טלטול ע״י דבר אחר אם מותר בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״ט

יחלה. ולא אסרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי (רש"י) וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש ס"ג י"ל שיצעק התינוק ויבכה (תוס'):

כשהוא נושא. דיאמר כשם שמותר לישא התינוק עם הדינר כך מותר לישא הדינר בלחודיה:

נעשה כדופנה. כיון דהדקה שוי' דופן (גמ') משמע דאם לא הדקה לא:

יטול אותה. דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה (תוס'):

ומנער הכר. ואם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור (ב"י רי"ו) ועסי' שי"א ס"ח וע' בגמ' ופרש"י ותו':

ע"ד שישארו. אבל אם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח (כתבי מהרא"י סי' קצ"ג) וכתב עוד מה שדקדקת מפרש"י פ' נוטל דלא נעשה בסיס אא"כ הניח עליו דבר המוקצה בשביל שיתישב עליו בטוב אבל מה שמניחין בדרך אקראי כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי תיבה כה"ג לא חשיב מניח אלא שוכח נראה דאין ראיה מפירש"י להתיר אלא כשנח עליו כבר ובע"ש שכחו אבל מניח בע"ש אפי' באקראי הואיל ויודע שהמוקצה יהא נח על החפץ בשבת גם החפץ נעשה מוקצה עכ"ל, ול"נ פשוט כדברי השואל דהא מטלטלין כנונא אגב קטמ' אף על גב שיש על האפר שברי עצים כמ"ש הרמב"ם פכ"ו וכן מטלטלין תרומה טהורה אף על פי שהטמאה מונחת עליה ומיירי במניח בכוונה דאי בשוכח אפי' הטמאה לבדה שרי אלא איירי במניחו כ"מ ברמב"ם פכ"ה וברי"ו ובתשובת הרא"ש ואפי' הכי לא אמרינן דטהורה נעשה בסיס לטמאה והמאור כתב גבי אבן ע"פ החבית דדוקא כשמניח ע"ד בסיס אסור אבל במניח ע"ד כיסוי הוי כשוכח, ובמלחמות כתב דאפי' הניחה ע"ד כיסוי נעשה בסיס עכ"ל אבל במניח באקראי כמש"ל לכ"ע לא נעשה בסיס כ"מ רסי' רנ"ט וסימן ש"ח סכ"ז ע"ש, וכ"כ הב"י ססי' ש"י בשם הרשב"א דמותר לטלטל שק מטלטלין שיש בו כיס מעות ע"ש, כתבו התוספ' דף מ"ה דקינה של תרנגולים כיון שעשויה לתרנגולים אם יש בו ביצת אפרוח אסור לטלטלה דאין זה כשוכח אלא כמניח ע"כ וה"ה לכל כיוצא בזה:

וי"א דאפי' וכו'. ובמקום פסיד' יש לסמוך על זה (ב"ח סימן רע"ז):

שלא מדעתו. וכ"מ בתוס' דף ל"ז כ' הש"ג ונסתפק א"ז היכ' שהניח כלי תחת הנר ונפל הנר לתוכו ואח"כ נפל לחוץ או שנטל עכו"ם הנר מהכלי אם מותר לטלטל הכלי אח"כ אם לאו או אם ראובן לקח כלי של שמעון ושמו תחת הנר ונפל הנר לתוכו אם יוכל לאסו' כלי של שמעון לבטלו מהיכנו או לאו ואם שמעון הניח מעות על כר של ראובן כתב א"ז דלאו כל כמיניה לאסור על ראובן [פסקי מהר"ם] עכ"ל במרדכי בפ' כירה וצ"ל דבמצעיתא מיירי כגון שהניח ראובן כלי שמעון תחת נר שמעון וא"כ מסתמא ניחא ליה שלא ישרף הבית ולכן נסתפק בו וצ"ע ובתוספות דף מ"ד ד"ה יש משמע לאיסור כיון שעושה לדעת חבירו עסי' של"ד סכ"ה ומ"ש סימן ש"י סעיף ז':

יכול לטלטלם. היינו בשוכח:

בכניסת השבת. מבואר בב"י דלדיעה זו אפי' אם יש בדעתו בודאי ליטול משם אחר ב"ה אסור. וא"כ תימה על מנהגינו שמעמידים המנורה עם הנרות על המפה שעל לחם משנה ואחר הקידוש מסלקין המפה ההיא ולפ"ז יש על המפה ההיא דין בסיס לדבר איסור כיון שהיה עליה בכניסת שבת וה"ה אם עומדי' הנרות על המפה התחתונה שהיא על השלחן היה לנו לאסור לטלטל המפה ההיא כל השבת וכמ"ש רמ"א בסעיף זה בדין בסיס דאפי' נטל האיסור משם אסור ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וא"ל כיון שהמפה מוכנת לצורך השלחן לא נעשית בסיס לנרות דהא כתב ב"י בשם כתבי מהרא"י אפי' במניח דרך אקראי כדרך שמניחים חפיצים בתיבה אלו על אלו מקרי מניח וכ"ש כאן במפה שמסדרין עליו הנרות אדעת' שיהיו שם בכניסת שבת ואין עליה שום דבר רק הנרות אלא ע"כ צ"ל דקי"ל כבעל התרומות שמביא הטור והוא הי"א דכאן דזה לא הוה מניח וא"כ גם בנר שהדליקו באותו שבת יש להתיר לטלטלו לצורך גופו או מקומו ככל כלי שמלאכתו לאיסור והא דאסר לצ"ל בסי' רע"ט בזה והוא מדברי הרמב"ם עיל דס"ל כרש"י שהיא דיעה ראשונה דכאן דמקרי מניח אבל לבעל התרומות שרי וכ"כ התוס' בפ' חלון (עירובין דף ע"ז) בהדיא ד"ה מקצת וא"כ היה לנו להקל גם בזה לצורך גופו או מקומו ליטול הנר דדינו כשוכח ואע"ג דבשוכח אבן או מעות אין היתר אלא לנער החבית והכר לצורך גופו אבל לא יטלטל האבן והמעות בהדיא ש"ה דאין שם כלי עליהם ואסור אפי' לצורך גופו כדלעיל סימן ש"ח משא"כ במנורה ששם כלי לאיסור עליה ומותר לצורך גופו ומקומו אלא שא"א לנו להקל בזה כיון שהב"י וש"ע פוסקים לאיסור בנר שהדליקו בשבת והיא כדעת רמב"ם ורש"י וא"כ יש לנו להחמיר גם במפה שזכרנו והאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד לאסור בנר שהדליקו בשבת אפי' לצורך גופו ומקומו ולהתיר במפה שהנרות עומדים עליה בה"ש דהא איתקצאי לב"ה כדין בסיס לאיסור ואיתקצאי לכולי שבתא וצ"ע. ועמ"ש בססי' שי"א:

ואז אפי' נטל וכו'. זה קאי גם אדעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת ונטלו אח"כ אסור כל השבת שכ"כ הרמב"ם בפי' במנורה שעליה נרות שאע"פי שהלך הדבר שגרם האיסור ע"ש בפכ"ה והרמב"ם ס"ל כרש"י שהיא דיעה ראשונה:

כדופנה. כיון דהדקה שוויה דופן. ואם לא הדקה לא. מ"א:

כמו שהיא. דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר. ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו. אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תוס':

ומנער. ומותר ללמוד על השלחן שמעות מונח עליו מצד אחר אע"פ שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. מהרי"ל:

והמעות. אם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב"י:

על. ואם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח"כ שכחם מיקרי שוכח מהרא"י סי' קצ"ג:

כל השבת. ובמקום פסידא יש לסמוך ע"ז. ב"ח:

אפי'. זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת לנטלו אח"כ אסור כל השבת:

אסור. לפי"ז כשמעמידין המנורה עם הנרות על המפה שעל השלחן יש לאסור לטלטל המפה ההיא בכל השבת ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וצ"ע. ט"ז ע"ש:

חבירו. ואם עושה לטובת חבירו יש להסתפק דמסתמא ניחא ליה עיין מ"א:

יכול. היינו בשוכח:

ס"א ואפי' לאחוז. רש"י מהטעם שמפו': דחיישינן. גמ': וי"א. כפשטא דגמרא דאל"כ אפילו רואה התינוק אסור אלא דה"ק מתוך שמתירין לו טלטול הדינר אתי לטלטל ג"כ כשהוא יפול אבל אי לא נקט לתינוק צ"ל:

ס"ב קשור יפה כו'. גמ' שם:

ס"ג אם הם. כגי' הרמב"ם דל"ג ולנערינהו נעורי אמר ועסי' ש"י ס"ח בהגה"ה:

ס"ד ואם. גמ' שם: ע"ד שישארו. רש"י שם ד"ה אלא בשכח כו' ור"ל דאם לא היה דעתו שישארו כו' אף שהניח בחול מותר: בכניסה. לפרש"י נ"א א' ד"ה אבל טמן כו': וי"א. תוס' שם ד"ה תו ממתני' שם נוער את הכסוי ועוד דאפי' מגולה מקצתה אסור ומהא דשם קכ"ג א' תוחבה כו' ועתוס' שם ועסי' שי"א ס"ח בהגה"ה: ואז אפי'. מ"ג א' מ"ד ב': וכן בכל. פ"ג דיו"ט כ"ו ב': אם אדם. עתוס' שבת מ"ד ב' ד"ה יש וספ"ב דחולין:

ס"ה ולא הספיק. טור וכ"כ הר"ן אבל לצורך מקומו כו' שאם יטה הכר ויפלו שם המעות לא הועיל כלום שצריך להמקום כו':

משנה שבת קמ"א וגמ' שם וכפירוש רש"י שם

בשם הר"ן בשם הרמב"ן

משנה שם וגמ' אוקימת' דרב שם קמ"ב

שם קכ"ה במשנה ושם בגמ'

שם קמ"ב בגמ' אוקימת' דר' יוחנן וכגרס' הרמב"ם כ"מ בפרק כ"ה וה"ה שם

בית יוסף ממשמעות הגמרא

משנה שם וגמר'

בפי' רש"י בשבת כ"ה

שם בתוס'

שם בגמ' קמ"ב