דיני נר הבדלה - שולחן ערוך אורח חיים סימן רצ״ח

על הנר. משום דתחילת ברייתו הוי במ"ש והא דלא מברכין על שאר דברים כשנבראו דשאני נר דנאסר בשבת והוי כאלו נתחדש עתה [רשב"א סימן קנ"ט]:

במוצאי י"כ י"א כו'. היינו להורות שיום זה קדוש משאר י"ט שנאסר להבעיר אור:

על אבוקה. ולא יקח עצי דמשחן שקורין קי"ן בל"א משום שריחו רע [מט"מ ושל"ה בשם ס"ח] כת' ב"ח דאם אמר מאור האש לא יצא וצ"ע דבסימן קס"ז וקפ"ז משמע דאפי' לא אמר הנוסח ממש יצא וצ"ע לדינא וי"ל דטעמו משום דעביד כב"ש, משמע בכ"י ח"ב ס"ד דיש להבדיל על נר של שעוה וכ"מ בכונות האר"י:

ב' פתילות. ובנר של שעוה אם שני הנרות קלועים יחד חשובים אבוקה אבל כל א' בפ"ע לא חשיב אבוקה: אמרי' בגמר' קם שמעיה אדליק אבוקה משרג' א"ל ל"ל כולי האי הא מנחא שרגא א"ל שמעי' מדעתיה דנפשיה קעביד א"ל אי לא שמיע ליה מיניה דמר לא הוי עביד א"ל אבוקה להבדל' מצוה מן המובחר והקשה בהגמ"ר הל"ל לו מיד האמת ותי' בשם הר"י מקורבל דבאמת לכתחלה מצוה להדליק אבוקה להבדלה אבל אם כבר מונח נר לפניו א"צ לחזור אחר אבוקה ולכן הבין רבא דשפיר מקשה לו והשיב לו שמעיה מדעתיה דנפשיה עביד והוא לא הבין וסבר דאין מצוה באבוקה כל עיקר ולכן הקשה לו אי לא שמיע וכו' אז הבין רבא שאינו יודע כלל שאבוקה להבדלה מצוה ולכן השיב וכו' עכ"ד והנה לפ"ד ה"ל להפוסקים לכתוב דין זה שכשמניח נר א"צ להדליק אבוקה לכן י"ל שקושיתו הוא כיון שיש נר ה"ל להדליק עוד נר ויהא אבוקה ולכן השיב שמעי' מדעתיה דנפשיה קעביד ומ"מ צריכים להיות מדובקים יחד שאז יהיה להם הרבה מאורות משא"כ כשעומד כל א' בפ"ע עמ"ש סימן תל"ג ס"ב:

בכפות הידים. ז"ל ד"מ ומנהג ישראל תורה הוא שנוהגין לכפוף האצבעות ולראות בצפרנים ולא לפשוט האצבעו' רק אחורי האצבעות מקום הצפרנים ויש בזה סוד כמ"ש הזוהר עכ"ל וז"ל כונות דף מ"ב כוונת הזוהר להחזיר אחורי האצבעות מקום הצפרנים כנגד הנר ונמצ' כפיית האצבעות על האגודל ולא יראה האגודל חוצה ולא כי"מ להחזיר פנימות האצבעות ולכפותם רק להפך עכ"ל וכ"כ בכתבים ונ"ל דמש"ה נוהגין לכפות האצבעות לתוך היד כמ"ש רמ"א ואח"כ פושטין אותן ורואין מאחוריהן לצאת ידי שניהם ועמ"ש סימן צ"ה:

אין מברכין. ואפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש סימן רצ"ז סס"ב:

לחיה ולחולה. אם אין בהם סכנה דוקא ע"י עכו"ם ואם יש בו סכנה אפי' ע"י ישראל:

אור של ע"א. דוקא כשהשלהבת קשורה בגחלת של ע"א אבל אם ישראל הדליק נר מנר של ע"א שרי דשלהבת אין בו ממש יש"ש סוף ביצה וכ"ה בב"י בשם הרא"ש ועבי"ד רסי' קמ"ב:

ישראל מעכו"ם מברכין. דעל תוספת' דהתירא הוא מברך:

אבל עכו"ם. משמע במ"ע סי' י"ח אפי' עכו"ם הדליק נר לחול' ממדורה שלו וה"ה כשהוצי' עכו"ם אש מעצים ואבנים במ"ש אבל אם הדליק העכו"ם נר אחר מזה שרי (שם):

אין מברכין. גזירה משום עמוד ראשון פי' שיבא לברך סמוך לחשיכה מיד על אור שהודלק בשבת בעוד שלא נתוסף ההיתר [רש"י] ונ"ל דבדיעבד יצא בזה כיון דאינו אלא גזירה:

וראה אור. ויכול להשתמש לאורו כמ"ש ס"ד [מ"מ]:

אם רובן. וצ"ע דנימ' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"ל ספק דהא קי"ל דקבוע כמחצה על מחצה בין לקולא בין לחומרא ואפשר דמיירי שראה איש אחד הולך ונר בידו דכל דפריש מרוב' קפריש אבל בגמ' לא משמע כן ועסי' רי"ז ס"ז ואפשר דזה לא מקרי קבוע דהאור פירש וכן ריח הבשמי': אמרי' בגמ' ראה סמוך לחשיכה מיד גדול מהלך ונר בידו ודאי עכו"ם הוא דישראל לא היה ממהר כ"כ סמוך לחשיכה מיד לאחוז האור בידו ואם הוא תינוק צריך לשאול אם הוא עכו"ם או ישראל וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקים ואפשר דס"ל דאף הגדולים אין נזהרין בזה עתה ומדליקין מיד סמוך לחשיכה:

מברכין עליו. מפני שנטל אדה"ר במ"ש ב' אבנים והקישן זה בזה ונברא האור:

שמש שאוכל. פי' בבית הסמוך לב"ה כמ"ש סי' רס"ט וצ"ל דהחלונות פתוחים לבה"כ:

על נר. וה"ה נר של חתנים:

אינו מברך. דבעינן שיאותו לאורו כמ"ש ס"ד ועססי' ס"ט משמע פה דדוקא על הנר אינו מברך אבל שאר הבדלה אומר וכ"מ בטור ובמרדכי דלא כהרשב"א ועיין בתשו' רש"ל סימן ע"ז:

א' מברך. ואף על גב דצריכים כלן לשתוק ולשמוע והוי ביטול ב"ה מ"מ הא עדיפא משום ברוב עם הדרת מלך גמ' ועסי' רי"ג ס"א:

רואה את השלהבת. כגון שעומד מרחוק:

משתמש לאורה. כגון שעומד מן הצד וכ' בח"ה שאספקלריא של זכוכית מקרי שפיר רואה השלהבת ומשתמש לאורה ופנס הוי אינה רואה השלהבת ולא משתמש לאורה דמיירי שיש לו מחיצות ברזל עכ"ל ונ"ל דס"ל דהירושלמי מילי מילי קתני דלא כהרב"י:

ואין צריך לחזור אחריו. שאין מברכין אלא לזכר שנברא האור במ"ש דאי משום הנאת האור היה צריך לברך בכל פעם כשנהנה מהאור ומוצאי יום כפור י"א שמחזיר אחריו לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרים אבל במ"ש אין הטעם משום שהיה אסור ביום אלא משום זכר בעלמא בשביל זה ניתקן מעיקרא ובתו' פ' מקום שנהגו נתן טעם למה באמת לא יברך בכל פעם שנהנה מהאור לפי שאין מברכין אלא על מה שהגוף נהנה ואף על גב דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום עכ"ל: ראיתי להזכיר כאן מה שהעולם מקשין בפ' ע"פ דק"ג כי מטי לאבדולי קם שמעיה ואדליק אבוקה משרגא אמר ליה למה לך כולי האי הא מנחא שרגא אמר ליה שמעי' מדעתיה דנפשיה קא עביד אמר ליה אי לא שמיע ליה מיניה דמר לא הוי עביד אמר ליה לא סבירא ליה למר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. רבים מקשים למה לא תירץ לו מיד מה שתירץ בסוף והתירוץ הנכון הוא כך דמעשה היה שהיה נר מודלק שם ולקח אבוקה והדליק מהנר וע"ז הקשה לו למה לך כולי האי פי' למה הוצרכת ליקח אבוקה דסתם אבוקה ב' נרות ואתה מדליקה מן הנר די לך ליקח עוד נר א' והא מנחא שרגא ממילא יהיה לך ב' נרות דהיינו השרגא ונר אחד שמדליק השיב לו השמש עביד כן מעצמו אבל באמת אין צריך אלא לנר א' וע"ז הקשה לו דעל כל פנים שמע השמש איזה דבר מזה ממר מה שהביא לו לטעות בזה על זה אמר ליה לא ס"ל למר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר ודבר זה שמע ממני והוא טעה לומר שצריך אבוקה מלבד השרגא וזה עשה מדעתו וזה פי' פשוט ונכון ובהגהת מרדכי פי' בענין אחר ע"ש בקידושין על הגמרא:

בכפות הידים. בטור כ' בשם רבי' האי ושמענו מזקנינו שאומרים שיש בשרטוטי פיסת היד להתברך בו ועוד בצפרנים מפני שהן פרות ורבות לעולם וב"י בשם ש"ל כתב כך המנהג תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידו ומחשיך תחתיהן ואחר כן פושטן ונמצא אור במקום חושך ומברך שכך הוא נאות מהאור עכ"ל: ונר שיש לו ב' פיות נראה דזה נר שדולק בו שמן דסתם נר שבגמרא ופוסקים דאלו בנר שלנו לא שייך זה ועסי' תל"ג:

שאם הי' מדליקו ישראל כו'. אע"ג דבסי' רע"ו הוה היתר לישראל להשתמש לאור הנר שהדליקו העכו"ם לצרכו כמו במדליק לצורך חולה כאן לענין ברכה שאני שצריך שלא יהי' שום צד עבירה נ"ל:

על אור של ע"א. פי' אע"ג שלא הודלק רק במ"ש והוה שבת שלא בעבירה וזה פשוט:

עכו"ם שהדליק במ"ש. לבאר דין זה נעתיק הסוגיא ונזכיר תמיהתנו בזה. שנינו פ' אלו דברים אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם ולא על הנר ובשמים של ע"א ופרכי' בשלמא נר משום דלא שבת אלא בשמים מ"ט לא אמר רב הכא במסיבת עכו"ם עסקינן מפני שסתם מסיבת עכו"ם לע"א. והא מדתני סיפא של ע"א מכלל דרישא לאו בע"א עסקינן אר"ח מ"ט קאמר מ"ט אין מברכין על נר ועל בשמים של עכו"ם מפני שסתם מסיבתן לע"א והרמב"ם כתב בפכ"ט וז"ל ואין מברכין על נר העכו"ם שסתם מסיבתן לע"א וכתב המ"מ וז"ל זו היא גי' של רבינו דהיינו כמ"ש דלפי המסקנ' היא טעם נר ובשמים של עכו"ם שוים מכח סתם מסיבתן לע"א אבל ההלכות היו גורסים גי' אחרת שכ"כ שם נר של עכו"ם משום דלא שבת בשמים של עכו"ם משום דסתם מסיבתן לעכו"ם עכ"ל ור"ל דלגי' הרי"ף לא הוה איסור בנר של עכו"ם משוס סתם מסיבתן כו' אלא משום לא שבת ואח"כ כתב המ"מ הנ"מ בין ב' הטעמים על הדין של ישראל שהדליק משל עכו"ם מברכין עליו וז"ל לדעת רבינו דוק' שאין העכו"ם במסיבה דאל"כ כבר נתבאר שסתמן לעכו"ם עכ"ל פי' דבריו אבל לגי' הרי"ף בהלכות אפי' עכו"ם במסיבה אין איסור בזה שהישראל הדליק מעכו"ם דלענין נר לא הזכיר טעם דסתם מסיבתן לע"א כ"ה ביאור דברי המ"מ בפשיטות אלא שהב"י כתב נפקות' של הגי' באופן אחר דהיינו שהרי"ף ל"ג תחלה הכא במסיבת עכו"ם עסקי' אלא שסתם מסיבת עכו"ם לע"א ונמשך לו מזה דלהרי"ף חמיר טפי דאפי' שלא במסיבה יש איסור בנר ובבשמים של עכו"ם ולהרמב"ם אסור דוקא במסיבה בנר ובבשמים ולפ"ז במסיבה אסור לד"ה בנר ובבשמים וע"כ תמה על המ"מ דמשמע מדבריו דלהרמב"ם דוקא יש איסור במסיבה ולהרי"ף מותר בנר וזה אינו דלהרי"ף כ"ש דחמיר טפי אפי' שלא במסיבה יש איסור ודחק ב"י לישב דברי המ"מ בזה ומאד יש לתמוה על מרוצת הבנתו בדברי המ"מ בחילוק הגי' שהוא מענין שלא היה רי"ף גורס הכא במסיבה של עכו"ם עסקינן וזה לא עלה על דעת המ"מ מעולם שהרי לא זכר אלא שהרי"ף גורס במסקנ' נר משום שלא שבת ובשמים משום סתם מסיבתן לע"א ממיל' בנר לא הוזכר סתם מסיבתן לע"א ע"כ יש קול' לפ"ז דאפי' במסיבה מותר בנר במקום שאין איסור משום לא שבת דהיינו בישראל שהדליק מעכו"ם וזה פשוט לכל מתחיל בביאור דברי המ"מ אלא אגב שיטפיה של רבינו בעל ב"י נטה מדרך הפשוט והשאיר דברי המ"מ בדוחק והוא ללא צורך ולפי הנלע"ד דגם להרי"ף אין איסור אפי' בבשמים אלא במסיבה כיון שזכר הטעם משום סתם מסיבתן לע"א משמע דבמסיבה איירי דאל"כ אין הטעם שייך לגוף הדין וגם הוא היה גורס הכא במסיבה עסקינן כמו הרמב"ם אלא שקיצר בל' התלמוד כדרכו וכתב שסתם כו' ומזה נדע דבמסיבה עסקינן ודברי הרא"ש הם כהרי"ף וכ"ה דברי הטור בסי' רי"ז דוקא במסיבה לענין איסור ברכת בשמים ובסימן רצ"ז שלא זכר הטור במסיבה גבי בשמים משום דסמיך על מ"ש כבר בסי' רי"ז כמ"ש הב"י בזה וגם לענין נר נלע"ד דהכל שוין שיש בו איסור משום סתם מסיבתן לע"א אפי' להרי"ף והרא"ש דזכרו טעם נר מפני שלא שבת הוא להורות שבנר יש איסור אפי' שלא במסיבה דאז מותר מטעם ע"א מ"מ אסור מטעם לא שבת והרמב"ם שזכר בנר הטעם משום ע"א ס"ל ג"כ טעם דלא שבת אלא דקמ"ל אפי' בשבת אלא שהודלק במ"ש יש איסור במסיבה משום ע"א ולא מסתבר כלל לומר שלא יהי' איסור סתם מסיבתן לע"א בנר דודאי בנר יש טפי חשש ע"א מבבשמים דודאי עושין נר לע"א יותר מבשמים והרי"ף והרא"ש שזכרנו בנר משום לא שבת ובבשמים משום ע"א לא באו להקל בנר מטעם ע"א כמו שסבר המ"מ אלא דקמ"ל דבנר יש איסור נוסף על ע"א דהיינו אפילו שלא במסיבה יש איסור מכח לא שבת ובאמת ה"ה אם שבת יש עדיין משום סתם מסיבתן לע"א וזהו ג"כ פי' דברי הטור שכ' וז"ל אין מברכין על אור של ע"א ואין מברכין אלא על אור ששבת ממלאכת עבירה הלכך אין מברכין על אור של עכו"ם עכ"ל הרי שהקדים בשני איסורים ואח"כ תלה בהם איסור נר של עכו"ם וזה מבואר דקמ"ל דיש בזה ב' טעמים לחומר' דמצד ע"א יש איסור אפי' בשבת ומצד לא שבת אפי' שלא במסיבה שאין שם חשש ע"א והרמב"ם לא הוצרך להזכיר טעם לא שבת דסמך על מ"ש אח"כ בנר של חולה וחיה דשם דוק' מותר ולא במה שיש עבירה בהדלקתו בשבת אפי' ע"י עכו"ם דהא גם בחולה וחיה הוא ע"י עכו"ם ככל חולה שאין בו סכנה ואפ"ה אין היתר רק מצד חולה וחיה כנלע"ד ברור כשמש שאין כאן חילוף גי' ולאו חילוק דיעות דהכל מודים באיסור שהוא משום ע"א דהוא דוקא במסיבה זולת ר"י שמביא ב"י בסימן רצ"ז דכתב שהבשמים שלהם סתמן עומדין למכרן לע"א והיינו אפי' שלא במסיבה ונראה פשוט דבמקום שנר' שאין עומד לע"א כגון שהוא תגר או דרכו לשום הבשמים לתבשיל שלו אין איסור בדבר מ"מ למעשה אין להקל כ"א בתגר כדי לחוש לדברי ר"י כנלע"ד נכון בס"ד:

או ישראל מעכו"ם. בגמרא פרכינן אמאי שרי הא לא שבת וכ"ת הך איסור אזיל ליה והא אחרינא הוא וביד ישראל קא מתילדא אלא הא דתני' כו' ומשני לעולם איסורא נמי איכא וכי קא מברך אתוספת' דהתיר' קא מברך א"ה עכו"ם מעכו"ם נמי אין ה"נ גזיר' משום עכו"ם ראשון ועמוד ראשון פי' שיבא לברך על של עכו"ם שהדליק מבע"י ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשיכה כגון סמוך לחשיכה מיד: ויש לי מקום עיון על מ"ש המ"מ שלדעת הרמב"ם אפי' בישראל מעכו"ם אסור במסיבה מטעם ע"א וכ"ש לדעת הב"י של הרי"ף והרא"ש יש איסור אפי' שלא במסיבה בזה ואני תמה מאד למה לא נתיר כאן אפי' במסיבה לד"ה דנימ' אתוספ' היתר מברך דמה לי איסור שלא שבת או איסור של ע"א ואי תימ' דיש עכ"פ חומר באיסור ע"א מאיסור שלא שבת דאשכחן במקום אחר דע"א אפי' באלף לא בטיל וזה לא מצינו באיסו' לא שבת זה אינו דהא ודאי גם בלא שבת ישנו להאיסור כמ"ש בגמ' דאיסורא נמי אי' אלא שהברכ' לא קאי רק אתוספ' היתר וכמ"ש בסעי' זה בסמוך דה"ל כאור היוצא מעצים ואבנים ותו ראי' ממ"ש ב"י בשם הרא"ש פ' משילין והא דאסור לברך על שלהבת ע"א ואע"ג דשרי משום דיש עמה גחלת ואע"פ שאין הברכה אלא על שלהבת עכ"ל אם כן בנר שהדליק ישראל ממנו דאין כאן גחלת של איסור כלל ודאי שרי כדין שלהבת של ע"א באין שם גחלת וא"ל ממ"ש בפ' משילין שם דאמרי' לענין הוצאה בשבת דאם הוציא שלהבת בקיסם שהוא חייב וה"נ בנר מנר הוה כמו קיסם זה אינו דהא שם אית' במשנה ושלהבת בכ"מ פירש"י כגון הדליק נר משלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין עכ"ל משמע דנר שלהבת לא הוה כיש עמה גחלים ובקיסם ותו ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ט נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכין אחר הרוב ולעיל מיניה זכר אותן שמברכין עליו דהיינו בשמים של ע"א הרי לפניך דלא אזלינן בתר האיסור לענין הברכ' אלא בתר ההיתר שנתוסף בו ה"ה נמי כאן גבי נר דודאי יש בהשלהבת שהדליק ישראל רוב מהשלהבת של עכו"ם שהודלק ממנו דהוא נרא' לעינים ותו דאל"כ למה לא הצריך כאן ג"כ רוב כמו התם אלא ודאי דבאמת יש בו היתר ואמאי נאסור כאן בהדליק במסיב' וכ"ש שלא במסיבה וראיה לדברי עוד מדלא זכר הרמב"ם כאן איסור בהדליק ישראל מעכו"ם כשהוא במסיבה כמ"ש גבי בשמים בפ"ט ולמה התיר סתם ויש מכשול להתיר אלא ודאי דבאמת מותר אפי' במסיבה כאן בישראל שהדליק מעכו"ם כנלע"ד ברור אלא שאיני כדאי לחלוק על המ"מ וב"י שאסרו לכל הפחות במסיבה ע"כ דברי בזה להלכה ולא למעשה:

ובמוצאי י"כ כו'. הטעם בשם הרמב"ן שבשבת מותר מכח תוספת היתר דה"ל כאור היוצא מעצים ואבנים אבל בי"כ אין מברכין אלא על אור ששבת ממש או על אור שהודלק ממנו עכ"ל:

אור היוצא כו'. לפי שגם תחילת בריית האור היה במוצאי שבת ע"י אדם הראשון שהקיש אבנים זה בזה וזה אין שייך בי"כ:

אם יש שם אדם חשוב. דאז נעשה להאיר לו ואם אין אדם חשוב לא נעשה להאיר אלא לכבוד השכינה ויש אומרים ס"ל דאם יש אדם חשוב לא נעשית אלא לכבודו לא להאיר:

אחד מברך לכלם. משום ברוב עם הדרת מלך:

אחריו. להורות שיום זה קדוש משאר י"ט שנאסר להבעיר אור:

על אבוקה. ודוקא של שעוה ספר הכונות ולא יקח עץ ששמו קי"ן בל"א להבדלה מפני שריחו רע ס"ח ועי' בכנה"ג:

אבוקה. ובנר של שעוה אם קלועים ב' יחד חשובים אבוקה אבל כל אחד בפ"ע לא חשיב אבוקה. מ"א:

בכפות. ב"י בשם ש"ל כתב כך הוא המנהג תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידו ומחשיך תחתיהן ואח"כ פושטן ונמצא אור במקום חשך ומברך שכך נאות מהאור עכ"ל. ובכונות כתב להחזיר אחורי האצבעות מקום הצפרנים כנגד האור ולא יראה אגודל חוצה ולא כי"מ להחזיר פנימיות האצבעות לכפותם וזה כמ"ש רמ"א ונ"ל דמש"ה נוהגין לכפות האצבעות לתוך היד כמ"ש רמ"א ואח"כ פושטין אותן ורואין מאחוריהן לצאת ידי שניהם. מ"א:

שלא שבת. ואפי' בדיעבד לא יצא. מ"א:

לחיה ולחולה. אם אין בהם סכנה דוקא ע"י עכו"ם ואם יש בו סכנה אפי' ע"י ישראל (ובספר אליהו רבה פסק דאם אין בו סכנה אף שהודלק ע"י עכו"ם אסור ע"ש שהביא ראיה לזה וכן משמע מלבוש ואם הדליק כותי ממדורה שלו לחיה או לחולה מברכין עליו דלא גזרו אלא כשהוא במ"ש ביד כותי וכ"מ בתוס' ברכות דלא כשו"ת מ"ע):

ע"א. דוקא כשהשלהבת קשורה בגחלת של ע"א אבל אם ישראל הדליק נר מנר של ע"א שרי דשלהבת אין בו ממש יש"ש סוף ביצה ועי' יו"ד ריש סי' קמ"ב:

מברכין. דעל תוספת דהתירא הוא מברך:

אין מברכין. בגמ' פרכינן אי אתוספת דהתירא קא מברך א"ה נכרי מנכרי נמי ומשני אין ה"נ אלא גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון. פי' שיבא לברך על של נכרי שהדליק מבע"י ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשיכה כגון סמוך לחשכה מיד ועי' ט"ז ובדיעבד יצא בזה כיון דאינו אלא גזירה מ"א. (הט"ז תמה על מ"ש המגיד דבמסיבה אסור משום ע"א אמאי נימא דמברך אתוספת היתר של ישראל כו' ומסיק להקל שלא במסיבה ולהחמיר במסיבה ותימא נפלאה על המחבר שכמותו שלא כתב המגיד לאסור משום ע"א אלא בכותי שהדליק מישראל שאסור במסיבה דעכשיו הוא במסיבת כותי כמ"ש הלבוש. אבל בישראל שהדליק אפי' מגוי ע"א ממש שרי והוא ברור. ע"ש בספר אליהו רבה):

אין מברכין. הטעם בשם הרמב"ן שבשבת מותר מכח תוספת היתר דה"ל כאור היוצא מעצים ואבנים אבל ביו"כ אין מברכין אלא על אור ששבת ממש או על אור שהודלק ממנו עכ"ל:

אור. ויכול להשתמש לאורו כמ"ש ס"ד:

מברכין עליו. לפי שגם תחלת בריית האור היה במ"ש ע"י אדה"ר שהקיש אבנים זה בזה ואין שייך ביו"כ:

שאוכל. פי' בבית הסמוך לבה"כ כמ"ש סי' (רצ"ט) [רס"ט] וצ"ל דהחלונות פתוחים לבה"כ. מ"א:

של מתים. וה"ה נר של חתנים מ"א ובבאר היטב אשר לפני יש שם עירבוב ע"ש:

אינו מברך. דדוקא על הנר אינו מברך אבל שאר הבדלה אומר. מ"א:

לאורה. ואספקלריא של זכוכית מקרי שפיר רואה השלהבת ומשתמש לאורה עיין מ"א. כתב מט"מ ראיתי המדקדקים שמדליקין נרות במקום אופל דעי"ז זכה שאול למלוכה. וכתב צדה לדרך יש לכל אדם במ"ש להדליק נר יותר משאר לילות החול:

ס"א י"א שמחזר. דמי"ה הטעם שע"כ היה אסור ועכשיו מותר ושייך להבדלה וצריך לחזר משא"כ במ"ש וכמ"ש בפ"ד דפסחים נד א' ועיין ס"ח: מי שאין. שם:

ס"ב ויש. משום היכר ועיין שבת כ"א ב' ועמ"א וע"ל בשם הגמ"ר והוא הנכון: ונר. שם כ"ג ב' וע' סי' תרע"א ס"ד ומ"ש שם:

ס"ג נוהגין כו'. ובזוהר משמע רק בצפרנים וכ"ה בפסיקתא והביאו ילקוט תהלים תשכ"ג כל עצמותי כו' צפרנים לעשות בהן פריעה ומליקת עוף ובהן להסתכל אור להבדלה. וכן נוהגין:

ס"ה ואין מתני' שם: ובמוצאי יה"כ. דטעם ההיתר משום תוספת דהתירא כמ"ש בגמ' ה"ל כאור היוצא מעצים כמ"ש ס"ח ועט"ז: ס"יג סומא. עס"ד וע' עט"ז: ס"טו נר בתוך. ברכות נד ב': אספקלריא. ירושלמי:

ברכות כ'

שם נ"ו

הרשב"א בשם הראב"ד והמגיד פ' כ"ט

פסחים ק"ג

סא"ח בשם התוס'

טור בשם פרקי ר"א ורבי עמרם וש"פ

ברכות כ'

שם נ"ג

שם נ"ב ונ"ג

שם

המגיד בשם הרמב"ם בפרק כ"ט מה"ש

שם בגמ' צ"ג

פסחים נ"ד

ברכות כג

שם

שם לפי' התוס' בשם ר"ח

לפירוש רש"י שם

שם בגמ'

שם נ' ונ"ג

טור בשם אבי העזרי ושאר פוסקים

שם בגמרא נ"ז וכבית הלל

ירושלמי שם: