דיני תבשילין המוכנים מע״ש כדי - שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ״ד

שאצל האש. משמע דבצלי קדר שרי:

שממהר להתבשל. וה"ה לכל מיני קטניות שממהרין להתבשל (רי"ו ועס"ח):

ויתקשה הבשר. משמע דאם היא בקדירה ל"מ טוח בטיט דהא לא יתקשה ועי' בהג"ה וס"ס בהג"ה ב' וס"ס רנ"ז:

שנתבשל קצת. ולא הגיע למב"ד שרי והיכא דאסור אסור אפי' הגיע למב"ד להאוסרין ברסי' רנ"ג ומיהו בקדירה אפי' גדי אסור להרי"ף וסייעתו וכמ"ש רסי' רנ"ג:

הכל שרי. אפי' בקדירה כיון שאינו מוכן לחתות שהרי סתום היא:

שהוא מגולה. משמע אפי' הוא בתנור כל שאינו מכוסה כלל אסור לאפוקי מהסברא הראשונה שסוברת שבשר גדי שרי ומיהו כשנצלה כמב"ד שרי אפי' להאוסרין ברסי' רנ"ג בקדירה דהא אינהו מפרשי הא דתנן אין צולין וכו' אלא כדי שיצולו מבע"י כמב"ד בבשרא אגומרי היינו שהוא מגולה וא"כ כמב"ד מיהא שרי משא"כ לסברא הראשונה אין היתר כמב"ד אלא כשמונח על הגחלים ממש וכמ"ש ס"ב ומיהו משמע במאור דאף לסבר' השניה דוקא בתנורים שלהם שהיו קטנים והיו חוששין שמא יתחרך כדאיתא במסכת ביצה אבל בתנורים שלנו אין היתר לצלי כמב"ד להאוסרים בקדירה בסימן רנ"ג:

על גבי גחלים. סמוך לגחלים ולא ע"ג גחלים ממש דהיאך יקח הבשר מעל הגחלים אולי אין נכבין עדיין (מרדכי) ועמ"ש סימן רנ"ג סס"א ולהרמב"ם צ"ל דאה"נ שממתין עד שכבו עס"ד:

חצי בישולו. עבי"ד סי' קי"ג די"א שהוא שליש בישולו והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת:

אפי' הוא בשר גדי. ואפי' שריק אסור להרב"י בס"ה משא"כ לרמ"א שם שרי בשריק:

למה יחתה להפסידו. אבל כשאינו מונח על הגחלים ממש לא מהני כמב"ד להרב"י דהרי אינו מפסידו בחיתוי וכמ"ש ס"א:

אם עבר. ודוקא כשנתן ע"ג האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה (ב"ח) ועמ"ש ססי' רנ"ג דה"ה לכל כיוצא בזה:

סביב הקדירה. פי' סמוך לגחלים דאל"כ אסור להרי"ף וסיעתו כמ"ש הרב"י בסימן רנ"ג וססי' רנ"ד ועס"ב:

אף על פי שא"א וכו'. דחשיבי כמו שנתבשלו כמב"ד דהרי ראוין לאוכלן חיין ול"ד לבצל בס"ב דאסור אף על פי שלפעמים אוכלין אותו חי מ"מ אין טוב לאכלו כמו תפוחים וה"ה לכל דבר שאין טוב לאכלו חי דאסור וכ"כ באגוד' דתפוחי יער שאין נאכלין חיין אסור לצולן:

שממהר לגמור. וכ"ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפי' קודם שהוסק ועססי' רנ"ג:

פניו המדובקים. נ"ל דס"ל דזה יותר בקל מתקרם דס"ל דבאיזו צד שמתקרם סגי ולכן גבי חררה נמי סגי כשיקרמו פניה שכנגד האש דשם פשיטא שהצד שכנגד האש מתקרם ראשון ועיין ברמזים ותמצא שדעת הטור כת"ק וכמ"ש התוס' לפרש"י דבאיזו צד שיקרום סגי ע"ש ודו"ק וכ"ד הרמב"ם:

למעלה ולמטה. צ"ע דזהו דלא כמ"ש הרב"י דאיהו ס"ל דבקרימות צד אחד סגי כמש"ל וא"כ הל"ל וי"א פשוט דבכל זה אפי' נתנן חי סמוך לחשיכה אסור דממהר להתבשל כמ"ש רסי' זה ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי כמ"ש סימן רנ"ג ועוגה או מיני בצק שאופים בקדרה דינן כפת (כ"מ בב"ח) ובלבד שאינן ממולאין:

בשוגג וכו'. והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש ס"ח שאני הכא כיון דאין לו מה יאכל שרי (ב"י) וא"כ אפי' בתנורים שלנו אסור יותר מג' סעודות וב"ח כתב הטעם דלא שכיח שיתן פת בתנור סמוך לחשיכה דפת חמה אינה טובה כ"כ עכ"ל וא"כ שרי בתנורים שלנו יותר מג' סעודות ול"נ להחמיר דהא הכ"מ כתב בשם הרמ"ך דהיכ' דנאפה באיסור בכל ענין אסור וא"כ די לנו להקל במזון ג' סעודות:

אסור אפי' בשינוי. משום דרדיה שבות היא:

טוח בטיט. ולהרב"י אסור כמ"ש ס"א דהכא ל"ש שיתקשה:

רק למ"ש. פי' שיש לו מזון ג' סעודות וא"כ אסור לרדותו בשבת רק למ"ש ולכן שרי שם וא"כ בתנורים שלנו אסור אף על פי שהוא אופה למ"ש כי היכי דאסרינן בכל התבשילין ולא מחלקים בין רוצים לשבת או למ"ש דגזרינן שמא ימלך לאוכלה בשבת ויחתה ה"ה בפת ועסי' רנ"ז ס"א בהג"ה:

אפי' במזיד. אבל המ"מ פ"ט כתב דשוגג הוי רבותא טפי דהא כיון שנזכר א"כ ליכא חיוב חטאת דבעינן שיהא תחלתן וסופן שגגה אפ"ה שרי לרדות קודם שיבוא לידי איסור חטאת ע"ש וא"צ למה שנדחק הב"ח ומ"מ אם אפשר לעשות בשינוי יעשה (מ"מ פ"ה) ודוקא הוא אבל אחרים אסורים לרדות (רי"ו) דא"א לו לאדם עשה חטא קל בשביל שלא יעשה חבירך איסור חמור כיון שלא נעשה האיסור על ידו וגם חבירו פשע במה שהדביק (ב"ח תוס') ובאמת העיקר תלוי באם פשע ועיין בעירובין דף ל"ב בתוס' ועססי' ש"ו:

מותר לו לרדות. הקשה בספר קקיון דיונ' למה לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאה ואיזמל וכו' ואין זה קושיא דהא חשיב התם הרבה דברים שלא העמידו דבריהם במקום כרת כדאית' בפסחים דף צ"ב:

יותר מג' סעודות. מידי דהוה אחררה ע"ג גחלים כמ"ש ס"ה (רי"ו) ומיירי בהדביק בהיתר כמ"ש שם ונ"ל דוק' כשרוצ' לאכול ממנו בשבת אבל אסור לרדו' לצורך חול דאפי' טלטול בעלמא אסור כמ"ש בהג"מ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מ"ש ועמ"ש סי' שכ"ג וס"ס תרס"ו ועוד נ"ל דוקא בפת התירו מזון ג' סעודות דחייב בשבת לאכול פת אבל שאר תבשילין אם נתן באיסור אפילו בשוגג אסור עד מ"ש כמ"ש רסי' רנ"ג ועס"ח ומיהו אם אין לו כלל מה יאכל שרי כיון דאסור להתענות בשבת כמ"ש סי' רפ"ח ואם יש לו פת אחר מזון ג' סעודו' אסור להציל אף על גב דצריך לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה מ"מ אינה חובה כ"כ ועסי' של"ד ס"א:

לתוך התנור. אפי' גרוף וקטום כמ"ש סי' רנ"ג ומיהו בטוח פיו בטיט שרי לרמ"א כמ"ש ס"ה:

כשאינן גרופים. ומיהו בכופח אם הוסק בעצים לא מהני גריפה ואם הוסק בקש לא בעי' גריפה ורמ"א קאי אכירה לחוד ונקט ל' רבים דקאי אכירו' דעלמ':

של מים. אף על גב דמים ראוין לשתו' חיין מ"מ אינן טובים כ"כ כפירות כמ"ש ס"ד או י"ל דהכא מיירי דקא בעי ליה להדחה ואז צריכים להיות חמין ולפ"ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אף ע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ"מ הא קבעי ליה להדחה וחיישי' שמא יחת' לכן צריך ליתנן מבע"י ועמ"ש ססי' רנ"ג:

אבל בשר גדי ועוף כו' מותר כו'. פי' אפי' לא הגיע למב"ד כיון דלא חיישינן לחתויי והא דאסר בסעיף ב' קודם מב"ד ומשמע אפי' בשר גדי היינו על גבי האש דחזי' דלא חייש לחירוך הבשר כיון דמניחו על הגחלים ע"כ חיישינן שם שמא יחתה למהר הצלייה אבל אחר מאכל ב"ד שרי אפי' בשר שור מאחר שראוי לאכילה למה יחתה להפסידו אבל אצל האש יש חילוק בין גדי לשאר בשר דבגדי מותר אפי' אין טוח בטיט והיינו באברים אבל בשלמים הוי גדי כשור ובעי' טיט דוקא ובטיט מועיל משום דרוח קשה אפי' לשור כיון שהתנור מצטנן זהו דעת רמב"ם לפי פי' הרב המגיד אבל הטור אינו מחלק בין ע"ג האש לאצל האש אלא בין בישול לצלי לחוד וס"ל דבצלי שאצל האש או על האש יש בו קולא וחומרא נגד בישול דהיינו חומרא שקודם מב"ד אסור לכ"ע משום שמא יחתה ואפי' בחי לגמרי דמותר לעיל לד"ה בתנור כאן בצלי אסור שמא יחתה מפני שממהר לצלות אצל האש וקולא דבבישול יש איסור לשהותו להרי"ף ורמב"ם בסי' רנ"ג אפי' במצטמק ויפה לו וכאן מותר אפי' אחר מאכל ב"ד לחוד דכיון שראוי לאכילה די לו בחמימות מועט ולא יצטרך לחתויי וזה מוכרח בטור מדכתב סתם אין צולין בשר כו' אלא כדי שיצולו כמב"ד משמע אפי' בסתם צלי שהיא אצלם אש דאל"כ היה לו לכתוב כאן ע"ג גחלים כמ"ש אח"כ גבי חררה וכמ"ש הרמב"ם א"צ בשר ע"ג האש כו' אלא ודאי דהטור ס"ל דאפי' אצל האש מותר אחר מב"ד ולפ"ז צ"ע למה כתב רמ"א בשם יש מחמירין כו' דהיינו דעת הטור דס"ל ע"ג האש הכל אסור והא יש ג"כ קולא לענין אחר מב"ד ומ"ש אחר כך אז יש לחלק בין גדי כו' כדרך שנתבאר כו' אינו קאי על כל מש"ל דלפי מ"ש בדיעה קמייתא הוה ההיתר בגדי מכח שיש בו חירוך והיינו אצל האש או בתנור אפי' פתוח ולהטור היתר הגדי הוא משום שהרוח קשה לו והיינו דוקא בתנור סתום דלא יפתחנו בשביל זה אבל סברא דחירוך וקלקול לא ס"ל וא"כ אצל האש נמי אסור קודם מב"ד אלא קאי אמ"ש דהיתר הגדי אינו אלא במנותח דאז דוקא הרוח קשה לו אבל שלם דינו כשור:

המדובקים בתנור. בטור וברמב"ם כתוב או פניה שכנגד האש ופי' ב"י דחלוקה שכנגד האש קאי אחררה וכן העתיק כאן בש"ע ואיני יודע מה הרויח בזה דחררה ופת שניהם דין א' להם ובמשנה איתא בשניהם אלא כדי שיקרמו פניה מבע"י ר"א אומר כדי שיקרום התחתון שלה איבעיא להו תחתון היאך דגבי תנור א"ד תחתון היאך דגבי האור ת"ש ר"א אומר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור פירש"י ר"א לחומרא דכלפי האור ממהר לקרום ופי' התוס' הבעי' אם קאי ר"א על צד התנור א"כ פניה דקאמר ת"ק אפי' בעליון סגי ואם תחתון דר"א על צד האור א"כ רבנן שאמרו שיקרמו פניה היינו כל פניה ומיהו בירוש' משמע דלהקל בא דאמר שם ומודה ר"א בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימא מעליא עכ"ל נראה דהתוס' ס"ל דהך בתנור שזכר הירושלמי אין פי' הצד שכנגד התנור דהא ג"כ בעינן צד התנור לר"א ומאי מודה בלחם הפנים ואת"ל שהירושלמי חולק על תלמוד שלנו בזה לא היה להם לכתוב ל' ומיהו כו' דמשמע דכן היא המסקנא אלא היה להם לכתוב דלא כירושלמי דודאי תלמודינועיקר ותו דא"כ מאי כוונתם בהפי' שכתבו ע"ז דמילא ידע שר"א מיקל לפי הירושלמי ותו דהסמ"ג מביא זה הירושלמי בפשטיד"א שזכר רמ"א בסמוך אלא נראה כוונתם דבתנור לא הוי פירושו צד התנור אלא הכוונם קודם שהוציאוהו מהתנור צריך שיהיה לו קרימת פנים דבלא"ה לא קרוי לחם א"כ שסתם קאמר קרימת פנים ואנו רואין כאן שהשיעור הוא במדובקין בתנור ממילא בלחם הפנים דחמיר טפי הוה השיעור החם בצד האש א"כ ע"כ צד האש חמור מצד התנור והוא מאוחר ממנו ולפ"ז ר"א קאמר כאן להקל דסגי בצד התנור ממילא ת"ק ס"ל דשניהם בעינן כמ"ש התוס' בצד זה דר"א להקל ופסקו הרמב"ם והטור כר"א כמ"ש ה' המגיד וז"ל ורבינו פוסק כר"א אם מפני שהוא מפרש דברי ת"ק או מפני ששאלו בגמרא מה היה כוונתו נראה דהלכה כמותו עכ"ל וע"כ יפה פסקו דמותר בצד התנור או בצד האש דכיון שמותר בצד התנור שהוא להקל כ"ש בצד האש וא"ל למה הוצרכו לכתו' או בצד האש כיון שהוא כ"ש ממ"ש צד התנור י"ל דהיא גופה קמ"ל דאטו כ"ע ידעו שצד התנור קיל טפי והלא לרש"י חמיר טפי ע"כ הוצרך להשמיענו דלפי האמת באחד משניהם סגי והסמ"ג פוסק ג"כ כירושלמי דצד התנור הוי להקל אלא דהוא פוסק כת"ק דס"ל לפ"ז דשני הפנים בעי' ע"כ פסק בפשטיד"א שצריך קרימת תחתון ועליון וכמ"ש רמ"א בסמוך ולא כדברי ב"י וש"ע שכתב דחלוקה של צד האש קאי על חררה אלא תרווייהו קאי אתרווייהו דהכל ניחא בס"ד ולא כראיתי מי שמטריח עצמו בדברים אחרים:

האש. משמע דבצלי קדר שרי. מ"א:

בישולו. ועי' סי' קי"ג די"א שהוא שליש בישולו והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת:

אסור. ודוקא בשנתן על גבי האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד. ב"ח מ"א:

חשיכה. דחשיבי כמו נתבשלו כמב"ד דהרי ראוין לאוכלן חיין ול"ד לבצל בס"ב דאסור דאין טוב לאוכלן חי כמו תפוחים וה"ה כל דבר שאין טוב לאוכלו חי דאסור. מ"א:

שממהר. וכ"ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפי' קודם שהוסק ועי' ס"ס רצ"ג. מ"א: מ"א:

פלאדי"ן. ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי ועוגה או מיני בצק שאופין בקדירה דינן כפת ב"ח. ובלבד שאינן ממולאין מ"א (ובספר אבן העוזר מיישב מה שהקשה הב"ח והט"ז ומ"א והעלה להלכה אין לאפות פת בע"ש סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פני התחתון או עליון אבל אם נאפה בכלי צריך שיקרמו פני העליון והתחתון וגם מה שבתוכה כמב"ד):

בשוגג. והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש ס"ח שאני הכא כיון דאין לו מה יאכל שרי:

סעודות. ואם יש לו פת אחד מזון לג' סעודות אסור להציל בשבת בשביל לחם משנה דעיקר היתר בפת דוקא משום דחייב לאכול פת בשבת וא"כ שאר תבשילין אסור כי אם באין לו לאכול כלל עיין מ"א:

בשינוי. דרדיית הפת שבות היא:

סקילה. ודוקא הוא אבל אחרים אסורים לרדות רי"ו:

סעודות. ודוקא כשרוצה לאכול ממנו בשבת אבל אסור להוציא לצורך חול. מגן אברהם:

התנור. ובטח פיו בטיט שרי. מ"א:

מים. אע"ג דמים ראוין לשתות חיין מ"מ אין טובין כ"כ כפירות כמ"ש ס"ד או י"ל דהכא איירי דקא בעי לה להדחה ואז צריכין להיות חמין ולפ"ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ"מ הא קבעי לה להדחה וחיישינן שמא יחתה לכן צריך ליתנן מבע"י מ"א וע"ל סימן רנ"ג ס"ק כ"ד מש"ש בשם המ"א:

ס"א אע"פ. תוס' שם ד"ה האי. כ' בה"ג דבצלי איירי מדפריך מאין צולין וכן לקמן משלשלין כו' ולהכי ברחא ולא שריק אפי' בחיי' אסור: שאצל אש. לשון הש"ע מדוקדק שר"ל לאפוקי ע"ג גחלים שאז בכ"ע אסור במ"ש בס"ב והטור שכ' אצל האש ר"ל בתנור וכמ"ש רש"י: שממהר. תוס' הנ"ל: בבשר שור. רמב"ם וכ"ה בירושלמי פ"א הלכה ה': או עז. פי' כר' ירמיה ללישנא בתרא מדאמרינן שם האי קרא כו' וכן שם כ' א' והאמר מר גדיא כו' רי"ף ותוס' שם אבל סה"ת ומרדכי פ' כהגאונים שפ' כרב אשי ומ"מ כתב דלא מינתחי אסור ואף ר"א מודה שגי' שלהם והא אר"א בין שריק בין כו' התם מינתח כו' ול"ג תי' גדיא ופי' דלא מינתח אינו מתבשל מהרה ולפיכך מודה ר"א דאסור ובזה נסתרה ראיית תוס' וכן ראיה שנייה של תוס' מדמשני למעלה משום דקשי ליה זיקא אלא כו' ג"כ אינה ראיה כנ"ל דהא ל"ק אלא במקום שא"צ לחיתוי בשר מנותח דוקא: ועוף. סה"ת והג"מ: שהם. שם כ' א': ואין חילוק. ר"ל במקום שמותר אפי' בבשיל קצת ולא הגיע למב"ד מותר מדפריך מאין צולין: וכ"ז שחלל. מדאמר גבי פסח התם לא מנתח ושם נא' על ראשו ועל כרעיו: ויש מחמירין. לשיטת רש"י דטעם דגדיא משום דקשי ליה זיקא ולכן מה שאוסר בס"ב ע"ג גחלים ל"ד דה"ה אצל הגחלים ואף בתנור כ"ז שהוא פתוח דלא שייך קשי זיקא שבלא"ה פתוח וז"ש וע"ג האש שהוא מגולה ר"ל כ"ז שהוא מגולה נקרא בשרא אגומרי ור"ל דל"ת לשון הגמ' בשרא אגומרי דמ' ע"ג האש וכן לשון הטור הנ"ל אצל האש וכן הוכיחו תוס' שם ד"ה התם וא"ת לרב אשי דשרי *מתני' דאין נותנין את הפת כו' ומשלשלין כו' הלא"ה אסור וי"ל דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ולא כ' דאחר כמב"ד מותר כמ"ש בס"ב דהוא פוסק כי"א דסי' רנ"ג ס"א ובלא"ה שרי:

ס"ב ע"ג גחלים. דוקא לפי' הרמב"ם: חצי בשולו. על פי' הרמב"ם עמ"א: אפי' הוא. כמ"ש התם בבשרא כו' ולרב אשי אין חילוק בין גדיא או ברחא ועיין מ"ש רמ"א בס"א: דכיון. הוא טעם לשיטתו דהטעם מפני שיתחרך: אבל כשנצלה. ר"ל אע"ג דלשיטת הרי"ף ורמב"ם אין חילוק בין כמב"ד או קודם כאן ע"ג גחלים מהני:

ס"ג אם עבר או שכח. שם ל"ח א':

ס"ד פירות. כיון שראוין לאכלן חיין לא גרע ממב"ד. תוס' מ"ח א' ד"ה דזתים ולשיטתם דאחר כמב"ד שרי: ומיהו כו'. שם ור"ל אע"ג דמותר לגלות ולהוסיף כמש"ש נ"א א' בכה"ג אסור וכמ"ש בסי' רנ"ז ס"ד והוא שנתבשלה כו':

ס"ה פניו כו' ולא כו'. ברמב"ם כתב אשניהם אפת וחררה פניה שהם מדובקים בתנור או באש והב"י חילקן וס"ל שהרמב"ם פ' כר"א כמ"ש המ"מ ולא הרויח כלום כמ"ש בט"ז. ונ"ל שהרמב"ם פ' כת"ק כמ"ש בפי' המשכה שאין דרכו לפסוק כיחידאה משום בעיא דגמרא אליביה כמ"ש בהרבה מקומות רק דקשה ליה למה לא מיבעיא לגמ' אליבא דת"ק ופי' דלא כרש"י ותוס' דאינו לא קולא ולא חומרא דפעמים זה מתקרם בראשונה ופעמים זה ולא מיבעיא אליבא דת"ק דאליביה ודאי בחדא סגי דסתמא קאמר שיקרמו פניה וז"ש בתנור או באש וכ"כ הטור: וכל שפורסה. מנחות ע"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה פורסה כו': ופשטידא. כ"כ סמ"ג וסה"ת והם פוסקין כר"א ומפ' כפי' תוס' דלהקל בא כמו שמפורש בדבריהם שם ולענין המוציא רק בפשטידא מודה ר"א כמ"ש תוס' בשם ירושלמי ומודה ר"א בלחם הפנים כו' ר"ל מפני שעב ואינו מתבשל מהרה כמ"ש בפ"ב דפסחים ובסוף פ"ב דביצה וה"ה כאן ולא היה צ"ל למטה רק לשון התוס' הנ"ל נקט בשם הירושלמי שכאן אף למעלה. ועל רמ"א ל"ק שאפשר שרצה לצאת גם פרש"י וזה דוקא בפשטידא משא"כ בשאר דממ"נ בתחתון סגי ועיין הג"מ פ"ז מה' ברכות והג"א פ"ו דברכות ד"ה אמרינן בחלק כו' ולעיל סי' קס"ז ס"א. ויותר נראה דאף הם מודים דאפשר שיתקרם לפעמים העליון תחילה רק שדרך התחתון ליקרם תחלה לכן כאן דקרימה מעליא בעי' צריכה שניהם משא"כ בשאר דפסקי' כר"א אין חשש ובזה יבואו דבריהם על נכון עם פסק הרמב"ם דבחדא סגי בכ"מ אף דחלוקין בפי' כנ"ל: ויתבשל. כשיטת הי"א דבסי' רל"ג ס"א: ואם נתן כו' אם. שם קי"ז ב' ת"ר שכח מ' דבמזיד אסור: עד. שם י"ח ב': אם אין כו' שאין להם כו'. ר"ן. מהא דאמרינן ג' ב' הדביק כו' וע"ש תוס' ד"ה התירו ואע"ג כו' והרי"ף לא רצה בתי' כמ"ש הר"ן דאדרבה מפ' כל כתבי מוכח דאף מדרבנן אין איסור רק משום עובדין דחול כמש"ש מה דאפשר כו' דאל"כ לא הוי פריך גמ' מידי שם ותי' הרי"ף דשם התירו משום שאין לו מה יאכל לכבוד שבת משא"כ כאן דעדיין לא נאפה ואינו ראוי ע"ש ברי"ף ור"ן: ואם א"א שאמר כל מה כו' משום דאפשר וכמ"ש קכ"ח ב' דכמה דאפשר כו' ואמרו שם ואם אינו סיפק בשערה כו': ואם נתנה בכדי. מדאמרינן שם ל"ז ב' הא קרמו פניה שרי ובספ"ב ושוהה כדי לצלות כו' וע"כ לצורך שבת וע"כ רודה בשבת וכמו בתקיעות כמ"ש הר"ן ומדאמר שם שכח מ' דבאיסור: וצורך כו'. ושלא לצורך דדמי לתקיעת שופר כמש"ש ובתקיעת שופר אמרינן בר"ה ל"ג א' אבל מתעסקין כו' ל"ק הא כו' וכפי' תוס' שם דבקטן שהגיע מותר דאיכא צורך היום קצת ושלא הגיע אסור וכ' הרי"ף בריש שבת וכמ"ש במלחמות מדקא שרינן רדיה כנ"ל ותי' רי"ף דע"כ לא שרינן אלא לצורך שבת משא"כ בהא דרב ביבי כו' ע' במלחמות ובר"ן שם ריש שבת: אפי' בשינוי. מדדחיק שם ולא התיר בשינוי ע"כ דאסור אף בשינוי דהשינוי אינו אלא להחמיר במקום שמותר כמ"ש כמה דאפשר: וכ"ז בתנור. לשיטתו בס"א כפירש"י שם: או שאינו אופה. אע"ג דבשאר דברים אין חילוק דלא אמרינן רק בחייתא דע"כ מסיח דעתו דאל"כ לפלוג בבשיל ולא בשיל מ"מ כאן כיון שאופה למ"ש ע"כ יש לו לשבת ואסור לרדות כלל וע"כ מסיח דעתו והרי הוא כחייתא כל בו:

ס"ו אפי' כו'. כמסקנא שם:

ס"ז בתנורים כו' בסכין או. קכ"ג א' וחררה שטמנה כו' תוחבין כו': יותר מג' סעודות. כן פי' הב"י דבריו דאל"כ אף בשלהם מותר: ומ"מ שהוא. כמו מרדה שלהם וכפי' הרי"ף משום עובדין דחול ובשלנו רחת עובדין דחול שאנו רודים בו בחול:

ס"ח וה"ה לכירה. דכשאינו גרופה שוה לתנור כמ"ש בס"א אבל בהגמ"ר שם סי' קל"ט בשם רמ"נ כ' דמותר אף כה"ג: אפי' בשוגג. ירושלמי והביאו סמ"ג ע"ש ועב"י וז"ל הירושלמי שם פ"ג הלכה א' תני לא תמלא אשה עססיות ותורמסין כו' ואם נתנה מ"ש אסורין בכדי שיעשו ר' אחא ר' ייסא אמר בשוגג כר"י א"ר מנא יאות אמר ר' ייסא דתני הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ר"י אומר חילוף הדברים הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור בשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור למה מפני שהניית שבת עליו וכאן מכיון שאת אומר ימתין למ"ש בכדי שיעשו כמי שלא נהנה מחמת שבת כלל כו' ע"ש ואנן קי"ל כר"י במבשל וכמש"ש כר"י דמבשל וה"ה לנוטע ועמש"ל סי' ש"א ע"ש ומש"ל הטעם מפני שדברים אלו אינו צריכין כו' הוא דלא כרש"י והזקיקו לפרש כן דומיא דמים ורש"י נזהר שם:

שבת י"ח

שם כלישנא בתרא וכרב ירמיה הרי"ף ורמב"ם בפ"ג והתו'

כפי' רמב"ם שם

שם בגמרא

לפי' רמב"ם שם

שם

בית יוסף מהא דמנחות צ"ד ומהרמב"ם פ' ט' דשבת

הר"ן וה"ה שם בפרק ג' דשבת

הגהות אשרי סוף פ"ק דשבת

טור בסימן רכ"ז בשם רשב"ם והתוספות והרא"ש בריש פרק ו' דשבת

שם וכר"א

רמב"ם בפ"ג מהלכות שבת מדין עססיות ותורמסין י"ח

שבת קי"ז

הר"ן דפ"ק דשבת

שם בגמ':

ר' ירוחם בח"ג

שבת י"ח

לפי' רמב"ם בפרק ג' מה"ש

המגיד שם ובית יוסף

ב"י ממשמעו' הברייתא שם

שם