מי ומי המדליקין ואם טעו ביום - שולחן ערוך אורח חיים סימן רס״ג

יהא זהיר. וידליק בכל החדרים שהולך שם (מט"מ שר"ל) עס"ו ויעשה נרות כרוכים דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו (שם) וכן נוהגי' בב"הכ ב"ח ובע"ש כתוב דאסור דהוי כמדור' ולא ראה בד"מ בסי' תרע"א עמ"ש שם וע"ל ס"ח דאדרבה מצוה להרבו' לאור:

ויכולין להוסיף. ויש נוהגין להדליק ז' נרות וי"א עשרה (של"ה):

פעם א'. ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כי הדבר משום הכיר' שתהיה זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת (ב"ח) ומה"ט נ"ל דאם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בה א"צ להוסיף:

מה יאכל. פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול בודאי אכילתו קודם לנר שבת וכ"מ ברא"ש פ' ע"פ אהא דמקשה פשיטא דנר עדיף מיין קידוש דאפשר לקדש אפת ולא קא משני דאשמעי' דבמקום שאין לו פת נר עדיף אלא ודאי פת עדיף וכ"מ בגמ' שם דף ק"א דלא היה מקפיד רבה על הנר רק על האכילה ועססי' רע"ג ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו ונר קודם ליקח משאר מאכלי':

שואל על הפתחי'. דהיא עיקר סעודת שבת ואין זה בכלל עשה שבתך חול וכו' ועמ"ש סי' רמ"ב וערסי' תרע"א:

הנשים מוזהרות. ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת (ב"ח) וכשהיא יולדת בשבת ראשונה מדליק הבעל ומברך (מנהגים מט"מ ושל"ה) משמע דבימי נידותה האשה מברכת בעצמה ועמ"ש סי' פ"ח:

מפני שמצויות. ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם ומ"מ האיש יתקן הנרות (כתבים):

נר שבת קודם. אף על גב דקידוש דאורייתא מ"מ על היין דרבנן כמ"ש רסי' ער"א:

משום שלום הבית. ולכן אם יש לו נר א' סגי ויקנה אח"כ לקידוש או לנר חנוכה ומ"מ גם בחנוכה בנר א' סגי, נ"ל דסומ' ג"כ תברך דהא נהנה ג"כ ממאורות וכמ"ש סי' ס"ט וק"ו היא מנר חנוכה כמ"ש ססי' תרע"ה ע"ש ומ"מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת בשלחן א' עם אחרים לא תברך עס"ח דהא ליכא שמחה גבה:

לא יקדים. ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק ולא ידליק קודם מנח' (ש"ג במרדכי פ"ב בשם צפנ' פענח):

כשידליק. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה (מט"מ בשם בחיי פ' יתרו): יש סדורים שכתב בהם ברכה לנרות אחר יציאת בה"כ ואין לאומרה (רמ"מ פ"ז): כתב מהר"ש בשם מהר"מ ז"ל כשיש חופה בע"ש ומאחרי' בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואחר כך בחשיכה תפרוש ידיה על הנרות ותברך או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך עד כאן, ותמוה היא דל"ש ברכה בדלוקה ועומדת ועוד דאמירה לעכו"ם שבות ומיהו ב"ה לא גזרו אשבות (עסי' רס"א) וע' במהרי"ו שהתיר להדליק בעוד היום גדול ואח"כ לפרוס ידיהם ולברך וכו' ומ"ש שנמצ' בקובץ שמברכין על הנרות בשבת אחר יציאת בה"כ לא ס"ל ולא מר בריה דרבינ' חתים עליה (מהרמ"מ הגמ"נ) ומיהו בדיעבד אם שכח' מלברך עד שחשיכ' יש לסמוך אמהר"ש ועסי' רע"ו ס"ב בהג"ה ומ"מ סגי בנר א':

אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסור' להדליק וא"כ בי"ט תברך ואח"כ תדליק כ"כ בסוף ס' הדרישה בא"ע בשם אמו אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חכמים כמ"ש סי' קנ"ח ע"ש וכ"כ התו' פסחים דף ז' ע"ב:

ולברך עליו. דהדלקת נר חובה משום שלום בית שלא יכשול בעץ או באבן (מרדכי) ואפי' למ"ד בנר יה"כ א"צ לברך מ"מ הכא משתמשין לצורך אכילה להכין כליהם וכלי סעוד' משא"כ ביה"כ וכ"ש לדידן דס"ל דמברכין ביה"כ דחשבי' שלום בית אפי' בלא אכילה (מהרי"ל בתשו' סי' קנ"ה):

א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשלו בעץ או באבן ועמ"א ס"א ועס"ז:

שכל א' מברך. דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמח' יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות וכן מה שנוהגת מקצת נשים כשהיא ליל טבילה והמקוה סמוכה לבה"כ ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו ולכן מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת אין למחות בעדם מ"ד אהדלקה ביה"כ א"נ כשמדליקין בבית ואוכלין בחצר, וא"ת התם משתמש קצת לצורך אכילה ה"נ אפשר דעבדי מידי בבה"כ דנהנה בו בלילה לצורך אכילה וקל למצוא אבל נרות המיוחדות בלא"ה לבה"כ אין לברך עליהם דאין עשויה להאיר רק לכבוד ומיהו בעיר שב"הכ של נשים הוי מרתיפו של השמש שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה (מהרי"ל סי' נ"ג) וכת' של"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנור' א' שיש להן קנים הרבה:

ואוכלים בחצר. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקות עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה כדאיתא במהרי"ל (של"ה ומט"מ וד"מ):

הוי ברכה לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא (מהרי"ל נ"ג):

והמנהג כו'. ואם האיש מדליק ליכא מנהג' ומותר במלאכ' ומ"מ טוב להתנות (ב"ח):

מקבלת שבת. ותתפלל מנחה תחלה (מ"ב):

שהתנה תחלה. ומ"מ נ"ל דאין להתנות כי אם לצורך מאחר שיש חולקין דאל"כ תברך תחילה ותתנה ועס"ה:

אבל לא בשאר הנרות. עמ"ש ס"ו בשם מהרי"ל דמ"מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה דלא גרע מיה"כ ועמ"ש ס"ט ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ"ש ס"ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרה אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצו' המוטלת עליו וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשי' לצורך אכילה אפי' אחר רשאי לברך כמ"ש ס"ט וטוב ליזהר לכתחלה להדליק במקום אכילה ומיהו נ"ל דדי כשעומד נר א' שם:

וצריך להניח כו'. עססי"ד וי"ל דהכא מיירי ע"י תנאי:

ולא להדליק כו'. כלומר שאינו ניכר שמדליק לכבוד שבת (לבוש) ולכן נ"ל דאם עמד שעה מועטת על מקומו רשאי אח"כ להניחה במקום אחר דהא מותר להשתמש לאורה וה"ה דמותר ליטלו ממקומו ולהניחה במנורה גבוה התלויה דהא ניכר שעושה לכבוד שבת ובמרדכי מפרש הטעם דהדלקה במקומו בעינן וזהו ג"כ מקומה ואין אסור אלא כשמדליקין במקום שאין משתמשין בו והניחו אח"כ במקום שמשתמשין בו דקי"ל הדלקה עושה מצוה כמ"ש הטור וכה"ג אמרינן גבי נר חנוכה הדליקה בפנים והוציאה לחוץ וכו' אבל בחוץ ממקום למקום שרי כ"מ ביש"ש ספ"ו דב"ק דכת' שאם הדליקה למעלה מכ' והניחה למטה מכ' אמה שלא יאמרו לצרכו נקיט לה משמע שבתוך כ' ליכא האי טעמא ובמהרי"ו ה' פסח כתב דעיקר ההדלקה תלויה בנרות שעל השלחן ולכן לא ידליקו במקום א' ויניחנה על השלחן דהרואה אומר לצרכו הוא דנקט לה עכ"ל משמע לדידן דס"ל כמהרי"ל כל הבית הוי מקומו ומ"מ יש ליזהר לכתחלה לברך על השלחן ובאגודה כתב וז"ל לכן אין להדליק נר חנוכה שבת וי"ט ולהשימם במקומם אחרי הדלקה אך תחילה ישימם במקומם ואח"כ ידליקם:

אם רוב הקהל כו'. ואם רוב הקהל לא היו בבה"כ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה"כ הרבה אין אחת נמשכה אחר חברתה (כ"ה):

מניחו ליפול. פי' שהולך לחדר כמ"ש סימן רס"ו סי"ב עמ"ש סס"י רס"א:

שאותם שהדליקו. ומהרמ"ט כתב דהמרדכי ס"ל דבקבלה בטעות בצבור שמה קבלה אך שאין המיעוט נמשכים אחריהם וכן כתב הש"ל ורש"ל וכ"פ ד"מ בשם א"ז ואין להקל וכ"כ הרוקח והראב"ן והש"ג ומשמע דאף בחול דינא הכי דיחיד צריך לחזור ולהתפלל וצבור א"צ לחזור כיון שהתפלל בטעות עסי' רל"ג וכ"כ הרב"י דלא כע"ש:

אסור ליגע בו. כתב א"ז אפי' אחר שלא הדליק עדיין ולא קבל שבת מ"מ אסור ליגע בו ולטלטלו עד מ"ש כיון שהודלק לשבת ע"כ וקשה דבססי' תרע"ד כ' דמותר להדליק נר חנוכה מנר שבת וי"א דהכא מיירי בבני ביתו שיוצאין בהדלקתו ולכן אסורים ליגע אף על פי שהתנו שלא לקבל שבת והתם מיירי באחרים שאינם בני בית עכ"ל ול"נ דא"ז לשיטתיה אזיל דקבלה בטעות שמה קבלה וא"כ הוקצה למצותו כדאיתא בשבת דף מ"ה וכיון שהוקצה לבעלים הוקצה לכל וכ"מ מדכתב כיון שהודלקה לשבת והא דאוסר ליגע דגזרינן שמא ישתמש בו ובש"ל משמע בהדיא דאף שבני הבית אין סומכין בהדלקתו אסורין ליגע אותו נר ע"ש ובססי' תרע"ד מותר כיון ששניהם של מצוה הם א"נ י"ל שלהבת אין בו ממש כדאיתא סוף ביצה גבי שלהבת של הקדש עמ"ש סי' רע"ט סס"א:

שקבלו הקהל שבת. היינו אמירת ברכו לדידן כמ"ש ססי' רס"א:

אין בכך כלום. אף על גב דכה"ג מיקרי התחיל באיסור כמה שכת' ססי' תרנ"ה מ"מ הכא לא קפדי' כולי האי הואיל ואינו אלא חומר' בעלמא (ת"ה שם):

מותר לומר. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח: מי שלא תיקן מאכלו יש להמתין עם ברכו ואם הוא סמוך לב"ה אל ימתינו ומ"ש מוטב שיהיו שוגגין וכו' זהו במקום רשות אבל בבית הכנסת לא (ס"ח סי' רס"ב):

וכ"ש במ"ש. פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור אפ"ה שרי מטעם דאי בעי לא היה מקבלו כ"ש במ"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לומר:

התפלל והבדיל. בתפלה כמ"ש סי' רצ"ט:

ומותר ליהנות. ול"ד להעושים ב' ימים יה"כ שאסורים לאכול בלילה מה שבישל אחר ביום דהתם לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יה"כ א"כ המלאכה הזאת נעשית באיסור דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה אבל הכא הוא יודע שכבר עבר שבת רק שהוא לא הבדיל ול"ד למי שלא הניח ע"ת דצריך להקנות קמחו לאחרים אבל אחרים אסורי' לאפות קמחו דש"ה דקמחו נאסר דקנסוהו (ד"מ) וכ"כ בתשובה וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת לא ידעתי מה מועיל ברכת המזון למלאכה וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש ססי' רצ"ט אך צ"ע אם יכול אח"כ לו' רצה בב"ה די"ל דוקא כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה אבל כשאמר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה ועמ"ש סי' ער"א וס"ס קפ"ח:

צריך הוא לחזור ולהתפלל כו'. בגמרא אמרינן שאני צבור דלא מטרחי' וכ' הרא"ש דלענין מלאכה בין ציבור בין יחיד מותרים וכמ"ש כאן אח"כ אלא שהמרדכי בשם הגאונים והיינו וי"א דבסמוך ס"ל דגם לענין מלאכה אסור למי שהדליק ונראה דלא. קי"ל כן דהא כתב רמ"א בסמוך ס"י דאשה המדליקה דוקא אסורה אבל שאר בני בית מותרים וא"כ כ"ש שאדם אחר הדליק. ומכ"ש דלא קי"ל כי"א שמביא אח"כ דגם לבני בית אסור ליגע בנר שהדליק זה וכבר כתב ב"י ע"ז דאינו יודע טעם למה יאסרו אחרים בזה:

הואיל והתחיל בהיתר. והיינו שהיה סבור שיוכל לגמור קודם ברכו:

וכ"ש במ"ש כו'. כבר כתבתי תשו' על דין זה והנני מעתיקה. פניתי את לבי להבין ולהשכיל במעט בינתי איך להתנהג בהוראה זו שנחלקו בה בתראי הרב הגדול מהרמ"א בא"ח סי' רס"ג כתב דאם המשיך א' סעודתו במ"ש עד הלילה דמותר לו לומר לחבירו שכבר הבדיל שיעשה מלאכתו ומותר ליהנות מבישולו אז ואחריו קם הרב מוהר"מ יפה ז"ל ופסק לאיסור כמ"ש בסמוך דבריו: תחלה נבאר מחלוקת הראשונים דהיינו הרשב"א עם הר"ן במקור דין זה לענין עיולי שבת: איתא בפרק שואל (שבת ד' קנ"א) אר"י א"ש מותר לאדם לומ' לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכ' ב"י בא"ח סי' רס"ג בשם הרשב"א דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית. והר"ן כתב על זה ולי נראה אין הנדון דומה לראיה דש"ה דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ"ל וכב"י על דברי הר"ן וז"ל ואיני מבין דבריו דה"נ איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה עכ"ל ונלע"ד דטענת הרב"י אינה טענה בזה דע"כ לא מהני סברא זו שיש היתר בלא"ה אלא כל שיש היתר עכשיו אבל לא מהני לומר כן למפרע דהיה יכול להיות תחילה בענין שיהיה עכשיו היתר דמ"מ עכשיו דאין לו היתר תדע שהוא כן דאי נימא גם למפרע מהני אמאי אר"ח שם מותר לומר לכרך פ' אני הולך למחר כיון שיש לו היתר ע"י בורגנין היה לו לו' שאם היה רוצה היה הולך שם או סמוך לו קודם שבת אלא פשוט שא"א כן אלא ביש צד עכשיו להתיר אע"פ שהוא שבת וכיון שבשבת עצמו מצינו היתר בזה כל שיש בורגנין ע"כ מותר אף בלא בורגנין דאיסור אמירה לא שייך בזה כיון שאינו שוה לכל עכשיו ביום השבת משא"כ בזה שקיבל עליו שבת קיבל עליו כל קדושתו דאל"כ ה"ל לאתנויי אזה מקבל ואזה לא מקבל ומדלא אתני ה"ל שבת מיד לכל מילי וזה פשוט בעיני: אמנם בענין קושית הר"ן על הרשב"א בעסק זה הגם כי איני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד דלק"מ על הרשב"א דמ"ש הר"ן דשאני בשמור לי פירותי כו' דאפשר לו על ידי בורגנין דמוכח בגמרא דאין הטעם משום בורגנין דהא ר"י אמ' שמואל חידש דבר זה דבורגנין על דין דמותר לומר לכרך פ' אני הולך למחר שאם יש בורגנין כו' ופרכינן עליה ממתני' דתנן אין מחשיכין על התחום להביא פירות. דהא יש היתר שאם היו מחיצות כו' משמע דבלאו דברי שמואל לא הוי קשיא ליה מתני' בעצמה רישא וסיפא דתנא רישא אין מחשיכין על התחום להביא פירות ובסיפא תנן אבל מחשיך הוא לשמור פירות וע"כ לומר דמתני' עצמה ניחא ליה מטעם שפירש"י במתני' דהבאת פירות הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ע"כ אין מחשיכין בשבילו לצאת אחר שבת בשביל זה משא"כ שמירת פירות שהוא עצמו מותר בשבת אם היה בתחומו רק שההליכה חוץ לתחום מעכבת עליו ע"כ מותר להחשיך בשביל זה רק מחמת דברי שמואל שחידש היתר זה ואמר כל שיש צד היתר עכשיו בשבת לשום אדם דהיינו מי שיש לו בורגנין התירו האמירה לכל אדם ה"נ בהבאת פירות נימא מתוך שיש היתר למי שיש לו מחיצות יהיה מותר להחשיך. נמצינו למדין דטעם היתר דמתני' להחשיך לשמור פירותיו לא תליא בהיתר בורגנין אלא בטעם דהשמירה בעצמה אין בה מעשה איסור וא"ל דאחר שנאמרו דברי שמואל נשתנ' באמת טעמא דמתני' והיה טעם היתר להחשיך לשמור פירות בשביל בורגנין זה אינו דא"כ לא היה לו לשמואל לחדש דין חדש מותר לומר לכרך פ' אני הולך כו' אלא היה לו לומר מ"ט דמתני' דמותר להחשיך בשביל שמירות פירות בשביל שאם יש בורגנין אע"כ דטעמא דמתני' לאו משום בורגנין אלא מטעמא דאין כאן איסור שבת מצד המעשה עצמו כמ"ש וזהו גופיה טעם דברי שמואל בהך מימרא אחריתא דאמר אומר אדם לחבירו שמור לי פירות שבתחומך כו' דאין כאן איסור לגמרי דזהו ממש כטעם מתני' דהחשכה לשמור פירות כדאיתא שם דזה תלוי בזה ועוד ראייה דאי תאמר דטעם היתר פירות תחומך הוא משום בורגנין כאידך דשמואל דמותר לומר לכרך פ' אני הולך קשה תרתי דשמואל ל"ל כיון דחד טעמא לתרווייהו וא"ת השתא נמי לפ"ד שהטעם לאו משום בורגנין מכ"ש קשה הך דשמואל בפירות תחומך ל"ל דהא מצינו היתר אפי' ביש איסור שבת כגון באמירה לכרך פ' אני הולך למחר ומ"מ מותר כיון שיש היתר על ידי בורגנין כ"ש היכא דאין צריך לבורגנין לק"מ דהא במסקנא אנן מפרשי' דברי אבא שאול שנתן כלל כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו הוא מכח דברי שמואל שאמר מימרא דפירות תחומין וה"ק לת"ק כיון דהיתר להחשיך הוא תלוי בהיתר אמירת פירות תחומך היה לך ליתן כלל בזה דאמירה והחשכה שווין ונ"מ לענין לפקח על עסקי מת וכלה דגם שם יש היתר בהחשכה כיון שיש היתר באמירה ושם בעסקי המת אין שום היתר בלא"ה כדאמרינן שם במימרא קמייתא דשמואל דפרכינן אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין כו' הא אחר נמי כיון שאם יש שם מחיצות הוה היתר ומשנינן משכחת לה למיגז ליה גלימא שבזה אין מועיל היתר מחיצות דהוא כמו היתר בורגנין וא"כ שפיר מיתרצי דברי שמואל שהוצרך לומר מימרא דפירות תחומך כדי לגלות לנו דכאן לא מיירי בהיתר ע"י בורגנין ומינה נילף היתר דמת וכלה דלא מיירי בענין שיש היתר בלא"ה: ולפי"ז שפיר יליף הרשב"א כשם שכאן בפירות תחומך אין אנו צריכין להיתר בורגנין אלא מותר מכח דאין כאן איסור לגמרי כיון שלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת ע"כ מותר לזה האמירה שישמור פירותיו ה"נ בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו שהוא מותר לגמרי דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל ועלו דברי הרשב"א כהוגן ולכך הביאו בש"ע דבריו להלכה ותו דגם הר"ן לא נחלק פי' מצד הדין עליו אלא שכתב שאין הנדון דומ' לראייה וכ"כ בס"ד שדומה ממש: ועתה נדון במחלוקת דבתראי דהרב רמ"א יליף מדברי רשב"א דלעיל דה"ה במ"ש אם אחד המשיך סעודתו עד הלילה שמותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה וליהנות ממנו ורמ"י חולק עליו וז"ל אבל ל"נ דאין דומה עיולי שבתא לאפוקי שבתא דבעיולי שבתא הדבר תלוי בנדרו וקיבלו עליו קדושת שבת ונוכל לומר שזה קיבל עליו וזה לא קיבל עליו אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה כל האיסורים נמשכים עמו כו' וכל זמן שלא בירך ב"ה הרי קדושת שבת עליו: ונלע"ד עיקר כדעת מהרמ"א ומהרמ"י לא עיין כל הצורך בזה דאיהו חושב דהיתר של הרשב"א בע"ש קודם חשיכה הוא מטעם שזה מקבל לא קיבל עליו לאסור על עצמו מלאכת חבירו וכ"כ הוא שם בהדיא בתחלת סי"ז וז"ל שאע"פ שקיבל עליו השבת להוסיף מחול על הקודש מ"מ לא אסר אלא מלאכת עצמו אבל מלאכת חבירו לא אסר עליו עכ"ל הרי שתלה ההיתר מחמת שלא קיבל עליו מלאכת חבירו וזה אינו דא"כ אין לו שייכות לההיא דהרשב"א דיליף ליה מגמ' דפירות תחומך דשם הוי שבת גמור ואפילו הכי מותר מטעם כיון שאין האיסור שוה לכל וה"ה נמי בזה. וראיתי בדפוס חדש של ספר לבוש החור שפירש הרב רמ"י בתשובה שפי' דברי הרשב"א באופן זה כי היכי דפירות תחומך מותר כיון שיש היתר ע"י בורגנין ה"נ יש כאן היתר בקבלת שבת דאלו בעי לא היה מקבל עליו שבת וזה כפי' ב"י שהבאתיו בתחילת הפסק הזה וכבר דחינו אותו שם והנני מוסיף עוד עכשיו דאלו יליף לה מטעם בורגנין אמאי יליף לה הרשב"א ממימרא דשמואל השנית שאמר דין פירות תחומך ולא יליף לה ממימרא הקודמת הרבה דהיינו מה שאמרו מותר לומ' לכרך פ' אני הולך כו' ושם מבואר בפי' הטעם משום בורגנין ומ"ט שביק ליה הרשב"א ויליף ממימרא אחריתא המאוחרת ולא הוזכר שם טעם בורגנין כלל ואדרב' מוכח דלא הוה טעמא כן וכמ"ש תחלה בהוכחה ברורה: והנה איך שיהיה אין מקום לאיסור דאם תפרש טעם הרשב"א כמ"ש מהרמ"י בספרו דמותר מטעם שלא קיבל עליו כלל מלאכת חבירו ק' דהרשב"א לא נתכוין לזה דאין לזה דמיון דההיא דפירות תחומך אלא ודאי הך טעמא בדותא היא והטעם השני כיון שאם היה רוצה לא היה מקבל עליו כלל התוס' כמ"ש הרב בתשובה שם. א"כ כ"ש במ"ש שאם היה רוצה היה מבדיל דזה עדיף מקבלת שבת דהתם אין בידו לתקן עכשיו וכאן יש בידו גם עכשיו לתקן ולו' המבדיל אבל האמת הברור ששניהם אינם אמת אלא הטעם הוא דאיסור אמירה לא נאסר אפילו בשבת גמור רק באם הוא אסור לכל ישראל משא"כ באם מותר לזה בשבת ה"נ מותר גם להב' לו' לעשותו ממילא הוי כן בעיולי שבתא וכ"ש באפוקי שבתא וכמ"ש ומש"ה לא זכר הרשב"א מ"ש דק"ו הוא ומ"ש הרב רמ"י דקדושת שבת נמשכת ממילא עליו הוא דבר בלתי מתקיים כלל לפע"ד ואדרבא בגמרא פרק שואל (שבת דף ק"נ) לא מוכח כן דאי' התם משום ראב"י אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל משמע איסורא בעלמא איכא אבל לא קדושת שבת ממש וכן פירש"י אח"כ שם במה דאית' א"ל ר' אבא לרב אשי במערבא אמרי' הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין ופירש"י שאמירה זו ללות את המלך להיכרא בעלמא ואע"ג דלא אבדיל עדיין בתפילה ומוכח ג"כ התם דע"י אחרים מותר לעשות חפציו מדאמר אסור לו לאדם כו' משמע דוקא בעצמו וזה פשוט אלא שהרב רמ"י כתב דכיון שלא בירך ב"ה לא הסיח דעתו מן השבת ואינו נכון לפי ע"ד וראיה מדמצינו בב"י בא"ח סי' קפ"ח לענין אם נמשכה סעודת מ"ש עד הלילה שהרא"ש כתב שאין לומ' רצה מ"ד אמי ששכח לו' מנחה של שבת ומתפלל בלילה שתים של חול אע"פ שנתחייב בשבת תפלה זו ואחר כך מביא הג"ה שי"ל רצה ומביא תירץ בשם תשובה אשכנזית על ההיא דתפלת מנחה שהביא הרא"ש ממנה דשאני תפלה כיון דהזמן עבר ואינו מתפלל אלא לתשלומין והיאך יתפלל שבת אבל ב"ה אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה הרי לפניך דלא אמר לו' רצה בשביל שעדיין קדושת שבת עליו עכשיו כל זמן שלא הסיח דעתו ממנו אלא כיון שתחילה סעד בשבת יש לברך עכשיו על התחלת הסעודה אבל לא על מה שסועד עכשיו בלילה תדע לך דאי אקרי בא' שהתחיל לאכול בלילה קודם שהתפלל פשוט שאין לו לו' רצה כיון דאין כאן התחלת סעודה ביום ע"כ אין מקום לו' כיון דלא בירך ב"ה עדיין שבת עליו ומ"ש רמ"י ראיה ממי שעושה ב' ימים יה"כ דאסור בשני אפי' מי שאינו עושה ב' ימים אסור לבשל לזה שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר י"כ למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה משא"כ כאן דהאחר עוש' בהיתר גמור כיון דלילה הוא מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין וזה הקשו כבר על רמ"י כמ"ש שם בתשובה שלו אלא שתי' דהתם לאו משום ספיקא דיומא מדיש לו היתר על נדרו בזה אלא ודאי משום גדר חסידות הוא דהא אנן בקיאין בקביעא דירחא ודבריו תמוהים מאוד דהא בכל ב' י"ט של גליות לא סמכינן אהך בקיאות משום שמא ישכח הבקיאות כמו שלחו מתם ריש ביצה אלא שבי"כ מכח שא"א לעמוד לרוב הצבור בכך סמכינן אעיקר הדין כמ"ש רמ"י גופי' בסי' תרכ"ד אלא שקצת חסידים מחמירים ועושים בי"כ כמו בשאר י"ט ונמצא לדידהו הוי ב' ימים של י"כ כמו בשאר י"ט ממש: אחד כותבי זה כמה שנים מצאתי גם למו"ח ז"ל שמתיר כדעת רמ"א וכ' ג"כ קצת מהדברים שזכרתי:

נר יפה. וידליק בכל החדרים שהולך שם מט"מ. עיין סעיף ו'. ויעשה נרות כרוכים ביחד זכר לזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכן נוהגין בבה"כ ב"ח. ואסור להדליק נרות של שבת משעוה הבאה מבית תפלתם עי' סי' קנ"ד סעיף י"א:

להוסיף. ונוהגין להדליק ז' נרות כנגד ז' ימי השבוע וכ"כ האר"י ז"ל:

ששכחה. ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כדי שתהא זהירה בכבוד שבת. ואם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה א"צ להוסיף וסומא ג"כ תברך דהא נהנית ג"כ ממאורות מ"מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת עם אחרים בשלחן אחד לא תברך מ"א עי' ס"ח. אשה היולדת מדליק הבעל את הנרות בשבת ראשון ומברך. מנהגים מט"מ ושל"ה. ובימי נדותה האשה מברכת בעצמה ע"ל סי' פ"ח ובכנה"ג כתב שיש להביא הנר לפני היולדת ותברך היא בעצמה. ואשה ששכחה ולא ברכה על הדלקה אם נזכרת קודם זמן איסור הדלקה תברך עוד אבל לאחר זמן איסור הדלקה לא תברך. כנה"ג בשם מהר"י ברונא. ועיין תשובת נחלת שבעה סימן ח'. ואשה שהגיע זמן טבילתה בליל שבת טוב יותר שבעלה ידליק ויברך ויש נוהגות שהולכת לביתה בין חפיפתה לטבילתה ומדליקה וחוזרת לטבילה וכתב א"ז שמעתי שקצת נשים נוהגות ע"פ זקיני הגאון ז"ל שמדליקות בבית הטבילה ועיין תשובת מהרי"ל סי' כ"ג:

מה יאכל. פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול דבודאי אכילתו קודם לנר שבת ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו ונר קודם ליקח משאר מאכלים. מ"א:

מוזהרות. ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת ב"ח. חוץ אם היא יולדת עי' ס"ק ג' מש"ש:

הבית. ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם. ומ"מ האיש יתקן הנרות. כתבים:

קודם. ונר אחד סגי וכן בחנוכה. מ"א:

למהר. ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו כדי שידליקו ולא ידליקו קודם. ש"ג:

כשידליק יברך וגו'. טוב שיהיה לה נר מיוחד להדליק בו מידי שבת בשבתו עטרת זקנים בשם פענח רזא. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה מט"מ. כתב מהר"ש כשיש חופה ע"ש ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח"כ בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך. או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך ע"ש. וכתב המ"א שדבריו תמוהים. ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר"ש ועי' ס"ק ג' מש"ש. ומ"מ סגי בנר א'. מ"א ע"ש:

אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסורה להדליק וא"כ ביו"ט תברך ואח"כ תדליק כ"כ בס"ס הדרישה בא"ע בשם אמו. וכתב המ"א אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חז"ל ע"ש:

ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשל בעץ או באבן ועי' מ"ש ס"ק א'. מ"א:

שלו. דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אור [ה] בכל זויות וזויות. וכתב של"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה. ועיין בא"ז. (ובספר אליהו רבה בשם זקינו הגאון זצ"ל להתיר לברך שנים אף במנורה אחת ע"ש):

בחצר. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקת עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה. של"ה ומט"מ ד"מ:

לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא מהרי"ל סי' כ"ג:

אשה. ואם האיש מדליק ליכא מנהגא ומותר במלאכה ומ"מ טוב להתנות. ב"ח:

תחלה. ומ"מ אין להתנות כ"א לצורך. מ"א:

הנרות. ומ"מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים כמ"ש ס"ו. ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ"ש ס"ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרא אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצוה המוטלת עליו וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשין לצורך אכילה צריך לברך עיין מ"א. וטוב ליזהר לכתחלה להדליק במקום אכילה. ונ"ל דדי כשעומד נר א' שם. מ"א ע"ש:

שבת. ואם רוב הקהל לא היו בבהכ"נ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה בה"כ הרבה אין אחת נמשכה אחר חברתה. כנה"ג:

ליפול. פי' שהולך לחדר עי' סי' רס"ו סי"ב:

שהדליקו וכו'. עיין ט"ז שכתב דלא קי"ל כי"א אלו ולא כי"א שמביא אח"כ:

שבת. דהיינו אמירת ברכו לדידן כמ"ש ס"ס רס"א:

מלאכה. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח:

ממלאכתו. וכ"כ בתשובתו. וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת. ולא ידעתי מה מועיל בה"מ למלאכה מ"א וכן פסק הט"ז בתשוב' באורך ע"ש ועיין יד אהרן מ"ש על הט"ז. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי"ט. וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש סי' רצ"ט סעיף י'. אך צ"ע אם יוכל אח"כ לומר רצה בבה"מ די"ל דוקא כשמתפלל תפלת חול לא יאמר רצה אבל כשאומר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה עמ"ש ס"ס קפ"ח:

ס"א יהא זהיר. כ"ג ב': יפה. שם א': ויש. ל"ג ב': ויכולין כו' כי יכולין. מפ"ג דמגילה אבל מוסיפין: דבר המכוון. שם נגד מי:

ס"ב אחד. כ"ה ב': אפי'. כ"ג ב' א"ר פשיטא לי כו' וקידוש קודם לכבוד היום בע"פ ק"ה א' ב' וכבוד היום דבר מועט שוה לד' כוסות כמ"ש שם קי"ב א' פשיטא כו' תנא דבי אליהו כו':

ס"ד ואם היה. תוס' כ"ה ב' ד"ה חובה מהנ"ל לא יקדים:

ס"ה כשידליק. ירושלמי פרק הרואה: אחד. כנ"ל ס"ב: גם בי"ט. ירושלמי שם: וביה"כ. דמנהגא הוא כמ"ש בפ"ד נ"ג ב' דפסחים ולא מברכינן אמנהגא כמ"ש בפ"ד דסוכה מ"ד ב': יש מי. פ"א דפסחים ז' ב': ויש. כדעת בה"ג ס"י:

ס"ו בחורים. משום שלום בית כמ"ש פ' ב"מ: אבל. שם בנ"ח:

ס"ז אורח. שם בנ"ח.

ס"ח ב' או כו'. שכ"א מצווה: ויש. דליכא טעמא דשלום בית כנ"ל:

ס"ט המדליקין. ע' בתשובת מהרי"ל סי' נ"ג מ"ש בזה ובס' שקדם:

ס"י לבה"ג כו'. כיון דבשביל שבת בא כמ"ש בספ"ג דעירובין מ"ב ב' לענין זמן וזהו שקבעוהו הדלקה מלאכה אחרונה ואפי' להטמנה אף דתנן ספק חשיכה אין מדליקין כו' וטומנין כו' וכמש"ש ל"ה ב' אחר הדלקת הנר היו תוקעין ג"ת ושובת והא דשוהין כו' לפי שהוצרכו לשהות עד שידליקו כולם או רובם: ועפ"ז. תוספתא בפ' בתרא דסוכה אפי' נר בידו כו': וי"א. פלוגתתם תליא בחילוף הגי' בפ"ד דביצה ל' ב' אבל עצי סוכה כו' ויש שאין גורסין וער"ן שם שפי' דה"ק באומר איני בודל כו' וחזר בו מתי' הראשון דאפי' בעצי סוכה דמצוה מהני: ויש חולקים. מהא דשוהין אחר הדלקה כנ"ל ומהא דריב"ח שמעתי שאם בא להדליק כו': אלא בתפלת כו'. כמ"ש בפ"ד דברכות כ"ז וע"ל סי' רנ"ג ס"ב וסי' רס"א ס"ד: ואפי' תנאי כו'. תוספתא פ"ו דטהרות וע' מ"ש בי"ד סי' ר"י ס"א: ועיקר הדלקה. שבת כ"ה ב' ועתוס' ד"ה הדלקת: וצריך. כ"ב ב':

סי"א אע"פ. ברכות שם:

סי"ב אם רוב כו' אדם שבא. מתוספתא הנ"ל:

סי"ד אם כשהתפללו. ברכות שם: ואם יחיד כו'. שם: ולענין עשיית כו'. תוס' שם דבשלמא בתפלה לא מטרחינן אבל במלאכה אין חילוק: וי"א שאותם כו'. דס"ל דקבלה בטעות הוי קבלה ומתפלה אין ראיה כיון דתפלה בטעות אינה כלום ואף בצבור רק משום דלא מטרחינן להו הקבלה ג"כ אינה כלום משא"כ בקבלה דהדלקה ובזה יפה כוון שכ' וי"א דר"ל דאף בהתפללו מעריב הדין כן ואף דשם במרדכי שלא התפללו עדיין מעריב ועמ"א: וי"א שאותו. דהוקצה למצותו אע"ג שלא הוקצה לאיסורו וכמ"ש מ"ה א' ועמ"א ול"נ כו':

סט"ו אבל אם ענה כו'. מהא דטעה כו' וכמ"ש סי' ק"ח ס"ט:

סט"ז הואיל והתחיל כו'. שבת ט' ב' ואם התחילו: בהיתר. תוס' שם מהא דסוכה ל"ח ע"ש. ואע"ג דכה"ג מיקרי התחיל באיסור כמ"ש בע"פ ק"ז ב' וע' רשב"ם שם ד"ה סוף סוף כאן לא מחמרינן כולי האי כו'. ועמ"א:

סי"ז י"א שמי. קנ"א א' מותר לאדם כו': וכ"ש במ"ש מי כו'. דיש היתר אף לעצמו בהבדלה וכמ"ש שם ק"נ ב' מותר לאדם לומר כו' וע"ש תוס' ד"ה לכרך כו':

טור מהא דר' הונא שבת כ"ג

טור והכל בו בסימן כ"ד

לשון הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבת מהא דרב ששת כ"ה

שבת ל"א

הרמב"ם שם

שבת כ"ד

שם

תוס' והרא"ש והמרדכי מהא דרב צלי של שבת בע"ש ברכות כ"ז

דהיינו בשעות זמניות י"ב שעות אפילו ביום ארוך וכדלעיל בסי' רל"ג בהגה

תוספות בשבת כ"ה והרא"ש שם והרמב"ם בפ"ה וש"פ והר"ן והמרדכי ורב עמרם וסמ"ק ורבי ירוחם

מרדכי והגהו' מיימון בשם הירושלמי

שם בתוספות וטור בשם י"א

מרדכי שם

בהגהת מרדכי

מצא בתשו' אשכנזית

א"ז

ר"ע

אגודה

שבלי הלקט

הגהות מיימוני בכ"ה בשם רבי מאיר והמרדכי בפרק ב' דשבת

כל בו בשם הרי"ף

תוספות והרא"ש בסוף פרק ב' דשבת ורבי ירוחם בחלק ב' והמגיד בשם הרמב"ן והרשב"א

ב"י מדברי הטור:

מרדכי ספ"ב דשבת ורמב"ם

שבלי הלקט

ברכות כ"ז

ב"י ושכן נראה מדברי רבי יונה

הרא"ש שם והרשב"א שם ותלמידי רבי יונה שם ור"י

מרדכי ספ"ב דשבת בשם הגאונים

שבלי הלקט בשם הגאונים

ת"ה סי' ת' ובכתביו סי' קנ"ג שמצא בתשו' וכן הורו כמה גדולים

מרדכי ספ"ב דשבת והגהות מיימוני פ"ה ושם בת"ה

שם בת"ה ובכתביו סי' קנ"ג

רשב"א בשם התוספו':