דיני תולש בשבת ודין טוחן ודין - שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ״א

הכניסן למאכל בהמה. וסתמא הוי כהכניסן למאכל בהמה (תו'):

ומולל. מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן (רש"י):

מי מלח. וה"ה בכל המשקין (הגהות סמ"ק):

מעט. לצורך טיבול אותו סעודה [ר"ן] משמע דלצורך סעודה אחרת אפילו מעט אסור אפי' נותן שמן אסור כנ"ל וכ"מ ס"ה ועסי' שי"ט ס"א:

בצים מותר למלחן. מפני שאין דרך לעשות מהם כבשים [לבוש] ול"נ הטעם שאין המלח מועיל להם כ"כ וכ"כ בת"ה סי' פ' על דגים בי"ט וכ"מ בגמרא גבי צנון דהיכא דהמלח אין מועיל לו שרי:

יש מי שכתב. וא' מהגדולים הורה דאין איסור אלא לתת הרבה חתיכות ולפזר עלייהו מלח ולזורקו ולנערו כדרך שעושים לדגים במליחתן דדמי לעיבוד אבל בע"א שרי אבל בסמ"ג וסמ"ק משמע דאין להקל אלא לטבל וכו' (ת"ה) והב"ח כתב דלפמ"ש בס"ג הטעם שנרא' ככובש כבשים אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים אבל כל הפוסקים סוברין כרש"י דהטעם משום שהמלח מעבדן והוי תיקון א"כ אסור למלוח יותר מב' ואף בב' יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטביל כל א' במלח ואוכל ע' בש"ג שמותר ליתן מלח על השלאטין ואחר כך שמן וחומץ:

להניחה. משמע להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפילו לצורך אותה סעודה אסור ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגרק"ס חיין דהא רגילים לעשות מהם כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה לכל כיוצא בזה ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי כמו לרבי יוסי ומותר לתת מלח על נתחי העוף או דגים ואחר כך נותן עליו מים או יין (הג"מ פכ"ב בשם ס"ה), בשר או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח עססי' ת"ק דמשמע אפילו במקום הפסד אסור (ב"י בשם ש"ל ע"ש) והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפילו רוצה לאוכלו כך חי אסור למלחו ואף על גב דאין עיבוד באוכלין כמ"ש ססי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד וכ"כ הר"ן בחולין לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרי' גבי פוגלא וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי [ועמ"ש רסי' שי"ד] עכ"ל וכ"כ הרשב"א בית ג' ש"ג וע"ש שכתבו דמולח בשר להצניעו לדרך חייב חטאת וצ"ע דבגמרא משמע דהלכה כרבא דפטור דבתרא הוא וכ"פ הרמב"ם פי"א: ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש בי"ד ססי' ס"ז ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאכלו והקשה בספר פורת יוסף מ"ש מטבילת כלים שאסור משום שמתקן כלי כמ"ש סי' שכ"ג ס"ז וה"נ ליתסר ונדחק בישובו ולא ראה מ"ש שם ס"ח דמותר להדיח הכוס וה"נ כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו וסי' ש"ב ס"ג וכ"ה רפ"ז דפסחים דאפי' בפסח לא התירו להדיח הקרביים כיון שאינו צורך היום: ומ"כ שגאון אחד התיר כמ"ש סי"א גבי ירקות דכיון דראוים לאכילה ביומן מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן ול"נ דאסור דמתקן הבשר שיתרכך וכמש"ל בשם הר"ן אבל גבי ירקות אינו מתקן כלום ועוד לפמ"ש סי' ש"ח סל"א דבשר אסור לטלטלה א"כ ה"ה דאסור ליתן מים עליו ועוד דאפי' הכנה בעלמא אסור לצורך חול כגון להביא יין למ"ש וכ"ש כה"ג ול"ד לירקות דאפשר דאכיל מינייהו ביומיה משא"כ בבשר דמוכח מילתא דלצורך חול הוא לכן אין להקל ועסי' תצ"ז ס"ב ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאוכלו צלי עסי' ש"ז ס"ה ובמהרי"ל ה' פסח כתב וז"ל ואלולי דרבוותא גמגמו בדבר ה"א דשרי להדיחם דהוי צורך קצת שלא יחמץ ויפסד הכלי דאפילו למוקצה עושין תקנה כגון כופין עליו כלי כו' אך לא מלאני לבי להקל לכן טוב להדיחם ע"י עכו"ם עכ"ל ועסי' תנ"ט ומ"מ הכא לא הוי פסידא דאפשר לאכלו צלי:

אין למלוח. כיון דהמליחה מועלת הוי כצנון דנראה ככובש כבשים:

ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור כנ"ל פי' הרמב"ם דא"ל דבעינן תרי שינוים קשה דהא בגמר' לא הזכיר אלא חד שינוי דהיינו בסכין וכ"ה בתוספ' עב"י בשם האגור ומשמע דלחותכ' בסכין אסור וה"ה לכל תבלין ועסי"ב:

מותר לחתוך. דהרי התו' והרא"ש כתבו דאין טחינה באוכלין ואף שקצת ס"ל דיש טחינה כמ"ש סי"ב דוק' בג"ק אבל בשר דאין גדולו מן הארץ ל"ש בו טחינה ודוקא צלי דאי בעי אכיל ליה שלם ולועסו בין שיניו לכן אפילו מי שאינו יכול ללעוס שרי לחותכו דאזלינן בתר רובא דעלמא אבל בשר חי הואיל ואין ראוי אלא לכוס אותו דלא כאורחי' אסור לחתכו דק דק לפני העופות ואף על גב דחזי לכלבים ולחיות לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו ולכך אין להתיר ותו דיש ליגע בו משום איסור שווי אוכל לבהמה ומשו' מטרח אוכל' [ת"ה] ובש"ג כת' דאינו מוכרח דהא בשר חשיב ג"ק כמ"ש התוס' והר"ן לענין מפרק תולדה דדש:

ועסי' שכ"ד ס"ז. מ"ש שם ומוכח שם דכל שהוא קשה ביותר מותר לחתכו וכ"מ בגמ' דלא כע"ש:

שקורין ראלי"ו. בל"א רי"ב אייזן דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור [ריב"ש] וא"כ אפי' לאכול מיד אסור ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאד העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש ס"ט נ"ל דאפי' הוא קשה מאד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי וה"ה דמותר לחתכו בקורדם או במגירה אף ע"פ שקשה קצת כדאיתא פי"ז במשנה, דבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ"מ דף קל"ג ברש"י ועסי' של"א ס"ז:

מותר להשקות. כיון דירקות הללו ראוים לאכילה ביומן מותר להשקות' כדרך שמות' לטלטלן משא"כ בדבר שאינו ראוי לאכילה ועסי' תרנ"ד ותימא דבגמ' דף קנ"א ע"ב איתא סכין ומדיחין המת ופריך והא אסור להדיח קרקע [ופירש"י אלמא דבר האסור לטלטל אסו' לסוך] ומשני התם משום אשויי גומות אלמא דדבר האסור בטלטול מותר לסוך ולהדיח וצ"ל דהיינו דוקא כשהוא צורך היום דומיא דקרקע ומת משום כבודו אבל הירקות לית בהן צורך היום ואסור:

דאסו' לחתוך. מ"ש כאן בשם התוספת' זה אינו דהא קתני בתוספתא אין מרסקים גרוגרות וכו' אבל מרסק הוא ביד של סכין ואי אמרינן דמרסק היינו חותך קשה היאך אפשר לחתוך ביד של סכין לכן נ"ל דמרסק היינו כותש בקורה כמ"ש סי' ש"ך ס"ב דאסור אלא מרסקו ביד של סכין וכן קתני בתוספת' בריש' גבי מלח ע"ש וכמ"ש ס"ח ומ"מ נ"ל שהדין אמת דאסו' לחתוך גרוגרת כיון שהוא ג"ק, וכמ"ש ס"ט ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי:

לאכול מיד. או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך [ר"ן] שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך [ב"י] ובש"ג מפקפק על היתר זה וגם הרב"י כת' ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ע"ש אבל במדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד ויש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בה"כ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש ריש סי' שי"ט וכ"מ בר"ן ס"פ ט"ו:

נתלשו מבע"י או שנתרסקו וכו'. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"כ ס"ב בזתי' וענבים וכ"כ הרמב"ם פכ"א די"ו וע"ש ולכן נ"ל דה"פ כשנתלשו החלות מבע"י יכול לרדות החלות מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק ע"ג מסביב או לסחטו לתוך האוכל או שנתרסקו וכו' מותר לרדותו פי' מות' ליקח דבש הצף אבל אסור ליקח החלות ועיין בתו' דף מ"ג ריש ע"ב ואמרינן בגמרא דדבש מעיקרא אוכל' ולבסוף אוכל' וצ"ע דאם כן למה יגרע מפירות העומדים לאכילה דמותר לסחטן כיון שאין שם משקה עליו וצ"ל כיון דהשעוה אינו ראוי לאכילה ה"ל כבורר אוכל מפסולת כמ"ש סי' ש"כ ס"ה אבל לדברי המתיר שם צ"ע לישבו:

קמח שאינו קלי. ובזה אפילו מעט מעט אסור:

ומותר לגבל וכו'. דס"ל דנותן מים לקמח אינו חייב עד שיגבל ולפיכך הכא כי משנ' בגיבול שרי כיון דלאו בר גיבול הוא:

שהרי היא כחול. הרמב"ם לשיטתי' אזיל שכתב ספ"ח המגבל באפר ה"ז תולדת לש ואין גיבול בעפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן והראב"ד חולק וכ' ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדו חייב ע"כ וכ"ד האחרונים [מ"מ] עססי' תק"ז וסימן ש"מ סי"ב: ונ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול עסי' ש"ך סי"ד:

שום כו' ולא יטרוף. וברמב"ם כתב שום שריסקו וכו' ולא ישחוק וכת' המ"מ פ"ג דמיירי במחוסר דיכא או שאסור שחיקתו מפני תערובות הגריסין ועסי"ט וסי' רנ"ב:

וי"א דלא וכו. ואם נתן המשקה מע"ש מערבו בכף כ"כ המרדכי וכ"מ בא"ז ואפשר שגם ת"ה מודה לזה וע"ש:

בחרדל. וה"ה בקמח קלי עסי' שכ"ד ס"ג:

אסור לתת משקה. ורש"ל כתב במדינתנו לא שייך לישה בשום וחרדל כ"א בארץ לועז שעושין אותו עב כעין עיסה וכן עושין התמכא שקורין קרי"ן שמדבקין אותו כעין כדור לפיכך כששורין אותו זהו גבולו עכ"ל ול"נ כלל להקל (ב"ח) וגם בת"ה כתב דה"ה שלטי"ן ושאר מיני טיבול אסור ואפי' נתן מעט משקה מע"ש ל"מ מידי דלא חשיב כמגבל ע"י כך וכ"כ רי"ו ועמ"ש סימן תע"ג ס"ה:

דהוי שינוי כמו בשתית'. ודוקא ברכה אבל בעבה ל"מ שינוי (ת"ה וב"ח) ולכן כ' רמ"א כמו בשתית' וגם כ' באצבעו כלומר ולא בכף והע"ש לא דק בל' רמ"א וכל זה אפי' לצורך אותה סעודה אסור: אסור לטרוף בצים מגולגלים בקערה דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה (רש"י דף ק"מ) ובהג"מ פכ"ב כתב וז"ל ויין זיגר"א אין להכותו בשבת כו' משמע דכל דבר אסור לטרוף כמ"ש סי"ז עסי"ט:

יינומלין. ומז"ה מתיר אפי' לסננו במסננת ול"נ שלא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותקון גדול הוא זה והרי נאסר לטרוף אפי' בחרדל הנילוש כבר עכ"ל (ש"ג) וכ"כ ב"י ססי' ש"ט בשם ש"ל, כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות בצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי עכ"ל וצ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינומלין דשרי ומעט שרי לד"ה כמ"ש ס"ב:

מאתמול מותר. דבלאו רפואה נמי משקה היא (ר"ן):

וליתנו בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:

מותר לגמור. כ' ב"י בשם הרמב"ם המגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולם גוף א' ופעמים מוסיפין לה מים חמין עכ"ל ונ"ל דבכוונה השמיטם הרב"י דאסור לטרוף כמ"ש סי"ו ועסי' רנ"ג ס"ד ועסי' שי"ח ססי"ח:

הואיל ואפשר. הא אם א"א לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמ"ש ס"ה והמחליק הוי כממחק ומותר למרח התפוחים שישיבו גם למקום הריקן (הגהת סמ"ק) וה"ה על הלחם:

אסור לקלוף. משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט ס"ג:

אסור למלוח חתיכות צנון כו'. כדי לברר דין זה נעתיק הסוגיא ונפרשה כיד ה' הטובה עלינו בפ' ח' שרצים תניא רי"א אין מולחין צנון וביצה בשבת פירש"י ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשים קשים והוה תקון רב חזקיה אמר צנון אסור וביצה מותר והכי קי"ל אר"נ מריש הוה מלחנא פוגלי בשבת פי' צנון אמינא קא מפסידנא ליה דאמר שמואל פוגל' חורפא מעלי כיון דשמענא להא דאמר עולא במערבא מליחי כשרי כשרי (פירש"י תלי תלין גבוהין) ממלח לא מלחנא (פירש"י שתים יחד) טבול ודאי מטבילנא (פירש"י בשעת אכילה מטבילנא ואכילנ') וכ' בת"ה סי' נ"ה יראה דשרי לטבל כמה חתיכות צנון במלח ולהניח לפניו כדי לאכול זו אחר זו בלי שיהוי כ"כ דהכי משמע לשון רש"י והס"ת דעיקר קפידא בנמלח ב' או ג' ביחד והא דכתב אבל מטבלין בשעת אכילה דמשמע דלא שרי להטבילו אלא דוקא בשעה שבא לאכול החתיכה י"ל דר"ל בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחילת הסעודה עד לאחר גמר הסעודה אבל לאוכלו מיד זו אחר זו אין קפידא וכ"כ בא"ז וז"ל ומותר לטבול הצנון שעה קטנה בשבת ואין ר"ל דוקא חתיכה א' דהא כתב סמ"ג וסמ"ק וז"ל צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה א' אבל לטבול פעם אחת שרי כר"נ משמע דבחתיכה א' אין קפידא אפי' לשהות טובא עכ"ל לכאורה דברי הרב תמוהין מאד בזה דבאיסור מליחה כ' דתלוי בנמלחו ג' או ד' ביחד משמע דבמליח' יחיד שרי אפי' במליחה לזמן רב ובהיתר הטבילה כתב לפי שהוא לשעה מועטת אבל לזמן רב באותה סעודה אסור אפי' ביחידי וא"כ האי מאמר דר"נ שאמר לא מליחנא אלא מטבילנ' לאו רישיה סיפא ולאו סיפא רישיה דהיה לו לחלק בין יחיד לרבים או בין שעה מועטת למרובים ותו דמחלק בין אכיל' זו אחר זו ובין תחילת הסעודה לסופה מה חילוק יש בזה מ"ש מההיא דלעיל לענין בוסר דאמרי' כל מה שתוך אותה סעודה קרוי לאלתר ותו נזכיר מה שי"ל בדברי רש"י שתלה האיסור במליחת הרבה ביחד מנ"ל הא כיון דסתמא אסרינן מליחת הצנון וכן הרמב"ם לא זכר אלא סתם צנון וכן בא"ז שהביא ת"ה ותו קשה למה כתב רש"י תחלה ג' או ד' ואח"כ כתב שתים ביחד ומכח זה הקושיא נכנס מו"ח ז"ל לחילוקים בין שתים לג' ואין הדעת סובלת לחלק בזה ותו דבטור נא נקט ג' או ד' אלא ד' או ה' והנלע"ד לפרש דברי רש"י שיהיו מוסכמים עם דברי הסמ"ג וסמ"ק שמביא ת"ה ויפה פסק לדינא דיש היתר בנדון שכתב הוא אף שדעת הא"ז נראה שאינו כן כמ"ש בסמוך והענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. האחד מטעם שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו דבזה אפי' כי מטבל חדא חדא ומניח לקצת זמן אסור כנ"ל. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפי' אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד ובזה טיבול חדא חדא מותר ע"כ תחלה כתב הטעם לאיסור במ"ש אין למלוח צנון ושם לא נזכר היתר טיבול ע"כ פירש"י הטעם מפני שהוא שוהא דהיינו כשמולחין הרבה חתיכות מסתמא עושין כן להכין לצורך אכילה שיאכלו אחר כך ובזה אפילו דרך טיבול דהיינו חדא חדא גם כן אסור כיון שיהיה איזה זמן בזה ואחר כך כשאמר ממלח לא מלחנ' אלא טבולא מטבלנא בא כאן לחלק בין היתר מליחה לטבילה והוא זה דמיירי בשעה שהוא אוכל ואז מותר חדא חדא ויותר מחדא אסור ע"כ נקט רש"י כאן שני חתיכות יחד לאיסור דהיינו הפוכא דהיתר טבילה שאין שם אלא אחד והוא בשעת אכילה וכל שמולח ביחידות כל אחד מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תכף אין איסור כלל אלא שא"א למלוח דהיינו לפזר מלח על כל אחת בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו אלא צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תכף וא"כ יפה כתב הסמ"ק דאסור למלוח צנון כדי להשהותו במלח יותר מחתיכה א' דאלו חתיכה א' פי' הן א' לחוד הן שיש לפניו הרבה ורוצה למלוח כל אחת בפ"ע מותר אם יאכל תכף אלא שא"א ליזהר בזה כמ"ש אם ימלח על ידי פיזור כדרך המולחין ע"כ סיים אלא יטבול ויאכל תכף כדרך המטבלין ומ"ש הא"ז מותר למלוח הצנון במלח להניח שעה קטנה דהיינו כדי שיאכלנו לזמן מועט והיינו בחתיכה אחת דאלו הרבה אפילו לזמן מועט אסור כמ"ש אלא ודאי דהוא לא ס"ל כסמ"ק דבחד אפילו למלוח ולשהות הרבה מותר ולהא"ז אפילו אחת אסור למלוח כדי להשהות גם דברי הטור מתפרשים שפיר במ"ש לשיטת רש"י דכתב אסור למלוח חתיכת צנון ד' או ה' ביחד אלא מטבל כל אחד ואחד לבדה ואוכל מבואר כמ"ש דתרי תנאים בעי הא' כל אחת בפ"ע השני שיאכל תכף ולאו דוקא תכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה שיזיע הרבה ודומה לעיבוד ומ"ש הטור ואוכלה אין פי' שיאכל כ"א תכף אחר טבולו אלא ר"ל בשעת אכילה כנלע"ד דלדינא יפה פסק בעל ת"ה אלא שבביאור דברי הגמרא והפוסקים ביארנו קצת בדרך אחר ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלים אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפילו אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כ"א בפ"ע ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחים הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואחר כך מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמיא טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח כנ"ל:

צנון ד' או ה' כו'. לאו דוקא צנון דה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו:

מפני שנראה ככובש כבשין כו'. רש"י לא נתן טעם זה אלא שע"י המלח נתקשים והוה תיקון וטעם זה הוא מרמב"ם. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקים לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוה ככובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ כנ"ל:

לאוכלן מיד. כתב מהרי"ל בה' י"ט שנהג שלא לשהות במלח אלא מטבל ואוכל מיד:

אסור למלוח בשר כו'. נראה דבאלו אין הטעם משום דדומה לעיבוד כי אין המלח משנה את טבעה של אלו כמו שהוא משנה את הצנון ושאר דבר שהוא חריף או מר אבל באלו אינו אלא ליתן טעם בהם ע"כ אין איסור אלא כשמניח' כנ"ל לדעת רש"י שזכרתי בסמוך אבל לרמב"ם שתלוי במה שדרכו לכבוש איני יודע למה יש איסור באלו שאין דרכו לכבוש ע"כ נ"ל דמרי דדין זה לא ס"ל כרמב"ם וא"כ קשה על הש"ע שהעתיק כרמב"ם ואוסר בזה וכתב ב"י בשם ש"ל הטעם דמליחה אב מלאכה הוא במשנה גבי צבי ואע"ג דההיא אינה מליחת בשר ועוד שיוכל לו' אמלח חתיכה ואוכלנה ואח"כ נמלך כו' אפ"ה אין לעשות כן במבושל הואיל ואין הבשר נפסד בלא מלח עכ"ל משמע לפי המסקנא שלו דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יוכל למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום וכ"כ ב"י בשם תשובת רשב"א בתשובה ס"ה דכל דבר שדרכו לעשות דק דק בשעת בישולו ומניחו לאחר שעה אסור וה"נ כאן במליחה לדיעה זאת נמצא לפ"ז שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר כנלע"ד:

הרבה פולין כו'. משמע אפי' לאכלם לאלתר ונ"ל דהם דומים לצנון פי' המלח מרכך הקושי' שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבוד:

ובקערה. פי' אבל לא במכתשת דהוה דומי' דחול ונ"ל דאין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהוא מוליד ריח' דומי' למ"ש בסי' תקי"א דאסור לסחוף כוס מבושם על הבגדי' ואע"ג דלא מיכוון לזה כמ"ש שם בס"ד וראיה ממ"ש בסימן ש"כ ס"כ דלא יגע בידיו צבועות בבגד משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע ה"נ כן הוא:

בשר מבושל כו'. דזה אין גדולי קרקע ואין במינו טחינה:

קא משוי לה אוכל. מאוד תמוה פסק זה כמ"ש סימן שכ"ד ס"ט ע"ש:

אם לאוכלו מיד. פי' לאותה סעודה כמו בבורר ואע"ג דמכין קודם הסעודה לאכלו תוך הסעודה קרוי לאלתר:

טחינה גסה שהרי הוא כחול. זה שיטת הרמב"ם והטור יש לו שיטה אחרת על פי פי' רש"י וכת' הרב המגיד שכן הסכים הרמב"ן ורשב"א ולדידהו אפילו ברישא דהיינו קמח קלי יש חילוק בין עבה לרכה דבעבה אסור בהרבה וברכה מותר בהרבה וע"י שינוי ונראה דלא חש בש"ע להביא זה כיון דלא מצוי בינינו אבל נ"ל ללמוד דין א' חדש משיטת הרמב"ם דהיינו שהקמח שעושים מטחינת מצה אפוייה שקורין מצ"ה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפילו ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה כו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשנוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסו' בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה כנלע"ד:

ונותן לתוכו דבש. בפ' תולין תניא א' נותן הקמח ואחד נותן המים אחרון חייב דברי רבי ר"י בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל הרי דפליגי בענין חיוב דלש דלרבי הוה החיוב בנתינת המים אע"פ שלא גיבל עדיין ולר"י בר יהודה עד שיגבל והנה הדיעה דכאן בסעיף זה ובסעיף שאחריו שהתירו לתת משקה בשבת הוא דעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש פוסקים כר"י בר יהודה וע"כ אין צריך שינוי בנתינת המשקה רק בגיבול שהוא העירוב וע"כ הצריך שלא יטרוף בכח אלא מערבו מעט מעט ובת"ה מצריך עוד שינוי בעירוב שלא יטרפנו בכלי כגון בכף אלא בידו או יאחז הכלי עצמו וינענע אותו כדי שיתערב מה שבתוכו וזהו הי"א שמביא רמ"א והא דנקט אלא ביד ה"ה נמי בכלי עצמו כמ"ש אלא דחדא נקט והי"א שמביא הש"ע בסעיף שאח"ז הוא בעה"ת שפוסק כרבי דבנתינת המשקה הוה האיסור א"כ לא מהני השינוי שיעשה בעירוב אלא דק"ל דהא שם בפרק תולין אמרו אליבא דר' הא בעבה הא ברכה פירוש דבעבה לא מהני שינוי וברכה מהני השינוי דהיינו שנותן אוכל תחלה כו' ורמ"א העתיק השינוי לחוד ולא זכר בלילתו רכה דוקא ובת"ה כת' באמת בזה דצריך בלילתו רכה ובטור כת' וז"ל ובעה"ת כת' כל מה דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבע"י אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום שכתשו מבע"י עכ"ל משמע דשינוי לא מהני דאל"כ הי' לו לכתו' ההיתר ע"י שינוי כמ"ש היתר השינוי לפי דיעה הראשונה שם אלא ודאי דלא מהני שינוי ואפי' בבלילתו רכה ונראה טעמו דהוא ע"פ הירושלמי שמביא ב"י כד יהיב משקה חייב משום לש ולא פליג אתלמודא דמהני שינוי ברכה דיש חילוק בין מידי דבר גיבול הוא או לאו וכמ"ש בת"ה בשם התוס' פ"ק דשבת דהוכיחו הוכחה גמורה דמידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זה גיבולו עכ"ל וכ"כ ב"י סימן שכ"ד בשם התו' והראב"ד והאחרונים ותו דשם מבואר בהר' המגיד דעכ"פ יש איסור לגבל במידי דלאו בר גיבול ע"ש בדברינו וע"כ אסר בירושלמי בכל ענין לתת משקה בשבת בחרדל ושחליים דהם לאו בני גיבול ולא מהני שינוי וא"כ קשה גם על ת"ה דמהני לדידי' שינוי בזה בבלילתו רכה. ונ"ל דאותן שנוהגין היתר ע"י שינוי נתינת האוכל שזכר רמ"א ס"ל הלכה כר"י בר יהודה וכדיעה קמייתא שהם הרוב דהיינו הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור וה"ה בספ"ח ומן הדין א"צ שינוי רק במה שאינו מערב בכח אלא דלרווחא דמילתא מצריכים עוד שינוי בנתינ' האוכל תחלה וע"כ לא הוצרכו כאן בלילתו רכה אבל לפי ע"ד נראה דיש לעשות גם בלילתו רכה נמצא מי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחלה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו ואם כן צ"ע אפי' לדעת רמ"א דמצריך עכ"פ שינוי באוכל תחלה במה שנוהגים לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק דק ושופכין אחר זה חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי ונראה דכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון דא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון ע"כ לא הצריכו שינוי כיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא דקי"ל כר"י בר יהודה וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי כנלע"ד בדברים אלו. ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל ששמע להקל בחרדל וקרי"ן שאנו עושין כי בזמניהן היו עושין כמו עיסה משא"כ במדינתינו שאין שרייתו גיבולו וכתב מו"ח ע"ז שאין להקל מאומד הדעת ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כי אינו נכנס בכלל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק כנ"ל בדברים אלו:

אבל בשבת אסור כו'. ופשוט הוא דאם נתנו קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול מותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה רק במעט טיפין חסר בת"ה דלא חשיב גיבול כלל וכל דברי סעיף זה עם ההג"ה נתבארו בסמוך בס"ד:

לפיכך מותר לגמור כו' בעץ פרור. ואין איסור משום מגיס דהוא כמבשל דהא נתבשל כבר כל צרכו כ"כ ב"י על דברי הרמב"ם אלו והביא עוד מתשובת הרמב"ם דאפי' בכח יכול להכות שם בכף כדי לערבו היטב וא"ל ממ"ש הרמב"ם גבי חרדל ושחליים דלא יטרוף בכח דהתם לא היה משקה תחלה קודם שבת משא"כ הכא שכבר נתבשלו כ"צ קודם שמערב אותם ובחנם כתב מו"ח ז"ל דהרמב"ם חזר בו בחבורו ממ"ש בתשובה מחמת קושיא זאת שזכרנו:

למאכל. וסתמא הוו כהכניסן למאכל בהמה תוס' דף קכ"ח:

ומולל. מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן. רש"י:

מי מלח. וה"ה בכל המשקין. הגהות סמ"ק:

מעט. לצורך טיבול אותה סעודה. ר"ן:

צנון. וה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו. ועיין בט"ז שהאריך והעלה דהענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. הא' הטעם שוהא הרבה כדי שיצא מרירתו אחר שיזיע כדרכו ובזה אפילו כי מטבל חדא חדא ומניח קצת זמן אסור. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפילו אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד. אבל כל שמולח ביחידות כל א' מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תיכף אין איסור כלל אלא שאי אפשר ליזהר אם מפזר מלח על כל אחד בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו ע"כ צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תיכף. ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה. והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל א' במלח ואוכל ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפ"ע. ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטין ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח עכ"ל הט"ז וכן העלה המ"א שלא למלוח הצנון כלל רק מטביל כל אחד במלח ואוכל. אבל כתב בשם הש"ג שמותר ליתן מלח על השלאטי"ן ואח"כ שמן וחומץ ע"ש:

ככובש. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוי ככבוש דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט"ז ועיין יד אהרן:

בצים. שאין המלח מועיל להם כ"כ מ"א ע"ש:

ולהניחם. עיין ס"ק ה' כתבתי בשם האחרונים שמנהג שלא לשהות כלל במלח אלא מטבל ואוכל מיד ע"ש:

להניחה. משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור (אבל בספר אליהו רבה מסופק בו) וכתב הט"ז נראה דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יכול למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום נמצא לפי זה שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר עכ"ל. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ט"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' י"ב. וכתב המ"א ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגערק"ס חיין דהא רגילין לעשות מהן כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה כל כיוצא בזה. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' י"ב שהורה פנים להיתר. ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי. בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח עיין סוף סי' ת"ק דמשמע אפי' במקום הפסד אסור ב"י בשם ש"ל. והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו ואע"ג דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סוף סי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי. ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש בי"ד סוף סי' ס"ז. ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאוכלו כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי. ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו. ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאכלו צלי. מ"א ע"ש:

ועדשים. משמע אפי' לאוכלם לאלתר וכיון דהמליחה מועלת הוי כצנון דנראה ככובש כבשים:

ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור. אבל במכתשת או לחותכם בסכין אסור וה"ה בכל תבלין ועסי"ב. ונ"ל דאין לשים הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהא מוליד ריחא. ט"ז:

במורג. בל"א קורין רי"ב אייזי"ן דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור ריב"ש. וא"כ אפי' לאכול מיד אסור. ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאוד העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש ס"ט. ונ"ל דאפי' הוא קשה מאוד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה כדאיתא במשנה פי"ז. ודבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ"מ ברש"י דף קל"ג ועיין סי' של"א ס"ז. מ"א:

התלוש. כיון דירקות הללו ראוין לאכילה ביומן מותר להשקותן. מ"א ע"ש:

פירות. שהם גדולי קרקע ושייך במינו טחינה:

לאכלו. או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך ר"ן ב"י. ומזה היתר לעשות מזריע"ה דהיינו שחותכין הצנון דק דק. ועכ"פ אסור לעשות עד אחר יציאת בה"כ דבעי סמוך לסעודה ממש כמ"ש סי' שי"ט אחרונים:

נתלשו. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"כ ס"ב בזתים וענבים ועיין מ"א. (ועיין בס' אליהו רבה במה שמסיק בזה):

שאינו קלי. ובזה אפי' מעט מעט אסור:

כלש. ונ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול מ"א עי' סי' ש"ך סי"ד וכתב הט"ז נ"ל ללמוד דין א' חדש דהיינו שהקמח שעושין מטחינת מצה אפויה שקורין מצה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפי' ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה וכו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשינוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסור בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה עכ"ל. ובסי' תע"ג ס"ק ס"ו כתבתי דהח"י חולק עליו ע"ש:

ביד. ואם נתן המשקה מע"ש מערבו בכף. מרדכי. מ"א:

בחרדל. וה"ה בקמח קלי עי' סי' שכ"ד ס"ג מ"א. ופשוט הוא דאם נתנו קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול מותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה ט"ז ע"ש. ומ"א אוסר אפילו נתן מעט משקה מע"ש דלא חשיב כמגבל ע"י כך ע"ש ועיין סי' תע"ג ס"ה:

שינוי. ודוקא ברכה אבל בעבה לא מהני שינוי ולכן כתב רמ"א כמו בשתיתא וגם כתב באצבעו כלומר ולא בכף. וכל זה אפי' לצורך אותה סעודה אסור מ"א ע"ש. ועי' ט"ז שהעלה דמי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחילה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו וצ"ע לדעת רמ"א דמצריך שינוי באוכל במה שנוהגין לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגערק"ס דק דק ושופכין אח"כ חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי ונראה שכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון דא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון ע"כ לא הצריכו שינוי כיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי כנלע"ד דברים אלו. ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל ששמע להקל בחרדל וקרי"ן שאנו עושין כי בזמניהם היו עושין אותה כמו עיסה משא"כ במדינתינו שאין שרייתו גיבולו וכתב מו"ח ע"ז שאין להקל מאומד הדעת ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כי אינו נכנס בכלל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק כנלע"ד בדברים אלו עכ"ל ט"ז ועס"ק ט"ו מש"ש ועס"ק כ' מש"ש:

יינומלי"ן. ולא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותקון גדול הוא זה ב"י ססי' שי"ט ש"ל. כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות בצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי עכ"ל וכתב המ"א וצ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינמולין דשרי. ומעט שרי לד"ה כמ"ש ס"ב. אסור לטרוף בצים מגולגלים בקערה דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה רש"י דף ק"ט. מ"א:

מאתמול. דבלאו רפואה נמי משקה הוא. ר"ן:

בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:

בלא זה. הא אי אפשר לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים על הלחם עיין מ"א:

לקלוף. משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט ס"ג:

ס"ב אפי' מעט. ר"ן וטור דאל"כ בלא"ה אסו':

ס"ג ד' או. ל' רש"י וטור: כ"א. טור:

ס"ד יש. מדקאמר מימלח כו'. ורש"י כ' בתחלה ד' או ה' משמע דטבולי מותר אף בכה"ג ובהג"מ כ' מותר להניח' עד שעה קטכה כמ"ש בירושלמי פ"ז דשבת ר' זעירא אמר צנון במלח ובלבד שלא ישהה וז"ש כדי לאכלם כו':

ס"ה אסור. ע"ח ב' ועתוס' שם ד"ה אין כו' וכפרש"י בההיא דצנון כ"כ משום עיבוד ע"ש ק"ח ב': להניחה. דמליחה דשם ע"ח ב' בכה"ג:

ס"ו אין. עמ"א:

ס"ז מותר. כפי' תוס' ורי"ף וש"פ דאשבת קאי דבי"ט מותר כדרכו וכמ"ש בתוספת' הפלפלין כתבלין וע"כ ל"פ רא"בע וחכמי' בספ"ב די"ט אלא ברחיים שלהן משום עובד' דחול ועוד דהא אף מלח נידוך במדוך של עץ וכ"ש פלפלין דמפיג ולא ידע כו' ומה שדחקו לר"ח ושאלתות לפ' אי"ט דק"ל לפרש להתיר דיכה בשבת וליתא דהכי תני' נמי במלח בתוספ' וכמש"ל בס"ח וע' רשב"א: ובקערה. עט"ז. ולמד הרמב"ם ממ"ש בסוף פ"ב די"ט אין שוחקין כו' ופי' תוס' שם י"ד ושבת קמ"א א' משום עובדא דחול וערש"י בשבת שם ד"ה דקמשני ואע"ג דבמלח לא הצריך בקערה פלפלין חמור יותר בשבת מדר"י דאמר חדא חדא דווק' משא"כ במלח ובשבת הוי מכתשת ג"כ עובדא דחול:

ס"ח אין. תוספתא ס"פ ט"ו והוא מתני' בפ"ק די"ט ואף ב"ה ל"פ אלא בי"ט וכמ"ש סי' ש"ח סי"ט וע' תוס' שם ושבת קמ"א א' ד"ה הני:

ס"ט מותר. דאין טחינה אלא בגדולי קרקע כמ"ש בעימור שם ע"ג ב' וה"ה לכל מלאכת הקרקע כמ"שש ע"ה א': אבל אסור. לשון תה"ד דיש לנו ליגע ביה משום איסור שוויה אוכלא לבהמ' ומשום מטרח באוכלין בבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך. ר"ל לר"ה ולר"י לכל חד כדאית ליה אבל לפסק ש"ע שפ' בסי' שכ"ד כר"י צ"ע ועט"ז ואעפ"י שכ' בתחלה שם עוד טעמא משום דאין ראוי לכוס אסור לבסוף לא סמך על טעם זה שכ' ותו דיש כו' וכ"כ ב"ה:

ס"י אסור. כמו פלפלין ברחיים שלהם כנ"ל וכמש"ש בשבת האי מאן דפרים סילקא כו' ואף להרשב"א שכ' דלאלתר מותר כמו בורר לאלתר וכמ"ש בסי"ב בהג"ה היינו דוקא ביד כמו בורר או כלי שאינו מיוחד לכך אבל מורג חרוץ שמיוחד לכך הוי כמו נפה וכברה דאסור אפי' לאלתר וכמ"ש בפלפלין בשבת קמ"א א' דוקא בקתא דסכינא מותר בשבת וע' בריב"ש סי' קפ"ד:

סיא מותר להשקות. עפ"ג דסוכ' מ"ב א' ועמ"א כיון דירקו' כו'. כ"כ הרשב"א ור"ל דל"ת דשם אין מותר אלא להחזור:

סי"ב המחתך כו' וה"ה דאסור. הרמב"ם וכפי' ומ"ש דאסו' כו' תוספתא בפט"ו דשבת אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני זקנים בשבת כו' וכן ל' הרמב"ם ופי' רש"י בשבת קכ"ה א' במתני' אין מרסקין אין מחתכין. דלא כמ"א שנדחק: ודוקא כו' דאין. תוספתא שם מוללין את המלול כו' וה"ה לכל מלאכה כמ"ש שם: וכ"ז כו'. כמ"ש קנ"ה א' מרסקין כו' ושם בגמ' משום דמטרח באוכלא הלא"ה מות' כו':

ס"יג ודוקא. מדאמרי' שם מ"ג ב' דחשיב עלייהו וע' תו' שם וכ"מ דקאמר הרודה. ב"ח:

ס"יד אין כו'. אבל קשה. כגי' והתניא אין גובלין:

ס"טו בכך. צ"ל בכף וכ"ה ברש"י:

סט"ז וי"א. וכ"ה ברש"י כנ"ל ור"ל זה מ"ש ולא יטרוף כו': וי"א. כמ"ש בירושלמי פ"ז האי מאן דשחיק תומא כד מופריך ברישיי' חייב משו' דש כד מברר בקלופיית' משום בורר כד שחיק במדוכת' משום טוחן כד יהיב משקין משום לש כד גמיר מלאכתן משום מכה בפטיש ומ"ש בגמ' שלנו היינו שנתן המשקה מע"ש וס' ראשונה ס"ל דגמ' דידן פליג אירושלמי הג"מ וע' מרדכי וט"ס שם וצ"ל אם נתן המשקה כו' כמ"ש בהג"ה וי"א דלא כו' דלא כמ"א ס"ק כ"א:

סי"ח שבעה. צ"ל שלשה כמ"ש בגמ' וטור:

ס"יט לפיכך. שאין מחוסרין אלא שחיק' מעט. תשו' הרמב"ם: ומותר כו' ומ"מ. שבת ע"ה ב' אין עיבוד באוכלין. ל' המרד' מכאן שאותן טרטר"ש של תפוחים מותר להחליקן ואין בזה משום ממחק ומ"מ אין ראיה מכאן כמ"ש תוס' ד"ה אין כו' אכן מ"מ יש להתיר משום דנאכלת כמו שהן בלא חליקה והמחמי' תע"ב. וז"ש הואיל ואפשר כו' וכמש"ש ק"ט א' זעירי לטעמי' כו': אסור לקלוף. ירושלמי כנ"ל: כשקולף כו'. עסי"ב:

ציינתיו בסי' שי"ט ס"ו

שבת ק"ח במשנה וכת"ק וכדמפרש לה שמואל שם בגמ'

שם

שם

רמב"ם בפכ"ג

שם בגמ'

שם כחזקיה משמיה דאביי

ת"ה ובשם א"ז וכן כתבו משמו בהגהות בפ"ב ומביא ראיה מהירושלמי

שבלי הלקט בשם הגאונים

טור בשם הרב ר"ש

שבת קמ"ח וכרבא הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפכ"א מה"ש

ה"ה שם בשם תוספתא

תוספת פ"ד

ריב"ש בתשובה

הרשב"א בתשובה

שבת פ"ד וכפי' הרשב"ם הביאו בפכ"ח וסמ"ג והר"ן ומרדכי שם

שם צ"ה ברייתא וכחכמים

שם קכ"ה בברייתא וכרבי יוסי ברבי יהודה הרי"ף ר"ש ורמב"ם בפכ"א

שם ברמב"ם לפי גרסתו

שם ק"מ מסקנא דגמרא

שם

טור בשם בעל התרומות:

שבת קל"ט משנה אם מותר לסנן ע' ס"ס י"ט

שם ק"מ ברייתא

שם ברייתא וכת"ק ומתניתין יחידאה היא רבי יוסי

שם בגמרא

ציינתיו לעיל בסי' רנ"ב

טור בשם רמב"ם בפכ"א מה"ש וכן כתב בתשובה: