דיני מוקצה בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״י

חטין שזרען. ול"ד לנר שכבה בסי' רע"ט דהתם כיון דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ועב"ח:

וי"א דאין הכנה. דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום [ר"ן] וכיון שהוא מוכן לאיש א' מוכן לכל (כל בו) ועססי' ש"ח עסי' תצ"ח ס"י וסי' תקי"ז והע"ש לא ע"ש:

שלא יגע בו. אף על גב דמוקצה מותר בנגיעה וכמ"ש סימן ש"ח סמ"ב היינו כשהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיע' היא לצורך דבר המוקצה [ב"י ת"ה] ועסי' שי"א ס"ז:

מטה שיש עליה. משמע אפי' לא היו עליה ב"ה אסור לטלטלו ומשכחת לה שהניח עכו"ם או תינוק המעות בשבת לדעת ישראל [תוס' דף מ"ד] עמ"ש סי' ש"ט ס"ד ועמ"ש סימן ש"ח סכ"ז אם מותר לנער המעות ואם שכח עליה מעות עסי' ש"ט ס"ד:

מיהו לצורך וכו'. כ"כ ב"י לדעת הרא"ש וצ"ע דהא הרא"ש כתב דדמי לסיכי זירי ומזורי דכיון דקפיד עליה מייחד להו מקום וא"כ אפי' לצורך גופו אסור וכמ"ש סימן ש"ח ס"א וכ"מ בהג"מ שכ' דדמי לגרוגרות וצמוקי' ע"ש וכ"כ התוספות דף ל"ו ע"א ומ"ש בהג"א היינו דעת אחרת וכ"כ הראב"ן דכ"ע מודו בזה אם יחדה ה"ל כלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש סימן ש"ח ס"ו דאסור כי אם לצורך גופו ומקומו לכן נ"ל להחמיר:

דהכיס בטל אצלו. וקש' דבלא"ה שרי ללבשו דהא לצורך גופו שרי כמש"ל וי"ל דה"ק אפי' בר"ה שרי ללבשו דהכיס בטל אצלו וא"כ עכ"פ שרי להניח דבר בתוכו וליטול ממנו דלצורך מקומו מותר ואפי' לפי מש"ל בשם הרא"ש הכא שרי דהא חזינן דלא קפיד עליו:

הואיל ואין וכו'. כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד אלא פיה לבד תפור והיא כולה תלויה [ב"י] משמע דאם הוא תפור כלו בבגד אמרי' דכל הבגד נעשה בסיס וקשה דהא מיירי בשכח וא"כ אפי' הוא על עיקר הבגד לא נעשה בסיס וי"ל דמ"מ היה צריך לנער המעות כמ"ש סימן ש"ט ס"ד אבל כיון דאינו מונח על עיקר הבגד א"צ לנער אבל הרמב"ם כתב במסכת כלים גבי מוכני וז"ל כיון דאינה נשמט' אם כן אי אפשר לסלק המעות אלא א"כ יטלטל השיד' עם המעות לכן מותר לגורר' עכ"ל וכיון שדין זה דכיס לקוח מההיא דמוכני א"כ הכא נמי אם אפשר לנער צריך לנער: והוי יודע דגבי מוכני כתבו התו' דף מ"ד דאפי' הניח עליה מעות בכונה מותר לטלטל השידה כיון שאין המעות על עיקר הכלי וא"כ ה"ה בכיס תפור בבגד והא דנקט רמ"א שכח היינו דלכתחיל' אין להניחו בתוכו דחיישינן שמא יצא בו ועוד נ"ל דאם הניח בתוכו מעות מדעת אסור להכניס ידו בו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס ועוד אמרינן בגמרא דמוכני בזמן שהיא נשמטת הוי כלי בפ"ע ואין גוררין השידה בזמן שיש מעות על המוכני ומוכני היינו דף שהשידה מונחת עליו וכ"כ בהג"א וא"כ ה"נ אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפ"ע וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אא"כ יש עליו גם דבר המותר כמ"ש ס"ט וע' בתשובת מהר"מ סימן קע"ב:

אפר שמותר. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש שלא היה בעולם עסי' תצ"ח סט"ו ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב אף על גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעינן ס' כמ"ש סימן תנ"ג ס"ג מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש סימן ש"ך ס"ב:

שדבר המותר חשוב. ואף על גב שלכל העולם הוא חשיב אם אין חשוב לדידיה לא מקרי חשוב כ"ה בגמרא וה"ה איפכא עססי' ש"ח:

דלא אפשר למנקט. משום דשברי עצים היינו שברים קטנים או פחמין קטנים שא"א ליטול האפר מבלעדם ב"י [ולפמ"ש] סימן ש"ט ס"ג בשם התוס' א"צ לזה:

ינער. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער וכמ"ש סי' ש"ט ס"ג [ב"ח]:

דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי. וכ' בטור אבל במוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת לא קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וכתב ב"י דקשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בגרוגרות כו' וקי"ל דכמה דברים אסורים מחמת איסור מוקצ' כמ"ש סי' ש"ח אלא ע"כ דר"ש מודה בכל מוקצ' מחמת איסור בין אם הוא מחמת דלא חזי לתשמיש היתר מצד עצמו או מצד דבר שעליו בין אם הוא מפני שאין תורת כלי עליו ואינו אוכל מודה ר"ש דהוה מוקצ' וכן לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל ולא מקיל ר"ש אלא בדבר דמתסר ב"ה ונסתלק ממנו דבר האוסרו והוא דבר העשוי להסתלק בשבת דמתיר ר"ש ואנן לא קי"ל כותי' אלא מגו דאתקצאי ב"ה אתקצאי לכולא שבת' עכ"ד ב"י וק"ל דהא בסי' שי"ח ס"ב פסק ש"ע בשוחט לחולה שנחלה בשבת דמותר לבריא ולית ביה מוקצה לר"ש כמ"ש שם וע"ש:

דאין הכנה וכו'. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה:

חזר להתירו. הטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא בב"ה היה ראוי. בי"ד סי' רס"ו כתבתי דאזמל שמל בו בשבת דאין לטלטלו אחר המיל' דלא כתשובת רש"ל דמתיר מטעם דאין מוקצה לחצי שבת דלא שייך כאן לומר כן דב"ה לא היה ראוי לטלטול דמוקצה הוא כמו סכין של סופרים דסי' ש"ח והבאתי ראיה מעלי שקצבו עליו בשר בפ"ק דביצ' דף י"א ומשפוד שצלו בו בי"ט בפר' אין צדין והיינו דכמו שאלו השנים שיש בהם מוקצה מחמת עצמן דהיינו העלי מכח דמקפיד עליהם ומייחד להו דוכתא כמו סיכי זירי ומזורי דר"פ כל הכלים והשפוד היינו עץ בעלמא שלקחו לשפוד ואין שם כלי עליו כמ"ש הטור סימן תקי"ח וע"כ הם גרועים מכלי שמלאכתו לאיסור ואף על גב דב"ה היה עומד למלאכה לצורך י"ט מכל מקום אחר המלאכה לצורך י"ט חזר לאיסורו של מוקצה ה"נ ממש בהאי איזמל דב"ה היה מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דזה פשוט דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למלאכת המילה למחר מכל מקום אחר גמר צורך שלו לכן חוזר לאיסור טלטול של ב"ה ושוב ראיתי בספר יש"ש בפרק אין צדין סימן ט"ז דמחזיק דבריו וז"ל ונראה דל"ד דהתם גבי גרוגרות וצמוקים אינם ראוים כלל דהא סריחי אבל האי איזמל ראוי לאכול בו ולעשות בו תשמיש המותר אפילו ב"ה אלא שהוא מכינו למול בו ולא לתשמיש אחר מכל מקום אינו מוקצה דס"ס הוא מכינו לשבת עצמו ושאני שפוד שצלו בו דהוא מאיס והכא אינו מאוס מחמת זה כשמקנחו אחר כך ומה שמצניעו למלאכתו וחוזר להיות מוקצה מחסרון כיס זה אינו שהרי ב"ה נמי עומד לכך עד כאן לשונו ובמ"ש כאן נסתר כל זה והוא ממש כמו עלי ושפוד שזכרנו ואסור לטלטלו זולת לצורך המילה ואחר כך יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ במהרי"ל ועיין בדברינו בי"ד סי' רס"ו:

אבל אם אינם ראוים כו'. כתב ב"י בשם א"ח תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשו ראוים דמותרים בשבת:

ובלבד שלא יגע בו. והקשה הרב המגיד וכי אין מותר ליגע במוקצה כל שאין מנענע אותו ותירץ בת"ה סימן ס"ז דשאני הכא דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה ולכך אסור משא"כ אם נתכוין לדבר שאינו מוקצה אלא שעי"ז נוגע במוקצה מותר:

שמונח עליו איסור. פי' בהניח בכונה בע"ש דאלו בשוכח אמרי' לעיל סי' ש"ח דמנער את הכר שעליו המעות:

אפי' אי שדי ליה מהמחת'. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כר"ל:

אבל אם הי' האיסור עליו לבד. נראה דהיינו מע"ש היה האיסור עליו לבד ונעשה ב"ה בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וב"ה לא אתקצאי ה"ל מוקצ' לחצי שבת וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל:

עץ. עיין סי' ש"ח סט"ז:

בשל כותי. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה ס"ה:

חזר. כתב הט"ז ה"ה באיזמל שמל בשבת היה בה"ש מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למחר במלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בה"ש ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ מהרי"ל ועיין בי"ד סי' רס"ו אבל הב"ח סי' ש"ח מתיר לטלטלו וכ"כ מהרש"ל והמ"א בסי' של"א ס"ק ה' האריך בדבר זה ומסיים לכן יש להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה ע"ש ועיין בספר בית יעקב סי' ק"ב:

אינם. כתב ב"י תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשים ראוים דמותרים בשבת:

שלא. אע"ג דמוקצה מותר בנגיעה כמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"ב היינו שהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה ב"י ת"ה. או י"ל דמ"ש כאן ובלבד שלא יגע בו. היינו בדבר שמנענע אותו כמ"ש סי' רס"ה ס"ג עיין שם ועיין סי' תקי"ג ס"א. במ"א:

איסור. פירוש בהניח בכוונה ע"ל סי' ש"ט ס"ד:

או. ומ"א מחמיר:

ללבוש. אפי' בר"ה. מ"א:

שמא. מיהו יכול לנער משם את המעות. עיין מ"א שהעלה דאם הניח בתוך הכיס מעות מדעת אסור להכניס ידו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס. עוד העלה אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפני עצמו וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אלא אם כן יש עליו גם דבר המותר ע"ש בספר אבן העוזר העלה להלכה דאפי' אפשר לנער המעות מן הכיס יכול לטלטל בגד שהכיס תפור בו אפילו בשכח מעות בכיס וכ"ש במניח בכוונה פשיטא דשרי:

לטלטלו. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב. מ"א:

חשוב. ואע"ג שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא מיקרי חשוב וה"ה איפכא עיין סוף סי' ש"ח:

מהמחתה. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כנ"ל. ט"ז:

ינער. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג. ב"ח:

לבד. ונראה דהיינו מע"ש ונעשה בה"ש בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובה"ש לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקי"ל אין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל. ט"ז:

ס"א עץ שתולין. כן פי' הרא"ש: מותר. דלא כרב דס"ל כר' יהודה שבת י"ט ב' ושאר מקומות וע' תוספ' שם ד"ה הני כו': דק"ל במוקצה כו'. קנ"ז א' וכמ"ש בריש פ' כיצד צולין כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא כו' וע' ברי"ף ורא"ש פ"ג דשבת שם מ"ד א':

ס"ב אין שום אוכל. לשון הרמב"ם דבדבר שאין אוכל יש מוקצה אף לר"ש כגון מוקצה מחמת חסרון כיס כמ"ש שם קנ"ז א' ובסי' ש"ח ס"א וכן דבר שאינו כלי כמ"ש קכ"ד א' ואף ר"ש מודה בשבת אע"ג דמתיר ביו"ט וע' רא"ש בפ"ד דיו"ט סי"ב ופי' ר"ת כו' ור"ש מתיר כב"ה כו' ע"ש וכמו מעות בשבת מ"ד ב' דאף ר"ש מודה וצרורות מ"ז א' וערש"י שם ד"ה שרי וד"ה אבל ועסי' ש"ח ס"ז וכן עצמות וקליפין כמ"ש תוס' קמ"ג א' ד"ה עצמות: תלוש. עפ"ג דיו"ט כ"ד ב' ורש"י שם ד"ה אם יש כו': דראוי כו'. רש"י מ"ה א' ד"ה אין מוקצה דבדבר שאין ראוי אף ר"ש מודה כמו דג מלוח כמ"ש קכ"ח א' וע"ש תו' ד"ה דג כו' וי"ל כו' ועסי' ש"ח סל"ב וכן כל כיוצא בו: מוקצה לשבת. לאפוקי יו"ט דקי"ל כר' יהודה: דתמרים כו'. שבת י"ט ב': מותר כו' בשבת. לשון הרמב"ם ונתכוין למ"ש הרי"ף בסוף י"ט אשכחן לרבוותא כו' דס"ל כר"ש דל"ל מוקצה וכדאמר ר"נ עז לחלבה כו' ותמרי דעסק' כו' ואנן לא ס"ל הכא כו'. דהני מילי דאינון עז לחלבה כו' בי"ט אסירי ומילי דחזי מנהון למיכל מינה בשבת כגון תמרי דעסקא שרי למיכל מיניה בשבת ע"ש: ועדיין. רש"י דבלא"ה חייב משום עוקר דבר מגידולו: הלקוטים. רש"י: שהן מסריחות. תוס' ורי"ף ורא"ש ורמב"ם בשם ירושלמי: וכיון. לאפוקי חטים כו' ותמרים כו' דחדא חדא אית בהם וכמ"ש שם כי ל"ל לר"ש כו': סי"א דאין. ר"ל מה שאסור משום הכן כמ"ש בירושלמי גוי א"צ הכן אבל דבר שהוא אסור משום מחובר אין חילוק כמ"ש בפ"ג דיו"ט כ"ד ב' וערש"י ד"ה אם יש כו' וכן כל כיוצא בו:

ס"ג בין כו'. תוס' כ"ז א' ד"ה אלא. ועיין לעיל כו' ובשבת מ"ג א' ד"ה בעודן. א"נ כו': אבל דבר. שם בגמ' ה"ד אי דאחזו כו':

ס"ה אבל אם. גמ' שם:

ס"ו ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ"ק דיו"ט ועמ"א וכ"כ תה"ד ולמד מדברי תוס' שמחלקין בטלטול מן הצד כן וז"ש מ"א ועסי' שי"א ס"ח ואישתמיטתי' מ"ש בס' הקודם לזה מותר לסוך כו' והוא מתני' ערוכה שבת קנ"א ולא התירו במת דבר רק ככר ותינוק משום כבוד הבריות כמ"ש הר"ן ומזה המתני' נלמד היתר הנגיעה במוקצה ותה"ד דחק עצמו ללמוד מערובין פ"ד א' ולכן עלה בדעתו לחלק והעיקר כתי' המ"מ שלא ינענע הביצה וכמ"ש בסי' רס"ה ס"ג ואסור ליגע בנר כו' אע"פ כו' מ"מ אסו' פן כו':

ס"ז ואפי' לצורך. דאילו מחמה לצל אפי' ר"ש מודה כמ"ש תוס' ל"ו א' ד"ה הא ר"ש ועגמ' קמ"ב ב' לא שנו אלא בשוכח כו' ל"ש אלא לצורך גופו כו' מ' דבמניח אסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו וכן שם א' מתני' לצורך גופו ברייתא לצורך מקומו ודוקא בשיש ג"כ דבר היתר אבל בלא"ה אסור וע' תוס' מ"ד ב' ד"ה הא דהא אין גוררין כו': וה"ה לכל. שם בחבית וכר ובסל לפני אפרוחים מ"ג א': אבל אם כו' אפי' אם ייחדה כו'. שם דלא כרב דכר' יהודה ס"ל כמש"ש משא"כ ברישא דקי"ל כר' יהודה בזה כמ"ש קנ"ז א': ויש אוסרים. תוס' שם ד"ה הא בשם ר"ת כמ"ש קכ"ג א' הכל מודים כו' ור"ל אפי' ר"ש כמ"ש קנ"ז א' והוכיח כן מדאמרינן קכ"ח א' דבמוקצה דטלטול רב כר"ש ס"ל. הרא"ש. ור"ל במוקצה שמקצה האדם מדעתו דהא התם קאמר ורב כר"י ס"ל ואפילו במוקצה דטלטול וע' תוס' י"ט ב' ד"ה הני: אא"כ עשה בו מעשה. שהוא מבטל המחשבה דייחוד וכן המעשה כמ"ש בסוף פכ"ה דכלים ודוקא עשה בו מעשה כמ"ש שם: מיהו. עמ"א והג"א כ' לדעת הרי"ף ע"ש דמחמה לצל אפילו לס' ראשונה אסור: וכן בכיס. מ"ד ב' תוס' ד"ה אין גוררין כו': מותר לטלטל כו'. כנ"ל: אבל אין ללובשו כו'. דהיוצא במעות הצרורין בסדינו חייב וכל שאסור לצאת אסור אפילו בבית ללובשו כמ"ש ס"ד ב' ובאיש כל שהוא משוי וכמ"ש בסי' ש"ג סי"ח ע"ש:

ס"ח כגון מחתה. רש"י שם: וטעם היתר כו' ואם א"צ כו'. קמ"ב א' ולישדינהו כו': או אם. שם בברייתא לצורך מקימו: ואם. שם מתני' לצורך גופו: וכן אם. שם לגי' ולנערינהו נעורי: וכ"ז לא כו'. שם ב' ולא אמרו ככר כו' וע"ש ברא"ש:

ס"ט תיבה. נלמד מהנ"ל:

שבת ק"מ

שם מ"ה

בעיא ונפשט'

שם בעיא ונפשט'

כפירש"י שם וכ"כ הרי"ף ור"ש והרמב"ם בפכ"ו

ביצה כ"ז בעיא ונפשט' להתיר כלישנא בתרא וכ"פ הרא"ש והר"ן והרשב"א

שם בגמ'

שם בגמ'

שבת מ"ב

טור (אף על גב דמותר ליגע במוקצה הכא אביצה קאי וכן היא בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה והביאה הראב"ד בהשגות בפרק כ"ה והרא"ש בפ"ק דביצה עיין ב"י מ"ש בזה ה"א ות"ה סימן ש"ו)

שבת מ"ג ודלא כרב הרי"ף והרמב"ם וכן כ' ר' ירוחם בח"ג שכן עיקר

שם מ"ז

טור מהא דאביי שם וכפירוש התוס' שם בשם ר"ח

רא"ש בתשובה

הגהות פרק כ"ו בשם הר"מ מהא דשבת מ"ו (אם מותר לכסות פירות או להניח מפני הדלף או ליתן כלי תחת הדלף ע"ל סימן של"א ותקנ"ה):