דין נולד בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ״ב

אסור אפי' לטלטלה. גזרה משום שבת שאחר י"ט שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה:

או לפניו. הע"ש לא עיין ססי' תק"א:

אסורים בו ביום. משום שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה וערסי' שי"ח ובתוס' פ"ק דביצה:

שיניו אסור. ואם קטמו חייב (רמב"ם פי"א) ומשמע בגמ' דפ"א ע"ב דאם הזמינו חבירו לסעודה בשבת ולא היה אפשר לו להכין מע"ש שום דבר לחצוץ בו שיניו מותר לטלטל קיסם לחצוץ בו שיניו אם אין לו ד"א מפני כבוד הבריות שגנאי הוא לו שפעמים שנראה הבשר שבין השינים מבחוץ וערסי' שי"ב ונ"ל דבמקום שאין נחשב זה לגנאי אסור:

לחולה. כ"ה בגמ' וא"כ משמע דלבריא אסור ואפשר דאורחא דמילתא נקט ועסי' ש"ח סכ"ג:

ומוללו. וקוטמו ביד אבל לא בכלי יש"ש (פ"ד סי"ח) ועס"ד ועס"ס תקי"א דדוקא להוסיף ריח שרי אבל אסור להוליד ריח:

כיון שמקפידין וכו'. משמע דלחלוק בלא גורל שרי ודוקא בסתמא אמרינן שאין מקפידין אא"כ רוצים להטיל גורל דאז חזי' שמקפידין אבל אי ידעינן שמקפידין אפי' לחלוק בלא גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין כמ"ש סימן שכ"ג ואפי' להשתתף אסור מה"ט ודוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאינם חברים מקפידים ואפ"ה שרי לשאול מהדדי דכיון שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור כ"כ התוס' ועב"י ססי' תקי"ז ומשמע מפשט הפוסקים דבגורל אסור אף לשכנים וכ"כ הרמב"ם פכ"ג אסור להפיס שדומה למקח וממכר שבסי' של"ח ס"ה:

משום קוביא. הקשה בש"ג דהטור פסק בח"מ סימן ר"ז דאין גזל בקוביא ע"ש ועסי' ל"ד וסי' ש"ע דמשמע דיש קצת איסור בדבר:

שאין מקפידין. ופשטא דתלמודא משמע דוקא כשנותן להם משלו ואינו עושה אלא להשותן כמש"ל ועבי"ד סי' ק"ס ס"ח: איתא בגמ' דף קמ"ט מטילין חלשים על הקדשים בי"ט אבל לא על המנות של חול פרש"י של אתמול וכ"פ הרע"ב והראב"ד וכ"פ הר"ן דברי הרמב"ם וא"כ אפי' לדבר מצוה אין להטיל גורל כל היכ' דמצי למיעבד מאתמול ובשבת בכל ענין אסור דהא איכא לחם הפנים בשבת מיהו המ"מ פירש הרמב"ם דוקא של חולין אסור אבל של קדשים בכל ענין שרי בי"ט משום חבוב מצוה ע' בתי"ט שם מיהו נ"ל דכל זה לחלק איזו דבר אסור בשבת אפי' במקום דאתי לאינצויי כ"מ בגמ' אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי דהא הרבה פוסקים ס"ל דביה"כ היה מפיסין מי שוחט מי זורק וכו':

ביצה שנולדה כו'. יתבאר בעזה"י בהל' י"ט סי' תקי"ג ותקי"ד וע"ש ומ"ש ולא יגע בם עמ"ש בסי' ש"י ס"ו הטעם ע"ז:

פירות שנשרו כו' אסורין. גזירה שמא יעלה ויתלוש ולערב מותרין וא"צ להמתין כדי שיעשו כיון שלא נעשה בהם מלאכה לא גזרינן בזה

וקוטמו ומוללו להריח כו'. כצ"ל וכ' רש"ל בפ' המביא כדי יין סי' ת' דהך קוטמו אינו מותר אלא ביד אבל לא בסכין ולא התירו בסכין אלא באוכלי בהמה ועבסי' תקי"ט מ"ש דלא קי"ל כן:

וי"א דעם בניו כו'. הוא דעת הרמב"ם כמבואר בב"י חילוק שבין הרי"ף והרא"ש והטור ובין הרמב"ם דהרמב"ם אזיל בתר פשטא דסוגיא דפ' שואל אלא דהרי"ף והרא"ש דחאוה מהלכה כיון שהיא מתוקמת אליבא דרב דאמר מותר להלות לבניו בריבית כו' ואנן לא קי"ל כרב בפ' א"נ דאמרי' דלמא אתי למסרך ואם כן ה"ה כאן דאסור במנה גדולה כנגד קטנה משום קובי' ה"נ גזרי' דלמא אתי למיסרך והרב המגיד טרח לתרץ לדעת הרמב"ם ואמר דשאני רבית שהוא דאורייתא מה שאין כן איסור קוביא שהוא מדבריהם לא גזרו בבניו וב"ב ותימא לי דאם כן מאי פריך תחלה בגמ' א"ה בניו וב"ב נמי דהא האיסור באחרים משום הא דשמואל דאמר בני חבורה המקפידים זע"ז עוברים משום מדה ומשקל כו' פירוש שמא יבוא לידי כך וכל אותן איסורים אינם אלא מדרבנן לכשתעיין בהם וה"נ נימא דלא גזרו בבניו וב"ב משום איסור זה שהוא דרבנן ותו דאשכחן להרמב"ם גופיה דגזר בגזירה דלמא אתי למסרך אפי' במידי דרבנן כדאיתא לקמן סימן תקנ"ט דכתב ב"י דכתב הרמב"ם בתשובה דאין לברך על הכוס בט"ב וליתן לתינוק דלמא אתי למיסרך כמבואר שם טעם זה ולמדו שם ממ"ש בגמרא דאין מברכין זמן על הכוס ביה"כ וליתן לקטן דילמא אתי למיסרך וגבי י"כ הוא איסור דאורייתא לשתות ובט"ב אינו אלא דרבנן ואפ"ה השווה אותם וא"כ ה"נ נימא כן והנלע"ד דאין החילוק בין דאורייתא לדרבנן בזה אלא דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דגורס באיזהו נשך מותר לאדם להלות מבניו ברבית כדי להטעימן טעם רבית וביארנו דבריו בי"ד סי' ק"ס דה"פ שיש להלות מבניו על רבית כדי שיטעימו טעם רבית ויצניעו ממונם להלות לעכו"ם בריבית ויהיה להם מחיה ובאמת אין איסור ריבית בזה כי אינו מקפיד עמהם ונותן להם הרבית במתנה וכ"כ הרמב"ם בהדיא גבי ריבית בזה כי אינו מקפיד עמהם וע"ז מסקינן שם ולא היא דלמא אתו למסרך להלות אף לישראל ברבית כי הטעם ייטב בעיניהם וא"כ לא חיישינן בזה אלא באיסור ריבית שלא ירגילום בכוונה לזה דההרגל יזיק לו אח"כ משא"כ בשאר איסורים דאם אינו מקפיד עם ב"ב ונותן להם במתנה אפי' גדולה נגד קטנה לא חיישינן בזה דלמא אתי למסרך דאין טעם לגזירה זו בזה דהא אין מכוון להרגילם לזה וזה עצמו שמתרץ בגמרא היינו טעמא כדר"י אמר רב מותר להלות כו' פירוש דטעמו משום שאין אדם מקפיד ע"כ אין שם רבית ה"נ אין כאן איסור קוביא ואע"ג דדחינן לדרב ברבית משום דאתי למסרך כאן לא שייך זה ושפיר קי"ל כסברא זו דאין אדם מקפיד דהיא לא נדחית ובמקום שאין שייך גזירה דאתי למסרך קי"ל ודאי כרב דאין כאן איסור קוביא וע"כ סיים שפיר הרמב"ם הטעם מפני שאין מקפידין שבזה עיקר הלימוד מדרב אליבא דהלכתא כנלע"ד נכון מאוד בס"ד:

לטלטלה. גזירה משום שבת שאחר י"ט שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה:

שלא יגע. עיין סי' ש"י ס"ו מש"ש:

אסורה. עיין ססי' תק"א מש"ש בס"ק ט':

אסור. ואם קטמו חייב רמב"ם פי"א. ועיין מ"א:

ומוללו. צ"ל וקוטמו ומוללו להריח וכו'. בשכנה"ג חוכך להחמיר דוקא קוטם מעט כדי שיריח מותר אבל אם משבר חתיכה ממנו כדי ליתנו לאחר אסור ע"ש. וכתב היש"ש פ"ד דהך קוטמו אינו מותר אלא ביד אבל לא בסכין ולא הותר בסכין רק באוכלי בהמה ע"ש. והט"ז בסי' תקי"ט ס"ד חולק על היש"ש בזה ומתיר אפי' בסכין ע"ש והמג"א בסי' תקי"א העלה דדוקא להוסיף ריח שרי אבל אסור להוליד ריח ע"ש:

גורל. אבל לקדיש או מי שיעלה לס"ת שרי דהרבה פוסקים ס"ל דביום הכפורים היו מטילים גורל מי שוחט מי זורק. מ"א ע"ש ועיין ט"ז וביד אהרן:

ס"א פירות כו'. פסחים נ"ו א' במתני' ועבה"ג: ולערב. עט"ז. ועתוס' דערובין ל"ט ב' ד"ה אי ודוקא בדבר כו' אבל בפירות הנושרין כו' כדאמרינן בשבת פ' שואל ק"נ א' כו' וההוא בר טביא מיירי באתציד מאליו כו' ע"ש:

ס"ד ואפילו בסכין. מדמדמינן שם לשבירת חבית דאיירי בכלי ומ"ש ושוין שלא יקטמנו פרש"י אקיסם. הרא"ש שם ועסי' שי"ד ס"ו:

ס"ה מותר. וג' חילוקים דאוכלי בהמה מותר לטלטל ולקטום אפי' לחצוץ ועצי בשמים מותר לטלטל ולקטום להריח אבל לחצוץ בו שניו פטור אבל אסור וכן קיסם פטור ג"כ רק ששם אף בטלטול אסור. ורמב"ם כ' בקיסם אם קטמו לחצוץ שיניו חייב וכמ"ש בתוספתא הביאו הרא"ש שם ומפ' ושוין כו' קאי אאבוס וע' ברא"ש שם וכ"ה בתוספת' אבל לפי מ"ש הרא"ש שם ולעיל ס"ד דלא כתוספתא ורמב"ם וצ"ע על מ"ש מ"א בשם הרמב"ם חייב דלא קי"ל כותיה כנ"ל: ומוללו. וקוטמו כצ"ל:

ס"ו והוא. דלא קי"ל כרב כמ"ש בפ"ד דב"מ ע"ה א' וא"כ אתי מתני' כפשטא: אבל. מתני' שם: ובחול. גמ' שם: וי"א. כסוגיא דשבת סובר דבכה"ג איתיה לדרב:

ביצה ג' ברייתא

ציינתיו לעיל בסי' ש"י סעיף ו ע"ש

ביצה ד' מימרא

שם ב':

שם ל"ג מימרא דרב יהודה

שם ברייתא

שם אליבא דחכמים

שבת קמח משנה

הרי"ף והרא"ש ודלא כרב

שם בגמ'

הרמב"ם בפרק כ"ג וכן הכריח שם בהרב המגיד: