דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד - שולחן ערוך אורח חיים סימן שי״א

על ידיהם. פירש שמניחו אצלו ומטלטלו עמו:

שיהפכנו. ואם היה חי ב"ה מותר לטלטל אחר כך המטה דלא נעשה בסיס הרא"ש ועיין רס"ו ס"ט והמאור כתב דאפי' היה מת ב"ה לא נעשה המטה בסיס דאין המטה צריכה למת וכל עצמו אין צריך להטילו אלא על גבי הקרקע כדתנן שומטין הכר מתחתיו:

באותו רשות. זה כתב הרב"י מדכתב הרמב"ם ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת משמע דלהוציאו אסור דליכא הכא בזיון המת כשנשרף ומשום טעם דאי לא שרית ליה אתי לכבוי לא שרינן הוצאה וכ"ש למ"ד שמלאכ' שא"צ לגופה פטור עססי' של"ד ואף על פי שבמרדכי משמע בדליקה התירו טפי הרב"י לא ס"ל הכי אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה בין החיים וכו' ואם יש להם מקום לצאת וכו' דדוקא מפני כבוד החיים שרי כ"כ בהדיא בב"י ולהכי כ' ג"כ מת המוטל בחמה כו' באותו רשות כנ"ל דלא כע"ש וברמב"ם משמע שדין דליקה וחמה שוין וכ"מ בגמרא:

מחמה לצל באותו רשות. אבל להוציא לרשו' אחר אסור דליכא כבוד המת דיכול לעשות לו תקנה כמ"ש ס"ו ולזה נתכוין רמ"א:

שקרוב להסריח. ודוקא ע"י ככר או תינוק אבל אי ליכא ככר או תינוק אסור דהחמירו יותר באיסור טלטול מאיסו' הוצאה וכמ"ש ס"א תוספות סוכה דף ל"ו ועסי' שי"ב סס"א:

מותר להוציאו. דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דדבריהם כמ"ש סי' י"ג וסי' תרפ"ז ס"ב וכ' המ"מ מפני כבוד החיים קאמר וכדי לסלק מהם ריחו התירו עכ"ל בשם הראב"ד כלומר דלא התירו הוצאה בשביל כבוד המת דליכא כ"כ בזיון כשהמת מסריח ע' מ"ש ס"א:

אין מוציאין. דליכא כבוד החיים וכבוד המת נמי ליכא כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד שכבר הסריח ולדעת הטו' אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח:

אלא ע"י ככר. דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול שאפשר לתקוני בככר מתקינים ומיהו אם אין לו ככר או תינוק שרי להרמב"ם ולהטו' אסור דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק:

אף לר"ה. דהוי מלאכה שאצ"ל ועסי' רע"ח:

ע"י תינוק. דדוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש בסי' ש"ח סמ"א:

לא ע"י ככר. דמ"מ יתחייב על הככר שאינו טפל למת:

מתאספים שם. והוא בזיון גדול עמ"ש ס"א:

לו' לעכו"ם. דשבות דלית ביה מעשה הוא ומה שהקש' ר"ב דא"כ לישתרי לו' לעכו"ם לקבור מת בשבת כבר האריך בזה הרמב"ן בספר תה"א דף כ"ו דשאני כרמלית דהכל יודעים שאינו בכלל מלאכו' אבל לחלל עליו שבת אפי' ע"י עכו"ם אסור משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת הלכך אפי' להוציאו ע"י עכו"ם להניחו בקבר העשוי מאתמול אסור אף על גב דהוי שבות דשבות ואין נוהגין בו כבוד כלל במקו' איסורין המתפרסמין אפי' של דבריה' עכ"ל וכ"כ התו' בב"ק דף פ"ח ובגיטין ד' י"ח ועססי' שכ"ה א"כ משמע דבר"ה אסור אפי' ע"י עכו"ם ואפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מ"מ עיקרה דאוריית' כמ"ש הטור בשם ר"ת:

ואסו' לטלטל. באמת שמהרי"ל פסק דמותר לטלטל ע"י ככר או תינוק לצורך החיים וכן המנהג עכ"ל, אלא שבהג"מ אוסר ע"י ככר או תינוק, ונ"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים כמ"ש ה"ה דלצורך מקומו שרי ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרוביהם שיוציאהו אפילו צריכים הכהנים ליכנס לב"ה דהוה מצוה כ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ס"ט אם לא בנפל [ב"ח] ועבי"ד סי' שע"א ס"ד והכ' מיירי שאין הקרובי' מקפידין ובזיון המת ליכ' דמה לי בבית זה מ"ל בבית אחר אבל הכהנים רוצים שיהיו בביתם וכ"ה במהרי"ל שם דבחול מותר להוציאו שיכנסו הכהנים בביתם אם אין הקרובים מקפידין או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו יכול לכופן ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין הקרובי' להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאוריית' ומ"ש בש"כ בי"ד סי' שע"ב דהוי דרבנן לא דק עמ"ש סי' שמ"ג:

א' מכלים. וה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר כן איתא בגמ' סוף נוטל:

בכסותו א"צ. והרב"י כ' ויש לדחות דהכסות בטל לגבי המת וכ"כ בש"ג ובשל"ה הקשה ע"ז דאמר דוד אפחת דרגא מתותי' ומת ומסתמא היה מלובש בבגדיו ואפ"ה היה אסור לטלטלו אם לא ע"י ככר או תינוק כדאיתא בגמ' ע"ש ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללבשן דשורפין על המלכים אבל שאר בגדים של מת לאו מוקצין הן ומ"ש ב"י איתא בחולין דף קכ"ה מת בכסותו פי' תכריכין מבטל ליה האי לא מבטל ליה עכ"ל וא"כ אזלי' בתר מחשבתו וה"נ לא מבטל בגדי המת אלא דעתיד להפשיטו ולהלבישו תכריכין:

זה מביא מטתו. אבל לא יביאו מיד מחצלת דא"כ יהא ניכר שעושה לצורך המת ואסור לעשות אוהל עראי לצורך המת אבל השתא ניכר שעשו לצורך עצמן שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטה:

זוקף מטתו. ומסירה אח"כ (ב"י) ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוש עליו מחצלת בענין שאינו עושה אהל דהוי לצורך החיים [תוס' עירובין דף מ"ד]:

מותר לסוך. מותר לזלף חומץ ע"ג בגדים שעל המת בשביל שלא יסריח למ"ש ויכלו להתעסק בטהרתו דהא אין איסור בנגיעת המוקצה וגם אין לגזור כאן משום סחיטה (ש"ג ופ' כירה ד"מ) עסי' של"ד סכ"ד:

ולשמוט הכר. צ"ע על מה שנהגו האידנ' להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו אפי' בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ הי' מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו [הרד"ך נכ"ב ח"ד] אפי' לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש [שם נכ"ב ח"א ג"ד כ"ה]:

ומקצת עליו מגולין. אבל אם אין מגולין אסור לתחוב בהן כוש כמו בס"ט דנרא' כעוש' גומ' [מ"מ] אבל בדף נ' בתוס' משמע דלחד גירס' גם כאן שרי לתחוב וכ"ה בירוש' בהדי' ספ"ק דכלאים דמותר לתחוב בעפר וצ"ע על המ"מ דפסק דלא כירוש' וע"ש בר"ש וכ' הרמב"ם פכ"ו עמודי' של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן ובגמ' דף קי"ג פריך גומות ממיל' הוין כמו בצנון ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות ע"כ ואם כן בבית אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשווי גומות:

לא נתכוין לזריעה. צע"ג דהא בסי' ש"י ס"ב כ' דחטין שזרען בקרקע שרי ובאמת דברי התוס' דף נ' לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריעה נתחייב בכולן אבל גבי שבת אפי' נתכוין לזריעה שרי כל זמן שלא השרישו כנ"ל ברור ע"ש:

דאין באוכלין משום. כלומ' דלא היתה כונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל וכמ"ש רסי' רנ"ט ובאמת אין חילוק בין אוכלים לכלים וכ"מ בכלבו וכ"מ בעירובין דף ע"ז ע"ש ועסי' שע"ב ס"י וסי' רנ"ג סס"א מ"ש:

הלכך קש. צ"ע דלפמ"ש ס"ה כשעיקר טלטולו אינו בשביל דבר המוקצה שרי א"כ ה"נ שרי כמ"ש ב"י בשם הר"ן, וצ"ל דכיון דצריך לקש לשכוב עליו א"כ הוי כעושה לצורך המוקצה ובאמת ברא"ש משמע דאם כונתו לטלטל דבר המוקצה אפי' צריך למקומו אסור ולא שרי אלא בשאין מכוין כלל לטלטל המוקצה כמו בצנון:

מנענע בגופו. כדי לשכוב עליו:

וכל זה באותו רשות. זה תמוה מאד דהא אח"כ משום בזיון לחוד התירו אפי' מרה"י לכרמלית כו' וכאן יהיה אסור אלא דוקא באותו רשות וכבר כ' בלבוש שהוא ט"ס דודאי מותר אפי' לרשות אחר וכן הוא עיקר דהא טעמא בגמרא דאי לא שרית ליה מתוך שהוא בהול על מתו אתי לכבוי א"כ גם לרשות אחר יש היתר מכח זה גם מו"ח ז"ל תמה על הש"ע בזה. ונ"ל דהאי וכל זה באותו רשות ה"פ אפי' באותו רשות צריך לחפש אחר ההיתר שזכר כבר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור:

דטלטול מן הצד כו'. נראה דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה וראייה ממ"ש בסימן תמ"ו ס"ג:

אבל לא ע"י ככר. הטעם בטור שאינו טפל למת ונראה פי' דבר זה דדוקא תינוק שהוא מין אדם כמו המת ובזה י"ל שהם טפלים להדדי ע"כ מטלטל זה אגב זה משא"כ בככר שאין לו שום שייכות עם המת ואין שייך לומר זה אג"ז וזהו דעת הרמב"ן שמביא הטור והב"י בשם תה"א אלא שסיים ע"ז וז"ל אלא שר"ח אוסר וגם הש"ע היה לו לסיים כן:

אבל אם הוא בכסותו כו'. שמעתי מקשים לפ"ז למה הצריכו גבי דוד המלך שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק כדאי' בפ' ב"מ והא דוד לא הי' ערום באות' שעה שהרי מת בעוסקו בתור' כדאית' שם בגמרא וחכם א' תירץ דשאני בגדי מלך שאסורים לשאר בני אדם כדתנן שורפין על המלכים וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דשורפי' בפניה' משמע דחיוב יש בזה וא"כ לא הוי ראוי ע"כ לא היו בגדי דוד מועילי' לטלטל ונכון הוא:

אלא במת בלבד. וא"ל ממ"ש בסי' ש"ח ס"ה דכלי שמלאכתו לאיסור שרי מחמה לצל ע"י ככר או תינוק הכא שאני כיון דהוקצה מחמת גופו הוא כאבן משא"כ התם דעכ"פ כלי הוה וזו הוא ששנינו מדוכה מטלטלים אגב השום שיש עליה אפי' מחמה לצל כ"כ ב"י בסי' ש"ח בשם תשו' הרא"ש וא"ל ממ"ש בסי' ש"י דמטלטלין כלי שיש בו דבר האסור והמותר דהיינו שברי עצים הם דבר האסור מ"מ מטלטלין בשביל ההיתר שיש שם והעצים הם גופם מוקצה כאבנים וכמת דשם הוה האיסור בטל נגד ההיתר וכמאן דליתיה דמי כיון דדבר המותר הוא חשוב ואשר"י וטור סיים כאן הלכך אותן שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת ע"י ככר או תינוק לא יפה הם עושים עכ"ל ותימ' הוא מ"ש זה מההיא דסי' ש"ח ס"ה שזכרתי דהא כאן במנורה ג"כ כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור ולמה יועיל שם ככר או תינוק טפי מכאן ותרתי הני פיסקי דהרא"ש נינהו אלא דההיא דסי' ש"ח הוא תשו' הרא"ש והך דהכא הוא בפסקיו בפרק נוטל והך דהכא עכ"פ עיקר שכ"כ ב"י בסי' רע"ט בשם ריב"ש שאין לטלטל המנורה ע"י לחם שנותנין בשבת דלא אמרו ככר ותינוק אלא במת בלבד וע"כ אין לסמוך על הקול' דסי' ש"ח ס"ה ויש קצת ליישב דש"ה בסי' ש"ח דשרי לטלטלו להדיא לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל אסור בזה מועיל ככר או תינוק מה שא"כ כאן במנורה דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור כדלעיל ע"כ לא מועיל ככר או תינוק:

באים ב' בני אדם כו'. בגמ' אמרי' שיעשו כן דוקא בשביל שאין מחיצה למת רק בשביל החי לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והקשה ב"י דכיון דקי"ל דכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל לא צריך לענין זה כלל אלא יוכל לעשות מחיצה עראי בשביל המת ונל"ל דכ"כ התוספות תימא מאי איסור איכא כשיביא כל א' מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם למעלה ויביאו מטה ומחצלת ביחד ונראה דאחמרו רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאפשר למיעבד עכ"ל ונראה הטעם בחומרא זו דעביד הרחקה בענין צורך המת דמתוך שאדם בהול על מתו חיישינן שמא יטלטלו בהדיא על כן עשו היכר כל מה שאפשר בזה כדי שירגישו הכל איסור טלטול המת ומש"ה מתורץ נמי קושית ב"י דאע"פ דמותר מצד הדין עבדי' הרחקה בזה וזה שסיים הטור בזה שנראה כאלו עשה לצורך החי שאין מחללין השבת לצורך המת אפי' באיסור דרבנן עכ"ל. נתכוין למ"ש שידעו הכל ההרחקה מטעם שאמרנו:

להיות שם כל השבת. ב"י בשם התו' לא כ"כ אלא דדוקא במניחו עוד ליטלו בשבת דהוה כשוכח מותר טלטול מן הצד אבל לא במניח ליטול אחר השבת דאפי' ניעור אסור אלא שאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרא"ש בחררה על גבי גחלים דלא נעשה החררה בסיס וכמ"ש בסמוך ס"ט וע"ש:

וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד:

דסתמו להסק'. משמע במקום שאין מסיקין בקש מותר לנענעו אפי' ביד דסתמ' קאי למאכל בהמה וכן בסעי' ט' בפירו' הטמונים בתבן המוקצ' היינו במוקצה בבירור להסקה והוא טמן בו אבל לא בנוטל קצת תבן ומטמין בו פירות דזה ודאי הכינו לכך וכדאיתא גבי עפר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו כדלעיל:

פירות הטמונים. בגמרא נקט עוד וחררה שטמנה בגחלים התוס' ר"פ כל הכלים כתבו דמיירי שהניחה ע"מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוה בסיס לדבר איסור כדלקמן גבי אבן שע"פ החבית וכתב ב"י וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ' עוד א"כ אפילו במניח וש"ה שלא נעשית החררה בסיס אלא צורך האפיה ולסלקה עכ"ל. ואפשר שטענה זו היא ג"כ לפגה שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שמתבשל בתבן ולסלקה אחר כך. ואפשר שדעת הפוסקים כן ומש"ה לא חילקו בזה בין שוכח למניח ואע"ג דאפשר שסמכו על מה שחלקו גבי אבן על פי החבית ע"כ ומסיק כיון דמוקצה דרבנן הוא ויש צד לו' שהפוסקים סוברים להקל הכי נקטינן עכ"ל. ולא הבנתי זה דא"כ נפל כל דין בסיס לאיסור בבירא דבכ"מ נימא כן דגם גבי אבן שע"פ החבית נימא דגם במניח לא הוה בסיס דלא הניחו אלא עד שיצטרך לסלקו ותו דלעיל סימן ש"ט סמוך לסופו כתב ב"י בשם כתבי מהרא"י דאפי' אם מניח בדרך אקראי כדרך שרגילים לשום בתיבה חפצים אלו על אלו הוה בסיס כיון שיודע שזה יהיה נח על החפץ בשבת כמ"ש שם בפסקים סי' קצ"ג ולפי הנלע"ד דלא כ' הרא"ש כן אלא בחררה ע"ג גחלים דשם יש הכרח שיקחנה אחר האפייה כי תתקלקל אם תשהה עוד בודאי וזה אין שייך בשאר דוכתי. ולפי הטעם שכ' רמ"א בסמוך דאין באוכלין משום בסיס לדבר איסור והוא מדברי כל בו הוא טעם גם לסעיף זה בפי' אבל לא נתיישב לי מנלן לו' כן להקל והלא התו' כתבו בפי' דיש בסיס באוכלין ועל מי נסמוך לסתור דבריהם ונ"ל דודאי כל הפוסקים ס"ל הכי דדוקא בדעתו ליטלם בשבת דהא סתם הטומן פירו' כדי שיתרככו הוא נתכוין שיטול מהם מה שיצטרך כשהיה ראוי לאכילה וע"כ לא הצריכו הפוסקים להזכיר זה שיטול מהם בשבת דסתמ' כן הוא גם דברי רמ"א מתפרשים כן כמ"ש בסמוך ואפי' הניחם שם להיות שם כל השבת דהיינו כ"ז שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר ובזה אמר שפיר דבאוכלין אין בסיס דודאי נתכוין לאכול מהם כ"ז שירצה דסתמייהו קאי להכי אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דוקא נראה דאסור אפי' בטלטול מן הצד וכדברי התוס' דהוי כמניח אבן ע"פ החבית כנלע"ד ולמדנו כאן דדעת הרא"ש כדעת בעל התרומות דסי' ש"ט דלא חשוב מניח כשחושב ליטלו בשבת והוא ג"כ דעת ר"ת בתו' וב"י כתב שכ"ד בעל הסמ"ג וכדאי הם לסמוך עליהם במקום הצורך לטלטל לכל הפחות דרך טלטול מן הצד המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומו ואין שם עכו"ם:

