דיני בשמים להבדלה - שולחן ערוך אורח חיים סימן רצ״ז

הט"ז בי"ד ונקודות הכסף האריכו לפלפל אם מבדילין על פלפלין אם היא בכלל בשמים והמט"מ כתב להבדיל עליהם ולא ידעתי מקום הספק דהא י"א דאפי' על פת חם מבדילין עבב"י ואי משום דנהגו לברך במ"ב ולכן צריך ליקח בשמים א"כ קשה דאפי' כל מיני ריחות שלנו אין ראוי לברך עליהם במ"ב עסי' רי"ז אלא צ"ל כמ"ש בשל"ה משום דאין הכל בקיאין בברכות תקנו לומ' במ"ב דיוצא על כל מינים א"כ מותר לברך על כל מינים ומ"מ נ"ל דטוב להניח בתוכן חתיכות מעור הנדי שקורין פיזו"ם כדי שיברך במ"ב ובמהרי"ו כתב כשמברך בורא עצי בשמים במ"ש יטול אותם דרך גדילתם ע"ש משמע שהיו מברכין עצי בשמים ע"ש ה' לולב אבל א"ל דכוונתו שלא יכוין לצאת עד אחר הברכה דז"א דברכת הנהנין יכול לברך מ"מ כמ"ש סימן קס"ז ס"ח אלא כמ"ש הוא עיקר, מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים דכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת אינה הולכת עד מ"ש משא"כ ביה"כ עססי' תרכ"ד וכ"כ בכ"ה מה"ב: אין מבדילין. דמאיס לגבוה:

לברך על הדס. וכ"כ הזוהר:

להניח גם הדס. ואף על גב דבסי' רי"ו ס"י כ' דצריך לברך על כל מין לבדו הכא שאני דההדס הוא יבש ואינו מריח לכן אין לברך רק במ"ב אתרווייהו:

מי שאינו מריח. הע"ש לא עיין סי' רי"ו ס"ד:

או להוציא מי שאינו יודע. צ"ע דהא כתוב בסי' קס"ז דאפי' בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לחבירו וטעמא משום דלא הוי אלא להנאתו וכ"ש כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתיר' וא"צ לחזור אחריו כלל א"כ למה יברך לחבירו ול"ד למ"ש סי' תפ"ד דיכול לברך ברכת הירקות לחבירו דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא משום הנאתו משא"כ כאן וכ"מ באבודרה' שכתב בשם רבינו גרשון שאסור להריח בהדס שבלולב במ"ש אף ע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום כיון דעיקר מצות בשמים משום הנאת הנפש היתירה היא וגם אין מחזירין עליו אסור עכ"ל ובאמת בטור משמע דוקא לבניו ולב"ב יכול להוציא ובב"י כ' דמוציא לאחרים דדמי למ"ש סי' תפ"ד בירקות וקשה כמש"ל ועב"י די"א דאפילו שאינו מריח יכול לברך דנהנה שמתחזק ראשו וגופו וזה אמת בריח חזק ביותר וע' בהגמ"נ שכתב עוד טעם שהרי הוא נהנה מריח שאחרי' מצילים אותו משריפ' ע"י ריח עכ"ל ול"נ שהרי נתקן משום להשיב הנפש ועכ"פ נ"ל דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא בעצמו בפעם אחרת ובזה יוצא ידי הספק:

אין צריך לחזור אחריהם. שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא כואבת ביציאת השבת:

של ב"ה. דלאו לריחא עבידא אלא לעבורי ריח הסרחון:

שבמסיבת עכו"ם דסתם מסיבתן לע"א. פירש"י במסיבת עכו"ם לאכילה לסעודה עכ"ל ומביאו ב"י ב' גירסו' דלהרי"ף ולהרא"ש ל"ג במסיבת עכו"ם אלא סתם מסיבתן כו' ממילא אסור אף שלא במסיבה ולהרמב"ם דוקא במסיבה והטור פסק סי' רי"ז כהרמב"ם דבמסיבה אסור וכאן פסק כרי"ף ורא"ש אפי' שלא במסיבה ופסק כאן ב"י כהרמב"ם ואפשר לו' דעת הטור דלענין מצות הבדלה הכריע לחומרא אפי' שלא במסיב' אלא דקשה הא לעיל יש גם כן להחמיר שלא לברך מספק אלא העיקר כמ"ש הב"י דהטור סמך עצמו על מ"ש בסימן רי"ז דוקא במסיבה ולא הוצרך להזכיר כאן כי שם עיקר דין הבשמים וגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כן כמ"ש בסי' רצ"ח אי"ה:

וצריך לחזור ולברך. לכאורה קשה כיון דעיקר טעם של ברכת בשמים משום צער הנפש וכאן אין צער נפש דמ"מ הוא נהנה מהריח אע"פ שהוא של איסור ונראה לתרץ דכאן אין חשש ברכה לבטלה כשיחזיר ויברך דהא מותר לאדם לברך כמה פעמים ביום על הריח שמריח בכל פעם:

שקים מלאים בשמים כו'. ביו"ד סי' ק"ח הוכחתי דגם פלפלין בכלל בשמים הם להבדלה אלא דודאי כל שיש לו בשמים טובים מפלפלין יברך על הטובים יותר ולעיל סי' רי"ז כתבתי שאין לברך על ריח שיש בכלי שנבלע כבר מבשמים שהיו שם:

שמותר להריח בהם שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבא הם נותנים טעם ביין:

על הדס. פי' דשל לולב כיון דאתעביד בי' חדא מצוה ליעבד בי' אחריתא וי"א ס"ל דכיון שאין בו ריח שפי' כיון שהוא יבש ע"כ אין לברך עליו וכ' הטור בשם ר"א וז"ל ויש לי זכוכית קטנה ובה מיני בשמים ועליה אני מברך עכ"ל וי"ל לאיזה צורך כתב דבר זה דמה חידוש יש בו שכתב על עצמו מנהג זה ונ"ל דקמ"ל שאין לברך על אותן הבשמים שמניחים בבית לצורך תבשיל דהנהו לאו לריח עומדי' ויש ראיה ממה דפרכינן פ' א"ד על הנכנס לחנות של בשמים דמברך והא לאו לריח עבידי ומשני אין לריח נמי עבידי כי היכי דנירחו אינשי וניתי ונזבין מיני' וא"כ ה"נ כך הוא ול"ד למ"ש סי' רי"ז האי מאן דמורח באתרוג מברך להריח דהתם קאי האתרוג לריח ולאכילה וכן שאר פירות שיש להם ריח טוב ורגילים להריח בהם משא"כ באותן בשמים שמחזיקים בבית אין דעת האדם כלל בהם בשביל הריח ואף על גב דלענין ברכת הנהנין ודאי צריך לברך אם רוצה להריח להנאתו מכל מקום כאן שאינו בא להנאה אלא לקיים מצות חכמי' צריך שיהיה מיוחד לכך הקפיד ר"א להיות לו זכוכית מיוחדת לכך אלא שלפי הנראה יש לדחות דההוא דנכנס לחנות של בשמים יש לו דין אחר דכיון שאין נוטל שום בשמים לידו אלא הריח נכנס לו ממקום שמונחים ובאמת לא הונחו שם כדי להריח ע"כ צ"ל שם שהנחום כדי להריח ואז הוי כאלו היו נוטלים בידם אבל בנוטל בידו מהני בכל גווני ולפי זה שפיר יכול לברך על בשמים שמחזיקין בבית כל שנוטלן בידו ונראה דר"א עשה מן המובחר שייחד אותם מתחילה לשם ריח מצוה ובאמת כך נוהגין רוב העולם שמייחדים כלי לזה וקורין אותו הדס ע"ש שהיו מניחים בדורות הראשונים שם הדס וכדאיתא בגמרא הדס זכינו לריחו:

בני ביתו הקטנים. בטור מביא דברי ר"א שכתב ואף לב"ב אינו יכול להוציא דל"ד לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא ול"נ שהרי פורס אדם פרוסה לב"ב אע"פ שאינו אוכל עמהם וכן הורה לי א"א עכ"ל והקשה ב"י דהא הך פורס אדם כו' אי' ס"פ ראוהו ב"ד והטעם שם כדי לחנכן במצות והיינו בקטנים דשייך בהו חינוך וא"כ מה מקשה על הר"א די"ל דאיהו מיירי בגדולים וכתב עוד דאפשר לקיים הוראת הרא"ש כיון שחכמים קבעו אותו מנהג הוי ליה מצוה ודמי לקידוש והבדלה וקשה ע"ז דלעיל סי' רע"ג נתבאר דאף בברכת הלחם של סעודות שבת אין יכול להוציא ואין לך חוב גדול מזה דחייב מדאורייתא ג' סעודות וע"כ צריך אתה לחלק כמש"ל דאפ"ה אינו קרוי חובה וכ"ש בשמים דכאן ואין זה דומה למ"ש הטור סימן תפ"ד לענין טיבול ירקות כיון דתקנת חכמים הוא משום היכר תינוקות הוה כברכת מצה ויכול להוציא אף על פי שאינו טועם כו' דהכא אפי' מצוה לא הוה כשאר מצות שצריך לחזור אחריהם אלא מנהג הוא בעלמא ותו דהא הטור למה ליה לפורס אדם כו' ושם אין חוב כלל וצ"ל דהטור כאן מיירי גם כן בקטנים והוי סבר שרבינו אפרים מיירי גם כן בקטנים וא"כ מ"ש בסימן רע"ג בשם המרדכי דמי שמתענה תענית חלום בשבת אינו מוציא ב"ב היינו הגדולים וע"כ פסק בש"ע כאן דוקא בשביל בני ביתו הקטנים כו' אלא דמ"ש כאן בש"ע או להוציא מי שאינו יודע זה איני מבין שהרי לא אמרו בגמרא אלא להוציא בני ביתו כדי לחנכם וזה לא שייך בגדול שאינו יודע ותו ק"ל דאפילו בברכת מצה וקידוש שאמרו אף על פי שיצא מוציא היינו שמוציא מי שאינו יודע לברך מעצמו דאל"כ פשיטא שיברך בעצמו ולא יתכן שאחר יברך בשבילו וא"כ בברכת הנהנין לא יברך אפי' בשביל מי שאינו יודע וא"ל דחשיב זה לברכת חובה שא"כ מה הוצרך להתנות בני ביתו הקטנים כו' ע"כ נראה שלא להקל נגד רבינו אפרים בענין להוציא מי שאינו יודע והטור והרא"ש לא מצינו להם על כל פנים שום היתר בזה שאינו מריח: נ"ל פשוט שאין חילוק בבשמים להבדלה בין עשבים שיש להם ריח טוב או שאר בשמים ומברך גם על עשבים אפי' אם הם יבשים כל שיש להם ריח טוב:

הבשמים. כתב בשכנה"ג שמותר לברך על פלפל כתוש וכ"כ הט"ז בי"ד סי' ק"ח וכ"כ המ"א וכ"ה בפרח שושן כלל א' סי' י"ג וכ"כ ע"ש והש"ך בנקודות הכסף חולק וכתב דאין מברכין. (וכן הסכים בספר אליהו רבה ע"ש) וכתב הע"ש דה"ה על זנגביל שקורין אינגב"ר נמי יכול לברך ודוקא נמי בכתוש אבל כשהוא שלם אינו מריח כ"כ וכתב ט"ז דה"ה על עשבים שיש להם ריח טוב אפי' הם יבשים. וטוב שיניח בתוכה חתיכה שקורין פיזום כדי שיברך במ"ב מ"א ע"ש. מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים דכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת אינה הולכת עד מו"ש משא"כ ביה"כ. שכה"ג:

אחרים. ואין כאן ברכה לבטלה דהא מותר לאדם לברך כמה פעמים ביום על הריח שמריח בכל פעם:

להריח בהם. שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבה הם נותנין טעם ביין:

עליהם. דמאיס לגבוה:

יודע. ט"ז חולק וכתב דוקא להוציא בני ביתו הקטנים כדי לחנכם במצות הוא דשרי אבל לא להוציא מי שאינו יודע דל"ד לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג ע"ש ומ"א כתב דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא עצמו פעם אחרת ובזה יוצא ידי הספק ע"ש:

ס"ב ודוקא הנתונין. טור בשם ירושלמי: ולא על הבשמים של מת. ר' חזקיה ור' יעקב ב"ח בשם ריב"ח הד"א בנתונין למעלה ממטתו של מת אבל אם היו נתונים לפני מטתו של מת אני אומר לכבוד החיים הן נתונים:

ס"ג שמותר. עמ"ש בי"ד סי' קח ועט"ז ועוד שאין מכוין המריח לריח היין אלא לריח התבלין. טור סי' קח בשם רשב"א וע"ש ס"ו אבל בלא"ה היה אסור כמ"ש תוס' בע"ז ס"ו ב' ד"ה אביי כו' וראיית רשב"א דכה"ג מותר מבת תיהא שם ובפ"ק שם י"ב ב' בוורד והדס דאסור וצריך לחלק בכה"ג: אין מבדילין. שם מ"ז א' בעי ר"ל כו' מי מאיס כו':

ס"ד נהגו לברך. ברכות לט ב' שבת קיט ב' ר' אמי ור' אסי כו':

ס"ה מי שאינו כו' אא"כ. ר"ה כ"ט ת"ר לא יפרוס כו' אבל פורס כו': או להוציא. שם וכמש"ל סי' ער"ב ס"ד יכול אדם כו' והוא כו' וסובר דה"ה כאן טור וצ"ע ועמ"א:

ברכות נ'

הרא"ש מהא דאור שם נ"ג וש"פ

שם נ' ונ"ג

הרשב"א בתשובה

טור

שם לדעתו ושכן הורה לו אביו הרא"ש