דיני טלטול הנר בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן רע״ט

אסור לטלטלו. דב"ה היה אסור לטלטלו כמ"ש סי' רע"ו סס"ג ומיגו דאיתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה (ש"ג) אבל רש"י פי' שעת הדחק סכנה משמע דבשלא במקום סכנה אסור:

מותר השמן. דבשע' שהוא דולק אסור להסתפק ממנו משום מכבה ומגו דאתקצאי לב"ה וכו' [ר"ן] וא"כ בנר של שעוה בי"ט שרי להשתמש בנותר כמ"ש סי' תקי"ד ס"ג ומיהו בגמ' איכא עוד טעם הואיל והוקצה למצותו כמ"ש סי' תרל"ח גבי נוי סכה וא"כ נר של מצוה שהודלק לשם י"ט וכבה אסור להשתמש בו תשמיש אחר כגון אם הוא משומן אסור לאכלו עמ"ש סי' רס"ג סי"ד וע' בתוס' דף מ"ב ד"ה ואין ניאותין וכו' דמשמע כדברי וכולי יומא אסור מיגו דאתקצאי לב"ה וכמ"ש סי' תרל"ח:

והמחמיר. צ"ל והמיקל לא הפסיד (ב"ח) וע"ש שהביא ראיות דאם הוא מאיס עליו שרי לסלקו מהשלחן כמ"ש סי' ש"ח סל"ד ועסי' של"ו:

בשבת אסור. כיון דאתקצאי לב"ה:

ע"י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האסור ולהיתר כמ"ש ססי' ש"י וא"כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מות' לטלטלו מ"מ צריך שיהא הלח' חשוב יות' מהשמן ועוד שאפי' הי' נותן בה דבר חשוב עדיין אין הית' זה ברור לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מהדבר שנותן בו לפי שהוא צריך לו עתה בעוד שהוא דולק וא"כ אף לאח' שכבה אסור אלא שי"ל שה"ז כאלו התנה וכמ"ש ס"ד (ב"י ריב"ש) וצ"ע דהא השמן עצמו אינו אסור אלא משום דהוי בסיס להשלהבת וצ"ל דה"ק דהשלהבת הוא חשוב וז"ל רש"י דף מ"ז דבכי האי מוקצה מודה ר"ש דהכלי טפל להשלהבת עכ"ל וע"ש בתוספות כלומר דידוע דהמנורה טפל להשלהבת ועשויה לכך ולא עשוי ללחם ולכך לא מהני לחם ועמ"ש סי' רע"ז ס"ג:

מותר לטלטלו. כיון שעשוי לכבות מהני בו תנאי [מ"מ פכ"ה] פי' אבל בשאר בסיס לדבר האסור לא מהני תנאי ודלא כמ"ש ב"י בשם הרשב"ץ ואף שבססי' תקי"ח משמע דלא מהני תנאי אפילו בסוכה רעועה היינו משום דבי"ט קי"ל כר"י אבל בשבת קי"ל כר"ש ומ"מ צ"ע דהא במוקצה מחמת איסור אפי' בשבת קי"ל כר"י עמש"ש:

י"א דלא מהני. ואפי' למ"ד דמהני תנאי בסוכה היינו משום שעשוי מקודם ועתה ב"ה יושב ומצפה אימתי תפול משא"כ הכא עיקר הקצאתו ב"ה ודחיה בידים לצורך שבת תוס' דף מ"ד:

ודין התנאי וכו'. שיעשהו קודם ב"ה אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל ב"ה דהא ב"ה הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו:

איסור אמירה לעכו"ם. ואף על גב דבסי' רע"ו ס"ג התיר לומר לעכו"ם היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא איבעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנוב הנר וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ס"א וס"ה ויש בו איסור אמירה:

מותר לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא"כ היה מוקצה ב"ה ועמ"ש סי' רס"ה ס"ג וסי' ש"י ס"ג:

בשוגג. נקט בשוגג דלא איירי ברשיע' ובאמת אפי' במזיד שרי' דלא מקרי דחיה בידים אא"כ הדליקו מע"ש וכמ"ש גבי חולה וכ"ה בב"י ובסימן רס"ה ס"ג:

דמסריח מותר לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח ס"ג:

מחמת מיאוס מותר. ודוק' כשיש תורת כלי עליו [רשב"א] סי' תר"ו ועסי' תקי"ח ס"ג:

מנורה. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סי' שי"ג ס"ו ועמ"ש סי' תקי"ט ס"ב:

שהדליקו בו באותו שבת. זהו כרבי יהודה דאוסר במוקצה מחמת איסור ולא כר"ש דמתיר גם בזה ואין איסור אלא כל זמן שהוא דולק עדיין ובלבוש כתוב בתשו' שאלת כאן וז"ל ובהקצאה גמורה כגון נר שהדליקו בו באותו שבת בזה מודה ר"ש דאסור וזהו ודאי טעות דאין ר"ש מודה אלא בשעה שהוא דולק כדאיתא בהדיא בפ' כירה אר"ח בר אבא אר"י אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק ופירש"י ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל והוקצה למצותו בשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר עכ"ל וגם באשר"י פ"ק דחולין כתוב ואנן קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בנר שהדליקו בו בשבת והוא ט"ס וצ"ל הדולק בשבת:

ולא נראו דבריו. ב"י נתן טעם למה לא מהני כאן צורך גופו ומקומו כמו בשאר כלים שמלאכתן לאיסור כמ"ש בסי' ש"ח וז"ל וטעמא משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא אתקצאי לב"ה שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל נר שהדליקו בו ב"ה היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גווני כדאמרינן בפרק נוטל במניח אבן ע"פ החבית ומעות על הכר דמניח נעשה בסיס לדבר האסור הלכך אתקצאי לכולי יומא עכ"ל אי משום הא אין איסור לדעת בעל התרומות דסי' ש"ח דס"ל דלא מקרי מניח אלא אם בדעתו שיהיה שם כל השבת וא"כ יש היתר לדידן שאנו מכוונים שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה ותו לא ומקפידים ע"ז לא נעשה בסיס לדבר איסור כמ"ש בסי' רע"ז ס"ג נמצא דהוה דינו כשוכח ולא אתקצאי לכולי יומא ומותר לצורך גופו ומקומו אחר שכבה ואותן הפוסקים שמביא ב"י שנראה מהם שאסור אפילו לצורך גופו ומקומו נראה שהם מדברים במניח הנר במקום שאין דעתו בודאי להסירו משם אחר הכיבוי. ועפ"ז נראה לי שאין מחלוקת בדבר כמ"ש ב"י דהמרדכי והאגודה מתירים דהם מדברים באופן שבודאי מכוין ליטלה משם אחר הלילה ולא נעשה בסיס כלל ועמ"ש בסימן ש"ט מדין זה:

והמחמיר לא הפסיד. לשון תמוה הוא זה דודאי מפסיד המחמיר במה שרצונו להוציאו ומצד החומרא אינו כן ובמרדכי איתא גם כן לשון זה וכתב מו"ח ז"ל שיש כאן חסרון ב' תיבות וצ"ל והמחמיר יחמיר והמקיל לא הפסיד ותימא לי דא"כ למה כתב בס"ו דמוקצ' מחמת מיאוס מותר תיפוק ליה דמותר דה"ל כגרף של רעי אלא ודאי אף על פי דמיאוס הוא מכל מקום לא הוה כגרף של רעי:

יש מי שמתיר לטלטלו כו'. משום דהנר הוה בסיס גם לדבר ההיתר ואין לסמוך עליו שהשמן שבנר חשיב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא"כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד ועמ"ש בסעי' הקודם:

שמא תפול ותתפרק ויחזירנה כו'. קשה דהאיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישי' לזה ולפמ"ש הטור בסי' שי"ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא:

ונמצא עושה כלי. אע"ג דבסי' שי"ד אמרי' אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש כנלע"ד:

לטלטלו. ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה ש"ג. ולרש"י משמע דוקא במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה אסור עיין מ"א:

והמחמיר. ט"ס וצ"ל והמיקל לא הפסיד ב"ח עיין ט"ז. (ובספר אליהו רבה מקיים גירסא הישנה דפירושו המחמיר לא הפסיד ממצות ענג שבת ע"ש):

אסור. כיון דאתקצאי לבה"ש:

ע"י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האיסור ולהיתר כמ"ש סי' ש"י וא"כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מותר לטלטלו ואין לסמוך עליו לפי שהשמן שבנר חשוב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא"כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד א"כ אפי' לאחר דכבה אסור:

תרל"ח. ר"ל דשם נתבאר שיעשהו קודם בה"ש. אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל בה"ש דהא בה"ש הוא דולק ומש"ה לא מהני תנאי:

לעכו"ם. ואע"ג דבסי' רע"ו ס"ג מתיר לומר לעכו"ם וכו' היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא אי בעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנב וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ויש בו איסור אמירה מ"א ואם אין שם עכו"ם מותר לטלטל מן הצד ע"י ישראל המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומה ט"ז בסי' שי"א ס"ט ע"ש:

לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא"כ היה מוקצה בה"ש:

בשוגג. ה"ה במזיד שרי דלא מקרי דחיה בידים אא"כ הדליקו מע"ש מ"א ע"ש (וע"ת אוסר במזיד ע"ש):

לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח ס"ג:

ותתפרק. קשה האיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישינן לזה. ולפי מ"ש הטור בסי' שי"ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא. ט"ז:

עושה כלי. אע"ג דאין בנין בכלים שאני הכא דהוי שעושה כלי מחדש:

אסור לטלטלה. ואם דרכה להיות רפוי שרי. מ"א עי' סי' שי"ג ס"ו וסי' תקי"ט ס"ב:

ס"א נר. קנ"ז א': אע"פ. שם ושם: וכן. רי"ף בפ"ג מהנ"ל:

ס"ב נר זה. וי"א. כמו מלאכתו לאיסור קכ"ג וקכ"ד וס' הראשונה הוכיחו מזה להיפך דע"כ פלוגתייהו לצורך גופו ומקומו דבלא"ה אף ר"ש מודה כמו שהוכיחו תוס' שם ל"ו א' ד"ה הא ר"ש כו' ועש"ה וכ"כ בהג"א פ"ג ד"ה ודוקא לצורך כו' ע"ש. ועוד מדר"ש דאומר חוץ מן הנר הדולק ע"כ אף לצורך גופו ומקומו כמש"ש הנח לנר כו' וע"כ אפי' בכה"ג כמש"ש קמ"ב ב' ועב"י: וי"א דמי כו'. שם קכ"ד א' הני קערות כו': והמחמיר יחמיר והמקיל כו'. כצ"ל ועט"ז וכ' המרדכי דאין נאמן לומר איסטניס אני ועיין בסוף פ"ב דברכות ברא"ש בשם ר"ח גבי איסטניס שם ועיין בגמ' דשבת מ"ז א':

ס"ג לטלטל. קמ"ב ב': יש. שם א' ומ"ז א': ואין. ערש"י ותוס' שם ד"ה בגלילא כו' וראיה מהנ"ל סי' רע"ז ס"ד מותר להניח ואם איתא אפי' בשבת אסור:

ס"ד אם התנה. ירוש' ועיין בר"ן: וי"א דלא. פ"ד די"ט ל' ב' אבל כו' וס' הראשונה ס"ל כגי' הרי"ף שם דל"ג סיפא אתאן כו' ותוס' שם ס"ל דהדר משנוייא קמא וער"ן שם ורמב"ן בספר המלחמות והוא דעת הראשונה כאן ועתוס' דשבת מ"ד מ"ו ד"ה שבנר כו': ונוהגין. ר"ל אף להחולקין על ר"ת במילא מים: ואין בזה. עמ"א:

ס"ה נר כי' וה"ה. פ"ב די"ט כ"ו ב' כלישנא בתרא:

ס"ו נר שלא כו'. ר"ל זה ככ"ע כמ"ש שם פמוט כו': אפי' הוא. ק"ט א' וכמ"ש פ' כיצד צולין כל היכא דפליגי כו' רי"ף בפ"ג: ואפי' הוא. מ"ו א' ר"ל דלרב יהודה אפי' ר"ש מודה והלכה כרבה ורב יוסף דמותר וכן רבא ס"ל כנ"ל:

ס"ז אם היא. אבל בלא"ה שרי שם קכ"ב א' וכפי' תוס' שם ל"ה ד"ה אפי' כו':

שבת מ"ד וכר' מאיר הרי"ף ורא"ש שם ורמב"ם פרק כ"ה

שם וכת"ק רמב"ם פ"ה

וכן נראה מדברי רמב"ם בפרק כ"ה ומדברי ר"י בחלק ב' ומדברי הרא"ש והגהות אשרי פרק ג' דשבת

מרדכי שם והאגור בשם ר' ישעיה

הרא"ש שם בפרק כ"א דשבת ורבי ירוחם

כל בו בשם חכמי צרפת והריב"ש בתשובה

ר"ן בפרק כירה והרמב"ן ע"ש הירושלמי והרשב"א בתשוב'

הרשב"א בתשובה

שבת מ"ד וכר' מאיר

שם קנ"ו וכר"פ

שם מ"ה ומ"ו וכרבי יוחנן לדעת הרא"ש והתוספות שם

שם מ"ו: