דיני סחיטה בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״כ

דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד (רמב"ם) עס"ז: ובמקום כו'. לכאורה צ"ע דהרב"י כתב ואם נודע לנו שבשום מקום סוחטין פרי א' אסור לסחטן כדאשכחן ברימונים שאסורים לסחטן משום דבי מנשיא שהיו רבים וכדחיישינן למנהג ערביים גבי מקיים קוצים בכרם עכ"ל, א"כ משמע דאם במקום אחד נהגו לסחטו אסור בכל העולם לסחטו ולמה כתב רמ"א ובמקום כו' משמע דבאותו מקום אסור דבשאר מקומות שרי, אבל נ"ל דמשה אמת ותורתו אמת ודברי הרב"י תמוהין דהא שקלא וטריא בגמרא אליבא דר"א ואנן קי"ל כחכמים כמ"ש בי"ד סי' רצ"ו סי"ד דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן ובשאר מקומות שרי א"כ ה"נ הדין כן ובשבת דף צ"ב אמרינן אחד מאנשי הוצל שהוציא משוי על ראשו פטור אף על פי שאנשי עירו עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם וכ"פ סי' שפ"ו ס"ו גבי בשר וכתבו התו' ול"ד לקוצים בערבי' דהתם אם הי' לכל העולם רוב גמלים כמו בערבי' היו מקיימין קוצים וכן אם היה לכ"ע רמונים הרבה כמו לבית מנשי' היו סוחטין ולכן אי הוי בית מנשיא אתרא הוי חשיבי עכ"ל ומ"מ בגמ' איתא בהדיא שבית מנשיא לא היה מקום אלא חד גברא וא"כ למה אסור לסחוט רמונים ודוחק לומר שהמקשן והתרצן יהיו מחולקים במציאות כמ"ש הרב"י וז"ל הרמב"ם פכ"א אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם כזתים וענבים ושאר פירות מותר לסחטן לפי שאינן בני סחיטה עכ"ל וכ"כ הרי"ף וגם הביא הא דר"ח א"כ צ"ל דר"ח ה"ק כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן והוא אחשבינהו ג"כ הו"ל משקה תדע דאל"כ למה קאמר בברייתא ושל בית מנשיא כו' אלא ע"כ טעמא דאחשבינהו לחוד לא מהני אם לא שמקצת ב"א סוחטין אותו ג"כ ואפי' אינן עיר שלימה ודוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ולכן בשאר פירות שרי וא"כ הני אגסי"א שקורין בערני"ס בל"א אסור לסחטן מפני שמדינת אשכנז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו ג"כ סוחטין והר"ש כתב ריש כלאים בשם הירוש' שאם במקום א' נהגו לקיים זונין ודרך להוליכן ממקום למקום אסור לקיימן בכל העולם ע"ש וא"כ ה"ה כאן והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ"ש ס"ז וכ"כ הסמ"ק וכן נוהגין העולם עכ"ל ובודאי היכא דנהוג נהוג ומ"מ נ"ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י בשם ש"ל ורא"ש עמ"ש ס"ה עס"ו:

מותר למצוץ. ואף על גב דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג היינו משום דדרכו בכך אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו:

וכ"ש שאר דברים. כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותו:

ויש אוסרין. אפי' בשאר דברים, (בית יוסף הגהות מיימוני רא"ם פסקי רקנ"ט) וב"ח כתב בשם רש"ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל ומ"מ מדברי רמ"א משמע דשאר דברים קולי מענבים כמש"ל וכ"כ רש"י גבי כבשים ושלקות דכשאין המשקה גדל בתוכו עדיף טפי מענבים עס"ז וכ"מ בכתובות דפירש"י מפרק כלאחר יד הוא לפי שאין דרך לינק אלא לחלוב משמע דמה שדרך לינק חמיר טפי ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי עמ"ש סי' שכ"ח סמ"ח:

מתבטל ביין. ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל ש"ה כיון שלא ניכר קודם שנתערב בטיל שלא היה עליו שם יין מעולם [סמ"ק] עבי"ד ס"ס ק"ב, כתב הב"ח דמותר לתת ענבים בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג בס"ט:

מותר לשתותו. כיון שנתרסקו מבע"י [מרדכי ב"י]:

ואינו ראוי לאכילה. ה"ל כבורר אוכל מתוך פסולת [טור] ולפמ"ש סי' ר"ב ובי"ד סי' מ"ד דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר ולכן כת' רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור וה"ה בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסחטן למימיהן, כת' הע"ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה כמ"ש בסי' שי"ט כו' ע"ש ול"נ דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ הש"ג פ"ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכיל' וכן הטעם במחתך לאכול לאלת' כמ"ש סי' שכ"א סי"ב ע"ש בב"י ולהכי בקינון ותמחוי אסו' לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר, תדע דהא כת' הר"ן טעמא דאסור חליבת עז משום בורר אוכל מתוך פסולת אטו יהא מותר כדי לאכול לאלתר א"ו כדאמרן ודבר פשוט:

לימונ"ש. כיון שאין דרך כלל לסחטו לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות עמ"ש ס"א ואפי' נוהגין לסחטו לתוך מים לשתות שרי כיון שאין דרך לשתותן לבדו [ב"י] ולמינ"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות עס"ז:

כבשים ושלקות. דכיון דא"צ למימיהן לא ה"ל מפרק כלל ול"ד לזתים וענבים דרוב העולם סוחטין אותן למימיהן ואם צריך למימיהן אסור דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם:

שיש בה אוכל. דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל [סמ"ק] אבל לתוך משקין אסור:

אוכל אסור. עמ"ש סט"ו דלא כע"ש וכ"כ הוא בעצמו שם וסתר דבריו:

דג לצירו. לאו משקה הוא אלא אוכל וכן שלקות [רש"י] ואפ"ה אסור והיינו כיון שהיה שם משקה עליו מקודם משא"כ בשאר פירות עמ"ש ס"א ורי"ו כתב דדג לצירו מותר לסחטו וצ"ע ליישב דבריו:

נותן הוא. משמע דלרסק בידים אסור אבל הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא דאפי' לרסק בידים לתוך הכוס שרי דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדין למשקין וכיון שנתערב במים לא גזרו ועסי"א:

הניחם בחמה. ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעי"ו גם הכא אסור משום נולד אא"כ הוא מעורב במים [ר"ן]:

לשבר הקרח. וגדולה מזו אמרו שובר החבית לאכול גרוגרות [מרדכי ספ"ד] ועסי' שי"ד, ונ"ל דבנהר או באר אסור:

שלא יהא מרסק. ולפמ"ש ס"ט שרי ע"ש:

היה נזהר. כי ע"י השתן ודאי נימוח [טור] ול"ד לס"ט דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קעביד מעשה:

משום סחיטה. פירוש דכשמהדק והוא לח הוא נסחט [ר"ן תוס' ספי"ד ע"ש] עמ"ש סי' שי"ט ס"י:

גזירה שמא יסחוט. צ"ע כיון דספוג עשוי לכך ל"ל למגזר שמא יסחוט כמ"ש סט"ו וסי' ש"א סמ"א ועוד תימא דבגמרא פריך אספוג והא קי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר ומשני פסיק רישיה הוא א"כ אין הטעם משום גזירה וצ"ע והרמב"ם ורש"י כתבו דכשיש לו בית אחיזה אז אפשר בלא סחיטה אבל הראב"ד כתב דלעולם א"א לקינוח בלא סחיטה אלא כיון שיש לו בית אחיזה אעפ"י שסוחט ה"ל כמריק מצלוחית מים אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסחטו עכ"ל וצ"ע לדידיה כיון דא"א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ"ש סי' ש"א סמ"ח וצ"ל דוקא בספוג א"א לקינוח בלא סחיטה עסי' ש"ב סי"ב:

פסיק רישיה. כ' הרא"ש פי"ז דשבת דאפי' להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור מדפריך ספ"י דזבחים והא קמכבה וכו' ע"ש והקשה הגאון בספר בה"ז בשם מוהר"ל מפראג דמאי מביא ראיה מהמקשן דהא מסקינן דלר"ש שרי וגם בפרק הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה לדברי הערוך ע"ש מה שתי' ולענ"ד לא תי' כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה מיניה ש"מ דס"ל דאף בכל האיסורים אמרינן כן ול"נ ליישב דהא קי"ל דלית הלכתא כשמואל כמ"ש הרמב"ם פט"ז ממע"ק וכדמוכח במנחות וקשה למה באמת לא קי"ל כותיה וצ"ל משום קושית המקשן דמכבה אף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי לדעת הערוך מ"מ דוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל בשאר איסורים אסור ולכן שפיר מייתי ראיה מהמקשן ולדעת הפוסקים דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה צ"ל כמ"ש הכ"מ ע"ש:

דפסיק רישיה הוא אסור. אבל חיובא ליכא לכ"ע:

אספוג שיש כו'. וס"ל כמ"ש סי"ז בשם הראב"ד דלדידהו אפי' היה כלי תחתיו שרי דהוי כמריק מצלוחית:

שלא יהיה כלי. ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש היא ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד (מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי' שצ"ד) והר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן הסוחט השער או עור פטור אבל אסור (רמב"ם פ"ט וס"ח סי' תתכ"ז) עסי' ש"ל ס"א וסי' שכ"ו ס"ח כתב הרמב"ם פכ"ב דכ"א שתי מטהרות זו עג"ז נוטל הפקק מבנתיים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים ופוקקים את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יציפו המים על האוכלים ועל הכלים (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים ולפיכך אינו דוחק הרבה ב"י) אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור שמא יסחוט בשעה שדוחק שהרי הפקק שרוי במים עכ"ל וכתב הראב"ד לפי שהוא מקפיד שלא יצאו המים לר"ה אלא לתוך בורו ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר עכ"ל ומשמע שם דס"ל דאפי' אינו שרוי במים אסור עסט"ו:

צריך ליזהר. ורדב"ז סימן קל"א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך עכ"ל כ"ה ועסי' ש"ב ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ"ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל:

שלא יגע. ואף ע"ג דצובע פניו וידיו ליכא למיחש דאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ול"ד לסי' ש"ג סכ"ה דאשה דרכ' בכך (ש"א בשם רא"ם) ובכ"ה משמע שנעלמה ממנו ומספר הזכרונו' דבר זה ע"ש ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא, הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום (עסי' ש"מ ס"ד), העושה עין צבע כגון שנתן קנקתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב [פ"ט] אבל הראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאין לצורך לא ונתינת דיו וסממנים אסור משום לש עכ"ל ועסי' שכ"ח סמ"ח וסי' ש"א סמ"ו והע"ש לא ע"ש:

ושאר כל הפירות כו'. ב"י כ' שיש פלוגתא בין הפוסקים בזה דלהרי"ף ורמב"ם וטור משמע דבשאר פירות סוחטין לכתחלה אפי' למימיהן אבל לרש"י וסמ"ק בהג"ה כתבו דוקא לסחוט כדי למתקן וע"כ הקשה ב"י אמאן דמתיר אפי' למימיהן ממאי דמוקמינן איסור סחיטה של רימונים משום הא דר"ח דאמר גבי מקוה תרדין שסחטן ונתנן למקוה פסולין כיון דאחשיבנהו הוה משקה א"כ בכל שאר פירות נמי נימא הכי כיון דאחשבינהו להוציא מהן משקה אסור ותי' דאה"נ דאסור אלא דלר"פ דלא פי' טעמ' דר"ח משו' אחשבינהו ניחא דלא קי"ל הך סברא כיון דאחשבינהו דכיון דרובא דעלמא לא אחשיבנהו וקשה דא"כ ר"פ פליג על ר"נ במ"ש הלכה כר' מנשיא דהא קשה עלים אטו דבי מנשיא רובא דעלמא נינהו ולר"פ אין שום תי' על קושיא זו דלא אשכחן בגמ' תי' אלא מכח ההיא סברא דאחשבינהו ואנן אין לנו כח לתרץ מה שלא פי' בגמ' וא"כ כיון שתאמר דהרי"ף ס"ל כר"פ לא היה לו לפסוק כר"נ דאמר הלכה כר' מנשיא ורש"י נזהר מזה ואמר דאף לפי הסברא דאחשבינהו ניחא דלא התירו בשאר פירות אלא למתקן ולא למימיהן וא"כ נשאר הרי"ף ודעימיה בקושי' ונ"ל דכי היכי דלרש"י עכ"פ יש מעלה לרמוני' משאר פירות דברמוני' אסור באינו רוצה רק למתק דגזרינן אטו להוציא משקה ובשאר פירות לא גזרינן כמ"ש רש"י בהדיא ה"נ ס"ל לרי"ף סברא זו דרמונים חמירי משאר פירות אלא דלא משום גזירה נגעו בה אלא דבשאר פירות אמרינן סתם סוחטין דאמרינן מסתמא הוא מכוין למתק ואע"פ שהוא נהנה ממה שיוצא משקה מ"מ עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה אלא בשביל מיתוק הנעשה על ידי הסחיטה שזה דרך הסחיטה בשאר הפירות שאין עומדים למשקים ובזתים וענבים סתמן למשקים וע"כ אסור אפי' ביוצא מעצמו ובתותים ורמונים הדבר שקול ואינו מוכרע סתמן היכי הוא ע"כ אין סוחטים לכתחלה ואם יוצא מעצמו מותר אבל אה"נ דמי שהוא רוצה לסחוט שאר פירות וגילה דעתו בפי' שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט ודאי אסור לד"ה והיינו ההיא דר"ח למדקדק בלשונו שאמר התרדין שסחטן ונתנן למקוה ולא אמר ונפלו למקוה כההיא דנפל לתוכו יין אלא ודאי דר"ח מיירי שבכונה סחט התרדן כדי ליתנם למקוה וגילה דעתו דאחשבינהו פוסלין וה"נ בשאר פירות וזהו עיקר התי' שמוקי לה כר"ח דהיינו כי היכי דבתרדין הולכין בתר מה דאחשבינהו והיינו אם חשבינהו בפי' ה"נ בתותין ורמונים מסתמא משא"כ בשאר פירות דהוין כתרדין ומותר מסתמא וא"כ אין חילוק דין כלל בין הרי"ף ודעימיה ובין רש"י והגהת סמ"ק ומ"מ יש ט"ס בהגהת סמ"ג בהעתקת הב"י דהא דכתב אע"ג דהמים אינן מגופן כו' אין מקומו במקום שמביא הב"י אלא על משקים היוצאין מן הכבשים ומ"ש כ"ש סוחט פי' הוא צ"ל סוחט פירות וזה פשוט ונמצא פשט הש"ע עולה יפה דשאר כל הפירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה אסור וכ"כ הרא"מ בבשר שיש בו מרק כמ"ש בסעיף שאח"ז כנלע"ד נכון:

אבל מותר למצוץ כו'. וכ"כ ב"י בשם ש"ל מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואינה תולדה עכ"ל וכתב שם אבל יניקה בפה לכתחל' אסור כמדומה לי שהוא ט"ס והיש אוסרין הוא רא"מ בב"י דכ' שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו ובשר הנותן במרק או השורה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקים אסור וחוששני לו מחטאת וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים עכ"ל והלנע"ד דדבר זה דומה לדין שכ' בסי' שי"ט סט"ז והוא דעת הרא"ש דמותר לשתות ע"י מפה כו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ"ש מלאכת בורר ממלאכת דש וכיון שכבר פסק בסי' שי"ט להקל כהרא"ש לא היה לו לרמ"א להביא כאן דעת המחמירין ומלבד זה לא ראינו מי שנזהר בדבריהם שזכר הרא"ם הנ"ל אלא דמ"ש שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה הוא מוסכם עם שאר הפוסקים כמש"ל לענין סחיט' בשאר פירות:

מתבטל ביין שבגיגית. כ' מו"ח ז"ל נ"ל דאפי' נתנו ענבים שלמים בשבת תוך היין ונתבקעו באותו שבת ג"כ מותר כי היכי דשרו ליתן בשבת שלג או ברד לתוך הכוס כמש"ל סי' זה עכ"ל. ולא נלע"ד כן דא"כ היה מותר אפי' לכתחלה ליתן שם ענבים כמו בשלג וברד וזה ודאי איסור גמור משום סחיטה הוה תולדה דדש כדפירש"י בפ' חבית וא"ל דהוה כלאחר יד כיון שאינו דש בידים דאפי' כלאחר יד לא שרי אלא במקום צער כההיא דחולב עז ותו דהא אפי' ביוצא מעצמו אסור מחמת איסור תולדה דדש אע"ג שלא נגעו בה ידים אלא הדין בזה כמבשל בשבת ואין היתר אלא בדיעבד דבטל לגבי ההיתר ואין זה ענין כלל לשלג וברד דלקמן. וכתב המרדכי הא דבטל כאן ולא הוי דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל דה"מ באיסור שהיה ניכר תחלה בעין משא"כ בזה דתכף שיצא ממנו נתערב ונתבטל בהיתר:

הואיל ואינו ראוי לאכילה. ממילא הוה כבורר אוכל מתוך פסולת כ"כ הטור בשם ר"ת וא"כ אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סימן שי"ט לענין בורר:

מותר לסחוט לימונ"ש. כת' ב"י שבמצרים נוהגין בשבת לסחוט לימונ"ש לתוך מים שנתנו בהם צוקר לשתות לתענוג ולא ראינו מי שמוחה בהם כו' עכ"ל והאריך קצת בטעם ההיתר והעיקר הוא כמ"ש ב"י אח"כ בשם ש"ל דיעה אחרונ' דכ"ע ידעו דלמתק אוכל' עביד ולא לצורך משקה כו' וה"נ בזה אינו מכוין רק לתת טעם ביין ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותן שסוחטין כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי דהוה כמו למתק שזכרנו בסמוך גבי רמונים ואע"ג דאיתא בגמ' שיש יין תפוחים וא"כ יש לגזור אפילו בזה אטו סוחט להוציא יינו כמו שגזרינן גבי רימונים לרש"י דלעיל וכן השוה אותם הב"י לעיל סימן זה מ"מ נראה דלא גזרינן בתפוחים כיון דכבר ראינו בגמ' פרק חבית שתלוי במנהג המקומות אם עושין משקין מן הפירות כדאמרינן מי דמי ערבי' אתרא ודבי מנשי' בטלה דעתו כו' וכן קבע ב"י להלכה שכת' וז"ל מיהו ה"מ כשדרך בני המקום ההיא לסחוט להוציא מימיו כו' וא"כ במדינתנו שלא נשמע כלל לעשות יין תפוחים אין לגזור עבורו ואמרינן מסתמא סחיטת תפוחים הוא לרכך ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו מ"מ לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיט' דשרי דהא סחט כל האוכל ממנו ולא להוצי' מימיו ממנו כנלע"ד:

ולר"ת כו' אפי' סחט לקדירה כו'. דס"ל דלא ק"ל כר"ח דאמר חולב אדם לתוך הקדיר' שיש בו מאכל אלא אפי' בי"ט אסור כמ"ש כל זה ברי"ף והרא"ש אלא שהם חלוקים דק"ל כר"ח דחולב אדם בי"ט לתוך הקדירה דמשקה הבא לאוכל הוה כאוכל ויש לתמוה על הש"ע שלא הכריע כאן ובסי' תק"ה גבי יו"ט הכריע כרי"ף דמותר לחלוב לתוך האוכל ולא הביא כל לדעת ר"ח ור"ת האוסרים וא"כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל ומ"ש רמ"א כאן ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור הוא ל' תמוה דמאי נמי דקאמר דק"ו הוא דהא ענבים חמירא טפי לד"ה דאפי' ביצאו מעצמן אסורין משא"כ בכבשים ושלקות ואם כן פשיטא דאסור אפי' לקדירה ונ"ל דלא קאמר ל' נמי אלא אדברי הש"ע כלומר דל"ת מ"ש בסעיף ד' דמותר לסחוט אשכול כו' הוא ד"ה אלא שם יש גם כן פלוגתא ומאן דאוסר כאן כ"ש שאוסר שם ובאמת לא היה צריך רמ"א לזה כיון דכבר קי"ל לקולא כמ"ש:

כדי שיזובו מימיו. דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים הללו וכת' ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות כדפירש"י אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים על ידי זה דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד:

מותר לשבר הקרח. שהרי אינו בורא מים בזה ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזה מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות כו':

ידיו במלח. לפי שנימוח והוה נולד כ"כ בטור בשם בה"ת ועמ"ש סי' שכ"ד סק"ג ומשמע דמותר להשליך מים במלח ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהי' אסור מחמת מי מלח הנזכר בסימן שכ"א:

ברגליו ואינו חושש. נראה דאע"ג דא"א שלא יהי' נימוח והוי פסיק רישיה מ"מ לא גזרו בזה כיון דא"א להזהר מזה בימות החורף דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם:

מי רגלים בשלג. בטור כת' טעמו שמדמהו לדריסת הרגלים שדורס ואינו חושש. וא"א הרא"ש כת' שאינו דומ' לדריסת הרגלים כי ע"י השתן ודאי נימוח עכ"ל וכתב רש"ל יש קצת ראיה לאסור דהא בסי' שכ"ו אסרינן לחמם ידים אחר נטילה אע"פ דלא נתכוין כלל לחמם המים חשיב ליה פסיק רישיה וה"נ כאן עכ"ל ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג ול"ד לחימום ידים שאפשר להיות זולתו גזרו בו כנלע"ד:

ולפי שאין טענה זו חזקה כו'. פי' דבריו במ"ש קודם לזה שההיתר הוא משום שנוטלין ברזא ארוכ' הוה כספוג כו' אין זה היתר ברור דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני בסעיף י"ז דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דיעה הראשונה דהכא ומ"ה צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שאנו סוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן ושאר פוסקים ביארו דיש ב' מיני סחיטה. האחד הוא משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומ"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע סימן שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן ונ"ל לחלק דביין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבא מאדים הבגד ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא שלדיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומ"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוה תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות על המפה ולגרוד על ידו המשק' שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה וצריך להזהיר מה שיוכל להזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרוד אפי' בסכין דהוה מכבס כנלע"ד בזה:

וענבים. ודבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד רמב"ם ועיין ס"ז:

לסחטן. עיין ט"ז שהעלה הא דשאר פירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא דאמרינן מסתמא הוי מכוין למתק ואע"פ שהוא נהנה ממה שיוצא משקה מ"מ עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה אלא בשביל מיתוק הנעשה ע"י הסחיטה שזה דרך הסחיטה בשאר הפירות שאין עומדים למשקים אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה וגילה דעתו שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט ודאי אסור לד"ה אף בשאר פירות עכ"ל:

לסחוט. עיין מ"א שהעלה דוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ואם כן הני אגסים שקורין בערני"ס בל"א אסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנ"ז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו גם כן סוחטין. והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ"ש ס"ז. וכ"כ הסמ"ק וכן נוהגין העולם עכ"ל וכתב המ"א בודאי היכא דנהוג נהוג מ"מ נ"ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י ע"ש:

דברים. כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותו:

אוסרין. אפי' בשאר דברים ב"י הג"מ רא"מ וב"ח כתב בשם רש"ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל. ומ"מ מדברי רמ"א משמע דשאר דברים קילי מענבים כמש"ל ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי מ"א ע"ש. וט"ז כתב לפענ"ד נראה דבר זה דומה לדין שכתב בסי' שי"ט סעיף ט"ז והוא דעת הרא"ש דמותר לשתות ע"י מפה וכו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ"ש מלאכת בורר ממלאכת דש וכיון שכבר פסק בסי' שי"ט להקל כהרא"ש לא היה לו לרמ"א להביא כאן דעת המחמירין גם לא ראינו מי שנזהר בדברים אלו. רק בזה צריך ליזהר שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה כמש"ל בענין סחיטה בשאר פירות עיין ס"ק ב' עכ"ל (ובס' אליהו רבה חולק על ט"ז והעלה להלכה לאסור בענבים ולהחמיר לירא שמים אבל בשאר פירות וכן בשר ופת אין להחמיר כמו שכתוב בספר יראים עצמו להתיר ע"ש):

מתבטל. ואע"ג דדישל"מ לא בטיל ש"ה כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם ועיין בי"ד ססי' ק"ב. וכתב הב"ח ונ"ל דמותר לתת ענבים בתוך היין בשבת שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג וברד בסעיף ט' עכ"ל. וט"ז חולק עליו וכתב דאין היתר אלא בדיעבד ואינו דומה כלל לשלג וברד עיין שם. ובתשובת מהרי"ט צהלון סי' ס"ט התיר דיכולים לשרות צמוקים וכיוצא בהם לעשות שתיה ולא דמי למ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות שבת דאסור שריית חטים ושעורים ע"ש:

לשתותו. כיון שנתרסקו מבעו"י. ב"י מרדכי:

לאכול. ממילא הוי כבורר אוכל מתוך פסולת טור. וה"ה בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסוחטן למימיהן מ"א. וכתב הט"ז דלפי זה אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סי' שי"ט לענין בורר ע"ש וכ"כ העו"ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה ע"ש. והמ"א תמה עליהם דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ הש"ג פ"ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מיקרי ברירה דהוי דרך אכילה ולהכי בקנון ובתמחוי אסור לברור אפילו לאכול לאלתר. וכן פסולת מתוך האוכל אסור אפי' לאכול לאלתר ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר ע"ש. ועיין יד אהרן:

לימוני"ש. כיון שאין דרך כלל לסוחטן לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות עיין מ"א ס"א. ואפי' נוהגין לסחטו לתוך מים לשתותו שרי כיון שאין דרך לשתותו לבדו ב"י. ולימונ"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות עיין סעיף ז' ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותן שסוחט כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי דהוי כמו למתק כמ"ש בס"ק ב'. ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיטא דשרי דהא סחט כל האוכל ממנו. ט"ז ע"ש:

אוכל. דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל. וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל סמ"ק. אבל לתוך משקין אסור:

ולר"ח וכו'. ובסי' תק"ה גבי י"ט הכריע דמותר לחלוב לתוך האוכל וא"כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל. ט"ז ע"ש:

מימיו. דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים הללו. וכתב ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים ע"י זה דלא נתכווין לזה ועוד שהלך לאיבוד:

בחמה. ולפי מה שכתב רמ"א בסי' שי"ח סעיף ט"ז גם הכא אסור משום נולד אא"כ הוא מעורב במים. ר"ן מ"א:

הקרח. שהרי אינו בורא מים בזה ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזו מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות וכו' מרדכי ועיין סי' שי"ד. ונ"ל דבנהר או באר אסור. מ"א:

מרסק. עיין מ"א דאפילו לרסק שרי ע"ש ס"ק י"ג:

במלח. לפי שנימוח והוה נולד ועיין סי' שכ"ו ס"י. ומשמע דמותר להשליך במים ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהיה אסור מחמת מי מלח הנזכר בסי' שכ"א. ט"ז:

נזהר. כי ע"י השתן ודאי נימוח טור. ול"ד לס"ט דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קא עביד מעשה ועיין ט"ז:

סחיטה. פי' דכשמהדק והוא לח הוא נסחט. ר"ן מ"א:

יסחוט. צ"ע כיון דספוג עשוי לכך לית לן למגזר שמא יסחוט כמ"ש סט"ו. וסי' ש"א סמ"ח. ונ"ל דוקא בספוג א"א לקינוח בלא סחיטה משא"כ באלונטית בסי' ש"א סמ"א מ"א ע"ש. (ובספר אליהו רבה מישב הקושיא ע"ש):

אסור. אבל חיובא ליכא לכ"ע. כתב הרא"ש פי"ד דשבת אפילו להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור עיין מ"א. ועיין בברכת הזבח:

החבית. ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסחיטת משקין תולדה דדש היא ואינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד. פוסקים. וכתב הט"ז ומ"מ צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שסוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן וש"פ ביארו דיש ב' מיני סחיטה האחד משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומש"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע בסי' שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן. ונ"ל לחלק דיין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבה מאדים הבגד. ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא לפי דיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומש"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוא תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור ע"י המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרור בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן לדיעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר אבל אם המים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס עכ"ל. ט"ז:

צובע. והרדב"ז סי' קל"א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך ואין זה דרך צביעה ע"ש ובכנה"ג. עיין סי' ש"ב ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ"ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל מ"א ע"ש. ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא מ"א ע"ש. ועיין סי' שכ"ח סמ"ח וסי' ש"א סמ"ו: (ובס' אליהו רבה צידד להקל באדום ואפי' בלבן שא"א בענין אחר ע"ש). הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום עיין סי' ש"מ ס"ד. ועיין רמב"ם פ"ט:

ס"א ותותים כו' אם כו'. כר"י דר' יוחנן פסק כוותיה הרי"ף וש"פ. אבל אינו מוכרח דר' יוחנן לשיטתו דס"ל ביצה משום משקין שזבו דל"ל הכנה וצ"ל מוחלפת השיטה כמ"ש בריש י"ט והיינו הך דחבית כמ"ש רש"י שם וע' תוס' דשבת שם בד"ה ור' יוחנן אבל אנן קי"ל כהכנה דרבה כמש"ש הלכה כרב בהני תלת בין כו': ושאר כו'. שם סוחטין כו'. ואע"ג דרש"י ותוס' שם כ' דוקא למתק היינו לתי' הראשון אבל לתי' דר"פ משום דהוי דבר כו' אזדא האי טעמא ומה שאסור לסחוט רמונים נראה דלכאורה י"ל ל"ל לר"נ לומר הלכה כשל כו' דמאן פליג עליה הא מפורש בברייתא אבל לא ברמונים וצ"ל דת"ק סבר דרמונים בכ"מ דרכו לסחוט ומ"ש ושל בית כו' הוא תנא אחריתי וז"ש הלכה כהאי תנא ונ"מ לשאר פירות אם נהגו בשום מקום ולמסקנא אין הלכה כמותו אלא במקומו דוקא כנ"ל אבל הרשב"א כת' דמש"ש כיון דאחשבינהו כו' דוקא בתותים ורמונים שקצתן סוחטין אותן למשקה אבל בשאר בטלה דעתן אצל ב"א וכ' שכ"כ הרר"י והרמב"ן וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וש"פ וכ' שם ואע"ג דר"פ ורבא פליגי בזה הטעם וכת' משום דה"ל דבר שאין כו' מ"מ ל"פ עליה דר"נ וס"ל שם הטעם דאחשבינהו אלא דוקא בדרב חסדא ומתניתין ס"ל מטעם אחר ופסק הרי"ף וש"פ כשמואל אע"ג דעולא ור' יוחנן פליגי אשמואל והך ברייתא דסוחטין מוקמי דוקא לר"י וכמ"ש רש"י ד"ה וחכ"א כו' מ"מ כיון דסתמא דגמ' קאמר ותיהוי נמי ר"י כו' ומשמע דס"ל לסתם גמ' כן וכן רב נחמן פ' כן דקאמר הלכה כו': ובמקום. שם קמ"ד ב' אר"כ הלכה כו' מידי אריא כו' מ' דאם נהגו כל בני המקום ודאי אסור ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר"א היינו בשאר מקומות אבל באותו מקום מודו ליה כמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ד סי' רצ"ו סי"ד ועמ"א: אבל אם. וראיה מדלא הזכירו תפוחים אע"פ שהיו בימיהם יין תפוחים לרפואה כמ"ש בע"ז: וכ"ש. ר"ל כבשים ושלקות דאין בהם חיוב חטאת: וי"א. כמ"ש בחולב שהוא ג"כ משום מפרק כמו סחיטת פירות אמרו בכתובות ס"א גונח יונק כו' ודוקא משום צערא וע' מ"א ס"ק י"ב:

ס"ב זיתים. קמ"ה ב' כר"א ור"ש דסתם מתני' דפ"ק אזלא כוותייהו: ואפילו אם לא כו'. אף על גב דדבר שיש לו מתירין הוא כיון שלא ניכר האיסור מעולם ומתבטל מעט מעט ועיין תוספות דבבא קמא ס"ט א' סוף דבור המתחיל כל ואע"ג דדשיל"מ כו'. ודוחק דמאי צניעות דמ"מ יכשלו באיסור דרבנן וטוב לעשות כמתניתין לציין אבל לפי מ"ש כאן ניחא: שכל יין כו'. שם למדו מפ"ק דיו"ט גבי עצים שנשרו כו' דקאמר ולר"א דאמר דשיל"מ כו' ה"מ היכא דאיתא כו' וכנ"ל: מתבטל. עמ"א. ונלמד ממ"ש נ"א ב' אבל נותן כו' לפירש"י דאסו' משום נולד:

ס"ג חרצנים. כמ"ש בס"ב אם יש יין כו': ואפי'. כמש"ש שנתרסקו בע"ש עמ"א:

ס"ד מותר. כפי' דאשבת קאי וע"ש תוס': אבל. שם אבל לא כו': יש כו'. מטעם הנ"ל:

ס"ה ור"ת. עמ"א בשם טור ומטעם זה פי' הא דחולב עז בי"ט כמ"ש תוס' ד"ה חולב כו':

ס"ו מותר. כמ"ש בס"א ועמ"א:

ס"ז לסחוט. כשמואל דהוא מילת' מציעתא וע' ברי"ף: מותר. לסחוט לתוך. כמ"ש בס"ד. הרי"ף שם: ולר"ח. כר"י דקי"ל כוותיה נגד רב ושמואל: אפי'. מדלא חילק ש"מ בכ"ע אסו' ופליג ג"כ עלייהו באשכול וז"ש ולדבריו כו' והרי"ף כ' דאין ראיה ע"ש:

ס"ח וכן. לשיטת הרשב"א וכמו לתוך הכוס וכפי פירושו משום שמא יסחוט ואינו אסור אלא בידים וראיה ממ"ש מ' ב' אשה סכה כו' וסתם שמן הוא קרוש וע' סי' שי"ח סט"ז ועמ"א:

ס"י מותר. דלא אסרו אלא כדי שיזובו מימיו אבל בלא"ה שרי:

ס"יב יש כו'. מטעם הנ"ל:

סי"ג דורס. עס"י:

סי"ד הר"מ. והרא"ש. עט"ז ומ"א:

ס"יז גזירה. ט"ס וצ"ל משום סחיטה ועמ"א:

ס"יח יש מי כו'. וראיותיו מהא דשבת ק"ג א' ל"צ כו' ופי' הוא דאפי' לכתחילה מותר ועוד ראיה ממ"ש שם קל"ג א' ואי איכא אחר כו' ושם קי"ז א' דשקיל לי' בברזי ובסוכה ל"ג ב' ל"צ דאית ליה כו' ובזבחי' צ"א ב' והא קא מכב' כו' ותוס' ד"ה ל"צ והרא"ש שם סתרו כל זה והקשו עליו ממפיס מורסא ונטילת קוץ דאוקימנ' כר"ש ואפ"ה דוקא משום צערא דגופא מותר וע' תוס' דיומא ל"ה א' ד"ה ה"מ כו': אסור. קי"א א' וכפירש"י ותוס' שם וס' ראשונה מפר' משום דמבטל אל הגיגית ועושה כלי כמ"ש בתוס' כתובות שם ובערוך פי' כו': מידי כו'. עמ"א: לפי. עט"ז:

ס"יט ליתן. ק"מ א' וערש"י ד"ה לפי:

ס"כ יש. כהחולקים בסי"ח:

שבת קמג במשנה ובגמרא

שם

שם באוקימתא דשמואל דמודה רבי יהודה בהא

שם ברייתא בד"ה וכן כ' הרי"ף ורא"ש והרמב"ם בפ' כ"ח וסמ"ג

שם וכר' יהודה וכדמפרש לה שם וגמרא קמ"ד

ציינתיו לעיל בסי' רכ"ו וסעיף ה

טור בשם בעל התרומה וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק שהאיסור שלא היה ניכר מעולם כמו הכא מתבטל אפי' בדבר שיש לו מתירין

שם

שבת קמ"ה כרב הרי"ף ורמב"ם בפ"א והתוספות שם

טור בשם רבי יוסף

שם המרדכי וסמ"ג לא הביאו אלא דברי ר"ת

תשובת הר"ש ור"י בא"ה

שבת קמ"ה

שם כשמואל הרי"ף ורמב"ם בפרק כ"ח

הרי"ף בשמו וכרבי יוחנן

בית יוסף ממשמעות הגמרא שם

שבת נ"א ברייתא

הר"ן שם ורוב הפוסקים

טור בשם אבי העזרי

שם וכן כתב התוספות והרא"ש שם

שם בשם בעל התרומות

טור בשם הר"מ מרוטנבורק

טור בשמו

שם

שבת מ"א בעובדא דבי ריש גלותא וכפירש"י וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"ב

שם קמ"ח

שם קמ"ג במשנה

פי' הנקב שסביב הברזא

טור בשם הערוך וכן הסכים ר"י בח"ד אהא דשבת קי"ח

תוס' קי"ג ורא"ש שם והמרדכי בפ"ב דשבת בשם ר"י וסמ"ג והתרומה

בית יוסף ממשמעות דברי הכל בו

שבלי הלקט בשם בעל יראים

שם בבעל יראים: