זמן הדלקת נרות לשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן רס״א

בין השמשות. ואם נסתפק אם היא ב"ה אסור (ב"ח):

אין מעשרין. דה"ל כמתקן וה"ה דאסו' להפריש חלה וכ"מ ססי' ר"ס ועסי' תק"ו:

ואין מטבילין. דמתקן מנא הוא:

ואין מערבין. דמקנא ביתא הוא כמ"ש סימן תקכ"ח:

וטומנין. בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש רסי' רנ"ז אבל לשאר דברים דין ב"ה כמו בשבת עצמה:

ומותר לומר. אבל לעשר ולהטביל לא הוה מצוה ועירובי חצירות הוי מצו' (מ"מ) ובכ"מ כ' דע"ח לא הוה מצו' אלא שהוא טרוד ונחפז עליה ע"כ וא"כ אם אין לו מה יאכל בשבת או שאין לו כלים מות' להטביל ב"ה ומיהו יש שבותי' שאסורין גם ב"ה כמ"ש סימן ת"ט ס"ג וסימן תי"ד ס"ג וכת' רש"ל בתשובה רסי' מ"ו כל דבר שאם לא בא לידו היה מצטער עליה נמצא שהיה מצטער בשבת הוא דהתירו ועוד לבי נוקף להחמיר דאם הוא עסק גמור לצורך חול שא"צ לו כלל בשבת אסור אפי' מצטער עליה אבל לצורך גדול או בהפסד מרובה שרי שבות ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם וכן מותר לומר לעכו"ם ב"ה להדליק נר ביום שמת בו אביו מאחר שהעולם נזהרין בו חשבי' ליה כלצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה עכ"ל:

להדליק נר. אפי' שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומו' שעדיין לא קבלו עליהם שבת ודמי' להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים (שם) וא"ת הא בלא"ה שרי דאי בעי לא קבל שבת עליה כמ"ש ססי' רס"ג וי"ל דשאני התם דמיירי ביחיד המקבל עליו שבת אבל בצבור שקבלו עליהם שבת חל עליהם שבת בע"כ וגרע מב"ה כמ"ש ס"ד ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחר ומשמע מדבריו דאם הוא חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דכל מקומות ישראל קבלו עליהם שבת אסור לומ' לעכו"ם ומיהו לצורך מצוה אפשר דשרי דלענין אמירה לא מחמרינן טפי מב"ה וכ"מ במהרי"ו שם וכ"כ רש"ל בתשובה:

שצריך להוסיף. והוי מ"ע דאוריית':

ג' רביעי מיל. והוא כמו רביעית שעה קודם צ"ה וב"ח כתב שיש להחמיר לעצמו כמ"ש ספר היראים ומרדכי והאגודה דמתחלת השקיעה הוי לילה וג' רביעי מיל קודם לזה הוי ב"ה וכן ראיתי זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכ' ב' שעות קודם שבת עכ"ל וז"ל תשו' מהרי"ל סימן קס"ג לענין תפלה וקבלת שבת פשיט' דאזלי' בכל יום אחר שעותיו דילפי' מחלקהו לשני ערבית וחשבי' לשעות מחצות עד הערב ומהנהו משערי' פלג מנחה ותוספת שבת ב' שעות לכל הקודם כדברי מהר"ח ויתישב בזה מנהג הקהילות עכ"ל ומשמע דחשבי' עד צ"ה ממש וכ"כ מנחת כהן ועמ"ש סימן רל"ג:

מפלג המנחה. והיא מהלך ד"א קודם תחילת השקיעה (תורת האדם) ובמ"כ כתב שט"ס הוא וצ"ל ד' מאות אמה בקירוב ובאמת היא חלק עשרי' מן השעה ואינו אלא כדי מהלך של"ג אמה ושליש, כת' רי"ו ה' יה"כ דאם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום עכ"ל ומיהו כיון די"א דחשבי' מתחלת השקיעה בדיעבד יש להחמיר שלא לעשות מלאכה כמש"ל בשם הב"ח:

אחר עניית ברכו. בכ"ה כתב שיש מי שחולק ע"ז וס"ל דהתו' סוף סוכה שמביא במרדכי משבשת' היא דהא מותר להדליק הנר אחר תקיע' ג' כדמוכח בבריי' פ' ב"מ וכו' ואנו נקטי' כפסק הרב"י עכ"ל ולא דק דהמרדכי תקיעה שלישית שבג' אחרונות קאמר וכתב עוד שם דהמרדכי לא אסר אלא במי שקבל עליו שבת אבל מי שלא קיבל שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין עכ"ל ולא עיין במרדכי סוף הפ' שהביא ראיה מהולכת שופר שהיא שבות עסי' רס"ג סי"ג:

אין מערבין. משמע אפי' לדבר מצו' אסור דהא טמונה לצורך שבת היא ואסור דגרע מב"ה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע (ברכו' פ"ד):

מזמור שיר וכו'. ובמדינו' אלו אין נוהגין לו' מזמור וכו' ולכן ענית ברכו הוי קבלת שבת [ד"מ וכ"כ סי' רס"ג סי"ג] ועתה נוהגין לו' מזמור שיר וכו' ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו וכ"מ בב"ח סי' רנ"ז:

אין מעשרין את הודאי. פירש"י שתיקון מעליא היא ואע"ג דשבות בעלמא היא ס"ל גזרו על שבות אף ב"ה וטבילת כלים הוה נמי שבות דנראה כמי שמתקן כלי וכתב ב"י דא"כ כיון דקי"ל בסימן שמ"ב דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה א"כ מעשרין הודאי ב"ה אלא דהטור כתב שם דלא גזרו על השבות ב"ה היינו לצורך מצוה או שהיה טרוד וע"כ כ' כאן בסיפא דמותר לומ' לעכו"ם ב"ה להדליק נר לצורך שבת כו' ולפי זה דגם בטבילת כלי באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר דיכול להטביל ב"ה אלא שיש היתר אחר דהיינו ליתנו לעכו"ם במתנה כמ"ש ביו"ד סימן ק"כ סט"ז א"כ לא נתיר השבות אפילו ב"ה:

ומערבין עירובי חצירות. בגמרא פרכינן הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צריך אדם לומר בתוך בתוך ע"ש עם חשיכה עם חשיכה אין ספק חשיכה לא פי' דלא יאמר אז ערבתם שאסור אז לערב והדר תנא ספק חשיכה מערב ומשנינן כאן בעירובי תחומין חמיר טפי דאסמכוהו רבנן אקראי כאן בעירובי חצירות וקשה דא"כ למה כתב הטור בסי' ר"ס דעם חשיכה מערבין ע"ח דהא ההיא מתניתין אוקמינא לה כאן בעירובי תחומין וי"ל דודאי לענין אזהרה לבני ביתו צריך להזכיר ע"ח עם חשיכה אע"ג דגם אח"כ בספק חשיכ' יוכל לערב ע"ח מ"מ כיון דבע"ת אסור אח"כ יזכיר גם ע"ח בעת ההיא נמצא דהא דמוקי לה בע"ת היינו לענין שאחר כך אסור אבל לענין אמירה לב"ב שוין הם דאין שייך לומר חילוק בזה דבעם חשיכה יזהיר על ע"ת ואח"כ יזהיר פעם אחרת על ע"ח דלא עשו שני זמנים לענין האמירה דודאי לכתחלה לא יסמוך עצמו על ספק חשיכה בענין ע"ח והא דלא זכר הטור בענין האמירה ע"ת לפי שאינו דבר קבוע שאינו מצוי לע"ת משא"כ ע"ח היו רגילים כ"א בכל ע"ש: בהג"מ כתוב ע"ש הרי"ף דמותר להטביל בשבת כלי על ידי הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו או לשאר צורך ומלאהו מים ע"כ. כתב רש"ל בתשוב' סי' מ"ו מי ששכח להדליק נר של יאר צייט מותר לומר לעכו"ם ב"ה שידליקנו:

בין השמשות. ואם נסתפק אם הוא בין השמשות אסור. ב"ח:

ואין מטבילין. ואם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר יכול להטביל בה"ש אלא שיש היתר אחר ליתנו לעכו"ם במתנה או ע"י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו. ט"ז ועי' בי"ד סי' ק"ך סק"ז:

שבת. וכן כל דבר שהוא הפסד מרובה אף שאין צורך שבת ולצורך מצוה נמי מותר לומר לעכו"ם לעשות בין השמשות. וכן מותר לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה. רש"ל ועיין מ"א ועי' סי' שמ"ב:

הנר. אפי' שלא במקום מצוה כיון שעוד היום גדול:

על הקודש. והוי מ"ע דאורייתא:

אלף ות"ק. והוא כמו רביעית שעה קודם צ"ה ורוב פוסקים כתבו ב' שעות קודם הלילה צריך להוסיף שהוא חלק י"ב דומיא דשביעית דתוספת הוא למ"ד יום חלק י"ב משנה. ד"מ בשם מהר"ם וכ"כ הב"ח עיין ע"ת ומ"א:

מערבין. אפי' לדבר מצוה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע ברכות דף כ"ז. עיין כנה"ג ובתשובת חכם צבי סי' י"א:

השבת. ובמדינות אלו אין נוהגין לומר מזמור ולכן עניית ברכו הוי קבלת שבת ד"מ. וכ"כ בסי' רס"ג ס"י. ועתה נוהגין לומר מזמור ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו. ב"ח מ"א:

ס"א והוא. שם ב': והיינו. שם כרבה: ושיעור. פסחים צ"ד א' וע' סי' תנ"ט ס"ב ומש"ש: ואין מערבין. גמ' שבת שם: עירובי. שם: ומותר לומר כו' וכן. ע"ש רש"י ד"ה ספק חשיכה אבל הרמב"ם סובר דאתי אפי' כרבי ולא אמר רבי אלא בכה"ג וראיה דלא אשכחן מילתיה דר' אלא לענין עירוב וע' סי' תט"ו ס"א אין כו' או מפני כו': וכן מי שקבל. עמ"א:

ס"ב י"א שצריך. כת' בלשון יש אומרים לפי שהרמב"ם לא כת' תוספת אלא בעינוי יוה"כ אבל בשביתה לא כת' שום תוס' וע' בהלכות שביתת עשור פ"א וטעמו מדאמרי' בירוש' ריש שביעית ר"ג וב"ד התירו באיסור ב' פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד כו' ר' אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות כו' ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים אתה מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה וכ"ה בגמ' ריש מ"ק ד' א' ור' יוחנן אמר כו' ואע"ג דפריך שם ע"ז מ"מ משבת לא חזר וכן משמע בספ"ב דשבת דקאמר עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ואם איתא הרי תוספת שבת קדים ותוס' פ"ק דר"ה ט' א' דחיק משום דתוספת ל"ל שיעורא וכבר כ' הרא"ש בפ"ד דברכות סי' ו' דע"כ יש שיעור ממ"ש ברפכ"ג דשבת קמ"ח ב' דהא תוספת יוה"כ כו'. וע"כ אין מניחין אותן לאכול עם חשיכה ליגע באיסור כרת דהא גם שם לא אמרינן אלא תוספת דוקא וכן עיקר וכ"ה מסקנת התוס' שם דא"צ תוספת אלא ביו"כ כהרמב"ם וז"ש וב"ה מתירין עם השמש ותנן בפ"ב דשבת ל"ד א' ספק חשיכה אין מעשרין כו' אבל ודאי מצוה להוסיף וזהו התקיעות שהיו: וזמן תוספות זה מתחילת כו'. ר"ל דב' שקיעות הן כמ"ש תוס' בשבת ל"ה א' ד"ה תרי מהא דפסחים צ"ד א' וכ"ה כדבריהם בברכות ב' ב' וכפי' תוס' שם: שאין השמש. דקודם לכן א"א כמש"ש י"ז ב' במתני' וכל זה דחוק לשיטת וי"א הנ"ל שצריך תוספת אבל מתניתין מכרעא כהרמב"ם ותוס' דא"צ וכמש"ל: עד זמן. דאח"כ ג"כ לא אפשר דבלא"ה אסור: שהוא ג'. מהא דפסחים כנ"ל בתוס' הנ"ל. וכל זה הוא לשיטת התוס' הנ"ל אבל ליתא דא"כ מע"ה עד הנץ שוה כמן השקיעה עד צאת הכוכבים ובאמת אינו כן כמ"ש לעיל והחוש מכחיש לכל רואה שמע"ה הוא שיעור גדול הרבה מאוד על צה"כ אחר השקיעה ובמדינות הנוטין לצפון שע"ה מתחיל בקיץ בחצי הלילה א"כ אין צ"ה כלל בקיץ אלא דבה"ש מתחיל מתחלת השקיעה תיכף עד הכסיף התחתון והוא ג' רביעי מיל באופק בבל ובזמן תקופת ניסן ותשרי ובהתחלת השקיעה בה"ש גמור וכ"מ שהוזכר משתשקע החמה הוא בתחלת השקיעה וכן לענין תענית כל תענית שלא שקעה כו' ובתחילת השקיעה מיד מותר לאכול דקי"ל ספקו שלו מותר וע' מרדכי בפ"ק דתענית אלא שנהגו להמתין על צ"ה משום דמספקא לן אי הלכה כר"י או כר' יוסי כמש"ש הלכה כר' יהודה לענין כו' ושיעור בה"ש דר"י אחר שהכסיף כמ"ש שם דשלים בה"ש דר"י ולפיכך צריך לעשות בתענית כר' יוסי וכמש"ש והלכה כר' יוסי לענין תרומה ואע"ג דמקילינן בתענית דספקו שלו מותר לא מקילינן תרי קולי לעשות ג"כ כר' יהודה וע' רא"ש ספ"ג דשבת סכ"ג ולענין תענית אף שדבריו תמוהים בודאי שצריך לנהוג בתענית כר' יוסי כיון שנפסק הלכה כר' יוסי לחומרא אבל לענין שבת הוא כנ"ל וכן לענין חנוכה ג"כ מהתחלת השקיעה וכ"ה בר"ן ורשב"א שם אצל חנוכה דלא כדברי הטוש"ע וע' ר"ן שם וז"ש בשבת שם הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה כו' אלמא דבה"ש מיד משתשקע ובתוך שיעלה הוי לילה דשיעור עלייתו מן הים הוא חצי מיל ועתוס' שם והרשב"א נתקשה בגמ' שם מאד ע"ש שדחק הרבה. וקושיית תוס' הנ"ל מהא דפסחים צ"ד א' נראה דלא קשה כלל כי ודאי שיציאת הכוכבים וביאתן שוין וכן ביאת האור ויציאתו שוין שלכן במדינות הנוטים לא באה האור כלל בקיץ אבל כוכבים עומדים אבל צה"כ דפסחים היינו כל הכוכבים שאין כל הכוכבים נראים עד שיהא לילה משיטהר האור לגמרי מחמת קטנות הכוכבים דומיא דקאמר שם מע"ה עד נ"ה דבע"ה עדיין כוכבים עומדים זמן הרבה ועד שתנץ החמה הוי ד' מילין כן מש"ש משקיעת החמה עד צה"כ היינו ג"כ שיצאו כל הכוכבים דכך הוא מדת עובי הרקיע דקא מיירי בסוגיא דפסחים שם וז"ש בשבת שם ולא כוכבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה ר"ל אחר ביאת האור שאז נראין כל הכוכבים הקטנים ג"כ כנ"ל אבל יציאת הכוכבים דאמרינן בכל מקום שהוא לילה הוא בג' כוכבים לבד ובינונים כמ"ש בשבת והוא חילוק בתרתי והן נראין כהכסיף העליון והשוה לתחתון ולפי שצריך בקיאות גדולה בזה לידע ג' כוכבים לבד ויהיו בינונים וכמש"ש בתוס' לכך נתנו שיעור בהכסיף כו' וכן אביי דהוי דאוי כו'. ובזה מתורץ קושייתם האחרונה ג"כ מה שהקשו ועוד קשה ניחזי אנן ובאדם כו' וליתא כנ"ל ומלבד זה ל"ק מידי שהשיעור הזה של ד' מילין אינו בכל זמן ובכל מקום שנשתנה בכל זמן וזמן וגם תי' שתירצו שם י"ל דמספקא להו הוא תמוה דכבר הוא משוער בפסחים שם אבל לפמ"ש הכל ניחא ולפ"ז השיעור מן השקיעה עד הלילה אינו אלא ג' רביעי מיל ואף שבמדינתינו יותר הוא כנ"ל לפי שינוי האופקים ושינוי הזמן והזמן של הד' מילין ושל ג' רביעי מיל הכל על אופק שלהם בא"י ובבבל אבל כאן מארכת יותר וכן הזמן על הימים השוים בתקופת ניסן ותשרי שבהן הכל משתער. ובזה מתורץ שלא תוכחש מ"ש הרמב"ם וא"ע ששיעור הנשף הוא כ' מעלות שיעור שעה ושליש ולפי דעת הגמרא הוא שעה ומחצה וגם שם דברי הגמ' מוכחש בחוש שלפ"ז לא יהי' לילה ד' חדשים במדינתינו אבל שיעור הרמב"ם וא"ע על קו השוה ודברי הגמרא על אופקם. ולפי מה שכתבתי מתחיל בה"ש תיכף בשקיעת החמה וזהו בה"ש בין ביאת השמש להתחלת ביאת האור שהוא בהכסיף שאז נשקע אורה מלהאדים וכן דם נפסל בשקיעת החמה וכן אין להתפלל מנחה אז וז"ש לייט כו' אמאן דמצלי עם דמדומי חמה ואילו לדברי התוס' עוד היום גדול וכן אז יתחיל שבת וז"ש ב"ה מתירין עם השמש ותוס' שבת ל"ל כמ"ש תוס' פ"ק דר"ה ובירושלמי הנ"ל וכ"כ בס' יראים והביאו המרדכי בספ"ב דשבת וכת' דמשתשקע החמה דשם היינו תחילת השקיעה וכן בחנוכה דלשון משתשקע הוא זמן קודם לשקיעה כמ"ש בפ' הפועלים משיפקסו עד שיפקסו מבעיא ליה ובהא ניחא מ"ש אדשימשא אריש דיקלא כו' במתא חזי תרנגולא ולפר"ת הוא קודם לזמן קבלת שבת אלא שדעתו שם שבה"ש הוא קודם לתחילת שקיעה משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס ברקיע' וכל הזמן דתלתא רבעי מיל הוא קודם לשקיעה ודבריו אינן נראין בזה לומר הכסיף התחתון והעליון הכל קודם שקיעה ואביי דהוי דאוי כו' וכן תנן וב"ה מתירין עם השמש. ועוד נראה שם דג' כוכבים שהוא לילה הוא מהלך חמש מילין אחר השקיעה כדעת ר"ת ע"ש סי' ס"א ולא נראה בזה ג"כ דבריו דאם כן שיעור ג' כוכבים מופלג הרבה משיעור הכסיף עליון ואנן אמרינן שם הלכה כר' יוסי להחמיר ובה"ש שלו הוא תיכף אחר בה"ש דר' יהודה ואפי' שיעור טבילה אין ביניהם כמ"ש תוס' שם ואילו כאן א"ר יוסי כוכב א' יום כו' ג' לילה ועמש"ל וכ"כ במרדכי פ"ד דברכות סי' ע"ח משם רב האי גאון דאחר השקיעה יכול להתפלל מעריב כו' ע"ש ולפ"ז ניחא הכל. אך עדיין צ"ע לפמ"ש לעיל דהלכה כר' יוסי לענין תענית א"כ קשה קושיית תוס' שם ד"ה אלא לענין אכילה קשה דמשום שיעורא פורתא כו' ודאי דקושיא גדולה היא ותירוצם דחוק מאד דהא בהדיא אמרינן שם דשלים בה"ש דר"י והדר מתחיל כו' משמע שידוע להם שמיד הוא מתחיל וכן הרא"ש נדחק שם בתירוץ תוס' הנ"ל ודוחק גדול הוא אבל אחר העיון נראה לי העיקר שאין לזוז ממנו דטעות נפל בספרים וכצ"ל דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בה"ש דר' יהודה דבבה"ש מיד מותר לאכול תרומה כמ"ש ובא השמש וטהר אלא דג' שקיעות הן אחד התחלת השקיעה והוא בה"ש לר' יהודה והשני סוף שהשמש מאדים ומכסיף שאז נשקע ניצוצי החמה והוא בה"ש דר' יוסי אחר בה"ש דר' יהודה תיכף והוא צ"ה דאמר שמואל כוכב אחד יום שנים כו' הכל אליבא דר' יוסי וראיה דהא עלה א"ר יוסי לא כוכבים כו' והנה הכוכבים עולים זה אחר זה תיכף וז"ש כהרף עין ולעיל אמר שמואל ג' רבעי מיל אליבא דר' יהודה וכאן אליבא דר' יוסי וזה שקבעה גמ' דבריו כאן אחר שאמר הלכה כר' יוסי ומ"ש בריש ברכות דאין אוכלין עד צ"ה היינו לר' יוסי ומה דאיבעיא שם ביאת שמשו או ביאת אורו. ביאת אורו הוא משקיעה שלישית דפסחים שהוא ד' מילין אחר השקיעה שאז באה האור לגמרי כמה שכתבתי לעיל וזש"ש כדאמרי כו' איטרב שמשי ואדכי ר"ל תיכף בהערב שמש ולר' יוסי הערב שמש דכל מקום בצ"ה ניצוצים המאדימין את המזרח אבל לר' יהודה תיכף משתשקע החמה ובזה מתורץ קושיית תוס' דשבת שם ל"ה ב' ד"ה הקשה הר' פורת כו' ותירוצם דחוק מאוד ולפי מש"כ ניחא וכן לענין תענית כמ"ש בריש ברכות האי ובא השמש ביאת שמשו כו' דתוס' דחקו שם לומר דביאת אורו הוא קודם ביאת השמש והוא תמוה מאוד אבל לפי מ"ש ניחא דביאת אורו הוא בצאת כל הכוכבים וביאת שמשו הוא בג' כוכבים וס"ל לר' יוסי דבג' כוכבים הוא שקיעת השמש שאז נשקע היטב והתוס' דחקו כנ"ל לשיטתם. ומ"ש שם והדר פשטו כו' ה"פ מדקאמר סימן לדבר ואי בכל הכוכבים א"א לתת סימן בהם: ואם. ברכות כ"א וע"ש תוס' ד"ה דרב:

ס"ד אחר. תוספתא פ' בתרא דסוכה אע"פ שהמיחם בידו וברכו הוי קבלת שבת. ברכות שם הרא"ש ספ"ב דשבת:

שבת ל"ד

ר"י

רמב"ם בפ"ד מהלכות שבת הביאהו טור והרב"י סימן שמ"ב

הרי"ף ורא"ש והר"ן והמגיד בפרק ה' בשם הרמב"ן מהא דיומא פ"א

המגיד שם

שבת ל"ד וכרבי יהודא וכדמפרש לה רבא

שם ל"ה

מרדכי

ב"י