יכול לתחוב בהם כו'. אבל לעיל בס"ח גבי צנון לא התירו בכוש כמו כאן דהתם שגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם שייכות גומא כ"כ הרב המגיד:

ע"י. פי' שמניחו אצלו ומטלטלו עמו עמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"א. מה שנוהגין שאין מטלטלין את המת כי אם ע"י ככר או תינוק שיהיה שם מבע"י אין להם על מה שיסמוכו באר עשק סי' נ"ב וכ"כ בתשובת דבר שמואל:

ממטה. ומותר לטלטל אח"כ המטה אפי' מת בה"ש:

באותו. פירוש אפילו באותו רשות צריך לחפש אחר היתר שזכר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור ט"ז ועיין מ"א וביד אהרן:

שמיה. ומטעם זה אסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה. ט"ז וע"ל סי' ש"ח ס"ק ל"ד מש"ש:

שקרוב. ומותר לזלף חומץ ע"ג בגדיו של המת בשביל שלא יסריח למו"ש ויכולים להתעסק עמו. ד"מ:

אין. לדעת הטור אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו כדי שלא יסריח:

על. דוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ"א וסיים הט"ז שר"ח אוסר גם הש"ע הי' לו לסיים כן ע"ש:

לעכו"ם. דוקא לכרמלית אבל לר"ה אסור ע"י עכו"ם מ"א. וכתב א"ז מעשה שנפל בית אחד בעו"ה על נפשות מישראל ותינוק אחד מת היה תחת הבית והתיר א"א מהר"ו לקצב דמים עם העכו"ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצב אדעתיה דנפשיה קא עביד:

לצורך. וטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרובים שיוציאוהו אפי' צריכים לכנוס לבה"כ דהוא מצוה אם לא בנפל. ב"ח. ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין את הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא מ"א. ועי' מ"ש בי"ד סי' שע"ב ס"ק א':

שהוא. ה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר גמרא סוף פרק נוטל:

ערום. והא שהצריכו גבי דוד המע"ה שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק והא דוד לא היה ערום דאמרינן איפחת דרגא מתותיה ומת ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללובשו דשורפין על המלכים. של"ה ט"ז מ"א:

במת. ע"ל סי' ש"ח ס"ה ועיין ט"ז:

זוקף. ומסירה אח"כ. ב"י. ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת ובענין שאין עושה אוהל דהוי לצורך החיים. תוס' עירובין דף מ"ד:

ולשמוט. צ"ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו. אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו אפילו לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש הרד"ך מ"א ודוקא במים קרים:

שלא. כתב מי"ט שנוהגין בק"ק קראקא ובשאר קהלות שמזיזין אבר שלא יתעקם ומעצימין עיניו ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר על הפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך ואין למחות. אליה זוטא:

לזריעה. ומגן אברהם מתיר אפי' נתכוין לזריעה אם לא השריש וכ"כ יד אהרן:

מזיז. דבשדה לא אתי לאשוויי גומות אבל בביתו אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשוויי גומות:

דאין. כלומר דלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל. ואין חילוק בין אוכלים לכלים מ"א. והט"ז פי' דהכוונה כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם אסור אפי' בטלטול מן הצד ע"ש:

וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד:

מוקצה. ובמקום שאין מסיקין בקש מותר לנענע ביד. ט"ז:

פירות. עיין ס"ק י"ח כתבתי בשם הט"ז דאם גמר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דאסור אפי' בטלטול מן הצד:

כוש. וגבי צנון לא התירו בזה דמיחזי כעושה גומא משא"כ בקש. הרב המגיד. ט"ז:

ס"א אם יש כו' אם יש לו כו'. כיון דלא שרי אלא משום דאי לא שרית ליה כו' אם יכול בהיתר או באיסו' קל לא שרינן באיסור חמור כמ"ש קנ"ג א' טעמא דאין כו': ואם אין כו' מטלטלו. משום חששא הנ"ל דהא אפילו טלטול גמור אינו אלא מדרבנן. הרא"ש: וכ"ז באותו רשות. באותו רשות. אזיל לטעמיה שפ' בס"ב כהרמב"ם שלא התירו בחמה ודליקה לרשות אחרת רק משום כבוד החיים: דטלטול. שם:

ס"ב שהסריח בבית ונמצא כו'. שר"ל משום כבוד הבריות וכבוד החיים והכריחו כן דהוקשה לו מ"ש דבטלטול לא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק: וי"א. רש"י שם. וסיבר דהחמירו יותר באיסו' טלטול מהוצאה וכמ"ש תוס' סוכה ל"ו ב' והר"ן תירץ במקום דאפשר לתקוני מתקן משא"כ באיסור הוצאה: ואם היה. לשיטתו דוקא משום כבוד החיים. אבל בלא"ה לא דלא כרש"י שם וכבר הקשה עליו במרדכי שם דהא אמרינן בס"פ כירה דמת בחמה דוקא ע"י ככר או תינוק ואפי' ממטה למטה לא למ"ד טלטול מן הצד כו' אלא רש"י ס"ל דטלטול חמיר מהוצאה וכנ"ל וכ"כ תוס' אלא דרש"י סותר עצמו בפ"ג דסוכה וכמש"ל ר"ס שי"ב בהג"ה וכבר הקשו תוס' עליו ועמ"א: וי"א שלא כו'. כמ"שש קמ"ב ב' וע' רש"י שם ד"ה הניחו כו' וטלטלוה כו' אבל הרמב"ן חלק עליו וכת' כפי' השני שברש"י שע"י מחיצה של ב"א וז"ש ויש מי שאומר. דס"ל דכל שמשביח בטלטול פוגם בהוצאת הככר ותינוק שלא לצורך וכ' דהא אין הככר והתינוק טפלין למטה ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקוברו מלאכה שאצ"ל הוא כמש"ש ועוד משום מראית העין שלא יאמרו מחלל עליו שבת וכמש"ל בקבורתו ע"י עממין בשבת אבל בכרמלית הכל יודעים שאין איסור מלאכה וע"ש בתה"א וס' הראשונה ס"ל מוטב להרבות באיסור אחד מלעשות ב' איסורים וכ"ש לש' התוס' הנ"ל דיותר חמיר איסור טלטול מאיסור הוצאה כמש"ל: ויש מי שמתיר כו'. דמש"ש לכרמלית מעשה שהיה כך היה אבל באמת מותר אף לר"ה ומש"ש מי קאמינא לר"ה כו' היינו משום שאמר שם אפי' לר"י אבל לר"ש אף לר"ה שרי דהוי מלאכה שאצ"ל וכ' שם שר"ח אוסר שלא התירו אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כו' ואסור משום מראית העין כו' תדע שלא הכל התירו שהרי אמרו בפ"ג אי לא שרית ליה כו' ואם איתא נתיר ליה הכיבוי עצמו ובפ"ק דר"ה אמרינן בשבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין ולא התירו בעממין אלא בי"ט ע"ש בס' תה"א בשער מ"ו שהאריך בזה: ע"י תינוק אבל. עמ"א ס"ק י"א: וה"ה. לפרש"י וערש"י שם או בבזיון כו': וה"ה דמותרים כו'. דשבות דלית בה מעשה כמ"ש בעירובין ס"ח א' ועסי' רע"ו ס"ג בהג"ה: ואסור לטלטל. דלא התירו אלא משום כבוד המת: אבל ע"י עו"ג. דשבות ע"י עו"ג מותר במקום מצוה או צורך גדול כמ"ש בסי' ש"ז ס"ה:

