דיני רחיצה בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ״ו

אסור לרחוץ. גזיר' שמא יבאו להחם בשבת:

כל גופו. וה"ה רוב גופו (כ"ג עיין שם):

או שאר איברים. כ' מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויום טוב ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ובמקו' שאין מנהג יש להתי' רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיט' עכ"ל, ועסי' ש"א סמ"ח:

אסו' להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מערב שבת צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י גם זה מיקרי הטמנה ועסי' רנ"ג ס"ד וסימן שי"ח סי"א:

כרוחץ כל גופו. ז"ל הרמב"ם דס"ל דאין זה רחיצה גמורה ולכן כתב דמותר לסוך ידיו במים ולחמם נגד האש במקום שאין היס"ב ועמ"ש ס"ה וס"ו ולכן כתב הרב"י בס"ה וי"א וכו':

אצל האש. אבל במקום שאין היס"ב שרי כמ"ש סימן שי"ח סי"ד ול"נ דס"ל להרא"ש דאסור משום רחיצ' דחמין שהוחמו בשבת אפי' לרחוץ בהם ידיו אסור וכ"ה בגמרא דף קל"ד ע"ב וכ"מ ברא"ש שכתב מפני שמפשיר המים וכ"מ ממ"ש ס"ו וכ"כ הסמ"ק וסה"ת בהדי' וכ"נ מידי דהוי בי"ט שמותר להחם מים לשתו' ואפ"ה אסור לרחוץ בהן כמ"ש סימן תקי"א:

ואפי' בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת (רש"י ור"ן) וצ"ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת ולהכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש ס"ה והתו' פי' הטעם משום שחיקת סמנים:

מותר לטבול. כ' מהרי"ל סי' ק"נ יפה נוהגות הנשים שאין טובלות שלא בזמנם בשבת דמה"ט מנהג פשוט שלא לרחוץ בצונן וטעמא דשייך למיגזר משום סחיטה ומשום שנושא מים שעליו ד"א בכרמלית ומשום שיטת גופו וקסמים ע"כ וכ"כ בת"ה סי' רנ"ה אף על גב דאפי' המרדכי דמחמיר בצונן דוקא בכלי אבל בנהר או במקוה שרי מ"מ המנהג לאסור ולכן אפי' לטבול אסור דמיחזי כמתקן כדאתא בגמרא עכ"ל: וכן כתב ב"י בי"ד סימן קצ"ט דאסור לטבול בשבת משום סחיטת שער עכ"ל ומ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא כמ"ש סימן שכ"ג ס"ז, ועמ"ש סימן תרי"ד סי"א ובאגור סימן תע"ו משמע דבנהר אסור גם בב"י בשם כלבו כתב לאסור משום סחיטת שער עיין שם ועבי"ד סימן רס"ח ס"ד, ונ"ל דמומר שרי לטבול כיון דאינו מדאורייתא כמ"ש שם סוף הסי' וכ"מ ביבמות דף מ"ז ע"ב דלר"י מטבילין גר בשבת:

מדבר המשיר. ודאי (רמב"ם):

כלאחר יד שרי. ל' המרדכי דגיבול ע"י שינוי הוא ושרי כדאמרי' פ' מ"ש ע"כ ומשמע דלהאוסרין בסימן שכ"ד ס"ג ה"נ אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות וכ"מ במרדכי:

שנימח על ידו. ובש"ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך:

שסתמו נקביו. פירש"י שלא יצא החמימות ל"א אותן הנקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ועיקר וכ"כ הר"ן, מכאן צ"ע על בתי חורף שמחממין אותן מתחתיהן ועל הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן אם מותר לפותחן אכן ראיתי נוהגין בו היתר (אגודה סימן כ"ז):

רוחץ בו. שהרי לא נתחמם בשבת ועסי' שכ"ה ס"ט:

או שאר איברים. זה מבואר בברייתא פרק כירה חמין שהוחמו בערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר משמע דאבר אחד בפ"ע איזה שיהי' מותר ולא ידענא למה הוצרך ב"י ללמוד דבר זה מדברי הרא"ש:

לא הקפידו בו. ב"י נתן טעם לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו שהאדם הולך בר"ה ופתאום בא מטר עליו לא גזרו ביה רבנן ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר היינו שאפשר קצת להזהר אבל כאן א"א כלל להזהר:

ואסו' לרחוץ ידיו במלח כו'. גם בסי' ש"כ כתב הטור וש"ע כן. וק"ל דהא במשפשף במורסן ודאי הוה פסיק רישיה דא"א ליזהר מגיבול כשנותן מים על מורסן יבש ואפ"ה מותר כמה שכ' ב"י בשם המרדכי דגיבול כלאח' יד הוא ובמלח ובורית אסור משום דס"ל נולד ולמה יהיה חמור באיסור נולד שהוא דרבנן ולא מהני מה שהוא כלאח' יד ממה שהוא מהני במגבל שהוא תולדה דלש שהוא אב מלאכה. וי"ל דבמלח ובורי' דניחא ליה שיהיו נימוחים ונבלעים בידו לעשות פעולתם ע"כ אסור כשעושה בידים נולד ע"י שפשוף שלו משא"כ בגיבול דמורסן לא ניחא ליה בגיבול ובזה ניחא נמי מה דאמרינן בפרק במה טומנין בכל חפין את הכלים כדלעיל סימן שכ"ג דקשה הא כשחופף כלי שנדבק בו שומן אז נימס השומן על ידו אלא ודאי משום דלא מכוין לזה אינו אסור משום נולד וע"כ באמת לחוף הכלים במלח אסור כמה שכ' ססי' שכ"ג:

אסור למ"ש כו'. מבואר בב"י דאפי' אם יש לתלות לקולא כגון שיש שר שיש לו הרבה עבדים ואפשר שחממוהו משחשיכה אסור והיינו להרי"ף ורמב"ם דסי' שכ"ה ס"ט דספק אסו' דלא כהרא"ש דמקילין שם בספק ה"נ מהני כאן ספק זה וא"ל על הרא"ש וטור דמקילין לעיל בספק ממ"ש כאן מחצה על מחצה אסור דזה גרע מספק דהוא נתכוין לשניהם לישראל ולעכו"ם וכפירש"י בפ' השואל:

כל גופו. ה"ה רוב גופו כנה"ג. וכתב מ"ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ומקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה עכ"ל:

להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע"ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש"י גם זה מקרי הטמנה ועיין סי' רנ"ג ס"ד וסי' שי"ח סי"א. מ"א:

האש. אפילו במקום שאין היס"ב אסור עיין מ"א:

בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת רש"י ור"ן וצ"ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת להכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ"ש ס"ה. מ"א ועיין יד אהרן:

מטומאתו. ביו"ד סי' קצ"ז דאשה אסורה לטבול בליל שבת אם היתה יכולה לטבול קודם לכן וב"י בי"ד סי' קנ"ט אוסר לטבול בשבת משום סחיטת שער ועכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין. ומותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא. ומומר שרי לטבול בשבת כיון דאינו מדאורייתא. מ"א ע"ש:

המשיר. ודאי כ"כ הרמב"ם:

במורסן. משמע דלהאוסרין בסי' שכ"ד ס"ג ה"נ אסור ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות. מ"א:

שנימח. בש"ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך ועיין בתשובת גנת ורדים חא"ח כלל ג' סי' י"ד שצדד ג"כ להתיר וכתב דאין למחות ביד העושים כן ע"ש:

רוחץ. שהרי לא נתחמם בשבת ובתי חורף שמחממין מתחתיהן ועל הנקבים יש סתימה קערות ברזל או אבן נוהגים היתר לפותחו. אגודה מ"א ע"ש:

ס"א אסור כו'. מ"א רב ושמואל כו': בין כו'. שם ל"ט ב' ולד"ה אף ר"ש לא פליג אלא בשיטוף כמש"ש וקמ"ז: ואפי'. כר' יהודה שם אר"י הלכה כו': או שאר. כ"מ שם מדקאמר אבל לא כל גופו אבר אבר מ' דאי לאו כל גופו מותר: ואצ"ל. שם ול"ט ב' כר"י: והא דשרי. דברייתא הנ"ל בקרקע מיירי מרחץ שפקקו נקביו שהיא ניסוקת מתחתיה ומתחמ' המים ועלה אמרו והתירו חמי טבריה ומתני' קמ"ז מיירי בכלי וז"ש שם קתני כו' מכלל דנשתטף כו' ול"ק אחמי טבריה גופא כן משום דמיירי בכלי ואף ר"ש מודה כמ"ש מ' ב' וע' תוס' שם ד"ה והא ותוס' ק"ט א' ד"ה רוחצין והא כו' התם כו' ר"ל דדמי לכלי כמש"ש בד"ה הנ"ל:

ס"ב י"א. ממתני' הנ"ל וגמ' הרוחץ דיעבד כו' ואוקים בכה"ג כמ"ש בב"ק נ' ב' מערה כו' דאית בה הבלא משום דמטללא וכ"כ תוס' בשם ר"ת בשבת ק"ט א' ד"ה רוחצין: וי"א דמותר. דלא אסרו זיעה אלא מפני החמין ומתני' תי' כמ"ש הרא"ש שם דלא אתי אלא עלה דמי מערה דמיירי בחמין:

ס"ג אפי' מע"ש. דמע"ש המשיכוה כמ"ש בגמ' ל"ט ב' ממעשה כו' בטלה כו' ואפילו מבע"י: ופי הסילון. מדמדמי להטמנה כנ"ל. תוס': אפי' המים. מדקאמר בטלה כו' ואפי' מבע"י וע' תוס' שם ד"ה ממעשה. והר' שמואל כו':

ס"ד ונמצא כרוחץ כו'. רמב"ם ודייק כל גופו שסוב' דחימום אינו אסור כיון שמפשיר כמ"ש שם רק משום הרחיצה והוי כחמין שהוחמו מע"ש דאין אסור אלא כל גופו כמ"ש בס"א ועבס"ה:

ס"ה י"א. וס"ל כפי' תוס' שם ד"ה מפני כו' כרוחץ כו' ר"ל שהוחמו בשבת ובזה אפי' ידיו אסור כמ"ש ל"ט ב' וקל"ד ב':

ס"ו אבל מותר. שם:

ס"ז לפי כו' אבל. כמ"ש יוצאין כו' מפני הגשמים ואין איסור מפני הגשמים עצמן ושבת קמ"ו ב' מי שנשרו כו' לפירש"י בגשמים אבל לפי' תוס' שם מ' דאפי' בריבוי מים מותר בלבושו ועט"ז: ס"ה אדם כו'. עמ"א והעיקר כמ"ש ב"י בשם כל בו ות"ה שאוסרים וכ"כ מ"א בסי' קפ"ח ס"ק ע' ע"ש:

ס"י מותר לרחוץ. תוספתא: ואסור. אבל בתוספתא מתיר ג"כ במלח וב"י תי' דמיירי ברוחץ ואינו חופף אבל בתוספת' מני להו בהדדי עם מורסן וכן להמפרשים אין מרסקין משום שמא יסחוט פירות כמ"ש בסי' שי"ח סי"ו מותר במלח והתוספתא מסייע להן: או בשאר חלב. משמע מדבריו דבחול מותר וכ"כ תוס' בספ"ד דנדה בשם ר"ת דמותר. ודבריו דחוקין דא"כ ביה"כ אין אסור אלא שמן דוקא אבל במרדכי פ"ה דשבת ובסה"ת וש"פ אוסרין להדיא כמו ביה"כ דאידי ואידי כרת וכן בתרומה ול"ת דמשום עינוי הוא ביה"כ דמדקאמר בפ"ט דשבת מנין לסיכה שהיא כשתיה ביה"כ שנאמר כו' אלמא משום דדמי לשתיה וכן ברפ"ד דנדה אלא שתוס' ומרדכי וסה"ת וש"פ כתבו שאסמכת' הוא ואינו אלא מדרבנן עשו אותו כשתיה ולפיכך במקום צערא התירו כמש"ש בפ' בתרא דיומא מי שי"ל חטטין בראשו סך כדרכו ביה"כ כו' אבל שלא במקום צערא אסור ועתוס' שם ביומא וכן בחדש וכל איסורין:

ס"יא אבל אם. דפקקו דווקא כמ"ש רש"י: אעפ"י. כמו לא ימלא נחתום כו' י"ח ב':

ס"יב וי"א. גמ' שם. אבל הרמב"ם וש"ע מפרשים דוקא שנכנס להזיע ולא חילק בין גדול לקטן לפי שאין נודע לנו השיעור. ר"ן:

שבת לט ברייתא וכרבי יהודה

מימרא שם וכשמואל שם

שם

שם בברייתא

שם

טור בשם סמ"ג וכ"כ בסה"ת

רי"ף בפכ"ב דשבת ורמב"ם פכ"ו וה"ה שם בשם הגאונים

הר"ן ור"י ורמב"ן וש"פ

שבת ל"ח משנה וכפירוש התוס' בשם ר"י והר"ן

טור לפי' התוס' וכן כתב הב"י

שם בית יוסף

שם מ' וברייתא

טור וכ"כ שם הרא"ש והמרדכי

שם ברייתא

שם קמא מימרא דרב יהודה

הרא"ש שם

ביצה יז משנה וכבית הלל

שבת נ' וכרבי נחמיא

מרדכי שם

שבת משנה ברייתא

הר"ן שם

שם בגמ'

משנה במסכת מכשירין פ"ב וכת"ק רמב"ם פ"ז ושכן נראה דעת הרי"ף כמ"ש ר"ן