אם מותר לילך על גבי העשבים וכן - שולחן ערוך אורח חיים סימן של״ו
אם מותר לילך על גבי העשבים וכן. שולחן ערוך אורח חיים סימן של״ו - 13 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן של״ו
סעיף א׳
אם מותר לילך על גבי העשבים וכן באילן. ובו יג סעיפים:אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלים בו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד במזיד אסור לירד ואם עלה מבעוד יום בכל גוונא מותר לירד משחשיכה ויש אומרים דהני מילי כשהיה דעתו לירד מבעוד יום אבל לא היה דעתו לירד מבעוד יום לא ירד משחשיכה כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור: הגה ודוקא אדם שעלה שם אבל אם הניח שם חפץ מבעוד יום אסור ליטלו משם בשבת (המגיד פרק כ"א) וכל זה באילן וכיוצא בו אבל קנים הרכים כירק מותר להשתמש בהם אע"פ שמחוברים בקרקע דאין אסור להשתמש בירק (הגהות אשירי פרק בכל מערבין בשם א"ז וב"י):
סעיף ב׳
שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים אסור להשתמש בהם פחות מכאן מותר להשתמש בהם דכקרקע חשיבי ואם באים מלמעלה ויורדים למטה במקום שגבוהים שלשה אסורים ובמקום שאין גבוהים שלשה מותרים היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם אע"פ שמצד אחד אין חלל תחתיהם והרי הן שוים לארץ אסור לישב אפי' על צד השוה לארץ:
סעיף ג׳
מותר לילך על גבי עשבים בין לחים בין יבשים כיון שאינו מתכוין לתלוש אבל האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם אע"פ שאינם מכוונים פסיק רישיה הוא אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקים שאינם מצמיחין: הגה ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות אם ישתמש שם מים דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים (ב"י בשם סה"ת):
סעיף ד׳
יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים שסופן להצמיח ואם ישליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומים ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם מותר שאין סופו לצמוח:
סעיף ה׳
עשבים שעלו על אוזן הכלי מלחות הכלי חשובים כמחוברים לקרקע והתולשן חייב:
סעיף ו׳
עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהיו לחים מותר לאחוז בעלי' ולהוציאן והו' שלא השרישו וגם צריך שאינו רוצ' בהשרשתן אבל אם נתכוין לזריע' אסו':
סעיף ז׳
אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב:
סעיף ח׳
עציץ (פי' חצי כד שזורעין שם עשבים. ערוך) אפילו אינו נקוב יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות או איפכא בין שהוא של עץ בין של חרס: הגה יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן ובו פירות מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת (רבינו ירוחם ני"ב ח' ב' חולין דף קכ"ד):
סעיף ט׳
צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית ממעכן ברגליו בצנעה דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא שאינו עושה אלא ברגליו במקום פסידא לא גזרו רבנן:
סעיף י׳
הדס מחובר מותר להריח בו אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר שמא יקוץ אותו לאכלו:
סעיף י״א
השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים ה"ז תולדות זורע וחייב בכל שהוא: הגה ומותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים (מהרי"ל ועיין לקמן סימן תרנ"ד):
סעיף י״ב
תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהם בשבת חייב אע"פ שהם כעקורים לענין טומאה:
סעיף י״ג
אסור להשתמש בצדדי האילן אבל בצדי צדדין מותר לפיכך אסור לסמוך הסולם לצידי האילן דכי סליק ביה משתמש בצדדין אבל אם יש יתד תקועה בצדי האילן מותר לסמוך סולם עליו דהוי ליה יתד צדדין וסולם צידי צדדין ואם נעץ בו יתד ותולה בו כלכלה היתד נקרא צדדין והכלכלה כצדי צדדין: הגה ומותר ליגע באילן ובלבד שלא ינידנו (ב"י בשם אורחות חיים) בור עמוק אפי' מאה אמה מותר לירד ולעלות ומטפס ויורד ומטפס ועולה ולא חיישינן שמא יעקור קרקע בירידתו ועלייתו: (טור):
בין יבש. בימות החמ' אסור משום דנתרי קינסי ואף על פי שנשרו ענפיו כבר אסור משום לא פלוג ובימות הגשמים אסור משום שאין ניכר בין לח ויבש אבל באמת ביבש שאין בו לחלוח לא שייך תלישה כ"כ רש"י בעירובין ד' ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הרמב"ם דביבש שייך תלישה כמ"ש סי"ב וצריך ליישב לדידיה הא דקאמ' בגמ' והא קנתרן פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש ע"ש:
ב׳
אסור ליטלו. ומה"ט אין מניחין נר עליו בי"ט כמ"ש סי' רע"ז ס"ד (מ"מ) והרא"ש כ' פ"ה דשבת דאם נוטלו לא מקרי משתמ' במחוב' וכמ"ש סי' ש"ז סע"ז דמות' לקשור חבל בפי הפרה אלא טעם האיסו' בנר שמא יעל' על האילן כדי ליטלו ע"כ ועסי' תרכ"ח ס"ג דמשמ' שם דס"ל להרא"ש דאסור ליטול חפץ מעל האילן וכ"ה בהדיא בגמ' דאפי' מהכלכל' אסור ליטול כמ"ש ססי' זה ק"ו מאילן גופא דאסור ליטול וא"ל דבכלכלה גופא הטעם שמא יעלה על האילן דמהיכי תיתי יעלה כיון שהיא למטה מי' ואפשר דסבירא ליה כיון דלמעלה יש לגזור א"כ גם למטה מי' אסור דלא פלוג משא"כ בהמה דרוב בהמות אינן גבוהים כ"כ ודוחק, דא"כ למאי נ"מ כת' הרא"ש דאם נוטלו לא מקרי משתמש במחובר כיון דעכ"פ אסור ליטול חפץ משם דלדעת המ"מ צ"ל דאילן דרך תשמישו ליטול ממנו ולהניח על גביו אבל בהמה אין דרך תשמישו כלל בזה ולכן גרע מצדדים ועיין בשבת ברש"י דף קנ"ד תדע דהא אסור לקשור בהמה באילן כדאי' בעירובין דף ס"ג וחבל בפי פרה שרי אלא ודאי כדאמרן:
ג׳
שרשי אילן. וה"ה קלחי כרוב (יש"ש ביצה פ"ה):
ד׳
שמצד א'. אבל אם מב' צדדין שוין לארץ ומב' צדדין גבוה ג' שרי:
ה׳
שמשקין אותם. והמשק' מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע (פ"ק דמ"ק הג"מ):
ו׳
פסיק רישיה הוא. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"כ כיון דלא ניח' לי' וס' הזכרונות דף נ"ח כ' דוקא בגנת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה ולא משמע כן בגמ' דאמרי' דעביד בארעא דחברי' עמ"ש סי' ש"ז ס"ז:
ז׳
או שאר משקין. וראוי ליזהר אף במשקין (ס' הזכרונות):
ח׳
והתולשן חייב. ול"ד לעציץ שאינו נקוב דהתולש ממנו פטור דהתם אין דרך זריעה שם (גמ'):
ט׳
אסור לתלוש. וי"א דבשל עץ חייב חטאת ובחרס פטור וי"א איפכא עבח"מ סי' ר"ב סי"ב ועבב"י דאפי' הוא מונח בעלי' אסור לתלוש ממנו:
יקוץ אותו לאכלו. וכ"ת הא נמי יכול לנשכו בפיו מן המחובר אין לך תליש' גדולה מזו (רש"י) ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תליש' בכך כדאמרי' דף ע"ג שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וה"ה במפרק ודש כה"ג ע"ש:
י״ב
וחייב בכל שהוא. וצ"ע דבזבחים ד' צ"ד אמרי' הזורק זרע פשתן במים מ"ט חייב אילימא משום דמצמח ממים וה"ל זורע אי הכי חיטים ושעורים נמי התם קעביד לישה פי' שנדבקין זה בזה וכו' ע"ש דמשמע דאין חייב אלא בפשתן משום לש אבל בחיטי ושערי פטור כמ"ש סי' ש"מ סי"ב וע"ק למה בפשתן טעמא משום לש הל"ל משום זורע וי"ל דבפשתן חייב תכף כשנותנו במים משום לש אבל בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומכל מקום צ"ע מנ"ל להרמב"ם הא:
י״ג
ענפי אילנות. שהוכנו מאתמול לתשמיש ועסי' ש"ח סכ"ג ועסי' תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת:
י״ד
התולש. ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודי' דכתלושין דמי דלא כע"ש: כתב הרא"ש כלל ב' סימן ד' גג שמילאוהו עפר ונטע בתוכו התולש ממנו חייב וכ"פ בי"ד ס"ס רצ"ד וראייתו ממשנה ב' פ"ה דמעשרות וצ"ע דהר"ש מביא ירושלמי דהיינו דוקא לענין טומאה אבל לכל מילי כתלושין דמי מיהו בתי"ט הביא הירושלמי (הואיל) ואינו רוצה בהשרשתן אבל כשרוצה בהשרשתן הוי מחובר גמור ומסיים אחר כך נפלה עליהם מפולת והעלים שלהם מגולים כדרך גדילתם הרי הם כנטועים בשדה התולש מהם בשבת חייב (פי' אפילו אינו רוצה בהשרשתן) וע' בסימן שי"א ס"ח:
ט״ו
והכלכלה. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול חפץ מהכלכלה דקמשתמש בצדדין (כ"מ בגמ' דף קנ"ה ובעירובין דף ל"ג) וכ"כ ב"י וגם הא"ח כיון לזה וכ"מ ססי' תרכ"ח וערסי' זה מ"ש ועב"י ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור (כ"מ בגמ') ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור (יש"ש פ"ה דביצה ס"ו):
אין עולין באילן. אע"ג דגבי עשבים מותר לילך עליהם כמ"ש ס"ג התם הטעם משום דעיקר החשש שנתלשו בדריסתו ובזה קי"ל כר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר משא"כ באילן הוה הטע' משום שמא יתלוש בזה מוד' ר"ש דאסור כ"כ ב"י וכ' הרא"ש דנרא' דהרי"ף לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהל' ההיא דאילן יבש עכ"ל משמע דבאילן מותר אפי' בלח כמו בעשבים ויפה הקשה הב"י עליו דא"כ לא היה לו להביא ההיא דאין עולין באילן כו' אלא ודאי דהרי"ף ס"ל הכל אסור אפי' ביבש ושלא כמשפט כ' מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו כי הרי"ף מחלק ג"כ בין לח ליבש דא"כ ה"ל להרי"ף לכתבו כהרא"ש:
ב׳
ואין משתמשין במחובר לקרקע. מל' זה משמע אפי' בירק ועמ"ש אחר זה:
ג׳
ודוקא אדם שעל' שם. פי' דוקא באדם התירו באלו מפני שעושה איסור בעמידתו שם וצריך לירד אבל אם הניח חפץ אסור להורידו בשום צד:
ד׳
אבל קנים כו'. זה צ"ע ותחל' נקדים שזהו הג"א שמביא ב"י וטעמו דלא הוה אלא ירק ובירק אין שבות כלל וכתב שלמדו כן מדאמרינן א"ל ר"נ פוקו כבושו כו' וסיים ב"י והפוסקים שלא הזכירו זה אפשר שסמכו על מ"ש אסור להשתמש באילן דמשמע דוקא אילן אבל בירק מותר דאל"כ ה"ל לכתוב אסור להשתמ' במחובר עכ"ל וא"כ כיון שכבר כ' הש"ע בתחלת הסעיף אין משתמשין במחובר ממילא משמע אפי' ירק והוא ל' הרמב"ם פכ"א והיאך כתב כאן רמ"א דברכים מותר להשתמש ועל הב"י קשה היאך פסקו הפוסקים דלא כסתם גמ' דאמרה לחלק בין רכים לקשים וע"כ נלע"ד דרך אחר והא לך הסוגיא בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) דקודם לזה אי' במשנה דאם נתן העירוב על האילן הוה עירוב ואע"ג דלא מצי לטול העירוב משום דאין משתמשין באילן מוקמי לה כר' דס"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה ועיקר קנין העירוב הוא ב"ה ואח"כ אמרי' במשנה דאם נתן העירוב בראש הקנה בזמן שהוא תלוש ונעוץ הוה עירוב ואמרי' שם דהך סיפא לאו ר' היא דאל"כ מ"ש מאילן דהוי עירוב ברישא רבינא אמר כולה ר' היא וסיפא גזירא שמא יקטום פירש"י לפי שהקנ' רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקל לי' אבל ברישא באילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישי' אבל לקטימת קנה ודאי הוא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו משום שבות אלא מלאכה דמחייב משום קוצר ההוא פולמסא (פי' חיל) דאתא לנהרדעא א"ל ר"נ פוקו עבידו כבושא כבשא באגמ' ולמחר ניזל ונתיב עלייהו (פי' כפו הקנים זה ע"ז כדי שיוכלו לישב) איתביה רמי בר חמא לר"נ תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא פירש"י דקנים כאילן הם ואסור להשתמש עליהם א"ל התם בעוזרדין פירש"י שהוקשו כבר הרי הוא כאילן וכי שרינן באינן עוזרדין בעוד הם רכים דהוי כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות והנה אנו רואין שיש כאן מחלוקת דלרבינא חמיר טפי היכא דרכיך ודומה לירק ולר"נ כל היכא דרכיך ודומה לירק לית ביה משום שבות והיכא דקשה דומ' לאילן ויש בו משום שבות ול"ל גזיר' דשמא יקטום והג"ה אתיא כר"נ ולהכי מיקל ברכיך אבל האשר"י פוסק כרבינא ונמצא דרכיך חמיר טפי משום שמא יקטום וא"כ כ"ש בירק דרכיך טפי דיש חשש שמא יקטום ואסור להשתמש בו ול"ד למ"ש אח"כ בסי' זה דמות' לילך ע"ג עשבים דשאני התם דאינו משתמש בו וידיו רחוקות ממנו משא"כ במשתמש דהוא עוסק בו ויש חשש שמא יקטום והשימוש באילן הוא ג"כ מטעם זה דשמא יתלוש כיון שהוא סמוך לידו וא"כ דחשש שמא יקטום הוא אפילו בירק שפיר כתב הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע לכלול גם ירק אחר שזכר תחלה דין אילן והיינו כרבינא ותו נ"ל דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק דודאי מוקצה הוא וא"ל למה לא אסרו בגמ' משום טעם זה די"ל שנתנו טעם לכ"ע אפי' למאן דל"ל מוקצה ולחלק בין אילן לקנים לכ"ע ולא קי"ל כהך הג"ה להתיר בקנים רכים ובירק ודברי רמ"א תמוהים בזה אחר שראה דברי הש"ע ע"פ הרמב"ם שאין משתמשין במחובר כלל ולא כ' עליו שם כלום:
ה׳
היו גבוהים מן הארץ כו'. ברמב"ם פכ"א כתוב וז"ל היו גבוהים ג' אע"פ שצידן א' שוה לארץ או שיש חלל תחתיהם ג' אסור לישב עליהם וכ' ב"י וז"ל ושיעור הל' כך הוא היו גבוהים ג' או שיש חלל תחתיהן אע"פ שצידן א' שוה לארץ אסור לישב עליה' עכ"ל. פי' דברי הב"י כך הוא דל"ת דמ"ש אע"פ שצידן א' כו' קאי אחלוק' הראשונה ולא אדבתרי' ואינו כן דבגמ' אית' בהדי' כן אחלוקה השניה בברייתא ובגמ' לעיל מיניה איתא זה על חלוקה הראשונה אלא ודאי דגם הרמב"ם שכתבו אחר חלוקה ראשונ' ע"ז קאי גם על חלוקה שניה ופי' הענין הוא כך דחלוקה הראשונה פירושה שהאילן גבוה מן הארץ ג' ובמקום שכלה צדו של הענף שם גבוה הקרקע עד הענף וכן פירש"י בגמ' וחלוק' השני' היא כפשוט' שהקרקע שוה רק שהענף נכפף ויורד בקצה א' על הקרקע זהו פשוט אלא שמו"ח ז"ל כ' על ב"י ואיני יודע למה הפכן לדברי הרמב"ם ופי' הוא ז"ל דהך שצדן (א' שוה) לארץ הוא על חלוקה הראשונה לחוד ובשניה מיירי ששוה לארץ בכל צד רק שיש תחתיו גומא בארץ עמוק ג' קמ"ל דחשבי' הג' טפחים מעומק הקרקע והוי כאלו למעלה בקרקע ג' וקשה על פי' זה דבגמ' אמרי' וכן באניגרא פירש"י אילן היוצא מתוך החריץ הקצר העשוי להוליך המים לשדות וב' צידי האילן שלצד גידודי החריץ נכנסים בגדודיו ואם בא למדוד מצדדין שבתוך הנגר הרי היא גבוה ג' ואם בא למדוד מצדדיו השני' שהם מגדודי החריץ ולמעל' אין גבוה ג' לרבה דמודד הגדודים שרי דכל פחות מג' לארץ כארץ לרב ששת מודד מעומקו והרי היא גבוה ג' ומכח איסור' קאתי עכ"ל וא"כ תקשה לרבה מהך ברייתא דחלל תחתיהן שמודדין מן הקרקע לפי פי' מו"ח ז"ל ומ"ש שהב"י מהפך דברי הרמב"ם היה סבור שהב"י מפ' דברי הרמב"ם דלא קאי הך שצדו א' שוה לארץ דוקא על חלוקה א' דבאמת קאי אתרוייהו וכדפרישית והוא פשוט לפע"ד:
ו׳
מותר לילך ע"ג עשבים. כמ"ש בס"א דמ"מ להשתמש אסור אפי' בירק לדעת הרמב"ם:
ז׳
אסור לתלוש אפי' כו'. משמע דחיוב ליכא אלא בנקב וק' מ"ש בס"ה בעשבים באוזן הכלי דחייב כבר תי' ע"ז בגמ' דבעציץ שאינו נקוב לאו היינו רביתיה דאין דרך זריעה שם אבל בעשבי' באוזן הכלי הוא עיקר גידולן ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגינות ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד"א דהא גינה דיש בה יותר מן ע' אמות הוה כרמלית כמ"ש סי' שכ"ח ולא מהני היקף לדירה בגינה כמ"ש רש"י בעירובין דף כ"ד:
ח׳
מותר לתלוש הפירות ממנו. צ"ע מ"ש ממ"ש רמ"א סי' שי"ט ס"ו דיש מחמירין לפרק האוכל מתוך השבלים ולכן כתב דאין לפרק האגוזים מתוך קליפתן הירוק ונ"ל דשאני הכא שאין איסור דאוריי' רק במחובר לא החמירו בתלוש כלל משא"כ לעיל דהאיסור דאוריית' משום מפרק הוא שייך בתלוש ע"כ החמירו אפילו במפרק כלאחר יד:
ט׳
ממעכן ברגליו כו'. ואע"ג דמה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו באיסור דאורייתא כמ"ש בסימן רמ"ג:
י׳
מותר להריח בו. דלא חיישי' שמא יקוץ אותו לאכלה דלאו לאכילה קאי ולפי מש"ל ס"א דאין משתמשין אפילו בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו בידו דאלו נוטלו להדס בידו אסור וע"ש. צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכ"מ בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע:
קנים. עיין ט"ז שהעלה לאיסור בקנים ובירק וכ"מ לשון הרמב"ם אחר שזכר תחלה דין אילן כתב ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל מלשון זה משמע לכלול גם ירק וקנים הרכים עס"א:
ב׳
אילן. והוא הדין קלחי כרוב. רש"ל ביצה פ"ה:
ג׳
שמצד אחד. אבל אם מב' צדדים שוה לארץ ומב' צדדים גבוה ג' שרי. מ"א:
ד׳
שמשקים. והמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע פ"ק דמ"ק. מ"א:
ה׳
פסיק. ואם אוכל בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש ססי' ש"ך כיון דלא ניחא ליה וספר הזכרונות כתב דוקא בגינת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה ולא משמע כן בגמרא דאמרינן דעביד בארעא דחבריה עמ"ש סי' ש"ז ס"ז. מ"א:
ו׳
משקים. וראוי להזהר אף במשקין. ספר הזכרונות:
ז׳
בגנות. וט"ז כתב ול"נ מטעם אחר דיש שם איסור טלטול ד' אמות דהא גינה שיש בה יותר מן ע' אמות הוי כרמלית ולא מהני היקף לדירה בגינה ע"ש. וא"כ לפ"ז אפי' בגינת חבירו נמי אסור ועיין ס"ק ה' מש"ש בשם המ"א:
ח׳
נקוב. משמע דחיובא ליכא ול"ד לדסעיף ה' בעשבים באוזן הכלי דחייב דהתם דרך זריעה בכך גמרא עיין ב"י דאפי' מונח בעליה אסור לתלוש ממנו עי"ש:
ט׳
להריח. וכתב הט"ז ולפי מה שכתבתי לעיל בס"א דאין משתמשין אפי' בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו ביד דאלו נוטלו להדס בידו אסור. ועס"ק א':
י׳
בכל שהוא. עיין מ"א מה שהקשה מש"ס דזבחים דף צ"ד והעלה דאינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומ"מ צ"ע עכ"ל ע"ש ועיין מ"ש היד אהרן:
י״א
ענפי. שהוכנו מאתמול לתשמיש ועיין סי' ש"ח סעיף כ"ג. ועיין סי' תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת. מה שנוהגין המון העם ליתן בתוך כלי מים ורדים וכיוצא בהם הוא איסור גמור שאותן ורדים נפתחים מלחלוחית המים וכבר כתב הרמ"א בשם מהרי"ל שאין ליתן במים ענפי אילנות שיש בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים. כנה"ג ועיין יד אהרן:
י״ב
התולש. ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודו דכתלושין דמי מ"א דלא כע"ש ע"ש. (ובס' א"ר תמה על מ"א דמחלק בין מין אילן לעשבים אלא שנ"ל דמעיקרא לא קשיא מידי דודאי אילן יבש נמי כתלוש אלא דהכא איירי באילן לח רק שהפירות נתיבשו וכן הוא בחולין דף קנ"ד בש"ס ופי' רש"י שם):
י״ג
והכלכלה. ומותר ליטול חפץ מהכלכלה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטול דקמשתמש ביתד שהוא צדדין ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו אסור ליטול מהכלכלה דקמשתמש בצדדין. ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן בכל ענין אסור ולהשען באילן בבריא מותר בתש אסור. יש"ש מ"א ע"ש:
ס"א בין כו'. לשון הרמב"ם וכ' המ"מ שסמך על מ"ש שסרב בקעה וכו' וכ"כ המפ': ואין נתלין כו'. שם: עלה כו' ואם כו'. שם ל"ק כאן כו' ואב"א כו' ופי' המ"מ שאפי' עלה מבע"י במזיד ע"ד לישב שם בשבת מותר לירד וז"ש בכל גוונא אבל הטור כ' דוקא כשהיה דעתו כמש"ו וי"א כו': ודוקא כו' אבל. שבת מ"ה א' ושם קנ"ה א' טעמא דנעץ כו' ועירובין ל"ב ל"ג ל"ד: וכ"ז כו' אבל. שם ל"ד וערש"י בשבת פ"ב א' ד"ה ואינו מקנח בצרור כו' אבל ל' הרמב"ם וש"ע ואין משתמשין במחובר כו' ולמדו ממ"ש בשבת קכ"ה ב' קא משתמש במחובר לקרקע וע' ב"ח וט"ז:
ב׳
ס"ב אע"פ שמצד א'. לאפוקי משני צדדין כרבה שם:
ג׳
ס"ג שמשקין. מ"ק ב' ב' משום חורש וזורע:
ד׳
ס"ד ואם הוא. עפ"ה דשביעית מתני' ב':
ו׳
ס"ו והוא כו' וגם. ע' סי' שי"א ס"ח מש"ש:
ח׳
ס"ח בין כו'. בגיטין ז' ב' כ' רש"י ד"ה עפר דשל חרס א"צ לינקב ותוס' שם ד"ה עציץ כ' להיפך וראייתם ממש"ש אר"ז עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות כו' ואע"ג שהספינה אינה נקובה ובמנחות פ"ד ב' עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כו' ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כו' ומדלא קאמר בספינה ג"כ כאן בנקובה משום דאין דרך להיות נקובה ואפי' אינה נקובה בשל חרס כנקובה והתוס' שם ושם כ' להיפך וראייתם ממ"ש בגיטין כ"א א' כתבו על חרס של עציץ נקוב אלמא דבחרס בעינן נקוב ובשבת צ"ה ב' ה' מדות בכלי חרס כו' ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר את הזרעים וסתם עציץ בכ"מ של חרס הוא ומפרשים להיפוך דספינה של עץ הוא ולהכי לא בעי נקיבה וע"ש בתוס' דגיטין ובמנחות שם ותחלה היה רגיל ר"ת כו' ובשבת פ"א ב' האי כו' וע"ש רש"י ד"ה האי פרפיסא עציץ נקוב כו' ויש לחוש לשני הפירושים הנ"ל וא"כ אפי' אינו נקוב אסור בין כו' ובירושלמי מ' כדעת רש"י והביאו הרא"ש בה' ערלה וכ"פ בטור י"ד סימן רצ"ד וז"ל הירושלמי פ"א דערלה סוף הלכה ב' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו ר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים. ר"ל בתמי'. הרא"ש שם וע"ש בירושלמ' דמספקא אם חשוב ג"כ כנקוב בזרעים וע"ש אבל הרמב"ם בפ"י מה' מ"ש ונ"ר וש"ע י"ד שם כ' סתם עציץ אפי' אינו נקוב: יחור. קכ"ד ב':
י״א
סי"א השורה כו'. צ"ע דבזבחים צ"ד ב' מ' דפטור ועוד דא"כ אף בזרע פשתן יתחייב משום זורע והרמב"ם וש"ע סי' ש"מ סי"ב כ' משום לש וע' גמ' שם וכן הקשה מ"א: ומותר. עסי' שכ"א סי"א:
י״ג
סי"ג לפיכך כו' אבל כו' ואם. שבת שם: ומותר. שם קנ"ג ב' התם ובגאוזא כו' וסוכה כ"ה ב' העושה סוכתו בין האילנות כו': ובלבד. שבת קנ"ד א' הכא בכלכלה כו': בור כו'. עירובין ק' א': ולא כו'. טור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן של״ו, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
