דין כיבוד הבית ודבר שאינו מתכוין - שולחן ערוך אורח חיים סימן של״ז

בין גדולים. אבל גדולים מאוד אסור לגרור דהוי פסיק רישי' דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש (ב"י רוקח וכ"מ בשם הרמ"ך) ואף על גב שכשחופר הוי מלאכה דרבנן אפ"ה אסור ועמ"ש סי' שי"ד סס"א:

אסור לכבד. דמזיז עפר ומשוה גומות ויש מתירין דה"ל דבר שאינו מתכוין:

מרוצף באבנים. וכ"ש בקרשים (ב"ז ר"ה):

ע"י עכו"ם מותר. וביש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם אלא שנהגו להקל וגם ע"י כנף אוסר ע"ש פ"ב דביצה סל"ג, כ' ב"י דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם דה"ל לדידיה כגרף של רעי עסי' ש"ח סכ"ז:

שלא ישברו. ובודאי אפי' הם נשברים ליכא אסור דאורייתא כמ"ש סי' שי"ח סי"ב אפ"ה אסור בפסיק רישיה ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף אא"כ בשל תמרה ולא כאותן העשוי' מענפי אילן עמ"ש ס"א:

אין סכין וכו'. ואין נופחין הקרקע (רמב"ם פכ"א) וטעמא דדברים אלו אין בהם צורך כ"כ כמו בכיבוד (מ"מ):

אסור לצדד. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ (ה"ג):

פסיק רישיה. פי' שאע"פ שאינו מכוין לעשותו א"א שלא יעשה:

הקרקע מרוצף. דאז לא חיישי' לאשויי גומות ויש מתירין ס"ל דאפי' באינו מרוצף לא הוי פסיק רישיה לאשויי גומות ויש מחמירין ס"ל דבאינו מרוצף ה"ל פסיק רישיה וגזרי' מרוצף אטו שאינו מרוצף:

שלא ישברו קסמיהן. תמוה לי הא אפי' משבר אינו אלא מקלקל ופטור:

גדולים. אבל גדולים מאוד אסור לגרור דהוי פסיק רישיה דעושה חריץ. ואסור אפי' בקרקע של שיש. ב"י מ"א ע"ש:

מרוצף. באבנים וכ"ש בקרשים. מ"א:

ע"י עכו"ם. וביש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם אלא שנהגו להקל וגם ע"י כנף אוסר ע"ש פ"ב דביצה סל"ג. כתב ב"י דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם דה"ל לדידיה כגרף של רעי:

ישתברו. ובודאי אפי' הם נשברים ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור בפסיק רישיה ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף אא"כ בשל תמרה ולא באותם העשוים מענפי אילן עמ"ש ס"א. מ"א:

לצדד. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ:

ס"א דבר שאין. שבת כב א' אמר אביי כו' וי"ט כ"ג א' אר"נ כו': והוא. שבת ע"ה א' ושאר מקומות הרבה: הלכך גורר. שבת כב וי"ט כ"ג ב': בין. שבת כט ב':

ס"ב אסור. ס"ל כדעת התוס' שם דדוקא בריבוץ אמרי' דשרי כמ"ש בפכ"ה מכבדות כו' ובספ"ק די"ט ג"ד ר"ג כו' ועוד ראיה ממש"ש ק"מ ב' ואבוס כו' ועתוס' שם שדחקו בזה ודחקו לשיטת בה"ג: אא"כ. נלמד מריבוץ לס"ד שם דאמימר שרי כו': ויש מתירין. כמו בריבוץ: ויש מחמירין. כמ"ש בס"ג וראייה מדאמרינן קכ"ד ב' אי מחמה לצל כו' משמע דאף לר"ש אסור דליכא למ"ד דשרי ואם איתא לר"ש הוי מלאכתו להיתר ואפילו לדעת הרמב"ם כיון דמרוצף מותר וכמ"ש בסי' שח סמ"ט ע"ש ומ"ש דגזרינן אטו שאינו מרוצף כמש"ש כ"ט ב' קנ"א ב' והא דשרי אמימר כנ"ל משום דכל העיר היתה מרוצפת וליכא למיגזר. ספר התרומה ועב"י: מיהו. דרש"י קכד ב' כ' דאיסור כיבוד משום אשווי גומות ופסיק רישא הוא וראיה דאף לר"ש אסור ממ"ש קכ"ז א' דלמא אתי לאשוויי כו' הא מני ר"ש היא כו' והמתירין כ' שם שמא ישוה במתכוון וכמש"ל וע"י עו"ג מותר כמ"ש בסוף סי' רנג. ותוס' צ"ה א' כ' משום טלטול עפר וכ"ד הרמב"ם וראב"ד ור"ן וכ"ד הרא"ש וכל הנמשכין אחריהן וגם לדבריהם מותר ע"י עו"ג כמ"ש בסי' רעו ס"ג: וכן ע"י כו'. שמפ' מכבדות של מילת אף לכבד הקרקע מותר ומדברי רש"ינראה דאסור: ואינו. לשיטת רש"י: ואסור לכבד. שמפ' איסור הכיבוד משום זה הטעם ודייק שז"ש הרי"ף מכבדות של מילת כגון זנב שועל כו' שאין נשבר ע"ש:

ס"ג אפי'. קנ"א ב':

ס"ד דכיון כו'. טור: ודאי והוי כו'. לשון המחבר אבל התוס' שם כתבו שמא ישכח וישוה גומות במתכוין:

מסקנא דגמרא שבת ק"ב ובכמה דוכתי

שם

מסקנא דגמרא שבת צ"ה

טור בשם הרמב"ם בפרק א'

שם בשם בה"ג וכ"כ התוספ' בדף צ"ה בשמו וכ"פ הרי"ף בפרק כל הכלים וכתב הר"ן שכתב בתשובה דהא דתנן בפרק ב' דביצה דחכמי' אוסרים לכבד בין המטות ר' יהוד' היא ולא קיימא לן כותיה

רמב"ם בפ' כ"א ממעשה דתלמידו של רבי מאיר שבת מ' וכתוב פרק י"ז

שבת קמ"א

ואם מותר לשחוק באגוזים או תפוחים בסימן שאחר זה)