מות' לכבו' כו'. וכיבוי היא מלאכ' שא"צ לגופה אא"כ עוש' להבהב הפתיל' וכתבו התו' דף צ"ז דאם א"צ לאותו הענין שהיו צריכים במשכן מקרי א"צ לגופה כו' ע"ש באורך והטור פסק כאן דפטור וכ"פ היש"ש בביצ' סי' כ"ט ועסי' ש"א ס"ב וסי' של"ד עספ"ו דכריתות בתו', וכ' בכ"מ פ"א מ"כ ההפרש בין מלאכה שאצ"ל ובין פסיק רישיה דגבי פסיק רישי' אינו מכוין למלאכה כל עיקר כגון שסגר פתח ביתו וצבי ניצוד מאליו ומלאכה שאצ"ל הוא מכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה מיסוד הר"ר אברהם החסיד עכ"ל כלו' כגון הכא שמכוין לכיבוי ואינו מכוין לעשות פחמין, והקשה בספר ט"א דף מ' דבח"מ סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מית' וכאן פסק דמלאכ' שאצ"ל פטור וי"ל דספוקי מספק' ליה וגבי ממון המע"ה ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' א"צ הדם לכלכו /לכלבו/ עכ"ל וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנ' דם הוי צריכה לגופה, [וא"ל מנא ידעי' שדעתו על כך וי"ל שמודה] וא"א שישבע על כך דאם כן דומה לנשבע להרע והוי כמו שבועת שוא ועי"ל דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה עכ"ל, גם בש"ג פ"ב דשבת הקשה קושיא זו ע"ש, ובמ"מ פ"א ד"ט כתב מחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן או מקלקל ופטור אפי' לר' יודא ועסי' שי"ו ס"ח:
בשביל החולה שיש בו סכנה. וא"כ הא דאמרי' בשביל עכו"ם או לסטים דאינו מותר לכתחלה היינו דוקא באין סכנה אבל יש סכנה הוה כחולה ומותר וזה פשוט ובמשנה איתא ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה שהוא עושה פחם פי' דע"י הכבוי תהיה הפתילה אחר כך נוחה להדליק ואם לא הבהבה כלל לא הית' נוחה להדליק כ"כ מש"ה מהני הכבוי לגוף הפתיל' וס"ל לרבי יוסי כר"ש דאמר מלאכה הצ"ל דוקא חייב אבל במכבה מפני שחס על השמן או על הנר הוי מלאכה שאצ"ל ופטור אבל לר' יודא דמחייב אפי' באצ"ל חייב אפי' בחס על השמן או נר וכ' ב"י שהטור פסק כר"ש וכן הרמב"ן והר"ן וה"ה כ"כ בשם האחרונים וכ"כ המרדכי בספ"ב דביצה וז"ל ואנן קי"ל כר"ש דפטור כל מלאכה שאצ"ל וכל כיבוי הוי אצ"ל חוץ מלעשות פחמין כו' ורבינו יואל אוסר שם במרדכי היינו לכבות ממש אבל בזה נראה דמוד' דמותר ללמוד אצלו עכ"פ וא"ל מדברי התו' ס"פ כירה דכתבו בכבוי ואע"ג דבאותו כבוי אין בו חיוב חטאת כו' ואע"ג דהוי גזירה לגזירה הכא שייך למגזר כו'. ל"ד להכא דהתם עכ"פ עוסק בכיבוי וגזרו אפילו גזירה לגזירה משא"כ כאן דאינו עוסק בכיבוי אלא שאתה חושש לכבוי בזה ודאי צריך שיהיה הכבוי אסור מן התורה: ועפי"ז נ"ל דנר של שעוה שדולקת והוא מסיר ראש הפתילה כדי שתדליק יפה זה אינו בכלל מכבה גמור ואפי' את"ל שהוא מכבה הוה אצ"ל דאין זה נקרא אלא אעדויי חושכא פי' שמסיר החושך וע"כ אין איסור דאין קורין לאור הנר בזה וא"ל שהוא מבעיר דהא ההבערה איתא גם מתחלה רק שמסיר גרם החושך וזה דומה למ"ש רש"י בפ' המצניע (שבת דף צ"ג) במלאכ' שאצ"ל דכיון שאין צריך לגוף הוצאת המת אלא לסלקה מעליו דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה עכ"ל וה"נ ממש כן הוא. הב"י כתב בסי' רה"ע דבהג"א כתב מספקא לי נר של שעוה שאין שייך בו הטייה אם יכול לקרות לאורה ול"נ פשוט לאיסור דהא שייך ביה שימחוט ויחתוך ראש הפתיל' עכ"ל ב"י ולפמ"ש אין לגזור כן כיון דאפי' אם יעשה כן אינו חייב מן התורה כיון שאצ"ל ונ"ל דספק הג"א הי' אם הל' כר"ש או כר"י וא"כ לדעת רוב הפוסקים שזכרנו אין כאן חיוב מן התורה שפיר אמרי' דלא גזרו לקרות לאורו וכן בנר של חלב גם (על) מו"ח ז"ל בסי' רה"ע בשם רש"ל וד"ע כ' להתיר בנר של שעוה הנקרא קנדיל"ה יש בו היתר לקרות לאורו אבל לא כתב טעם ע"ז והנלע"ד כתבתי:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רע״ח, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
