עכו״ם שעשה מלאכה בעד ישראל - שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ״ה

ליתן מזונות. דחשיב מזונותיו עליך כמ"ש סי' שכ"ד סעיף י"א דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום:

לפניו. אבל לא בידו דהוי עקירה (ש"ג תוספת') ועמ"ש סי' ש"ז סי"ד:

לאכלן. אבל אם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא"א לאוכלם שם אסו' ליתן לפניו (ש"ג במרדכי פ"ק):

החפצים של עכו"ם. בטור כ' או אפי' אם החפצים של עכו"ם ונ"ל דה"פ או שעומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור וז"ש שהרואה שנתן לו אינו יודע שהחפצים של עכו"ם כלומר כיון שראה שישראל נתן לו סבור שהוא של ישראל אבל אם החפץ של עכו"ם מות' לתת לפניו בחצר דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ הוא של עכו"ם, וכ"מ במרדכי דדוקא בייחד לו מקום יש מחמירים אבל כשהוא של עכו"ם ואינו ממושכן כלל לישראל לכ"ע שרי וכ"מ ברמב"ם פ"ו שכ' כשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לעכו"ם בשבת ע"ש ועמ"ש סי' ש"ז סכ"א וכ"מ ברא"ש וברמזים ריש שבת:

ביחד לו מקום. די"א שכירות לא קניא [ועיין בהגהות מהרמ"ט ועמ"ש סימן רמ"ו]:

לתת לו. ומ"מ אסור ליתן בידו ממש כמ"ש ס"א ע"ש ונ"ל דזהו גם כן כוונת המרדכי בשם התוס' ומ"ש ברישא מותר ליתן להם אפילו ביד לא אתא אלא לאפוקי מי"א דאסור ליתן להם בידים אלא ישים לפניהם ולא יאמר כלום וע"ז כתב דא"ז כתב דמותר לתת להם בידים כלומר ומותר לומר לו שיוציאם משום דהאידנא ל"ל ר"ה ועסי' שמ"ה ס"ז אבל אסור ליתן לידו ממש כיון דאפשר בלא זה כנ"ל והרב"י לא פירש כן ול"נ כמ"ש ופשוט דאפילו הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו משום עקירה דלא כע"ש:

דרך מלבוש. הא לאו הכי מחזי שהישראל צוה להוציאו כיון שהוא ממושכן בידו עמ"ש ס"א:

וטוב. וכתו' באגודה דה"ה אם העכו"ם מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו וכתב שם שצוה להם להתענות מחר ורמ"א לא חש לה וכיון שרי"ו מקיל לגמרי: כתב הסמ"ע בח"מ סי' קל"א סק"י דאם בא עכו"ם ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בין השמשות וכו' ע"ש ול"נ דאסור משום ממצוא חפציך ועסי' ש"ו ס"ד ומ"ש בח"מ ה"ק שהיה לך להבין שדעתי שלא להיות ערב שהרי לא רציתי לעשות ערבות בשבת ואם כן היאך אהיה אחר כך ערב:

יש אוסרין. דה"ל נולד אף על גב דחטים חזו לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף לאחר שנעשה בו איסורא דאוריית' שנעשה לחם [ועמ"ש סי"א] וי"א הטעם שמא יאמר לעכו"ם לבשל אף על גב דעכו"ם שהדליק נר לעצמו לא גזרינן כמ"ש סי' רע"ו במידי דאכילה גזרי' טפי [טור] וכ"מ במרדכי פ"ג דעירובין ועסי' תקט"ו וכ' התוס' בע"א דף ס"ו ע"ב ואין לאסור הפת משום דשמא נתלשו בשבת העצים שנאפה בהם ומוקצים הם דמה בכך דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל ובפסחים דף מ"ז ע"ב משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ועסי"א וע"ש סימן תק"ז ס"ב ועמ"ש סי' תמ"ו:

ויש מתירים. דס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה כדאיתא בביצה פ"ג והאוסרים ס"ל דדוקא גבי מוקצה אמרי' כן דלא מקצה אותו מדעתו כיון שאדם יכול לגומרו משא"כ גבי נולד, וביש"ש בחולין סל"ב כתבו דדוקא בדבר שהתחיל קודם שבת ונגמר בשבת שרי ע"ש וכ"כ סי' רנ"ב ס"ד דהוי נמי נולד דמעיקרא עור והשתא כלי וכתבו התו' בשבת דמ"ג דדוקא בקדירות אף על פי שהיו רותחות ב"ה לא אתקצאי לכולא יומא כיון שהיה בידו לקררן דאם הי' צריך להן הי' מקררן וכן פולין ועדשי' אף על פי דכשהתחילו להתבשל לא חזי לאכילה מ"מ כשנתבשלו אח"כ שרי דמעיקרא דעתו שיתבשלו בלי שום דיחוי משא"כ כשכופה הסל לפני האפרוחים והיו עליו ב"ה הקצה אותן שעה א' לצרכן ואתקצאי לכולי יומא ולא מהני גמרו בידי אדם ע"כ וכ"מ ברא"ש פ"ג דביצה דזה לא חשיב גמרו בידי אדם אבל בתוס' שבת דף מ"ד בד"ה יש עליה מעות וכו' והוי כגמרו בידי אדם ע"כ משמע דאע"ג דהקצה אותו שעה א' חשיב גמרו בידי אדם וע"ק שם דאם הוי גמרו בידי אדם אפילו היה עליו ב"ה לישתרי וצ"ל דל"ד ממש לגמרו בידי אדם ועיין בתוס' דביצה:

ובשעת הדחק. כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו [ב"ח]:

ליקט פירות. הקשה הרב"י דהא גמרו בידי אדם ועסי' תק"ז שכת' בשם הרא"ש וז"ל ואסרי להו לרבנן משום נולד גזירה שמא יעלה ויתלוש ע"ש וכ"כ הרי"ף:

ואפילו ספק. כתב הב"ח אף על פי שהעכו"ם מביא דורון לישראל לא אמרינן דודאי לקטינהו בשבילו אלא הוי ספק עד שיודע שלקטן בשבילו עכ"ל וצ"ע ופשטא דגמרא לא משמע הכי דהא אמרינן עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר משמע אף על גב דלא ידעינן שנתלשו היום וגם לא ידעינן שנתלשו בשביל ישראל בעינן בכדי שיעשו וכיון שהביא לו מסתמא לקטן בשבילו דאל"כ ל"ל עכו"ם שהביא דורון הל"ל שלקטן בשביל ישראל ועוד דכתבו התוספות בעירובין דף ל"ט דההוא עובדא דבר טבי' מיירי באיתצוד מאיליו ע"י שהיו מצודות פרוסות מעי"ט ולא עכו"ם שהביא דורון לישראל הוי עכ"ל משמע דאי הוי עכו"ם שהביא דורון אסור אפי' לא ידעינן שצדו בשביל ישראל ונ"ל אם הביא העכו"ם לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו ועיין סי"א וכ"מ ממ"ש סי"ג בשם המרדכי דכשנותנו לישראל הוה כרוב ישראל:

מותר מיד. דבחול להמתין בכדי שיעשו לא מחמירים מספק וסה"ת כתב הטעם דספק חוששין לקולא, וצ"ע דא"כ למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא ע"ש ואפשר דבמת החמיר טפי:

מחוץ לתחום. ואם הובא בספינה שרי ועסי' ת"ד וסי' ת"ה דאסור להוציא חוץ לד"א אם לא שהיו מע"ש בספינה ולא היו ביבשה:

אפי' מי שהובא. ואם הביאו לשנים אסורים להחליף (כ"ה):

בכדי שיעשו. וא"צ להמתין אלא בכדי ששהא המביא בשבת שאם הביאו רוכב על הסוס א"צ להמתין כ"כ (כ"ה) ונ"ל שא"צ להמתין אלא בכדי שיוכל לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב ואף על גב שברי"ף איתא דחיישינן שמא הלכו בלילה היינו שלא לאכלו בשבת עצמה אבל בחול א"צ להמתין כ"כ כנ"ל:

וי"א דאין הלילה. לפי שאין רגילות להביא בליל' ממקום רחוק (מרדכי) ויש"ש פסק כסברא ראשונה:

והיא שתהא מוקפת. כתב הרב"י ונ"מ שאם העיר אינה מוקפת לדירה ועירבו כולה או קצתה אסור לטלטל פירות אלו חוץ לד"א עכ"ל כלומר דבלא עירוב בלא"ה אסור לטלטל וצ"ע דבאינו מוקף לדירה לא מהני עירוב דהא אפי' של יחיד אסור לטלטל בו כמ"ש רסי' שנ"ח וסימן שע"ב ס"ב עמ"ש שם ועמ"ש סימן ת"א ומ"ש סימן שס"ג סק"ו בהג"ה וסימן שס"ה ס"ג ובאמת אין זו קושי' דהרא"ש כתב דינו על אדם שיצא חוץ לתחום או בהמות שהביאו מחוץ לתחום או פירות בי"ט דמותר לטלטל ובשבת נמי י"ל דבמקום שהניחן העכו"ם אסור להוציאן חוץ לד"א דאף אם הוליכן א' ג' אמות אסור השני להוציאן אח"כ יותר מאמה א' כנ"ל ועסי' שמ"ט:

מחוץ לתחום אסור. פי' בו ביום ולערב מותר מיד כמ"ש ס"ז וס"ח ולפ"ז אפי' ספק אם הובא בשביל ישראל וכ"מ בת"ה סי' פ"ג ע"ש ועס"ז:

תולין להקל. בד"מ תמה ע"ז וכתב דג"ז ספק הוא ומ"מ מדלא הגיה כאן כלום נראה דדעתו להקל מאחר דיש מקילין בכל ענין:

שמילא מים. כתב הע"ש ונר' מדברי התוס' דאם מלאו חש"ו מים מותר ליהנות מהן והטעם דאין עושין כלל לדעת ישראל עכ"ל, ועמ"ש סי' שס"ב ס"ז דדוקא במוצא חפץ שנאבד אמרינן שעושה להנאת עצמו משא"כ בכיבוי כמ"ש סימן של"ד סכ"ה בב"י וא"כ ה"נ אם מילא מים לצורך עצמו אף בעכו"ם מותר ואם לצורך ישראל אף בחש"ו אסור ואם בא לומר דמיירי במכירו ולא גזרינן שמא ירבה בשבילו זה לא נרמז בדברי התוס' לכן נ"ל דלא דק ולא עיין ברא"ש שם שכתב בהדיא דגבי אבידה לא נעשה האיסור בשביל ישראל וכן כונת התוס':

לכרמלית מותר. כיון שהוא דרבנן עמ"ש רסי' רע"ו:

הואיל ואפשר. אבל אם אין הישראל יכול לילך שם כגון דאיכא סכנת דרכים אסור כמ"ש סי"א ובנהר אף בהמה שרי (מרדכי): כתב הע"ש לר"ת דאם יש נהר תוך התחום אף אם הביא העכו"ם מים מבור שהוא רה"י לר"ה מותר להשקות בהמתו משום דהא אי בעי היה משקה אותה מהנהר וראייתו מהרא"ש ע"ש ול"נ דזה לכ"ע אסור דאטו עכו"ם שהביא פירות מחוץ לתחום ויש לישראל פירות כיוצא בהם יהא מותר לאוכלן וראייתו מהרא"ש אינה כלום דהא סיים הרא"ש והא לא מסתבר כלל משמע דאף רבינו תם מודה בזה דאסור וכ"מ בר"ן ובמאור ובמ"מ ועסי' רע"ו:

ויש מתירין וכו'. חפשתי בכל בו ולא מצאתי זה וגם בד"מ לא כתב מקום מוצאו וגם בתשובת מהרי"ל סי' קט"ז כ' דר"ת לא התיר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור וכ"כ המאור (עסי' ש"ז ס"ה) ובמקו' שותי שכר יש נוהגין היתר להביא בלא עירוב וסומכין שהעכו"ם עצמו ג"כ שותה ממנו כמו שפחה שבבית ואפ"ה יש נמנעים ויישר כחם עכ"ל (ועסי"א דאפי' מכירו אסור כ"ש כאן דעיקר אדעתא דישראל קעביד ועסי' רע"ו ס"ג ואפשר דהיינו היש מתירין ועמ"ש סי' ש"ז בשם הגמ"ר ונ"ל דאין להקל אלא לצורך כמ"ש רמ"א וליתן לו מעות בשבת נ"ל דאסור כמ"ש סימן תקי"ז):

לצורך בהמתו. ולר"ת אפי' ליקט לצורך ישראל שרי כיון שהבהמה היתה יכולה לילך בעצמה ולאכול שם כמ"ש ס"י אם לא שעומד בעבר הנהר (תוס' ומ"מ) והמאור כתב במקו' שאין שם הרבה עשבים גדלים במחובר אסור דאין דרך להאכיל בו במחובר כדקאי לה באפה ואזלה א"כ אהני מעשיו, הע"ש ס"ק ל"ב העתיק כאן דברי הגמ"ר ולא הרגיש שדבריו סותרין זא"ז כמ"ש הרב"י סי' ש"ז ואין בהם צורך:

והן מוקצים. עמ"ש סי' שכ"ב ס"ג וסי' תק"א ס"ה דלא כע"ש:

אם מכירו אסור. וכתב הר"ן והמ"מ דאם עשאו שלא בפניו מותר דל"ח שמא הרבו בשבילו וכ"כ ראב"ן ואם יודע שצריך לו אפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רש"י כשעשאו לא היה ר"ג שם דניכוון ליה משמע דעיקר ההיתר שלא בפניו דאמרי' שלא עשה לצורך ישראל כיון שלא ידע בו אבל אם מכירו ויודע שצריך לו אמרי' שעשאו אדעתו וה"ה אם הוא בפניו ואינו יודע שהישראל צריך לו דשרי וכ"כ הגמ"ר והב"י כתב דאפי' שלא בפניו אסור וכ"כ רי"ו דעכו"ם שצלה דג מליח לעצמו אסור אף על גב דלא שייך שמא ירבה בשבילו כיון דצלאו כבר מ"מ יש אוסרין כדאיתא בתוספתא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה ומשום מוקצה ליכא דחזי לכוס וא"ת שמא יצלנו הוא בעצמו כיון דאיכא טירחא אדכירי מדכר וכ"כ התוס' ריש ביצה ע"כ וצ"ע דהא רי"ו בעצמו כתב דשלא בפניו שרי וגם בתוספתא איתא כן לכן נ"ל דוקא גבי דג מליח אסרינן דהיא דבר הצריך לעולם וחיישינן שמא ירבה בשבילו לשבת הבאה אבל בדבר שא"צ תדיר כגון שעשה העכו"ם בגד פשתן לעצמו מותר לישראל ללבשו דליכא למיחש שירבה בשבילו לשבת הבאה כדאמרינן בגמ' גבי כבש שא"צ לו תדיר ואם העכו"ם מכירו ויודע שצריך לו אפי' באומן שעושה על המקח אסור (ועסי' רנ"ב ס"ד) וכ"מ בגמרא גבי ליפתא דמחוזא, ונ"ל דהא דלא גזרינן בנר וכבש שמא יעשה בשבילו לשבת הבאה היינו דוקא כשהעכו"ם עושה הדבר בשביל עצמו חיישינן שמא ירבה בשביל הישראל אבל לא חיישינן שיעשה בשביל הישראל לבדו מלאכה וכ"כ בסמ"ק: ועוד נ"ל דבמכירו א"צ להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וכמ"ש הב"י רסי' שי"ח:

א"צ למחות. כמ"ש סי' של"ד סכ"ה, ואף על גב דנר הדולק אם רוב ישראל אסור אף על פי שלא אמר שעשה בשביל ישראל התם שאני לפי שגופו נהנה מן האיסור אבל בהמתו שרי עכ"ל המרדכי וסה"ת:

רגיל בכך. ז"ל הרא"ש אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י עכו"ם אסור כדאמרינן פרק הפועלים עכ"ל משמע אם אין הישראל מערים אף על פי שהעכו"ם מערים שרי ועוד משמע דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל א"צ למחות וכמ"ש סי' רע"ו סס"ד אבל המרדכי כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ולומר שעושה לעצמו ע"כ משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו וכ"מ מל' הש"ע וטעמו כיון שהישראל נהנה מזו המלאכה ועמ"ש סי' רצ"ב ס"ב:

עולמית. וה"ה בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית כ"כ רמב"ם רפ"ו ועסי' תרס"ד ונ"ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סימן רמ"ד ס"ג:

והוא שימתין וכו'. אף על גב דלאחר לא שייך למיגזר שמא יאמר לעכו"ם מ"מ לא חילק בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל (מ"מ ב"י) בכ"ה האריך כאן וכל דבריו דחוים דפשוט הוא בביצה פ"ד בגמרא דעכו"ם שהביא לישראל מותר בכדי שיעשו ומ"ש התו' בשבת דף קנ"א היינו דוקא במת דאושא מילתא ע"ש ואף רי"ו לא כתב דאסור לעולם אא"כ אמר לעכו"ם לעשות מלאכה ויליף לה מדאמרינן בב"מ דאם העכו"ם מסרס בהמה דאסורה לעולם כיון דהעכו"ם נתכוין לאיסור אבל בשבת אין העכו"ם מתכוין להביא דוקא בשבת וא"כ אין איסור אא"כ א"ל להביא ואף בזה הכריע הרב"י בסי' ש"ז ס"כ להתיר בכדי שיעשה [וזה נעלמה מבעל כ"ה] והדין עמו דעכ"פ לא נהנה מהאיסור כיון ששהא בכדי שיעשה משא"כ בסירוס וע' בספר ת"ד סי' רנ"ה ורנ"ו כנ"ל ברור:

ממקו' קרוב. מחוץ לתחום ואם הביאן דרך סרטי' שהוא מפורסם אסור עולמית כמ"ש סי"ד [רמב"ם]:

מותרים לערב מיד. אף על גב דבחוץ לתחום י"א דבעינן בכדי שיעשו כמ"ש ס"ח הכא שאני דליכא הנאה כ"כ במה שמביא תוך התחום כמ"ש התוס' ע"ש ועס"י ודעת התוספות דאפי' הביאו דרך ר"ה בתוך התחום שרי וכ"מ פשטא דהרמב"ם ובסימן תקט"ו וביש"ש פ"ג דביצה סי' ח' פסק כש"ע:

ספק כו'. עיין ס"ט והע"ש לא ע"ש:

ופשט ידו לפנים. דין זה שייך אפי' לדידן דל"ל רה"ר אלא כרמלית דכ"כ המרדכי פ"ק דשבת בשם א"ז וז"ל כשע"פ חל בשבת י"א דאסור ליתן לעכו"ם מותר החמץ הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ וי"א שישים לפניו והוא יקחם מותר ונראה דלדידן דל"ל רה"ר דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד אפי' ידוע שיוליך חוץ וכבר היה מעשה ברעגנשפורק ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי ושלחו לו ע"פ רבני העיר. ותו כ' דאסור ליתן לעכו"ם דה"ל עקירה וכן לתת לו משכנו אם לא יטלנו דרך מלבוש עכיל והך ותו כתב שהעתקנו כתוב בב"י בל' זה ותו' כתבו כו' וק"ל במ"ש דמה שנותן ליד עכו"ם ה"ל עקירה הא תנן ריש שבת או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורים פירש"י אבל אסורין לכתחילה שמא יבא לעשות מלאכה שלימה בשבת וגזירה זו לא שייכא לדידן דלית לן אלא כרמלית דה"ל גזירה לגזירה ונראה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפי' לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א ס"י אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגי' להקל והטעם שהוא צורך שבת וא"א לישראל לילך אחר זה והוה כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך:

ואפילו בייחד לו מקום כו'. דיש לחוש למראית עין:

יש אוסרים. הוא ר"ת וטעמו בטור וז"ל דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דבין השמשות לא היה ראוי ובסה"ת כתב פנים לאיסור ולהיתר וא"א ז"ל כתב ול"נ להתיר דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוה מוקצה כיון דגמרו בידי אדם והטחינה והאפיה אינה אוסרת כיון דבשביל עכו"ם היא עכ"ל. ומבואר בב"י דלסה"ת בפנים לאיסור מחמיר טפי מר"ת וס"ל אפילו נטחן מע"ש אסור דלא הי' ראוי מאתמול כמו שהוא ראוי אחר אפיה. ואני בער ולא אדע בהיתר לחם זה דאי מיירי שעשאו העכו"ם לעצמו אפילו בחול אסור דה"ל פת של בע"ה ואסור כמ"ש בי"ד סי' קי"ב אלא ודאי שעושיהו למכור וה"ל פלטר א"כ קשה דכיון שאתה מתירו הוא עושה בשביל למכרו לישראל ג"כ ודומה למ"ש כאן בס"ו או בשביל ישראל ועכו"ם צריך להמתין כו' ועל הפוסקים שלא הזכירו טעם זה לאיסור י"ל דמיירי שעשאו לעצמו ומיירי בשעת הדחק שאין פת של פלטר מצוי כלל בענין שפת בע"ה מותר אלא דכאן בש"ע משמע להתיר לגמרי מדהכריע דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירים משמע דלהמתירים שרי אפי' שלא בשעת הדחק ותו דודאי ל"מ ברכת המוציא להתי' פת של בע"ה כדמשמע בי"ד שם באיסו' פש"ג וצ"ל דמיירי כאן שעשאוהו למכור ורוב הלוקחים באותה עיר הם העכו"ם:

לעצמו אסורים לישראל. אפילו לדעת המתירים בפת הנאפה בשבת בסעיף ד' היינו באפיה ובישול דמידע ידעי כ"ע דאין לך מלאכות חמורות מהם ולא אתי למיעבד בידים משא"כ צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כ"כ ואיכא למגזר שמא יעשה בידיו וכ"כ ב"י בשם סה"ת ולפ"ז קשה ממילא מים לבהמתו בס"י דמותר אבל בתוס' פ' כ"כ דף קכ"ב חילקו בזה דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהם דבר אכילה אבל בנר ומים אינם קלים לעשות כ"כ ואין אדם להוט אחריהם עכ"ל:

וי"א דלערב כו'. נראה דגם הרא"ש ס"ל כן כמ"ש סי"ד:

דאין הלילה עולה כו'. במרדכי ס"פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק כו' ולפ"ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוה חומרא זו משא"כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יכול להביא בלילה מ"ה כתב רמ"א כאן ולא לעיל בס"ז. ובלבוש כתב בזה י"א דבכ"מ שהוזכר בכדי שיעשו אין הלילה עולה לחשבון כו' ולא דק ועבסט"ו לקמן:

אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור. זה דעת הרי"ף והטעם שמא הלך כל הלילה ולן חוץ לתחום ובבקר בא וקשה הא ספיקא דרבנן יש כאן דתחומין דרבנן ונ"ל דמ"ה החמירו כיון שאפשר להמתין עד הערב ויהיה היתר גמור למה יכניס עצמו בספק איסו' ודמי' למ"ש בי"ד דישל"מ אפי' באלף לא בטיל. ושוב ראיתי טעם זה בה' המגיד פ"ב די"ט בשם הרשב"א לענין זימן שחורים ומצא לבינים כו' אלא דמ"מ במ"ש כאן בסיפא דביש פירות בעיר מצויים אין לחוש מספק כיון דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך צל"ע דהא קי"ל כר"ח בפ' לא יחפור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקורבה דמצוי ומוכח ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסור דרבנן דהא בפ"ק דביצה דף י' מייתי להא דר"ח על זימן שחורים ומצא לבנים דאין שם אלא איסור דרבנן ע"כ נ"ל דהכא נקט דוקא תרי בתים מ"ה אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היה לו ב' בתים חוץ לתחום וא' תוך התחום הוה אסור כנלע"ד:

אסור בכל מיני תשמיש. כיון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא:

ויש מתירין. פי' בכרמלית:

ואע"פ שיש להחמיר בדבר כו'. ק"ל מ"ש ממ"ש בסי' רע"ו ס"ג דמותר לומר לעכו"ם לילך עמו וליטול נר דלוק הואיל ואינו עושה רק טלטול בעלמא ה"נ כן הוא דלא עביד העכו"ם אלא טלטול בעלמא חוץ לעירוב:

אבל אם הכירו כו'. אפי' שלא בפניו כן דעת ב"י והיינו שיודע העכו"ם עכ"פ שהישראל יבא להאכיל בהמתו דאז חיישי' שירבה בשבילו:

עשה עכו"ם בשבת כו'. זהו משנה בפרק השואל ופרכינן עלה בגמרא אמאי ה"נ ימתין בכדי שיעשו אמר עולא בעומד באסרטיא והיינו מ"ש כאן ודוקא שהקבר בפרהסיא וזהו פי' הרמב"ם דהא מפרש דהמקשה פריך על הסיפא דלמה לא יקבר בו עולמית אבל רש"י פירש דארישא פריך דלמה יקבר בו לערב ימתין בכדי שיעשו נהי דלא מוכחא מלתא מיהו י"ל דבשביל ישראל נעשה ומשני עולא בעומד באסרטי' שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל והרא"ש לא הביא כלל הך דעולא ונ"ל דהטעם שהוא ס"ל כרש"י וא"כ כל שיש ספק דשמא נעשה באיסור או בהיתר אזלינן לחומרא והיינו כרב דאמר לעיל מזה בגמ' ממקום קרוב ממש פי' רש"י כלומר שראינו בירור הדבר שממקום קרוב באו שראינו בביתו פי' דאל"כ צריך להמתין בכדי שיעשו מספיק' ע"כ בעינן הכא הוכחה דלא נעשה בשביל ישראל כגון שהוא בפרהסי' דאילו לשמואל דמיקל מספק דשמא חוץ לחומה לנו א"צ כאן הוכחה והרא"ש פוסק כשמואל ע"כ לא הביא הרא"ש הך דעולא כנ"ל נכון ורי"ף שפוסק לחומרא בספק ע"כ הביא באמת הך דעולא כי כן הוא ברי"ף שלנו דלא כמו שהיה ברי"ף שביד הר"ן ומה שכתב ב"י דמדלא הביא הרא"ש הך דעולא ש"מ דגם ברי"ף הוא כן דסתם דבריו בשיטת רי"ף ולאו מילתא היא דכאן הוא חולק עליו בפי' במה שאוסר בספק והרא"ש מתיר בספק וס"ל אפי' בספק מלאכה דאורייתא א"צ כדי שיעשו וכדעת סמ"ג שמביא הטור סי' זה בספק נלקטו היום שמותרין לערב מיד וזהו מכוון בל' הטור שכ' וא"א לא חילק בין בצנעא כו' אבל הרמב"ם כת' כו' וכ"מ בגמרא אלא שרש"י פי' כו' ר"ל שהרא"ש ס"ל כרש"י וע"כ לא חילק והב"י תי' דרך אחר על הרא"ש והוא דחוק:

שהכל יודעים שנעשה לפ' ישראל. כ' הר"ן שגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו:

לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב כדי שיבואו ממקום קרוב. ברמב"ם סיים והוא שלא יהא הדבר בסרטי' גדולה כמ"ש עכ"ל ר"ל כמו גבי קבר וארון דבפרהסיא לא שרי עולמית למי שהובאו בשבילו והרב בעל ש"ע השמיט זה ואולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב בעל הלבוש שחילק בזה ואמר שאין גנאי בחלילי' כ"כ כמו בארון וקבר כו' משמע מדבריו דגם בפרהסיא החלילים מותרין לערב בכדי שיבואו וזה אינו לגבי דידיה שהובאו בשבילו אסור לעולם ודינם כקבר וארון: בטור כתב בסוף הסי' בדברי הרמב"ם בדין שהעביר ד"א ברה"ר דאם א"ל לישראל להביאם לו אסורים לו לעול' ולאחרים בכדי שיביאום כו' ותמה ב"י מהיכן למד הטור זה דא"ל דמדמי ליה למבשל כו' וכתב דאפשר דנפקא ליה מדכתבו התוס' כו' ותמוה הוא שהבין הרב שזה דברי הטור והוא מבואר מסידור ל' הטור שמדברי הרמב"ם הוא אע"פ שלא מפורש הוא בלשונו מ"מ נלמד כן מדנתן טעם ללא יקבר עולמית מחמת שהיא פרהסיא והרי באדם חי שעובר בפרהסיא ומצוה לעכו"ם נעשות מלאכה בשבת אין אסור לעולם כמ"ש הרמב"ם בפ"ו דין ח' אלא בכדי שיעשו ע"כ לו' דמשום כבוד המת אמרו שלא יהיה בו גנאי לומר שנקבר באיסור כל היכא שהוא בפרהסיא אעפ"י שהוא לא אמר כלום אלא העכו"ם עושה מעצמו לצורך זה המת א"כ ק"ו אם הוא אומר כן דלא יקבר ויספד באיסור (לפי שהוא גרם האיסור) ולפי פירש"י אין ללמוד זה דהוא פי' מ"ש בגמ' בסרטיא שהיא פרהסיא היינו שמחמת זה (ידעינן שלא) עשאו לצורך ישראל [וא"כ אין] חומרא במת יותר מחי משא"כ להרמב"ם כמ"ש כנ"ל נכון:

אלא דרך כרמלית כו'. האי פיסקא תמוה הוא לכאורה דמשמע דאף למי שהובאו בשבילו מותר לערב מיד וזה אתיא כהרא"ש שהוא הי"א של סעיף ח' וקשה דלעיל שנאה במחלוקת וכאן בסתם ותו דבסימן תקט"ו ס"ה חזר ופסק דבעינן לערב כדי שיעשו ואין שום סברא לחלק באיסור דרבנן בין כרמלית ובין חוץ לתחום דאין חומר לזה יותר מלזה ע"כ נראה דכאן קאי על אחרים שאין צריך להמתין בערב דלגבי דידיה צריך להמתין בכדי שיעשו כמו בחוץ לתחום אלא דלאחרים מותר לעיל אפי' בו ביום וכאן לא שייך בו ביום דהא אין מספידין בשבת ע"כ ההיתר לערב מיד ויותר טוב להגיה כאן הוא צריך להמתין כדי שיבואו אבל אחרים מותרים לערב מיד וכן מוכח הל' שהתחיל בלשון יחיד לומר אין צריך כו' וסיים בל' רבים מותרים אלא ודאי דחסרון יש כאן וכדפרישית:

ספק אם הובא כו'. נראה פשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט:

בחצר. דחשיב מזונותיו עליך דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום ואם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא"א לאוכלם שם אסור ליתן לפניו. ש"ג מ"א:

שדרך וכו'. עיין ט"ז שהעלה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו לכתחילה חוץ לעירוב כמ"ש רמ"א סעיף י' אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגים להקל והטעם שהוא צורך שבת וא"א לישראל לילך אחר זה והוי כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך עכ"ל:

בייחד. דיש אומרים דשכירות לא קניא ועיין מ"א שהעלה דאם החפץ הוא של עכו"ם ואינו ממושכן לישראל לכ"ע שרי ע"ש:

מותר לתת. ומ"מ אסור ליתן בידו ממש כמ"ש ס"א ופשוט דאפילו הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו משום עקירה. מ"א ע"ש:

וטוב. וכתב באגודה דה"ה אם העכו"ם מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו. וכתב שם שצוה להם להתענות למחר ורמ"א לא חש לזה כיון שרי"ו מקיל לגמרי. כתב הסמ"ע בח"מ סימן קל"א סעיף קטן יו"ד דאם בא עכו"ם ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בין השמשות וכו' ע"ש. ומ"א כתב ול"נ דאסור משום ממצוא חפציך ועיין סי' ש"ו סעיף ד' ע"ש:

אוסרים. דה"ל נולד. והיש מתירין ס"ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה"ל מוקצה ועיין מ"א ועיין בתשובת שבות יעקב חלק א' חא"ח הלכות שבת אי שרי לשתות הקאוו"י בשבת בבית המשתאות של עכו"ם ע"ש:

הדחק. כגון שדר בכפר יחידי שא"א להשאיל מחבירו ב"ח. וכתב התשב"ץ ואפילו פת בעה"ב שאסור בחול מותר בשבת כדי שלא יתענה עיין סי' רמ"ב מש"ש:

לישראל. אפי' לדעת המתירין בפת הנאפה בשבת בסעיף ד' היינו באפיה ובישול דמידע ידעי כ"ע דאין לך מלאכות חמורות מהם ולא אתי למיעבד בידים משא"כ צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כ"כ ואיכא למיגזר שמא יעשה בידיו:

ספק. ונ"ל אם הביא העכו"ם לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו. מ"א ועיין סי"א:

שהובא. ואם הביאו לשנים אסורים להחליף כנה"ג. ומותר למכור למי שלא הובא בשבילו בלי ריוח אם לא כוון לכך ואם כוון אסור שכנה"ג ע"ש. ואם הובא בספינה שרי ועיין סי' ת"ד וסי' ת"ה דאסור להוציאם חוץ לד"א אם לא שהיו מע"ש בספינה ולא היו ביבשה. מ"א:

בכדי שיעשו. ואין צריך להמתין אלא בכדי ששהא המביא בשבת שאם הביאו רוכב על הסוס א"צ להמתין כ"כ כנה"ג. ונ"ל שא"צ להמתין אלא בכדי שיכול לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב. מ"א ע"ש:

דאין הלילה. במרדכי ס"פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וכו' ולפ"ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוי חומרא זו משא"כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יוכל להביא בלילה מש"ה כתב רמ"א כאן ולא לעיל בס"ז ט"ז. והיש"ש פסק כסברא ראשונה ועיין מ"א:

אסור. ולפ"ז אפי' ספק אם הובא בשביל ישראל ועיין ס"ז והאי אסור פי' בו ביום אבל לערב מותר מיד כמ"ש ס"ז ס"ח. מ"א:

שני בתים. עיין ט"ז שהעלה דאם יש לו ב' בתים חוץ לתחום ואחד תוך התחום דאסור ע"ש:

יש מתירין. פי' בכרמלית ועיין מ"א שהעלה דאין להקל אלא לצורך כמה שכתב רמ"א. וליתן לו מעות בשבת אסור לכ"ע מ"א. (ובספר אליהו רבה מחמיר ג"כ וכן יש לירא שמים להחמיר):

אסור. אפי' שלא בפניו והיינו שיודע העכו"ם עכ"פ שהישראל יבוא להאכיל בהמתו דאז חיישינן שירבה בשבילו ט"ז. ועיין מ"א שהעלה דאם העכו"ם מכירו ויודע שצריך לו אפילו באומן שעושה על המקח אסור ועיין סי' רנ"ב ס"ד עוד העלה אפי' במכירו אין צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו עיין שם:

עולמית. וה"ה בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית ונ"ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סי' רמ"ד ס"ג. מ"א:

שימתין. ואם הביאן דרך סרטיא שהוא מפורסם אסור עולמית כמו בקבר בסעיף י"ד. רמב"ם:

מותרים. עיין ט"ז שכתב דוקא לאחרים מותרים לערב מיד אבל הוא צריך להמתין כדי שיבואו עיין שם:

ספק וכו'. ופשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס"ט. ט"ז:

ס"א לאכלן. ירושל' אין נותנין מזונות לעו"ג לצאת וכ"מ בגמ' דקא' נטלן ויצא כו': ודוקא. מדקא' בחצר. תוס' וכן מהירוש' שכל שידוע שע"מ לצאת אסור: או ליתן. מדקא' מזונות וע"כ לא שרי ב"ה אלא בע"ש כדי שיצא כו' ומירושלמי הנ"ל כמש"ו שידוע כו' שדרך כו': ואפי' אם. לאפוקי מתוס' שמפ' מתני' דריש שבת בכה"ג אלא כמ"ש הרא"ש ור"ן שם: ואפי' ביחד. דיש מתירים כמ"ש בפסחים ו' א' ודחה דלא אמרינן אלא בחמץ כמש"ש למימרא כו' שאני כו' וכמ"ש בפ"ק דע"ז בהדיא דשכירות לא קניא ואסור בשבת שכירות ע"ש שקלא וטריא בארוכה:

ס"ב היכא. כמ"ש בסי' ש"ז ס"ה ואפילו להאוסרין דשם כאן יש להקל:

ס"ג מותר. שלא אמרו ב"ה כדי שיצא אלא במוציאו להדיא: וטוב. פ"ה די"ט ל"ז א' ועיין שם רש"י ותוספות ד"ה משום ושבת קי"ג א':

ס"ד יש אוסרים. שמא היתה בה"ש קמח או עסה שאינו ראוי לכוס וכמ"ש בפ"ק דחולין בשוחט דאין ראוי לכוס ואפי' לפ' הרי"ף והרא"ש דאף שותט מותר משום דלא דחאה בידים כאן דחאה בידים והוי כגרוגרות וצימוקים בפ"ג דשבת מ"ה א' ב'. ועוד כמו שהקשו על מתני' נכרי שהדליק כו' מ"ש ממשקין שזבו ופירות הנושרין שאסרו שמא יסחוט ושמא יתלוש ותי' דבמידי דאכילה דוקא אסרינן שמא יעשה ישראל משא"כ בנר וכבש כו' וא"כ ה"ה כאן אסור וע' תוס' דע"ז ס"ו ב' ד"ה אמר ושורש מחלקותם בסה"ת פ' כ"ב בארוכה ע"ש: וי"מ. דס"ל כתי' אחר שתירץ דסחיטת פירות ותלישה דבר קל משא"כ שם אדהכי והכי אדכורי מידכר וכמ"ש התוס' בריש י"ט ג' א' והרשב"א תי' דמשקין שזבו ופירות הנושרין כיון דממילא אתו אי שרית ליה אתי למעבד בידים דמיחלף ליה ואסרו ג"כ בנעשה ע"י א"י משום הנך דממילא וכולה חדא גזירה היא וכמ"ש בביצה ולפ"ז באפיה מותר וה"ה בבישול דבר דלית ביה משום בשולי עו"ג שם. ומשום מוקצה ג"כ ל"ל כיון דגמרו בידי אדם כמש"ש כ"ז א' ומ' מדבריהם דגמרו בידי שמים אף בידי א"י אסור כגון גרוגרות וצימוקין וכ"מ ממש"ש כ"ד ב' וערש"י ד"ה אם דלא כמ"ש בסי' ש"י ס"ב בהג"ה:

ס"ה א"י שצד. משום מוקצה ואף בטלטול כמ"ש בפ"ג די"ט כ"ד א' ב' מעשה כו': או ליקט. שם ולטעמיך כו' ואף אם נשרו מעצמן אסורים כמש"ש ג' וכן ניצוד מעצמו כמש"ש: ואפי' ספק כו'. שם ספק מוכן כו': אבל לערב כו' אפי'. כיון שעשאו בשביל עצמו כמ"ש בשבת קנ"א א' אם רוב עו"ג כו':

ס"ו אם ליקט כו'. י"ט שם אר"פ הלכתא כו' וערובין מ' א': או בשביל. שבת שם מחצה על מחצה כו' וירושלמי ס"פ כל כתבי אר"י בר אחא הד"א לצורכו ולצורך ישראל מותר א"ר יונה שניא היא שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו כו' ע"ש:

ס"ז ספק. כשיטת הרי"ף בשבת קנ"א א' חיישינן כו' לחומרא ובערובין מ' א' מאי אמרת מחוץ לתחום ול"ק מאי איכא כו' מ' דספוקי מספקא ליה ובשבת שם מחצה על מחצה כו' וכפי' הר"ף דתניא כותיה דשמואל מדאמרינן מחצה על מחצה כו' וז"ש ספק אם כו' וי"ט שם אם יש מאותו המין כו': וי"א דלערב. כשיטת רש"י בשבת שם דפי' חיישינן לקולא וכמ"ש בערובין מ"ה ב' ואב"א הוי ספק כו' וההיא דמחצה על מחצה משום דבשביל ישראל וגו' כמ"ש בס"ו וההיא דאם יש כו' תי' הר"ר יונה דכל שיש כו' דרכם של ב"א ללקוט ביומן ומ"ש בערובין מ' מאי אמרת מחוץ לתחום כו' כ' הרשב"א דלרווחא דמלתא אמר כן ועסי' תצ"ח ס"ג וס"ד בשם הרשב"א וכ' דקי"ל בכ"מ ספק דבריהם להקל וער"ן פכ"ג דשבת אבל ביומא ודאי אסור משום ספק מוכן כמ"ש בס"ה. וס' הראשונה ס"ל דההיא דעירובין סבירא ליה כרב בשבת קנ"א א' לפירושו ואנן קיימא לן שם כשמואל ופרק קמא די"ט ג' ד' וספיקה אסורה אפילו בדבר מדרבנן משום דהוי דבר שיש לו מתירין ותוספו' בערובין שם תרצו דבתחומין הקילו ומרדכי פ"ג דיו"ט תירץ דלא אמרינן דשיל"מ אלא בדבר שחזקתי לחומרא כגון ספק נולד וספק צידה משא"כ בתחומין וצ"ע כאן וצ"ל לדבריהם שלא אמרו וספיקה אסורה אלא משום ספק מוכן וכמ"ש שם בפ"ג כ"ד א' ובלא"ה צריך לחלק כן מההיא דשם ועס"ט וסט"ז ובסי' תקט"ו שסתם כס' ראשונה ע"ש:

ס"ח אם הביאו. עירובין מ' כ"ש הוא כו': ואם כו' מותר. דאם היה בו משום מוקצה היה אסור לכל ישראל. מרדכי פ"ק די"ט ובלא"ה כיון דמותר ולאחר לא שייך מוקצה. הרא"ש פ"ג די"ט כמ"ש בספ"ב דשבת חזי לגמע לתינוק עני כו': לטלטל אפי' כו'. ירושלמי סוף י"ט כלי שבא מחוץ התחום לתחום משחשיכה מותר לטלטלו ר"ש בר כרסנא כו' ובלבד בד"א כהדא גמליאל זוגא אוקרי חד סירקייא כמהין אתא שאיל לר' מנא א"ל קבלין בגו מגיריון דידך כו' ע"ש: אבל כו'. י"ט שם ועירובין ושבת קנ"א א': ולערב. שבת שם וכפי' הרי"ף שם וכמ"ש בסט"ו ע"ש: וי"א דאין. ופי' תוס' בעירובין ובי"ט שם ושם משום שלא יאמר לו ובלילה אין דרך להביאם: ולאחרים. שם ושם: וי"א דלמי. מדלא אמר בי"ט שם ג"כ בתחומין בכדי שיעשו כמ"ש בחשש מחובר ול"ד למת דשם אחמירו וע' ברא"ש שם: והא דשרי כו'. עירובין מ"ז ב': אם היא. דלא אמרינן כל העיר כד"א אא"כ מוקפת חומה וראיה מפ"ב דר"ה כ"ג ב' וע"ש תוס' ד"ה לא כו': והוא. כמ"ש בעירובין ט"ו א' שבת בתל כו' וע"ש רש"י ד"ה והוא כו' וע' תוס' שם מ"ז ב': דהיינו. שם כ"ו א': וסתם כו' וסתם. מטעם הנ"ל:

ס"ט אם הוא. שבת קנ"א א' לשיטת הרי"ף וכנ"ל ס"ז: דוקא כו'. ע' פ"ק דנדה ד' א' וכתובות ע"ה ב' ולא חיישי' אלא בבאו מחוץ לעיר בודאי וכ"כ הטור בסי' תקט"ו בשם הרשב"א וכ"כ המ"מ וכ"כ הר"ן בפכ"ג דשבת שאף לדברי הגאונים דוקא חלילין שדרכן מחוץ לעיר או עו"ג ששרוי חוץ לעיר אבל השרוי בעיר מ"מ ניחוש אדרבה כאן נמצא כאן היה ועוד ספק דבריהם להקל וכ"כ הראב"ד בשמעתא דנכסי העו"ג וכ"ד הרשב"א בחידושיו שם בעה"ק ל"ז א' ור"ל אע"ג ששיטתם דספק אסור היינו במקום דאוקים אחזקתיה הוא לחומרא אבל בלא"ה אחזוקי איסורא לא מחזקינן דאל"כ תיקשי ההיא דעירובין מ"ה ב' ואב"א הוי ספק כו' וז"ש וכ"כ הראב"ד בשמעתא כו' וכ"כ הר"ן בפ"ג די"ט כבר כתב למעלה דדוקא בעו"ג שאינו שרוי כו' אחזוקי איסורא לא מחזקינן וכ"כ המרדכי שם וכ"כ ראבי"ה דדווקא בספק מוכן כו' אבל ספק כגון שי"ל ב' בתים וא' בתוך התחום שרי כו' דגרסינן בעירובין ואב"א כו' כנ"ל ואע"ג דדשיל"מ הוא ל"ד להא דרב אשי בביצה דהתם כי מוקמינן אחזקתיה ה"ה לא נולדה וכן בספק צידה שלא ניצוד וז"ש כאן ואפי' אם יש לעו"ג שני כו'. מדברי המרדכי דלא כד"מ שתמה על ב"י שהעתיק דברי המרדכי שהן כדעת רש"י וכ' ול"ד להא דרשב"א אבל ליתא דההיא דעירובין ע"כ צ"ל כדברי מרדכי והוא ג"כ דברי הרשב"א ור"ן וכנ"ל:

ס"י בכל מיני כו'. מנר וכבש דלא כי"א דוקא בשתיה: אפי'. מההיא די"ט שם דחילק בתחומין ולא חילק ברישא אם יש כו' ולערב כו': ואם מילא כו'. מההיא דתחומין שם: ויש מקילין. מדנקט בהמתו ועוד הביאו ראיה מעירובין מ"א ב' אר"פ פירות כו' וע' תוס' שם ד"ה לא כו' וכן הא דנקט בהמתו דחה ר"י דנקט לרבותא דלא גזרינן שמא ירבה אע"ג דבהמה רגילה לשתות הרבה וע' ר"ן בפ"ג דסוכה וכן הריטב"א שם שהקשו שם כמ"ש בספ"ג דעירובין בגזז אסא בכדי שיעשו אע"ג דיכול לארוחי במחובר כמ"ש בסוכה שם ע"ש: ויש מתירין. והוא דעת ראבי"ה והביאו בהגהות אחרונות דמרדכי ס"פ כ"ז ע"ש היטב שכ' ג' חילוקים כה"ג אפי' בדאורייתא ומ' שם אפי' לדבר הרשות שברישא וסיפא הזכיר לדבר מצוה אבל כאן כתב סתם ובמקום מצוה מותר אמירה בדרבנן דוקא ובמקום דאתי לאחלופי בר"ה אפי' בדרבנן ובמקום מצוה אסור ע"ש וע' סי' רע"ו ס"ג בהג"ה ועמ"א שם ס"ק י"א בשם הג"מ וז"ל ר"ת התיר כו' ומ' דאף באיסור דאורייתא דקאמר שם אבל אסור שידליקנה עו"ג שהרי דבר כו': וכן נהגו כו'. כמ"ש בסי' ש"ד ס"ה וכמש"ו: ואע"פ. דדוקא משום צער גדול ואף בכה"ג יש אוסרין שם ואף בהיתר הראשון כתב והמחמיר תע"ב ע"ש במ"א:

ס"יא אבל אם מכירו. והשמיטו תי' דאביי שם דס"ל דלית הלכתא כוותיה כמ"ש בתוספתא והובא בתוס' די"ט ג' א' מפני שמרגילו לשבת הבאה וכ"כ בתשו' הרשב"א:

ס"יב אע"פ. שבת שם וע' תוס' ד"ה אהדרינהו:

ס"יג אם ליקט כו'. שם קכ"א א' נכרי שבא כו' וכמ"ש בתוס' קכ"ב א' ד"ה ואם. ול"ד להא כו' ע"ש: אבל אם. כמ"ש בב"מ צ' הערמה אתעביד כו':

ס"יד ודוקא. כפי' דקאי אסיפא ואם בשביל כו': ואפי' כו' אבל. תוספתא סוף שבת עו"ג שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל וישראל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבר בהן אותו ישראל וישראל אחר מותר ופי' הרמב"ם דלאחר בכדי שיעשו במ"ש מיירי מהא דיו"ט שם דאסור לכל בכדי שיעשו מדקאמר ולערב כו' והכא כו' וכנ"ל:

ס"טו ולא אחרים. ר"ל אע"ג דבתוס' הנ"ל קאמר שמותר לאחר מיירי בכדי שיעשו ובהביאן בפרהסיא שלו אסור כמ"ש בסי"ד וכמ"ש הר"ן שם והא דמחלק במתני' בין ארון לחלילים משום דסתם ארון בפרהסיא וסתם חלילין בצנעה. שם: בכדי שיבואו. כפי' הרי"ף שם אא"כ באו כו' אא"כ ממתין עד כדי שיבאו כו' וכן אמרו בפ"ב דמכשירין מצא בה ירק כו' ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב: ואם ידע. דלא תלינן במקום קרוב אלא מספיקא וע' תוס' בעירובין שם: ואח"כ מותרין. שבת שם ואמאי ה"נ ימתין כו' לפי' הרי"ף ש"מ דבחלילין מותר אף לו: וה"מ. הוא ס' י"א דס"ח וכמ"ש בהדיא דהא דשבת דבעי בכדי שיבואו איירי בר"ה אבל בחוץ לתחום כיון שהוא רק מדרבנן א"צ וצ"ע ועט"ז:

ביצה הא דכמה אמוראי דסברי הכי וכ"פ הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפ"ו מה"ש

שבת י"ט

רמב"ם שם וכתב ה"ה שהוא מהירושלמי

תוס' והרא"ש והר"ן בריש שבת

תוס' שם י"ט ורא"ש והר"ן והמרדכי שם:

הגהות מיימוני פ"ו בשם א"ז

ר"י בחלק י"ב

טור בשם ר"ת ורשב"א בתשובה והגהות מיימוני פי' שראבי"ה היה מלקה להאוכלו אותו בשבת וש"פ

טור בשם אביו הרא"ש בפ"ג דביצה

הגהות אשרי שם וסמ"ק וכן הכריע הב"י

טור בשם ספר המצות שיש אוסרין וכ"פ הטור ור"ת וש"פ

שם

ביצה כד ועירובין

סמ"ק ותרומה

ביצה כד ברייתא וכרבי יהושע

הרי"ף

טור בשם סמ"ג

מהא דביצה כ"ה ועירובין פ'

שם

הרי"ף והר"ן וסמ"ג והמרדכי וש"פ

ר"י וכ"פ הרא"ש

ר"ן

רא"ש בפ"ד דעירובין

הרשב"א לשיטת הרי"ף והגאונים וכ"כ הר"ן בפרק ב' דביצה ובפרק כב דשבת וה"ה בפ"ב מהי"ט

שבת קכב משנה

שם ברייתא

הר"ן בפ"ג דביצה וכמסקנת התוס' והרא"ש

תוס' שם כ"ה וכ"כ המרדכי בפ' כ"ב ש"פ

שם ברייתא

שם בגמ'

שם וכרבא

הגהות מרדכי פרק יד בשם ר"מ

הרא"ש וכ"כ הטור

שבת קנא:

שם וכפירוש הר"ן בשם הגאון ורמב"ם בפרק ז'

הרמב"ם שם

שם משנה

הסכמת רוב הפוסקים

טור כפי' תוס' שם וכן דעת הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ז וש"פ

טור והרמב"ם

הרי"ף והרמב"ם שם: