דיני קידוש על היין - שולחן ערוך אורח חיים סימן רע״א

לאכול מיד. היינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו ועסי' רע"ג ס"ג, וכתוב בתקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים ובסוף יום ו' הוא מזל צדק לכן יקדש בצדק וכ"כ בתשובות מהרי"ל סי' קס"ג ומ"ע בתשוב' כתב שאם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבה"כ ע"ש, ובירושלמי ריש ברכות אי' שדרך לאכול שעה או ב' בלילה וכ"מ ברש"י ריש דף ג', כ' הרמב"ם פכ"ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ"כ התוס' בסוכה פ"ג דף ל"ח ונ"ל דמדאוריי' בקידוש שאמר בתפל' סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו וקידוש במקום סעוד' רבנן תקנוהו כמ"ש סי' רס"ט וכ"מ בתוס' שכתבו דלר"ת מי שאין לו יין לא יקדש כלל וק' וכי יעקור מ"ע דאורייתא אלא ע"כ דדי בתפלה ועוד דאמרי' בקדושה אף על גב דמקדש בצלותא וכו' ע' בברכות פ"ה וגם הבדלה י"א דאורייתא היא וכמ"ש המ"מ פכ"ט ואפ"ה אמרי' בגמ' דבתחלה קבעוהו בתפלה כו' ע"ש וכ"מ ל' הרמב"ם וכ"מ בתוס' פ' ע"פ בשם הירוש' ע"ש: ודע דהקידוש בי"ט הוא דרבנן כמ"ש המ"מ פכ"ט מ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת ואם אין לו אלא כוס א' של שבת קודם:

ומוציאות את האנשים. הקשה הב"ח מ"ש ממגילה דאין מוציאות וכמ"ש סימן תרפ"ט ואשתמיטתיה דברי התוס' בסוכה דף ל"ח שכתבו כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה ע"ש ועסי' קפ"ו וע' באגודה פ"ג דסוכה שכתב בשם ר"י דאין מוציאות והוא פוסק שמוציאות ובשבועות סימן ט' כתב שאין מורין כן עכ"ל ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ועוד נ"ל דאפילו בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא ב' שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות עד שיתמלא זקנו, כמ"ש בח"מ סי' ל"ה לכן תקדש האשה לעצמה ועמ"ש רסי' קצ"ג:

צרכי סעודה. ודוקא כשיש לו פת אבל אם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו דהא אין קידוש אלא במקום סעודה ועוד דחיוב לאכול פת כמ"ש בסי' קפ"ח ועסי"ב ועמ"ש רסי' רס"ג, ואם יש לו קידוש ללילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום אפשר דכבוד היום עדיף דהא כתב הר"ן דרבנן תיקנו קידוש היום משום דכבוד היום עדיף מכבוד לילה ומ"מ אפשר דדי בפת והמותר יקנה בו יין:

והא דתניא. ע' זוהר יתרו ע' קנ"ז וז"ל בעי' לסדר פתורי' בליליא דשבתא בנהמא ובמזוני רי"א אפילו ביומא דשבתא נמי עכ"ל:

אסור לטעום. נ"ל דשרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוין להנאת טעימה וכ"מ בת"ה סי' קנ"ח ועסי' תקס"ז ותרי"ב ומשחשיכה אפי' לא קבל שבת ואם קיבל שבת אפילו מבע"י אסור לטעום (ב"ח) ונ"ל דאם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי וכמ"ש סי' רס"ז ועמ"ש רסי' ער"ב וכתוב בש"ל דאפילו אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בלא כוס ולא יאכל קודם משא"כ בהבדלה כמ"ש רסי' רצ"ו ס"ג ועס"ו וערסי' קפ"ג:

צריך להפסיק. ואף ע"ג דבסימן תרנ"ב גבי לולב אינו פוסק כשהתחיל בהיתר שאני הכא דקידוש מקמי סעודה אתקין ובמקום סעודה (ר"ן פ"ק דשבת תוס'):

שפורס מפה. לכסות הפת ואחר כך מגלין אותה כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבת':

בלא ברכת היין. וה"ה דאין צריך לברך על היין שבתוך המזון דהא אחר שתית כוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין שתי' שאחריו:

מברך ברכת המוציא. לפי שהקידוש היה הפסק לפיכך צריך לברך שנית והע"ש הקשה מ"ש מתפלה ססי' קע"ח ולא ראה דברי הרא"ש פ' ע"פ שכתב דלא דמי לתפלה דהכא כיון שקידש היום נאסר עליו אכילה (פי' טעימה וכו' עמ"ש ס"ה) ולדעתו ה"ל להקשות על הרא"ש והטור עב"י סי' רצ"ט בשם מהרי"ק וי"א ס"ל דקידוש לא הוי הפסק ואם מקדש על הפת היה ראוי לו' ברכת המוציא לפני קידוש ואותו פעם עדיין לא הפסיק ופטור לכ"ע:

ואמרו בואו ונקדש. הקשה הראב"ד הא אפי' בלא אמירה אסור להם לשתות כמ"ש ס"ד ותי' הכ"מ דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך וכיון שאמרו הב ונקדש אסורים לשתות כשם שקובעת למעשר מספק חשיכה עכ"ל, וצ"ע דברסי' רצ"ט משמע דפסק דאפי' בספק חשיכה צריך להפסיק ע"ש וצ"ל דהכא מיירי מבע"י וצריכים לחזור ולברך משום דהוי כאלו אמר הב לן ונברך אבל כשאמרו נתפלל אפילו הוא סמוך לחשיכה וצריכין להפסיק א"צ לברך שנית וכ"מ בב"ח ועססי' קע"ט וסימן רצ"ט וטעמא דהא מותר לטעום קודם תפלה אפילו ליכא שהות ואין איסור באכילה אלא משום גזירה שמא ימשוך ויעבור זמנה משא"כ בקידוש דאפי' טעימה אסור ומ"מ נ"ל דעל כוס של קידוש א"צ לברך דהא לא אסחו דעתייהו מיניה אפילו אמרו הב ונקדש וכמ"ש ס"ד אעפ"י שבב"י משמע קצת דצריך לברך ע"ש נ"ל מ"ש ומ"מ בעל נפש יזהר שלא יבא לידי כן כי יש דיעו' שונות הרבה בדינים אלו, ובע"ש כ' דבאמירה צריך לברך על כוס של קידוש וקשה דא"כ למה כתב הרמב"ם דצריכים לברך בשתיה הל"ל דבקידוש נמי צריכין לברך וגם הכ"מ לא הוי צריך לאוקמי בספק חשיכה:

קודם שאכל. פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא ועס"ד ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק כמ"ש סימן קס"ז ס"ו ועס"א בהג"ה שם:

יאכל תחלה. פי' פרוסת המוציא ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל שם ועמ"ש רסי' רצ"ט ובתשובת מהר"מ סי' ש"ב כתב ריצב"א דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל, ול"ד לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאוריי' עכ"ל:

גמר סעודתו. משמע ברי"ף ורא"ש ורי"ו דדוקא כשהתחיל ליטול מים אחרונים ס"ל להרי"ף דצריך לברך תיכף עמ"ש סי' קע"ט אבל אם לא נטל עדיין כ"ע מודו דפורס מפה ומקדש ואפשר דאפי' אמרו הב לן ונבריך מקדשין ומברכין בפה"ג על הכוס:

וצריך להזכיר של שבת. אף על גב דבססי' קפ"ח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה י"ל דספוקי מספק' ליה ומספיק' בכל ענין צריך להזכיר דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך כמ"ש ססי' ק"ח:

וי"א דאינו מזכיר. אף על גב דבתוספתא בברכות קתני בהדיא דמזכיר ש"ה שאכל ג"כ משחשיכה אבל הכא שגמר סעודתו מבע"י לא (הרא"ש ורי"ו) וא"כ אם אכל משחשיכה לכ"ע צריך להזכיר וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' צ"ו /נ"ו/:

אם יטעום. ונ"ל דמי שיטעום מברך בפה"ג עליו ואינו מברך בפה"ג על כוס קידוש ולמ"ד שלא יטעום אינו מברך בפה"ג על כוס ב"ה ואינו שותה ממנו עד לאחר קידוש:

לאכול מעט. די"א כיון שאכל בתחלה הוי קידוש במקום סעודה:

ומברך המוציא. היינו כשנטל ידיו ואז אפי' בפה"ג צריך לברך ואם לא נטל עס"ד:

אם טעם מקדש. מיד בלילה והב"ח שגג בזה ע' בגמרא:

פרוסה. שאם היה מגולה צריך להקדימו כמ"ש סי' רצ"ט ס"ט דקודם ליין ולכן מכסהו ולפ"ז מיד כשבירך בפה"ג רשאי לגלותו אבל לפי הטעם דתיתי הסעודה ביקרא דשבת' לא יגלהו עד אחר הקידוש וכמ"ש ס"ד:

ואומר ויכולו. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעוד' על הכוס (מט"מ):

כי מתחילין יום הששי. ועוד להשלים ע"ב תיבות שבקידוש ולפ"ז א"ל כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ויש שמתחילין ויכולו השמים וחושבין זכור ושמור בשנים ע"ש בס"ה ובתיקוני שבת כתב שהוא ע' תיבות ולכן כ' שלא לומר ג"כ כי הוא יום ול"נ שאין לשנות שום מנהג כי לכל מנהג יש טעם ויסוד דוק ותשכח וגם י"ל שהזוהר קאמר דדי על קידוש של תפלה שהיא אלהינו ואלהי וכו' שהוא ג"כ ל"ה תיבות עמ"ש ס"ס זה:

יתן עיניו בנרות. כי ב"פ נר עולה ת"ק והיא רפואה לפסיעה גסה (כ"כ במהרי"ל וש"פ) והקשה בד"מ דהא צריך ליתן עיניו בכוס ותי' כמ"ש פה בש"ע ומיהו אין זו קושי' דאפשר ליתן עיניו בכוס ובנר וכמ"ש סי' רצ"ו ובטור סי' רס"ט משמע שנותנין על העינים מהכוס והוי רפוא' ע"ש ועסי' שכ"ח וברש"י ובר"ן פט"ו דשבת כתבו ששתי' הכוס הוי רפואה:

שופך ממנו לכוס אחר. אבל התוספת בפסחים סוף דף ק"ה כתבו דכוס של חובה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית וכ"כ האגודה וא"כ הכא טועם מהכוס הראשון ואחר כך מוסיף עליו מהכוס הב' וכמ"ש סימן קפ"ב ס"ו וכ"מ ברא"ש פ' ח' דברכות ע"ש ובודאי אלו ראה הרב"י דברי התוספות באותו פעם היה פוסק כותייהו:

שיניחנה להבדלה. התוספו' פ' ע"פ והאגודה חולקין ע"ז וסוברים דקידוש עדיף וכ"כ הנ"ץ בשם רש"א ונ"ל דאפי' לדעת הרב"י אם יש לו שכר להבדלה מוטב לקדש על היין דהא לכ"ע מבדילין אשיכר' ולר"ת אין מקדשין על הפת וכ"ש על השכר דחולקים הרבה פוסקים ולכן אפי' בקידוש דשחרית קוד' להבדלה דהבדלה אפשר בשכר לכולי עלמא במקום דהוי חמר מדינא ועוד דנפשו של אדם קצה בשחרית בשכר, ורוב העולם אין שותין רביעית לכן היכא דאי' ליה יין עדיף טפי מהבדלה עסי"ג מיהו בבה"כ עדיף טפי להניחו להבדלה עסי' רס"ט: וטוב לקדש על כוס גדול שישייר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה (ע"ש כ"ג מה"ב):

אחר שקידש. כדי שלא יפסיק בין נט"י להמוציא ובני ביתו נוטלין קודם הקידוש (הגמ"ר):

וי"א דלכתחל' וכו'. דס"ל דאין הקידוש מקרי הפסק כיון דצורך סעודה היא ולכ"ע אסור למזוג הכוס בחמין כמ"ש סי' קס"ו ולמ"ד שם דאסור להפסי' אפי' לשפוך מהקנקן לכוס אסור אחר נטילה:

בליל פסח. משום שמפסיקין הרבה באגדה:

רובו של רביעית. היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו [תוס' יומא דף פ' ועסי' תרי"ב ס"ט] וכתב הר"ן דמ"מ לא בעי טפי מרביעית [ב"ח ואגודה פ' ע"פ]:

שיטעמו כלם. ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום א' כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה ואף על גב די"א דשתיית ב' מצטרפין היינו בדיעבד אבל לכתחל' צריך שיטעום המקדש כשיעור:

הפסיק בדיבור. כתבו התוס' בברכות דף מ' אם שח בין קדושה לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכ' לסעוד' וכו' עכ"ל משמע אף על גב דאינו שייך לקידוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק כמ"ש סימן קס"ז ס"ו לענין המוציא ה"ה לענין קידוש דקידוש נמי צורך סעודה הוא:

יביא כוס אחר. כתב הלבוש ק' ל"ל כוס אחר הא קי"ל דשתיה לא מעכבא כדאי' בפ' בכל מערבין עכ"ל ושגג בזה שראה זה הל' בב"י ססי' זה בשם התוס' ובאמת כוונת התוס' דשתיית המסובים לא מעכבא דדי אם טעם אחד מהם כדאמרי' פ' בכל מערבין ליתביה לינוקא ואדרב' שם מוכח דמעכבא דאלת"ה לימא זמן על הכוס ולא לישתי כיון דא"א בע"א וגם על הרב"י יש לתמוה שכתב ואם נשפך הכוס א"צ לחזור ולקדש דמאי דאמרי' אם לא טעם לא יצא היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקנה וכ"כ בא"ח בהדי' עכ"ל ואח"כ כ' בשם א"ח אי לא טעמי ליה אחריני צריך למיהדר וקדושי עכ"ל וכ"כ בש"ג בהדי' שאם לא טעם אחד מהם לא יצא וכ"כ ברמזים וכ"כ התוס' בפסחי' דף ק"א בד"ה ידי קידוש יצאו לכן נ"ל דחזר פה בש"ע וכתב שיביאו כוס אחר ויטעום ממנו דכיון שקידש על היין וטעם אף על פי שלא טעם מאותו הכוס יצא דהא כשיש כוסות אחרים לפני המסובין א"צ לשתות מכוס המקדש א"כ הוא בעצמו נמי יצא בכוס אחר וכיוצא בזה כתב בהג"מ פ"ד ודוק' כשלא הסיח דעתו בנתיים אבל אי קם מההיא דוכת' קודם שטעם צריך לחזור ולקדש [ב"י בשם א"ח] כתוב בפסקי מהרא"י אם קידש על מים וסבר שהוא יין יחזור ויקדש אף על גב דקידוש על היין דרבנן גם במילי דרבנן צריך לחזור עכ"ל ואם היה דעתו לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג כמ"ש ססי' ר"ט וה"ה בנשפך הכוס כמ"ש ססי' ר"ו, ונ"ל דאם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס א"צ להבי' אחר דהא י"א דדי בפת כמ"ש סימן ער"ב ס"ט:

לאכול מיד. ואפי' קודם שתחשך. ומותר לאכול בשבת על ידי קידוש זה (ב"י בשם רשב"א):

ומוציאות את האנשים כו'. אף על גב דבסי' תרפ"ט פסק בש"ע כבה"ג דאין נשים מוציאות אנשים במקרא מגילה אף ע"ג שהם חייבות במקרא מגילה לא דמי לכאן דבמגילה יש דיעות דאין לנשים לברך על מקרא מגילה אלא על משמע מגילה כמ"ש שם ב"י ע"כ בודאי לא נכון שלכתחלה יוציאו האנשים משא"כ כאן הכל מודים שאין חילוק כלל בין אנשים לנשים ע"כ שפיר מוציאות אותם ורש"ל ומו"ח ז"ל פסקו גם כאן דאין מוציאות כמו במגילה ואין זה מוכרח כלל:

קודם לכבוד יום. פי' אפי' לצורכי סעודה ליום וכ"ש לקידוש שעושי' ביום:

בלא ברכת יין. דכיון דבירך כבר עליו אין הקידוש מפסיק לומ' שיברך שנית (ובטור הביא חד דיעה דצריך לברך על היין ותמה ב"י שזה לא נמצא כלל ובסמוך יתבאר בדברינו שהוא דעת הראב"ד) אלא דבברכת המוציא מביא כאן הפלוגתא שמביא הטור וטעם הדיעה הא' שצריך לברך המוציא ועל היין ל"צ כ' הרא"ש וז"ל דודאי איסור האכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא אבל בורא פרי הגפן שהוא קודם הקידוש בשביל איסור שתיה לא הוי הפסק עכ"ל נראה פי' דבריו דאע"ג דשתיה אסורה כמו אכילה מ"מ תרתי בעי' דהיינו שיש איסור לאכול וגם עביד מעשה הפסק דעשה קידוש משא"כ ביין דאין בו אלא איסור לחוד ולא שום מעשה שהרי בשעה שיש לו לברך בפה"ג מחמת הקידוש עדיין לא אמר הקידוש ע"כ אותו הכוס שמקדש עליו א"צ לברכת היין מה שא"כ בברכת הלחם שזמנו אחר קידוש וס"ל להרא"ש דכאן נחשב הקידוש גמר וסילוק על האכילה שאכל כבר כיון שרובץ עליו האיסור לאכול עד שיעשה קידוש ול"ד למ"ש הרא"ש סי' קע"ח דתפילה לא הוי הפסק באכיל' כיון דלא הוה גמר וסילוק כמו ב"ה דהכא ודאי יש איסור כשהגיע העת של הקידוש והוא מוכרח לעשות מעשה חדש לומר הקידוש מה שא"כ בתפלה אף שעושה מעשה חדש מ"מ אין איסור אכילה בעת ההיא באותה שעה ממש שמתפלל כי ודאי לא מיירי שממתין עד סמוך לכלות היום שלא יהיה לו אפשרות לאכול מעט ע"כ לא הוה גמר וסילוק. והי"א ס"ל דגם הקידוש לא הוי הפסק לחזור ולברך המוציא דכאן לא נאסר עליו האכילה אלא מצד שיש עליו מונע מצד אחר דרמיא עליה לעשות קידוש וכל שהלך המונע חוזר לענינו הראשון וזה דומה למי שנשתתק בשעת אכילה ח"ו ונתרפא תכף ודאי א"צ לחזור ולעשות המוציא וע"כ לא הוה גמר וסילוק על אכילה ראשונה כנ"ל טעם נכון לאלו הדיעות וכיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא ועמ"ש בסי' רצ"ט בס"ד ופשוט דאין צריך להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון דהתחיל לאכול בהיתר ממש כדין כל תפלת ערבית:

שנים שהיו שותים כו' ז"ל הרמב"ם פ"ד דברכות וסיים ע"ז אבל אם אמרו בואו ונבדיל א"צ לחזור ולברך וכתב הראב"ד ע"ז ערבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אע"ג דלא אמרו בואו ונקדש כיון שקידש היום חייב להפסיק משא"כ בהבדלה שאע"פ שחשיכה אינו מפסיק מ"מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למשתי בלא ברכה עכ"ל. וכתב בכ"מ פי' פלוגתייהו דבגמרא אמרי' שבת לקידוש קובע ולא להבדל' ופי' הראב"ד היינו בלא אמירת בואו ונקדש וממילא דכי אמרי' הבדלה אינה קובעת היינו בלא אמירתם בואו ונבדיל אבל באמירתם ה"ל היסח הדעת כמו הב לן ונברך והרמב"ם ס"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו וכו' וא"כ כי אמרי' להבדל' אינה קובעת אפי' באמירת בואו ונבדיל עכ"ל הנה אנו רואים בפי' לדעת הראב"ד דבקידוש אפי' בלא אמירת' מפסיק ומברך בפה"ג כמ"ש בהבדלה כשאומרים בואו כו' דבזה שוין הסוא"כ בחנ' תמה ב"י על רבינו הטור למה כ' י"א שמקדש ומברך על היין שזה לא נמצא והא לך הראב"ד שכ"כ בפי' וקשה דהא כבר פסק הרמב' ספכ"ט דמשקידש היו' אסור לשתו' ולא זכר כלום מאמיר' זו תי' בכ"מ דהתם משחשיכ' ודאי וכאן בספק חשיכה וק"ל דא"כ חשיכ' ודאי בלא אמירה יהיה לו דין א' עם ספק חשיכה עם אמירה וא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב בפכ"ט משבת שצריך לברך בפה"ג קודם הקידוש כמ"ש כאן בספק חשיכה עם אמירה ותו דא"כ פסקי הש"ע סותרים זה את זה דבסמוך הביא דיעות לענין המוציא משמע דלענין בפה"ג ד"ה שא"צ וכאן כ' הרמב"ם שצריך ונ"ל דודאי לענין איסור שתיה שוה חשיכה ודאי בלא אמירה כמו ספק חשיכה עם אמירה אלא לענין בפה"ג אינם שוים דבחשיכה בלא אמירה אין האיסור שהוא מצד עצמו עושה היסח הדעת שיצטרך לברך שנית בפה"ג אבל כשיש אמירה אפי' בספק חשיכה וכ"ש בודאי חשיכה האמירה היא עושה היסח הדעת לברך שנית וכמ"ש בדעת י"א בסעיף שלפני זה שהוא הרא"ש לענין חילוק שבין בפה"ג ולברכת המוציא דלא סגי לעשות היסח הדעת מחמת האיסור לחוד כנלע"ד:

אע"פ שאינם רשאים. משמע שאע"פ שמברכים שנית עבדי איסורא במה ששותים אחר שחל עליהם קידוש היום ולעיל סי' קע"ט פסק בש"ע דאם אמר הב לן ונבריך אסור לשתות עד שיברך כו' משמע שאחר הברכה אין איסור וס"ל דיש חילוק בין אמירה זו לזו דברמב"ם כאן נקט שניהם ועל שניהם סיים אע"פ שאינם רשאים ונ"ל דמ"מ לענין הלכה אנו מחלקים דלענין הב לן ונבריך אין איסור אחר הברכה שנית ולענין שבת דקובעת עצמה לקידוש יש איסור אפילו בברכה שנית עד שיקדש:

ונזכר קודם שאכל. נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוה כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך להמוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ודאי לא צריך שנית להמוציא ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל קצת תחלה ויבדיל ויסיים אכילתו משא"כ בקידוש דלא הוי הפסק אע"ג שתחלה בירך המוציא שלא ע"ד קידוש אלא אאכילה בעלמא:

וצריך להזכיר של שבת. מידי דהוי אמי שלא התפלל מנחה בע"ש מתפלל שתים של שבת ועמ"ש בסי' קפ"ח מענין זה:

וי"א דאף בגמר סעודתו כו'. משמע כ"ש תוך סעודתו דדינא הכי וקשה דלמה כתב כאן ומברך המוציא דהא בס"ד הביא דיעות דא"צ ומשמע ספק ברכות להקל וכאן כתב שיברך ובאמת דברים של י"א אלו דאף בגמר כו' הם דברי הרא"ש כמ"ש הטור וכמו שהעתיק ב"י שהסכים עם מהר"ר ישעיה מטראנ"י לדידיה באמת גם בס"ד צריך לברך המוציא שהיא הדיעה הראשונה שם אלא דעל בעל הש"ע קשה ונ"ל דל' דאף בגמר לא קאי על כל מה שיזכר ע"ז אח"כ אלא אהאי מילתא לחוד דפורס מפה ומקדש אבל מה שסיים אח"כ ומברך המוציא זה קאי דוקא אגמר סעודתו ונוטל ידיו או אמר הב לן ונבריך דאז חייב לברך שנית המוציא אפי' בחול וא"ל א"כ גם בפה"ג צריך לכ"ע דאה"נ דהך ומקדש שכתב כאן פי' בסתם קידוש כל השנה דאומר בפה"ג תחלה:

טעם מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה דבזה פליגי בגמ' מ"ד טעם אינו מקדש פי' רשב"ם בלילה אינו מקדש אלא ביום קודם אכילה ממילא למ"ד טעם מקדש דהלכה כוותיה היינו אפילו בלילה ומו"ח ז"ל נזדקר טעות לפניו אגב ריהטי שכתב שמשמע מדברי רשב"ם דלא יקדש בלילה אלא למחר קודם אכילה שהיה סבור שרשב"ם פי' זה אליבא דמ"ד טעם מקדש וזה אינו דלא כתב רשב"ם כן אלא דרך פי' למ"ד לא יקדש אבל לפי ההלכה ודאי יקדש אף בלילה:

מלבד ויכולו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:

פרוסה. בטור בשם ירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה אבל לטעם אחר שכ' הטור וז"ל ואני שמעתי טעם לעשות זכר למן שהי' מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה עכ"ל ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן אנו נוהגין:

ואו' ויכלו. הא דא"א אשר בחר בנו בשבת לפי ששבת נתנה במרה ועדיין לא בחר לנו לגמרי עד אחר נתינ' התורה (ב"י בשם א"ח):

אחר שקידש כו'. בטור הבי' תחלה דברי רע"מ דהוא ס"ל כמ"ש כאן ואח"כ הביא דברי רשב"ם ור"ת ור"י ואחר כל זה כתב שהוא תמה על מנהג הרא"ש שצריך לדחוק ולהוציא מימרא דרב ברונא מפשטיה וכ' ב"י לפ' מה הוא שהוציא מפשטים ונ"ל בדרך זה דבגמר' אמרינן א"ר ברונא נטל ידיו לא יקדש ואר"י ע"ז דרב זמנין דחביבא ליה ריפת' כו' משמע דקי"ל כר' יצחק ואם כן קשה למה הבי' רע"מ דברי רב ברונא אלא פשוט דס"ל דלא אדחו דברי ר"ב לגמרי אלא במקצת דהיינו דס"ל נטל ידיו לא יקד' משמע שום קידוש דכ"ה פשטן של דבריו ולדברי ר"י לא נתבטל הקידוש לגמרי ממנו אלא דיקדש על הפת כיון דרב זימנין דמקדש ליה אריפת' ולפ"ז שפיר קי"ל כרב לענין דלא יקדש על היין עכ"פ נמצא דעכ"פ לא נתבטלו דברי ר"ב אבל לפירושים אחרים שסוברים דלכתחל' יטול ידיו קודם וצריך שידחקו לומר דר"ב אזיל לטעם דיש קידוש שלא במקום סעוד' ולפי פשוטן של דברים משמע סתמ' בכל גווני ולמה נעשה לכתחל' כדיעה זאת ולא נעשה כפי' רע"מ ורמב"ם שבזה דברי ר"ב מיירי מכל גווני ע"כ תמה הטור על מנהג הרא"ש שנהג כן כיון שיש פי' אחר מרווח מזה ודי היה לנו לסמוך בדיעבד על הפי' הזה וה"ק הטור ואני תמה על מנהגו כך לכתחל' שהרי צריכים אנו לדחוק אפי' אם נעש' כן בדיעבד ולהוצי' עכ"פ מפשוטן ואנן נעשה לכתחל' להוצי' דברי ר"ב לגמרי ולא היה לו תימה על עיקר הפי' אלא על המנהג לעשות כן לכתחל' ונר' להכניס עוד בכלל תימהון הזה דאין מן הראוי לקבוע מנהג ולעקור דברי ר"ב שאיהו ס"ל אפי' בדיעבד נמי לא ואיך נקבע כן לעשות לכתחלה תמיד הפך מדבריו וזהו כפוגם בכבודו ח"ו ע"כ נ"ל דאע"פ שכתב ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונ' וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנ' ידו על התחתונה ח"ו אלא הוא יכול לומר אעשה כדברי הכל ומי ימחה בידו ושפיר עבד כנלע"ד:

רק בליל פסח. שאז יהיה הפסק גדול באגדה עבסי' תע"ג:

מלא לוגמיו. עמ"ש בסימן ק"צ ס"ג:

שיטעמו כלם. אבל א"צ להם מלא לוגמיו:

ודוק' בקידוש. נראה הטעם דבקידוש אסמכוה אדאורייתא לקדש על היין:

אם נשפך הכוס כו'. מעשה בא לידי במדינות מעהרין שעשיתי קידוש על כוס שהייתי סבור שהוא יין והיה מים ובכלי שני שהי' עוד לפני היה בו יין וכבר אמרתי הקידוש כלו והעליתי בדעתי לכאורה לשתות היין האחר שבכלי השני מטעם דקידוש על היין הא מדרבנן שדרשו באסמכת' זכרהו על היין אבל מדאורייתא סגי באמיר' לחוד כמ"ש התוס' בר"פ ע"פ בשם ר"ת ותקנתם לא היתה אלא להסמיך היין לקידוש דאוריית' שבזה יקיים המצוה אבל אם כבר יצא ] ידי המצוה מן התור' לא הצריכו בשביל היין לעשות קידוש מחדש ועוד ראיה ברורה ממ"ש בסט"ו שאם נשפך הכוס קודם שיטעימנו יביא כוס אחר ויברך בפה"ג וא"צ לחזור ולקדש אלא יצא בקידוש הראשון אע"ג שנשפך הכוס ולא יצא דהא אפי' שתה בפחות משיעור לא יצא וא"כ נימא שאח"כ יצטרך לקידוש שנית ואפ"ה לא מצריכי לזה כי עכ"פ ידי קידוש יצא ה"ה נמי בכאן דמה לי שנשפך ולא שתה כלל או שהוא מים סוף סוף לא יצא ידי קידוש על יין וכן אי' בטור סימן רס"ט בשם ר"נ גאון שכתב שחובה לשמוע קידוש בלבד ויוצא אף בלא טעימה ואף שהטור תמה עליו שם היינו מטעם שאין שם מקום סעודה כו' אבל לא מטעם שאין יוצאין בשמיעה לחוד. שוב ראיתי דין זה בפסקי מהרא"י סימן קט"ו וז"ל ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שנית על היין דמה בכך אם קידוש על היין הוא דרבנן הלא כמה מצות דרבנן ומברכין עליהם ואטו אם תקע בטעות בר"ה בתקיעות מעומד שא"צ לחזור הואיל וכבר יצא י"ח מן התור' בתקיעות שמיושב והני אינן אלא מדרבנן הא ודאי ליכא למ"ד הכי עכ"ל ואני תמה מאד על הרב הגדול הנ"ל שהוציא מפיו דברים כאלה דמה ראיה הביא מתקיע' שופר ששם א"צ ברכה נוספת ומה איכפת לן במה שיחזור ויתקע דזה ודאי אם תקע בטעות וגמר כל התפל' שא"צ לחזור ולהתפלל שנית דהא קי"ל הברכות והתקיעות אין מעכבין זא"ז והיא תלמוד ערוך משא"כ כאן שיצטרך לברך שנית ברכ' הקידוש ויש חשש ברכה לבטלה: אמנם אחר העיון שעיינתי נראה דצריך לחלק בדבר כמו שאבאר בס"ד דיש לדמות בדין זה למ"ש סימן רע"ב בדין קידוש במקום סעודה דקי"ל שם דאם קידש ע"ד לאכול כאן ובא לו איזה סיבה שצריך לעקור ממקום זה צריך לחזור ולקדש ואע"ג דהך דקידוש במקום סעודה אינו אלא דרבנן דאף לפי' רשב"ם דילף לה מוקראת לשבת עונג אינו אלא אסמכת' בעלמ' ואפ"ה צריך לקדש שנית ה"ה נמי כאן דצריך לקדש שנית על יין וא"ל דשאני התם בדין מקום הסעודה די"ל דהקידוש היה כהוגן ויצא בו אלא שאסור לו לאכול שלא במקום הקידוש זה אינו דאדרבה פסק ב"י שם דאפי' אינו רוצה לאכול כלל אח"כ לא יצא ידי קידוש ויליף לה מדאי' בגמר' ר"ה איעקר ליה שרגא ואזיל לגבי רבה בריה וקידש שנית וטעם מידי אלא ע"כ דכיון דלא יצא ידי קידוש דרבנן צריך לחזור ולקדש ה"נ כן. אלא קשה טובא לפ"ז מ"ש בנשפך הכוס למה לא יצטרך לחזור ולקדש על כוס אחר כיון שלא יצא מדרבנן דהיינו לקדש על הכוס וכן קשה מ"ש מקידש ודיבר קודם שיטעום צריך לברך שנית בפה"ג ולא הקידוש כמ"ש בסעיף זה והוא מדברי בה"ג שהבי' הטור בססי' זה וכן קשה מההיא דכתב הטור בשם בה"ג בסימן זה דס"ל שהמקדש עצמו צריך שיטעום דוקא ואי שתה את הכוס מייתי להמקדש כסא אחרינא ומברך בפה"ג ולא קידש שנית למה לא נימא כיון דעכ"פ לא יצא למה לא יקדש שנית. ונ"ל דהעיקר תלוי בקידוש שצריך לטעום יין בשעת הקידוש וע"ז אמרו זכרהו על היין שצריך שיהא שם טעימת יין ויאמר הקידוש עליו וזה שאירע לו קלקול בטעימת היין קידש עליו כדין אלא שא"א לו לטעום יוכל לתקן העוות שיטעום יין אחר משא"כ בדין מקום סעודה באם אירע שלא יוכל לאכול שם אין תקנה לעוות זה ע"כ צריך לקדש שנית במקום שיאכל וא"כ בנידון דידן שלא קידש כראוי והוי כאלו לא קידש כלל ע"כ צריך לקדש שנית על יין אלא דיש חילוק בדבר באם היה בשעת הקידוש יין על השלחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות אז ודאי א"צ לא לבפה"ג ולא לקידוש שנית אלא ישתה המוכן לפניו וכמ"ש רמ"א סי' ר"ט והוא מתשו' מהרי"ל דהוי כאלו קידש על היין ההוא ובזה אמרי' כולהו נבגי דברכתא נינהו כנלע"ד נכון בזה:

לאכול מיד. היינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו. כתב בתיקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו ובסוף יום ו' מזל צדק ומלאכו צדקיא"ל והם שני מלאכים אחד רע ואחד טוב לכן יקדש בצדק או ימתין עד שיעבור ממשלת מאדים ויקדש. ואם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבה"כ מ"ע מ"א. (ובס' החינוך פ' יתרו משמע שנהגו שלא לקדש בבית עד חשיכה). כתב הרמב"ם פכ"ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ"כ התוס' בסוכה דף ל"ח ול"נ דמדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי וקידוש במקום סעודה רבנן תקנוהו. ודע דהקידוש בי"ט הוא דרבנן מ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת. ואם אין לו אלא כוס אחד של שבת קודם. מ"א:

האנשים. רש"ל וב"ח פסקו דאין מוציאות את האנשים ואין דעת הט"ז כך. ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ואפי' בן י"ג שנה שמא לא הביא ב' שערות לכן תקדש האשה לעצמה. או תאמר מלה במלה עמו ע"ל סי' קצ"ג ס"א:

סעודה. דוקא כשיש לו פת דאם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו דהא אין קידוש אלא במקום סעודה מ"א. ועיין ט"ז סי' תרע"ח:

לטעום. נ"ל דשרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוון להנאת טעימה. ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי מ"א ע"ש ועי' סי' רס"ז:

מפה. ופשוט דא"צ להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון שהתחיל בהיתר כדין כל תפלת ערבית. ט"ז:

תחלה. ר"ל שהיו שותין ג"כ יין תחלה עם פת:

היין. לפי שברכת היין הוא קודם קידוש ולא הוי קידוש הפסק. משא"כ בברכת המוציא הוי הקידוש הפסק לפיכך צריך לברך שנית. וה"ה דא"צ לברך על יין שבתוך המזון דהא אחר שתיית הכוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין שתיה שאחריו:

המוציא. דאז מברך המוציא קודם קידוש ולא הוי קידוש הפסק:

המוציא. דס"ל דקידוש לא הוי הפסק כיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא. ט"ז וכ"ד אחרונים:

שאכל. פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא. ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק מ"א. וכתב ט"ז נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוי כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך לברך המוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל פרוסת המוציא תחלה ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל ע"ש ועיין מ"א:

המוציא. קשה הא בס"ד הביא דיעה דא"צ לברך המוציא וצ"ל דהכא איירי שנטל ידיו ואז אפי' בפה"ג נמי צריך לברך ואם לא נטל הדין כמ"ש בס"ק ט':

מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה. ט"ז מ"א דלא כב"ח:

ויכלו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:

על גביו. בטור בשם הירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה. אבל לטעם אחר שכתב הטור שמעתי זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן נוהגים ט"ז. ועי' סי' רס"ב ס"ק ג' מש"ש:

ויכולו. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעודה על הכוס מט"מ וע"ל סימן רס"ח סקי"ב:

מהכוס הב'. ומ"מ כתב דטועם מכוס הראשון ואח"כ מוסיף עליו מהכוס השני עי' שם. (ובספר אליהו רבה דחה דברי מ"א בשתי ידים על מה שהקשה על ב"י מתוס' פסחים ע"ש):

להבדלה. התוס' והאגודה חולקין ע"ז וסוברים דקידוש עדיף ואפי' בקידוש דשחרית קודם להבדלה דהבדלה אפשר בשכר לכ"ע במקום דהוי חמר מדינא ונפשו של אדם קצה בשחרית בשכר לכן היכא דאית ליה יין עדיף טפי מהבדלה מיהו בבה"כ עדיף טפי להניחו להבדלה וטוב לקדש על כוס גדול שישאיר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה. שכנה"ג ע"ש:

לשנות. כתב הט"ז נ"ל אע"פ שכתב רמ"א ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונה וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנה ידו על התחתונה ח"ו אלא הוא יוכל לומר אעשה כדברי הכל:

בליל פסח. משום שמפסיקין הרבה בהגדה:

רביעית. היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו. ומ"מ לא בעי טפי מרביעית ב"ח מ"א וע"ל סי' ק"ץ ס"ג מ"ש בשם הט"ז:

כולם. אבל א"צ להם מלא לוגמיו ט"ז. ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום א' כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה. מ"א:

בדיבור. כתבו תוס' בברכות דף מ' אם שח בין קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מלתא דשייכא לסעודה עכ"ל. משמע אע"ג דאינו שייך לקידוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק. מ"א:

נשפך. אבל אם לקח בידו כוס של מים בחושבו שהוא יין ובירך עליו בפה"ג וקידש צריך לחזור ולברך בפה"ג ולקדש שנית על כוס של יין פסקי מהרא"י סי' קט"ו. וכן הסכים הט"ז וחילק דאם היה יין בשעת הקידוש על הספסל או על השלחן מוכן לשתות אז ודאי א"צ לא בפה"ג ולא קידוש אלא ישתה המוכן לפניו ע"ש והמ"א כתב דאם דעתו לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג וה"ה בנשפך כו' עי' סי' ר"ט ס"ב בהג"ה וס"ס ר"ו. ואם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס א"צ להביא אחר דהא י"א דדי בפת כמו שכתב סימן ער"ב. עיין מ"א וט"ז באורך:

פגומין. ע"ל סימן קפ"ב ס"ד:

ס"א כשיבא. פסחים ק"ו זכרהו כו' ומפרש הטור תיכף כשיכנס. ושם ק"ה ב' וברכות נ"ב א' עיולי יומא כו' ש"מ דממהרין לקדש:

ס"ב ומוציאות. שם דמספקא בבה"מ אי מוציאות:

ס"ג והא דתניא. שם:

ס"ד אסור לטעום. שם ק"ה א': אפי' מים. שם לקידוש קובעת ולא כו' וה"מ בחמרא כו' משמע דבקידוש בכ"ע אסור: ואם היו. ע' רא"ש סוף סי' ד' בשם הירושלמי ותוס' ק"ג ב' ד"ה רב אשי כו' ושם ק"ד ב' ד"ה חוץ כו': ואח"כ. שם בגמ' כמר זוטרא וכתלמידי דרב: ואם אין. כנ"ל בברכת היין: וי"א. כמ"ש בחולין פ"ז א' וכמ"ש תוס' בפסחים ק"ב א' ד"ה ועקרו דדוקא בה"מ דהוי גמר סעודה:

ס"ה שנים שהיו. שם ק"ה א' נפסיק ונקבעיה. ופי' הרמב"ם באמירה וכמ"ש בבה"מ שם ק"ג ב': קודם שאכל. עמ"א ועסי"ב: דהרי אין. מדאמרינן שם ק"ז א' בת טוות משא"כ בקידוש שקידש על הפת:

ס"ו וצריך כו'. תוספתא מדאמרינן בפ"ד דברכות כ"ו ב' ת"ר טעה ולא כו' אע"ג שמתפלל בשביל חול וה"ה כאן: וי"א דאינו. עמ"א ס"ק ט"ו ובסי' קפ"ח ס"ק י"ז: ויש מחלוקת. אם נחשוב אותו הכוס לסעודה ומותר ואע"ג דלר' יוסי שם ע"כ טועם משום דאזיל לטעמיה דא"צ להפסיק: גם אם. אם נחשוב מה שאכל למקום סעודה כיון שהיתה של חול וע"ש תוס' ד"ה ונימרינהו דר' יוסי אפשר דסבר כרב דא"צ במקום סעודה: וי"א. דסובר שצריך לאכול אחר קידוש א"כ ל"ל לברך בה"מ וכנ"ל: ומברך. כס' הראשונה שבס"ד וע' תוס' ק' א' ד"ה ר' יוסי כו' וזהו דעת הרי"ף ותוס' ק"ב ב' ד"ה ראשון כו' וכ"ה ס' הרי"ף הנ"ל:

ס"ח ואומר כל. שם בגמ': מלבד. דלא נתקן אלא בע"ש שבת קי"ט ב':

ס"י מקדש על. מהא דירושלמי ר' יונה טעים ומתקן כו' והביאו הרא"ש בפ"ח דברכות ע"ש וע' ברש"י פסחים ק"ו א' ד"ה קפיד וברשב"ם שם ורש"י בברכות נ"ג א' ע"ש: וטעון. הרמב"ם שמפרש מ"ש כוס של ברכה טעון עשרה כו' נאמר על כל הדברים שטעון כוס דלדידיה בה"מ אינה טעונה כוס כמ"ש בהל' ברכות ממסקנא דפסחים קי"ז ב' וכ"מ שם ברי"ף. מ"מ. ועוד פסחים ק"ה ב' המברך כו' ובברכות שם והאמר מר המברך כו'. ואמרינן בירושלמי בפ"ז דברכות ומודים חכמים לר"א בכוס של ברכה כו' והכי נהגין רבנן בכסא דקידושא כו': ואומר ויכולו. פסחים ק"ו א' בתוס' ד"ה זכרהו ורשב"ם שם ב' ד"ה דחביבא: בפה"ג ואח"כ קידוש. מתני' בפ"ח דברכות ופ"י דפסחים: ויותר טוב. עתוס' ברכות מ"ג א' ד"ה הואיל וכן עיקר: כי מתחילין יום הששי. הטעם משום דקאי אתוספות שבת כמ"ש בבראשית רבה פ' בראשית ע"ש פרשה ט'. ועמ"א ס"ק כ"ב. וברמב"ם פ' כ"ט מה"ש הלכה ב' ליתא להני ג' תיבות כי הוא יום וכן עיקר שמיותרים הם אבל כי בנו בחרת אין לדלג וכ"ה ברמב"ם שם וערא"ש פ"ד דר"ה סי' ג' אבל לענין תוספות כו':

ס"יא אם אין לו. רא"ש בפ"ח דברכות בשם ירושל' וכפי פירושו וכמ"ש בגמ' שם נ"ב א' והאמר מר המברך כו': ואם לא היה. הוא עובדא דירושלמי הנ"ל: דקידוש. כנ"ל ס"ג:

ס"יב וי"א. כפי פירושם שם דאין חילוק בין מקדש אחמרא או אריפתא וע' רשב"ם שם: דלכתחילה. הוא דברי הרמ"א וע' ברשב"א סי' תשנ"ב וכ' הטעם שאמרו הנוטל ידיו לא יקדש שנראה כמזלזל בקידוש שאילו היה דעתו לקדש על היין לא היה נוטל שתי ידיו שכל הנוטל ידיו לפירות כו' ומ"ש זימנין דחביבא כו' אין זה כמזלזל דילמא היה דעתו לקדש על הפת ולפיכך מקדש בין אריפתא ובין אחמרא וע"כ נהגו עכשיו הכל ליטול ידים קודם קידוש חוץ בערב פסח והטעם לפי שא"א לו בפת דכוס ראשון אומר עליו קידוש היום עכ"ל והעיקר כדעת הש"ע וכ"ד הט"ז:

סי"ג והוא רובו. שם ק"ח ב' וע"ש תוס' ק"ז א' ד"ה אם טעם כו':

סי"ד אם לא. שם ק"א א' ל"ל לקדושי בבי כנישתא כו' אע"ג דאין המקדש טועם כנ"ל סי' רס"ט: ואין שתיית. דהנאה בעינן כמ"ש לענין יה"כ פ' א' וב'. וכמ"ש ק"ח ב' והוא דאשתי כו' אע"ג דב"ב שתו השאר וי"א ס"ל והוא קאי אכולם יחד: ומ"מ מצוה. פסחים ק"ו א': והגאונים. שהם מפרשים שא' מן האורחים קידש בבהכ"נ וע"ל סימן רס"ט: אבל בשאר דברים. עירובין מ' ב' וליתביה לינוקא כו':

סט"ו קידש. ברכות מ' א' וע"ש בתוס' ד"ה הביאו כו': וא"צ לחזור. דבפה"ג אינו מעכב הקידוש כנ"ל ס"ד וכ"ש בסדר להקדים. ועוד דקידוש ד"ת בלא יין כנ"ל: וה"ה אם נשפך. רא"ש בפ"ו דברכות סי' כ' בשם ירושל' הדין כו' ועט"ז ומ"א:

ס"טז לא יטעמו. תוס' בשם ירושל' וג"כ משמע מהגמ' שלנו בהא דגחין ושתי. ובפ"ז דברכות מ"ז א' אין המסובין וצ"ל כתי' דירושלמי:

ס"יז אין צריך לשפוך. כן הוכיחו תוס' מירושלמי הנ"ל דאל"כ לעולם זקוקין וכן משמע בעובדא הנ"ל מדלא המתין עד ששפך לתוך הכוס. הר"ן:

טור מהא דזכרהו על היין כו' בפסחים ק"ו והרמב"ם בפ' כ"ט והרא"ש מהא דברכות כ"ז

ברכות נ'

פסחים ק"ט

שם ק"ו

טור רשב"א והגהות בשם ר"י

שם ק"ו כרב יהודה א' שמואל

טור בשם הירושלמי וכ"פ הרי"ץ גאות

הרי"ף והרא"ש

טור לדברי הרא"ש

שם בשם הרי"ץ גאות

רמב"ם פ' ד' מה"ב

טור בשם הרי"ף מהא דפסחים ק"ב וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט מה"ש

הרא"ש שם

טור בשם י"א ורא"ש

פסחים ק"ז

שם

שם בתוספות וכ"כ ספר התרומה והטו'

הרי"ף מהא דפסחים ק"ו וכ"כ רמב"ם בפכ"ט ותוספות בברכות נ"ב

רמב"ם שם

ב"י לדעת רמב"ם

ר"י בחלק א'

שם ורא"ש בפ"ח דברכות בשם הירושל'

ב"י לדעת הטור בסי' רצ"ז

טור בשם רב עמרם והר"ן בפירוש דברי הרי"ף מהא דפסחים ק"ו והרמב"ם בפרק כ"ט (כצ"ל) דהטור אינו מסכים בזה לדעת אביו)

פסחים ק"ו

תוספות והרא"ש מהא דיומא פ'

הרא"ש שם בפסחים

ריטב"א בפ' ז' דעירובין בשם התוספות

טור בשמם

שם בשם הגאונים

דברי עצמו לפי טעמו בבית יוסף:

תוספות וההרא"ש שם בפסחים ובפרק ז' דברכות ובשם הירושלמי

שם

קודם שישתה המברך ואז לא ישתה קודם שישתה המברך ב"י בשם הרא"ש ותוספות פרק ו' דברכות):