על איזה יין מקדשים - שולחן ערוך אורח חיים סימן רע״ב
על איזה יין מקדשים. שולחן ערוך אורח חיים סימן רע״ב - 10 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן רע״ב
סעיף א׳
על איזה יין מקדשים. ובו י סעיפים:אין מקדשין על יין שריחו רע אע"ג דריחיה וטעמיה חמרא ולא על יין מגולה אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי: הגה ואין מקדשין על היין דריחיה חמרא וטעמיה חלא: (טור)
סעיף ב׳
יין מגתו מקדשין עליו וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום:
סעיף ג׳
מקדשין על יין שבפי החבית אע"פ שיש בו קמחין: הגה ויש אוסרין לקדש עליו אלא יסננו תחלה להעביר הקמחין (הגהות מרדכי פ' המוכר פירות וב"י בשם א"ח ותוס') ועל יין שבשולי החבית אע"פ שיש בו שמרים ועל יין שחור ועל יין מתוק ועל יין דריחיה חלא וטעמיה חמרא ומכל מקום מצוה לברור יין טוב לקדש עליו:
סעיף ד׳
מקדשין על יין לבן והרמב"ן פוסלו לקידוש אפי' בדיעבד אבל מבדילים עליו ומנהג העולם כסברא ראשונה:
סעיף ה׳
יין חי אפי' אם הוא חזק דדרי (פי' שראוי להמזג) על חד תלת מיא מקדשים עליו ומ"מ יותר טוב למוזגו ובלבד שיהא מזוג כראוי: הגה ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה (טור):
סעיף ו׳
יין צמוקים מקדשים עליו (והוא שיש בהן לחלוחית קצת בלא שרייה) (טור):
סעיף ז׳
שמרי יין או חרצנים שנתן עליהם מים אם ראוי לברך עליו בפה"ג מקדשין עליו (ועיין לעיל סי' ר"ד סעיף ה'):
סעיף ח׳
מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש וי"א שאין מקדשין עליהם: הגה והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור):
סעיף ט׳
במקום שאין יין מצוי י"א שמקדשין על שכר ושאר משקין חוץ מן המים וי"א שאין מקדשין ולהרא"ש בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת ובבקר יותר טוב לקדש על השכר שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי ודברי טעם הם: הגה וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש ואם יין בעיר לא יקדש על הפת ומי שאינו שותה יין משום נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו ואם אין אחרים עמו יקדש על הפת ולא על היין או ישמע קידוש מאחרים (הגהות מיי' פ' כ"ט דמחזר אחר יין ותשובת מיי' ספר הפלאה סי' ד' דיקדש על הפת לכן צ"ל החילוק אם אוכל לבדו ואם אוכל עם אחרים):
סעיף י׳
ברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה ואינו טעון ברכה לאחריו דברכת המזון פוטרתו בין שהוא על הכוס בין שאינו על הכוס (ועיין לעיל סי' קע"ד סעיף ו'):
אם הוא בערב שבת במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין (כגון שאינו יכול להוליכו לביתו) יקדש מבע"י על היין וישת' ואסור אח"כ לעשות מלאכה [ש"ל בשם גאון] וע' ריש סי' רס"ז וססי' רצ"ג: על יין מגולה. משום הקריבהו נא לפחתך ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא ובפרט במדינות אלו דאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ נמר ריחו וטעמו:
ב׳
וטעמיה חלא. היינו כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמיצותו וכמ"ש סימן ר"ו ומש"ה לא כתבו הרב"י דסמך אדלעיל ועב"ח ודבריו אין נראים:
ג׳
יין מגתו. ומ"מ מצוה ביין ישן כמ"ש סימן ת"ר:
ד׳
קמחין. ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו (ב"ח):
ה׳
לחלוחית קצת. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכ' ועצים לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים (ריב"ש סי' ט'):
ו׳
שמקדשין על שכר. דוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין בכל העיר וי"א שאין יין גדל מהלך יום סביב העיר (טור) ומ"ש שאין יין בכל העיר פי' שבכל השנה אין יין שם וכ"מ בגמרא דהא אמימר בת טות וכתב המרדכי ואם בשנה זו לוקה היין ואינו מצוי מיקרי השכר חמר מדינה ע"כ ואם אין יין ישראל מצוי אף על פי שיין עכו"ם מצוי לית לן בה ואם היין ביוקר מ"מ מקרי מצוי (ב"י הג"מ) ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש אא"כ במדינות שרוב שתית ההמון היא י"ש בכל יום כמ"ש סי' קפ"ב וכ"מ ברמב"ם ובאגור סי' שפ"ג ועסי' ער"א סי"ג:
ז׳
על הפת. ומניח ידיו עליו כמ"ש סי' תפ"ג:
ח׳
לא יקדש על הפת. דר"ת סובר דאין מקדשין אריפתא:
ט׳
ומי שאינו שותה וכו'. ז"ל ד"מ אם אין היין מקובל וחביב עליו יקדש על הפת כ"כ ב"י וכ"כ הרמב"ם ולפ"ז מי שאינו שותה יין אין צריך לחזור אחר יין לקידוש דהא ודאי חביבא ליה רפתא אבל בהג"מ כתב דאם יש יין בעיר אין מקדשין על הפת וכן ראיתי נוהגין דאפי' מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקדוש עכ"ל הב"י, ובא"ז כ' בהדיא דמי שאינו שותה יין לא יקדש אלא על הפת וכ"ה בתשו' מיימון ספר הפלאה סי' ד' שיקדש על הפת או ישמע מאחרי' ואפשר דאף ב"י לא קאמר אלא כשאוכל עם האחרים דהאחרים שותין וכן נהגו אבל כשמקדש לעצמו אין לקדש רק אפת עכ"ל ודבריו תמוהים דלק"מ דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו וכמ"ש אח"כ וז"ל אף על גב דבגמרא אמרי' דכשהפת חביב עליו מקדש עליו מ"מ אם רצה לקדש על היין הרשות בידו [ועסי' ער"א סי"ב] עכ"ל, אבל בתשו' מיימון מיירי שאינו שותה משום נדר התם מקדש על הפת ונ"ל דאסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג וכמ"ש סי' ער"ג ס"ד רק הם יקדשו ודברי רמ"א צ"ע: וכתב הב"ח תימה על הגאונים אשר היו לפנינו כגון מהרש"ל ומהר"ר שכנא שאע"פ שהיה להם יין בביתם קדשו על השכר בשחרית בשבת וכן נהגו כל העולם ע"ש שהאריך, ול"נ דטעמם משום דבמדינתינו השכר הוי חמר מדינה וא"כ אפי' יש יין בעיר רשאי לקדש עליו אלא שי"א שאין מקדשין עליו מ"מ הא י"א דמקדשין אריפתא אם הוא חביב עליו אלא לר"ת אין מקדשין על הפת ולכן כ' רמ"א דאם יש יין בעיר לא יקדש על הפת ומ"מ בבקר שמקדש על שניהם דהא מברך גם כן המוציא וא"כ יוצא ממ"נ אבל בערב א"א לעשות כן יקדש איין ועוד דבבקר חביבא ליה ריפתא מסתמא דתאב לאכול וא"כ רשאי לקדש אפת ומצוה לברך על החביב כמ"ש הרב"י אלא שמברך על השכר משום היכר כנ"ל לישב מנהגם ומ"ש הב"ח דגם מהרי"ו כתב כן בשם האגודה לא עיין באגוד' עצמו דשם מיירי היכא דהוי חמר מדינה ע"ש ומ"ש הב"ח דהגאונים קידשו אשכר כדי לפטור השכר שבתוך המזון כמ"ש סי' קע"ד לא ידעתי למה לא על היין דהא יין פוטר כל מיני משקין ומ"מ מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין:
דריחי' חמרא וטעמא חלא. פשוט הוא דאפילו בורא פרי הגפן אין מברכין עליו דהיינו יין שהקרים שזכרנו סי' ר"ד דאמרינן בהדיא פרק המוכר פירות כן לרב חסדא והכא לענין קידוש פשיט' דאסור אלא דנקטי לרבותא דאפילו ריחא חלא מקדשין עליו ואגב זה מסיים הטור דבריחי' חמרא וטעמא חלא אין מקדשין עליו וה"ה דבורא פרי הגפן א"א עליו ולא כמ"ש מו"ח ז"ל דלענין בפה"ג מברכין אפי' בטעמיה חלא כל שלא הקרים דזה ודאי אינו דכיון שהגיע לכלל זה גרע טפי מהקרים אבל לפי הנראה שזה אינו בנמצא שיהיה טעמיה חלא ולא יקרים:
ד׳
אע"פ שיש בו קמחים. עמ"ש סי' ר"ד ס"א:
ה׳
ומ"מ מצוה לברור כו'. פי' ולא יקח מסתם יין שבמרתף ובזה מתורץ קושית ב"י למה צריך רבינו להזכיר של מרתף כ"כ מו"ח ז"ל:
ו׳
טוב לקדש על השכר. אבל במקום שיין מצוי ודאי יברך על היין אפילו ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר יין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה וסגי בכך ומש"ה לא נהגו אפי' הגדולים במדינתינו לברך על היין ביום ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מן המובחר כנ"ל:
ז׳
ברכת יין של קידוש כו' בטור כתוב בשם רע"מ ע"ש וצריך ביאור רחב לזה כי הב"י פירש פירוש דחוק במ"ש רע"מ כ"ז שלא בירך ב"ה היינו כתיקונה עם כוס ואין זה במשמעו' הל' ומו"ח ז"ל פי' דלכתחלה קאמר אבל בדיעבד יוצא בב"ה ועז"ק דהטור סיים לדעת רע"מ דברכ' ג' אינה פוטרת דמשמע אפי' דיעבד וצ"ל דה"פ דהטור חולק על רע"מ מצד הדין דהיינו שרע"מ ס"ל דב"ה אינה פוטרת כוס של קידוש מברכה אחרונה דחשבינן שלא מעין הסעודה ואיהו ס"ל דשפיר פוטר ובזה אין שייך קושיא אלא סברות חלוקות אבל יש קושיא על רע"מ אפילו לפי סברתו דמ"ש יש לו כוס מאין לו דהא הב"ה לא נשתנ' עבור הכוס וע"ז כתב דעל הקושיא יש לתרץ לפי סברתו דיש חילוק אם יש כוס בב"ה דאז צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של ברכה לפ"ד הטור סימן ק"ץ וא"כ נפטר באותה ברכה גם על כוס של קידוש משא"כ בלא כוס של ברכה אין פוטר לכוס של קידוש ולדעת רע"מ שמביא הטור סימן ק"ץ שסבירא ליה כבה"ג דב"ה מושך הפטור עמו על כוס של ברכה דה"ל כאילו שתה תוך הסעודה יש ג"כ נ"מ דאם יש כוס של ב"ה כיון דב"ה יש לו כח לפטור מה שישתה אח"כ ה"נ יש כח לפטור כוס של קידוש משא"כ אם אין לו כוס ממילא הוה ב"ה רחוק מכוס של קידוש ואין פוטר אותו וא"ל אמאי כתב רע"מ תחלה כל זמן שלא בירך ב"ה דמשמע הא בירך פוטר ובאמת זה אינו הא לאו קושי' כלל דרע"מ לא נתכוין לדיוק זה כלל תחלה אלא נקט תחל' עיקר החיוב דהיינו כל זמן שלא בירך ב"ה בזה הוא חייב ברכה אחרונה על הקידוש ולענין אם רוצה להפטר מחמ' ב"ה יתבאר אח"כ הדבר ובדרך זה כת' וה"מ שאין לו כוס לב"ה בזה אמרתי לך שיש עליו חיוב בשעת סעודה קודם ב"ה אבל יש לו כוס אין עליו חיוב תוך הסעודה אלא יסמוך על בה"מ לפי הדרכים שזכרנו נמצא לנו שמסוף דברי רע"מ אנו מבינים תחלת דבריו שלא נתכוין לדיוק לומר הא אם בירך ב"ה פטור דזה אינו אלא אחר כך מחלק בדבר במ"ש וה"מ כו' ואח"כ כתב הטור במה שמחולק עם רע"מ מצד הסבר' בלי קושיא וא"א ז"ל כת' כסברא הראשונה כנ"ל נכון והוא באמת גם דרך הב"י זולת במה שפירש דברי רב עמרם בתחלת דבריו כמ"ש הוא דחוק:
אין מקדשין. אם הוא בע"ש במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין כגון שאינו יכול להוליכו לביתו יקדש מבע"י על היין וישתה ואסור אחר כך לעשות מלאכה ש"ל בשם גאון מ"א עיין מ"א סימן רס"ז:
ב׳
מגולה. ואם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא אא"כ נמר ריחו וטעמו מ"א. בתשובת באר עשק סי' ק"ט מתיר לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם שתקנת הברכות קדמה בזמן לתקנת וגזרת סתם יינם ע"ש ובהלק"ט ח"א סימן יו"ד חולק וכתב דאין זה מברך אלא מנאץ ע"ש:
ג׳
מגתו. ומ"מ מצוה מן המובחר ביין ישן. מ"א:
ד׳
קמחין. ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו ב"ח. בתשובת שער אפרים סי' י"ח אוסר לקדש על היין שמסריח קצת אחר החבית. ולענין הבדלה מורה פנים לאסור ולהתיר ע"ש:
ה׳
מצוה. ולא יקח מסתם יין שבמרתף. ט"ז:
ו׳
לחלוחית. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכה לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים. ריב"ש ס"ט:
ז׳
מצוי. אבל במקום שהיין מצוי ודאי יברך על היין אפי' ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר היין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה ומש"ה לא נהגו אפי' גדולים במדינתינו לברך על היין ביום ואי מברך גם ביום על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר ט"ז. כתב המ"א ונ"ל דאין מקדשין על יין שרף אא"כ במדינות שרוב שתיית ההמון הוא יין שרף בכל היום עי' סי' קפ"ב. ועי' סי' קע"ד ובתשו' נחלת שבעה סימן ל"ה כתב דמקדשין בשחרית של שבת על יין שרף. וכן כתוב בהלק"ט חלק א' סימן יו"ד:
ס"א אע"ג דריחיה. כמו בנסכים דפסול דאל"ה בל"ז פסול כמו קוסס אט"ג דפלוגתא דר"י וריב"ל ובנסכים מודים שפסול. אפי' האידנא. כמו בימיהם במסננת. שם: ואין מקדשין. טור. כיון דקי"ל דהכל (הולך) אחר הטעם. אבל הוא דבר שאינו כמ"ש תוס' שם צ"ו א' ד"ה הבודק כו':
ג׳
ס"ג ויש אוסרין. מנחות פ"ז א' ר' יוסי בר יהודה אומר שיש בו כו' ור' יוחנן בעי שם אליביה. ובב"ב אמרינן דמה שפסול לנסכים פסול לקידוש. וצ"ל מ"ש שם שבפיה מיירי כה"ג: ומ"מ מצוה. ירושלמי בברכות ושבת ושארי מקומות מצוה ביין אדום שנאמר כו':
ד׳
ס"ד מקדש על יין לבן והרמב"ן פוסלו. הדיעה ראשונה גורסין שם בב"ב צ"ז ב' בורק ובדיעבד כשר לנסכים א"כ הכא אפי' לכתחלה. ומה שאיבעיא בגמ' רב כהנא שם חמר חווריין מהו לא שמיעא הך ברייתא אבל לדידן מותר. ועוד ראיה מירושל' שבת פ"ח שקלים פ"ג פסחים פ' בתרא מצוה לקדש על יין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם דמשמע מצוה לבד אבל לא איסור ועוד ראיה פסחים ק"ח ב' פלוגתא דת"ק ור"י וסבר הת"ק דא"צ טעם ומראה יין והלכה כת"ק. ועוד ראיה מנחות פ"ז א' אין מביאין יין ישן כו' היינו טעמא דרבי דכתיב אל תרא כו' דמשמע לכתחילה לבד. והרמב"ן גורס בודק שם בב"ב והאבעיא כך פירושו אם הלכה כר"י או כת"ק ופשיט אל תרא כו' והלכה כר"י והירושל' הנ"ל ג"כ משמע אפי' דיעבד כיון שהוא מביא ראייתו מפסוק: אבל מבדילין. דלא גרע משכר ומיירי שהוא חמר מדינה ועס"ט:
ה׳
ס"ה יין חי כו'. בפסחים ק"ח ב' משמע דוקא דיעבד וכ"כ תוס' שם ד"ה שתאן כו'. אבל בב"ב שם דפריך אי למעוטי מזוג כו' מ' דחי ודאי מקדשין לכתחילה. וצ"ל דהא דפסחים משום חירות כמ"ש שם. ומ"מ לכתחילה ודאי טוב למוזגו כמ"ש בכוס של ברכה ובירושל' הכין נהיגין רבנן בכסא דקידושא וז"ש ומ"מ כו': ויינות. פסחים שם ברשב"ם ותוס' שם ד"ה שתאן:
ו׳
ס"ו והוא שיש כו'. רי"ף בשם הגאונים וע' ריב"ש סי' ט' בזה:
ז׳
ס"ז שמרי יין כו'. ע"ל סי' ר"ד ס"ה וס"ו וכמ"ש בב"ב צ"ו ב' ת"ר כו' אמר רבא כו' כי פליגי כו' ודוקא תלתא ואתא ארבע הא פחות לא וע' רשב"ם שם ד"ה פש להו כו' ואע"ג דבי"ד סי' קכ"ג ס"ח וסי' קל"ד ס"ה פ' דוקא בששה וי"א בששי' התם ביין גמור ולמדו מהא דפ"ה דע"ג ע"ג ב' שני כוסות כו' וס' הראשונה ס"ל דמיירי בס' וסברא האחרונה ס"ל דמסתמא מיירי בכוסות שוין ש"מ דבששה וכמ"ש ב"י בסי' קכ"ג צ"ה א' בד"ה יין מזוג כו' וכ' הר"ן איכא מ"ד כו' ואינה ראיה כו' והרשב"א בת"ה כו'. מיהו בחרצנים שלא נעצרו בקורה אין להם דין שמרים ואפי' מצא כדי מדתו או פחות קלטו טעם החרצנים ואסור וכמו ביין גמור אם לא שיש במים ששה פעמים נגד כל החרצנים וכן ביין ממש וז"ש לעיל בסי' ר"ד ס"ה בהג"ה ובלבד כו' ר"ל ביין ממש וכמ"ש באגור עב"י. ומ"מ בשמרים ובחרצני' של יי"נ היה ג"כ הדין כן בתלתא ואתא פחות מארבעה דמותר וכ"כ הרא"ש שם בב"ב בשם הרב אב ב"ד אבל בשם הר' יונה לא כתב כן שמדמה חרצנים ושמרים של היתר לענין מגע נכרי לשמרים של מעשר ראשון דפעם ראשון אסור וכפי' הרשב"ם שם דכל הברייתא מיירי הכל בכדי מדתו ע"ש ד"ה ראשון כו' ובשני מותר אא"כ רמי תלתא ואתא ארבע דבזה לעולם אסור ומיהו כשלא נדרכו בקורה אף פעם שני אסור אף בכדי מדתו כנ"ל אלא דהר"י סובר כן דוקא לענין יי"נ אבל לענין ברכה לא ואנן קי"ל אף לענין ברכה כן כנ"ל וביין נסך שנתערב מדמי להקדש דלעולם אסור כיון דנאסרו מתחילתן. והא דאמרו המתמד ונתן מים במדה כו' דפטור אף בפעם ראשון ס"ל כפירוש רשב"ם הנ"ל דכל הברייתא משום חומרא ולר"י במתמד לענין טבל שם אוקמוה אדינא דאורייתא דשם א"א להחמיר משום דאתי לאפרושי מן הפטור כו' כמ"ש בפ"ד דפסחים וכן לענין ברכה ועתו' שם צ"ו ב' ד"ה וביותר כו' וקשה מהא כו' וי"מ כו' וכן בחולין שם ע"ש. וז"ש בש"ע י"ד שם ס"ט מים כו' כיון שלא נעצרו בקורה אף לענין ברכה הדין כן כנ"ל ומש"ש ואם נעצרו בגלגל כו' קאי אפעם שני אבל בראשון אפי' כדי מדתו אסור כנ"ל וכמש"ש בסי"א בשמרים ושם סי"א ופעם שני מותר היינו עד ארבעה אבל באתא ארבעה אסור ודבריו סתומים ביותר. ומ"ש הש"ך שם ס"ק י"ח ומצא ארבע ל"ד כו' טעה בדברי הרשב"א שהרשב"א ל"ק אלא בשמרים של יי"נ כבר וכמ"ש ב"י שם בד"ה וכ' בת"ה שמרים של יי"נ כו' וכ' שם לדברי האומרים בס' ה"נ בס' ע"ש וכמ"ש שם בד"ה יין מזוג בשם הר"ן והרשב"א דבשמרים כ"ע מודו דדוקא אתא ארבעה וגמ' ערוכה היא פלוגתא דאחרים ורבנן ושיטת הרשב"א שם צ"ז א' דברייתא מיירי ביותר מכדי מדתו כמ"ש שם דכל שנעצרו בגלגל וקורה כל לחלוחית שבהן יוצא אלא דמיירי במצא יתר מכדי מדתו שביין גמור כמ"ש למר בס' ולמר בו' ובכה"ג החמירו במעשר ותרומה והקדש וביי"נ גמור החמיר כמו שם אבל בהיתר ס"ל כמו בטבל וברכה ועב"י שם ד"ה הנ"ל וכ' בת"ה וכו': או חרצנים. במכ"ש משמרים דבעינן תלתא ואתא ארבעה וכ"ז בחרצנים שהם גרועים יותר כמ"ש בפסחי' מ"ב ב' אבל אי אתא ארבעה ודאי יין הוא:
ח׳
ס"ח מקדשין כו' וי"א שאין מקדשין. זהו פסק הגאון דפוסל וראייתו ממנחות פ"ו ב' במתניתין ולא מבושל ואם הביא פסול וח"כ לקידוש נמי פסול. ומדחי הרא"ש שם בב"ב הדלה הגפן ע"ג תאינה לפסול לנסכים בבכורות י"ז א' ה"נ לפסול ועוד קשה דפריך הגמ' הכא בב"ב אי למעוטי מזוג עילויי עליי' ותהוי עלויי עליי' הא פסול בדיעבד בנסכים אלא אין ראיה משם ועוד למה לא קחשיב הגמ' בב"ב למעוטי מבושל. אך זה יכול לתרץ דקי"ל דשלקות כיון דנשתנה לגריעותא מברך שהכל אם כן לפ"ז לא קחשיב הגמ' כאן כיון דמברך אפי' שהכל עליו. ועתו' פסחים ק"ט ב' ד"ה ארבע כוסות מביא ירושלמי דתרומות תמן תנינין כו' א"כ יוצאין ארבע כוסות במבושל ומקדשין עליו. וא"כ לפ"ז קשה על הש"ע בי"ד הל' תרומות סעיף ס"ג אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל הא מבושל מעליי' והרמב"ם פוסק בעצמו כת"ק דר"י וצ"ל דהרמב"ם פי' האי מוחלפת השיט' ר"י מחליף שיטתו ופוסק הכא כת"ק שממעיטו ולפ"ז קשה למה פוסק דהרמב"ם בברכה דמברכין בפה"ג ובהל' פסח פוסק לחלוטין דמקדשין וצריך לתרץ דאיתא בירושלמי פ' שני דתרומות במתניתין ד' כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכ"מ שאין כהן תורם מן המתקיים רי"א לעולם הוא תורם מן היפה ומקשה שם בירושלמי הל' ד' הא ר"י מתיר מפני שהוא משביחן ואר"י מחלפא שיטתי' דר"י ר' אלעזר אמר אינה מחלפת תמן בכהן וכאן בבעלי' ר"א ור"י חד אמר מפני שממעיטו משותיו וחד אמר מפני שממעטו ממדתו ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאר"י מחלפא שיטתיה דר"י הוי ר"י אמר מפני שממעטו משותיו וא"כ לפ"ז יוכל לומר דכולהו סוברים דמשביחו וא"כ כאן נכון דמקדשין עליו הך הפלוגתא ר"י סבר מפני שממעטו משותיו דהרמב"ם פי' דאין הכל שותים וכיון דאין הכל שותים אף ע"פ שמשביחו לאו כלום הוא ות"ק סבר מפני שמשביחו עדיף טפי אבל לענין קידוש לא איכפת לן שממעיטו משותיו כיון שהוא משביחו וגי' האמיתית כמ"ש בפירוש על הירוש' שצ"ל הוי ר"א או' מפני שממעיטו משותיו וע' מש"ש. וע' רא"ש בב"ב צ"ז ב' שמאריך בזה ועוד ראיה מהירושלמי שבת פ"ח ושקלים פ"ג מהו לצאת בקונדיטין מן מה דתני בר קפרא קונדיטין כיין הדא אמרה יוצאין בקונדיטין מהו לצאת ביין מבושל ר' יונה אמר יוצאין ביין מבושל כו' ע"ש וע' י"ד סי' רי"ז סט"ז בקונדיטין פי' כו' וכן פירש מהרי"ל כמ"ש ב"י שם משמו וכ"ה בילקוט פ' יתרו ס"ס ער"ב אר"א ד"ת נמשלו כקונדיטין מה קונדיטין הזה יש בו יין יש בו דבש יש בו פלפלין אף ד"ת כו' והיא בגמ' שלנו נקרא אנומלין בפ' כ' דשבת ק"מ א' ובפ ב דע"ז ל' א':
ט׳
ס"ט במקום שאין יין. י"א שמקדשין וי"א. וסברא האחרונה מביאין ראיה מהירושל' מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין וע"כ במקום שהוא שכר *מדינה דאל"כ הא גם אבדולי לא מבדילין כמ"ש בפסחים ק"ז א' וס' ראשנה דחו ראיה זו דהירושל' סבר כס"ד דגמ' שלנו שאמרו סבור קדושי לא מקדשינן כו' ובשאינו חמר מדינה איירי אבל בחמר מדינה מקדשין כמו בהבדלה דחד דינא אית להו כמ"ש כשם שאין כו': אלא על הפת. דודאי מקדשין כנ"ל סי' רע"א סי"ב: ואם יין כו'. דלר"ת אין מקדשין על הפת ומביא ראיה מירושל' רס"ח דברכות אר"י ברבי נהיגין תמן במקום שאין יין ש"ץ יורד לפני התיבה ואומר ברכה א' מעין שבע וחותם במקדש יום השבת ועוד דקידוש חמור מהבדלה דהא קובעת משא"כ בהבדלה ואין מבדילין על הפת מהא דאמימר ועוד דאיבעי' להו בפ"ב דשבת נר ביתו כו' ואם איתא יקדש על הפת והרא"ש דחה ראיה א' דשם להוציא האורחים דא"א בפת בבהכ"נ כו' ושניה דהבדלה לא שייך בפת ע"ש והא דשבת מ"מ עיקר מצותו יין וס"ד דידחה כו' ואף לדברי הרא"ש לא יקדש במקום שיש יין מהא דשבת הנ"ל וכמ"ש הרא"ש: ומי שאינו. מהא דעירובין מ"ב: ואם אין כו' לא כו'. מהא דנזיר ד' וכי כו' וע"ש בתוס' וכנ"ל:
י׳
ס"י ברכת כו'. כן מ' בפסחים ק' ב' ובברכות מ"ב ב' וע' בתוס' שם ושם: ואינך טעון. דאל"כ היאך יכול לצאת ידי יין ולפטור ע"ש: בין. דהוא כדברים הבאים מחמת כו' הרא"ש בפ' ע"פ סכ"ד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רע״ב, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
