' כשהם. שם בהדי דאתא כו': והוא שלא. גמ' שם כאן כו': ואפי' אחד. ר"ח מיהא כו': ואפי' אם. גמ' שם לשבתא אחריתי כו' וע"ש תוס' ד"ה אילימא בדלא כו':

ס"ו אם באו. שם בהדי דאתא כו' יע"כ הרגישו כמש"ש לשבתא אחריתא כו' דה"ל כלדעת כו':

ס"ז יש מי. עבה"ג: ואין. מדאמרינן ביבמות פי"ג קי"ד זיל דבר טליא ולא עשה ע"י מחיצות של ב"א וכמש"ו:

ס"ח אא"כ. עבה"ג ושם ט"ז א' כ"ש פחות מג' כו': ס"ט בין בערב. שם רב אשי אמר מחיצה כו' אבל בערב לא מיבעיא ליה. הרא"ש שם:

ס"י וה"מ. מדהוצרכו פסי ביראות וג' חבלים בשיירא תוס' שם ד"ה אילימא ועוד דבשיירא כו': ולהרמב"ם. מכח קושיא דחבלים וכמ"ש הרא"ש בשם ירושל' אר"ז מודה ר"ל לענין שבת שאין פיאה מתרת ביותר מעשר כו' ע"ש ומ' דוקא פיאה אבל בעומד מרובה מותר כסתם מתני' דריש עירובין ואע"ג דבגמ' דידן אמרו דאפי' ביותר מעשר מהני אף לר"י כמ"ש לעולם בעשר כו' דיחויא הוא ולא קיימי ממתני' דחבלים כנ"ל: ואז מהני. מירושל' הנ"ל שהוכיחו כן ממתניתין דחבלים ושם הוא בשיירא בבקעה כנ"ל:

סי"א כמה אמות. מרדכי והג"מ דע"כ רב ששת דאוסר אינו בפחות מג' וגם מכיפה שם שאם יש ברגליה עשרה כו' אע"ג דהכיפה רחוק הרבה: ובלבד שיהא. מהא דכיפה ושוין שאם כו' הכל מודים כו': ויהיו כו' ואם כו'. שם כרב חסדא: או לא' מהן. ממ"ש וקנה על גביהן ול"ק על א' מהן וכן הטעם משום דצורת הפתח לא עבדי אינשי כה"ג ה"ה ג"כ בא' מהן מרדכי שם בשם הר"מ והג"א שם ע"ש: אבל קנה שע"ג כו' ואפי'. ירושל' שם:

סי"ב כיפה. כרבנן שם וערש"י ד"ה ושוין שאם כו':

עירובין כ"ו

שם ק'

טור וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א

משנה שם צ"ט

הכי מוקי לה בסוכה כ"ד

שם בעיא

שם ט"ו

שם צ"ג

שם ט"ו

שם כ"ח ושבת ק"א

מהא דספינות קשורות ונבללו בשבת ק"מ וכפירוש התוספות

עירובין צ' וכרב

שם בגמרא

שם כפירש"י

משנה שם ט"ו

משנה שם י"ז וכחכמים

משנה שם וכתנא קמא

רמב"ם בפי"ו וכת' ה"ה שהוא מסוגי' דסוב' וציינתיו לעיל בסעיף א'

עירובין מ"ג מעובדא דזיקי

כן משמע שם וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ב'

הר' יונתן שם מהא דציינתיו בסעיף ג'

א"ח בשם הרשב"א

התוספות שם בעובדא דנחמיה

הריטב"א

רמב"ם בפרק ט"ו מעובדא דבי גננא שם

משנה שם ט"ו

רש"י שם ורמב"ם בפרק ט"ז ממשנה דמקיפין בקנים שם ס"ג

שם בגמ' ט"ו

משנה שם ט"ו

משנה בריש עירובין

שם י"א מסקנת הגמרא אליבא דמתניתין

שם בדברי הרא"ש קי"ד כפירוש השני

טור בשמו בפרק ט"ו

עירובין י"א

שם וכרב נחמן ורי"ף והרא"ש ורמב"ם בפרק ט"ז

רמב"ם שם מהא דכופה עירובין י"א

שם ממשמעות הגמרא שם וכ"כ הרא"ש שם

שם בגמרא

שם

שם