ס"ג יש מי שאומר. דל"ד ככר ותינוק כמ"ש קמ"ב ב':

ס"ד יש מי. לפי' הרמב"ן שפי' שם מ"ד א' כנונא אגב קיטמא שהאפר מוקצה ומטלטלין אגב הכלי וא"א דהכלי בסיס לדבר האסור שהכלי חשוב ואינו בטל להאפר וכמ"ש בפ"ב די"ט כ"א ב' אצל שיורי כוסות ונטלטלינהו אגב כסא מי לא אר"נ כי הוינן כו' ועתוס' שם ובשבת מ"ז א' ועסי' ש"י ס"ח:

ס"ה אם צריך. עס"ח ומ"ש שם:

ס"ו מת המוטל. אע"ג דאמרינן שם דס"ל כר' יצחק לא קי"ל כן כמו שהוכיח הרי"ף בפ' מי שהחשיך קנ"ד ב' דרב הונא ל"ל דר' יצחק דאר"ה התם היתה כו' ופריך עלה והא קמבטל כו' ורב ששת סבר לומר כן אבל רב הונא לא ס"ל אלא משום דאין עושין אהל ארעי אפילו בשנוי אלא משום חי ולא משום מת: ושני קצותיהן. ור"ל זוקף ששומט את המטה דלא כפירש"י שם:

ס"ח טלטול כו'. שהקשו הא דאמרינן שם דכ"ע טלטול כו' מ' דכן הלכה ובפט"ז קכ"ג א' אמרינן דלאו שמיה טלטול כמש"ו וחילקו בכה"ג: הלכך צנון. שם: ומקצת. נ' ב': ולא השריש. תוס' שם ורש"י מ"ה א': וגם לא. תו' שם מדנקט הטומן וכ"ה ביירושל' פ"א דכלאים באגוד' מתנייא שהרי אינו רוצה בהשרשתן ועמ"א: ואע"ג שהוסיף. תוס' שם מהא דאמרי' שם ולא משום מעשר: ואפי' כו' דאין. ר"ל דאין כוונתו שיהא האוכל משמש לכלי כו' ועמ"א וכ"כ הר"ן אהא דאמרינן ל"א א' וכיסה בדבר שאינו ניטל כו'. וע"ש קושית תו' ממתני' נוער את הכסוי כו' ותי' הר"ן כנ"ל ולכן פגה שטמנה בתבן וחררה כו' לא אמרינן דהוי בסיס: וטלטול בגופו. כן תי' הרא"ש ההיא דקש כמש"ו: וכן אם. כמש"ש נ' א' דעדיף יותר מהניח:

שבת מ"ג

שם וכרבי יהודה בן לקיש

נראה מדברי רש"י שם ומדברי רמב"ם בפכ"ז והר"ן והרא"ש

שם

שם וכרב

תוס' והרי"ף ורא"ש (ועיין לקמן סעיף כ"ח)

רמב"ם פכ"ו

טור וכ"כ רש"י שם

טור בשם הרמב"ן וכת' בס' תורת האדם שכן נראה מדברי הרמב"ם פכ"ו

שם בשם הרמב"ן

מרדכי בפ"ג דשבת

רמב"ן שם

מרדכי בפ"ג דשבת בשם רב אביגדור

רבינו ירוחם בנתיב כ"ח ח"א

שבת קמ"ב וכרב אסי

שם מ"ג

לשון הרמב"ם בפרק כ"ו

שם קכ"א במשנה

תוספות שם מ"ב ורי"ף והרא"ש שם

כלאים פרק ב'

תוס' שם בשבת נ'

שם בגמ' ולא כהנך רבנן דאסרי שם:

שם בתו'

הר"א שם

שם קמ"א משנה ו' כפירש"י

שם קכ"ג: