דיני כירה ותנור ליתן עליה קדירה - שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ״ג

מצטמק. פי' כל דבר שאדם שמח כשיבש ומצטמק (מלחמות):

שהוא חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכ' אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עסי' רנ"ד:

שכסה הגחלים באפר. וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטומה כל שהוא סגי (ר"ן ב"י) ואפי' הובערה אח"כ שרי (גמרא) כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי:

חתיכה חיה. דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירק לא מהני (ב"י) (וכ"מ ססי' רנ"ד):

לסמוך לה קדירה וכו'. מבערב וכו', ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה וכו' וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת עכ"ל הרמב"ם משמע דבשבת אסור לסמוך באינה גרופה דהאיבעי' בגמ' לא הוי אלא בע"ש ועיין במ"מ וכ"מ ברי"ף ע"ש אבל לסברא השניה שרי אפי' בשבת כמ"ש רמ"א סס"י זה:

מותר לשהות על גרופה. ולסבר' השניה אפי' בשבת שרי דהא האיבעי' קאי אסמיכ' בשבת וקפשיט ליה מהא ע"ש וברא"ש:

ותנור. מתוך שקצר למעל' ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה (רש"י):

אפי' הוא גרוף. מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ א' (רמב"ם):

שהיס"ב. אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפי' על גביו אפי' בשבת עסס"ב כ"מ בגמ' ובהגמ"ר ועסי' שי"ח סי"ד ואפשר דאפי' אין גרוף וקטום שרי מיהו בס"ה משמע דאסור לתת לתוכו ע"ש בהג"ה:

ותנורים שלנו. מאחר שרחבים יותר משפיתת קדרה דינן ככירה (כל בו) ובר"ן משמע דאפי' בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין ע"ש:

אסור עד מ"ש. מדכתב סתם ש"מ דאסור לכל כמ"ש הטור וכ"פ בד"מ ומ"ש הגמ"ר דלאחריני שרי משום דס"ל כר"מ אבל אנן דקי"ל כר"י כמ"ש רסי' שי"ח א"כ ה"ה ה"נ אסור לכל ולב"ב פשיטא דאסור דה"ל כמי שנתבשל בשבילו ועבי"ד סי' צ"ט ס"ה ועב"ח ססי' רנ"ד ס"ג וסי' ט"ו עסי' תקט"ו:

החזירם עכו"ם. לצורך ישראל:

דינו כשכח. דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול עסי' רע"ו:

החזירם ישראל. בשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו דבהגמ"ר משמע אפי' בשכח ושהה לאסור מצטמק ויפה ולכן פסק רמ"א כמותו בהחזיר בשבת ומיהו נ"ל בזה דלאחרים שרי מאחר דבהג"א מסתפק אם יש לאסור אפי' לו מאחר שהי' מבושל קודם והיה שוגג:

וי"א שכל כו'. ובחי לגמרי שרי לכ"ע וא"כ מוטב להושיב הקדירות בתנור סמוך לחשיכה ועסי' רנ"ד ס"ה דמשום הפשטי"ד צריך ליתנם מבע"י:

כמאכל ב"ד. עסי' רנ"ד ס"ב והע"ש לא ע"ש גם בס"ד לא עיין:

מגולה למעל'. ולא מקרי הטמנה אלא בדבר המטלטל שמדביק אצל דופני התנור אבל תנור סתום לאו הטמנה היא (הגמ"ר וטור סי' רנ"ז ותוס' ורא"ש):

מותר לישראל להסירו. בד"מ כתב ועססי' שי"א בב"י דמות' לסלקו עכ"ל וז"ל הרב"י שם והרמב"ם כתב חררה שע"ג גחלים ולפע"ד אפי' לא כבו מותר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי עכ"ל וא"כ ה"ה בקדרה דוקא כשעומדת ע"ג גחלים שרי וז"ל המרדכי ר"פ כירה וגם הישראל עצמו אפשר שמותר להסיר' הואיל ואינו מנענע הגחלים ואינו מתכוין עליהם ואינו מזיזן ממקומן עכ"ל אבל אם הגחלים מונחים סביב הקדירה כתב המרדכי פ"ד דשבת דאסור לישראל להסירו משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות כדאיתא בכריתות ובהגמ"ר כתב שם דאפי' לומר לעכו"ם יש ליזהר מיהו בהג"ה פ"ו כתוב דמותר ע"י עכו"ם דאין אנו א"ל לכבות ולא להבעיר רק לסלק המאכל ע"כ ועססי' זה אבל ע"י ישראל אסור לכ"ע וכ"כ בש"י בביאור המרדכי וכ"כ בד"מ בשם אגור וכ"כ המרדכי ספ"ק דשבת וכ"כ ב"י ססי' זה בשם ספר היראים וכ"מ ברש"י ס"פ ב"מ דבתקיעה שלישית סלקו הקדירות משמע דאסור לסלקן בשבת ובשבת בשחרית אסור לסלקן כ"א ע"י עכו"ם (הג"מ פ"ו) ועססי' רנ"ט וע' בתוס' יומא דף ל"ד ועמ"ש סימן רנ"ד ס"ב:

רותחת. שהיס"ב עמ"ש סי' שי"ח ס"ד דלא כע"ש ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ועססי' זה בהג"ה וכ"כ בשם רי"ו דלא כב"ח אבל אם נצטנן אז הוי בישול ועסי' שי"ח ס"ד:

ועודה בידו. דהרב"י ס"ל דוק' כשהניח' עג"ק אסור אבל הניחם ע"ג מטה או ספסל או שפינן ממיח' למיחם שרי אבל רמ"א ס"ל דכל אלו אסור דה"ל כמושיב בשבת לכתחל' ועסי' רנ"ז ס"ה:

ודעתו להחזיר. והרב"י ס"ל דאפי' אין דעתו להחזיר שרי כמ"ש הרמב"ם:

על גבה. מדסתם הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' תלה הקדיר' לתוך אויר הכירה שרי דלא מקרי תוכה אלא כשיושב למטה בקרקעית הכירה וכ"כ ב"ח ועס"ג וכ' בש"ג ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע"ג א' הן ומותר ע"כ ואם יש אש על הכירה עסי' שי"ח סט"ו:

לכירה אחרת. אפי' הבלה מרובה מראשונה אבל אם הית' בתחילה טמונה ובשבת בא להושיבו לכירה או מכירה לטמונה אסור (רמב"ם שם):

כשנטלו. מבע"י וא"כ אם מחזירו בשבת ה"ל כמושיב בתחילה:

אסור להניחו. דגרע מלהחזיר לתנור דה"ל כתחלת הטמנה (ד"מ):

סמוך לברכו. ובגמ' ס"פ ב"מ כתבו הרש"י והר"ן שמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות ביום שיקרמו פניה קודם שתחשך וכ"כ המ"מ ספ"ה דלא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו דהא לא אסור מדאורייתא וא"כ כ"ש שיש להקל בדין זה דהוא גופה אינו אסור אלא משום גזירה דאי שרית ליה מע"ש אתי להחזיר בשבת ובשבת אסור שמא יחתה א"כ למה נגזר סמוך לברכו:

דינו כמו בשבת. ואם אינה מבושלת כ"צ שרי להחזיר סמוך לחשיכה דלא גזרינן דאתו למעבד בשבת דודאי לא יבשל בשבת (טור והרא"ש) אבל סמ"ג וסמ"ק והג"מ אסרו אף בזה (ב"ח) אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ"ש ס"א:

טוב להחמיר. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנו ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה ועס"ג:

אפי' סמוך לחשיכה. אפי' נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו:

ישנה. אבל חדשה אסור דמלבנה ואף שהרב"י פסק להקל בססי' תק"ב היינו כשיש בה תבשיל אבל בריקני' אפשר שמודה דאסור:

ע"פ הכירה. דה"ל כירה כגרופה וקטומה שהרי הקדירה סותמת את פי הכירה (הגמ"ר מ"מ פכ"ב) וכ"מ סי' שי"ח סי"ח וא"כ י"ל שע"ג תנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ"מ סי' שי"ח סט"ו ובמהרי"ל כתוב וז"ל אם מונח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה עכ"ל וכ"כ האגודה וז"ל התשב"ץ אם יש דפין עשוים ע"ג תנור כמו שיש ברוטנבר"ק ובהרבה מקומות מותר להניח ע"ג הדפין משמע דס"ל דבעי' שיניח שום דבר עמה להיכרא וכ"מ ססי' זה בהג"ה וכ"ז כשהתבשיל חם:

יש למחות. ופעמים אחד היס"ב והשני אין היס"ב ומתבשלים זה עם זה וא"כ לפי מ"ש סי' שי"ח סט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול א"כ גם כאן שרי דהא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהם רוטב של בשר ואם כן כיון שהקטניות בכלי שני ומערין עליהם מכ"ר ה"ל בישול ואפי' שעושין איפכא שנותן הרוטב תחלה ואח"כ נותן קטניות לתוכו מ"מ יש לחוש שהקטניו' רותחי' יותר אלא ע"כ ס"ל דלית ביה משום בישול אם הוא חם וכמש"ל אך יש ליזהר שלא להגיס בהן בכף כמ"ש סי' שי"ח סי"ח אך לפי דברי רש"י ס"ל דה"ל כמטמין בשב' כמ"ש בר"ן ומיהו לא קי"ל הכי כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג ומ"מ יש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב ואם אין רוטב בקטניות אפי' נצטננו לגמרי שרי ליתן עליהם רוטב כמ"ש סי' שי"ח ס"ד:

פנאדי"ש. דכיון שאין בו רוטב אין בו בישול כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ומשום חיתוי נמי ליכא למיגזר שאין דרך בישול בכך לפי שהקדירה מפסקת (מ"מ פכ"ב) ואם יש בה שומן אסור כמ"ש סי' שי"ח ס"ו:

שאסור להניחו. והר"ן כתב וז"ל אפשר דבר שאין דרכו לאפות ע"ג כירה מותר לחממו ע"ג כירה כשמצטמק ורע לו שהדבר מוכיח שאינו עושה אלא בשביל שיתחמם עכ"ל ודעת הרב"י משמע לאסור:

ויש מתירין כו'. ז"ל ד"מ כב"י נהגו להחזיר כו' ומ"מ משמע דאסור דדוקא ע"ג שרי אבל לא לתוכה כמ"ש ס"ב וכו' ע"כ ונראה דבדבר שעדיין חם אין לחוש כ"כ ודברי ב"י אינן אלא בדבר צונן וכן המנהג בינינו דחוששין בדבר צונן ונוהגין היתר בדבר חם שהוציאו מן התנור כדברי הר"ן ומה שחילק הב"י בין ע"ג לתוכה זה לא כדברי הר"ן אלא שהב"י חילק מעצמו כך ואפשר דלא ס"ל לחלק בהא ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל ד"מ פי' דמאי דאמרינן בגמרא לתוכה אסור היינו כשנטלו מבע"י ולא החזירו עד שחשיכה וכמ"ש ס"ג אבל נטלו בשבת מותר להחזירו לגרופה וקטומה ואפי' לתוכה וזה כיון שלא הטמינו בו ה"ל כגרופה וקטומה וצ"ע דהר"ן לא כתב היתר זה אלא כשהניחם עג"ק דלא הוי כתחלת הטמנה כיון שהיה שם בשבת אבל לענין היתר תוכה לא מהני זה וזה דעת המחמירין ובלבוש משמע דאפי' הטמינו בו שרי להחזיר לתוכה אחר סעודת שחרית כיון דכבר עממו גחליו ה"ל כגרוף וקטום ע"ש שנדחק לענין היתר תוכה ולא ראה דברי הד"מ:

שלא נצטנן. ואפי' בדבר שאין בו מרק דלית ביה משום בישול אסור אם נצטנן דה"ל כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור דלא התירו אלא חזרה:

להחם הקדירה. כב"י בשם הרשב"א אסור לומר לעכו"ם להדליק אש לחמם הקדירה וכו' דאלו להחם הקדירה ס"ל להרשב"א דאפי' לישראל שרי לעשותו כמ"ש סימן שי"ח סט"ו כיון שאינו נותנו ע"ג האש או הכירה ממש ורמ"א כתב סתם אסור לומר לעכו"ם להחם וכו' דס"ל דלדידן דס"ל דאסור לחממו מדאורייתא אסור לומר ג"כ לעכו"ם ואם עשה כן אסור אפי' בדיעבד כמ"ש ס"א בדין החזיר עכו"ם ע"ג כירה ומיהו י"ל דאם לא חממו העכו"ם על גבי האש או הכירה ממש דיש להקל מאחר שגדולי פוסקים מתירין אפי' לישראל לעשותו ועמ"ש סי' רנ"ד ס"ג ועיין בב"י ס"ס רנ"ט בשם המרדכי דאם צוה לעכו"ם לעשות לו מלאכה דרבנן אין אוסרין התבשיל:

ואם עשה כן. פי' שצוה לעכו"ם לעשותה ונ"ל דמהרי"ל נמי מיירי בכה"ג שנתבשל הבשר קודם שבת דלא כע"ש, וז"ל הד"מ כתוב בא"ז ראיתי בבית מורי שירליאו"ן שפעמים מתקררין השאלינ"ט ובשבת קודם המאכל מדליקין העבדים אש סמוך לקדירות כדי שיתחממו בטוב ויש שמסלקין אותן ונותנין אותן סמוך לאש ומפרשינן להתיר שמסתמא היו חמין קצת ואפי' יתקררו הרבה אין לאוסרן שגם כונתן בעבורן הן ואפי' מתכונים בעבור ישראל אין לחוש דמסתמא אין הישראל רוצה בכך שכשהקדירות נתקררו לגמרי לא היו מניחין לחמם אותן כלל וכשעושין העבדים לאו כל כמינהו לאסור על כרחינו (מיהו כשרואה שנתקרר לגמרי צריך למחות לעכו"ם שלא יחממו וכמ"ש סימן רנ"ב סימן ב' ובתשובת מהר"מ כתב תקנו בחרם שיתנו שומר יהודי בנשואין שלא יתן העכו"ם מים ליורה בשבת) ובחופה רגילין לעשות כן עבדיהן ואין איש נמנע מלאכלו וגם ר"ת ז"ל ושאר גדולי הדור ס"ל דמותר מיהו נכון שלא לעשות כן משום דאושי מילתא ואיכא זילותא דשבת וכל מדינה דלא שכיחי בהו רבנן ראוי לאסור עליהן דבר זה כלל עכ"ל ועסי' שכ"ה ס"י וססי' רע"ו:

לא נצטנן. ובאגודה כתב שמעשה היה שהטמינה שפחה חמין משחשיכה ואסרו התבשיל שהיה צונן והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן:

לכן כו'. פי' כיון דאסור אמירה לעכו"ם להחם א"כ אסור לומר לעכו"ם להעמיד תבשיל שנתקרר על התנור שהוסק ולכן נוהגין שהעכו"ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק:

ע"י ישראל אסור. דהו"ל כאחד נותן הקדירה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לעכו"ם דשרי דהא עיקר כונתם לחמם הבית דשרי כמ"ש ססי' רע"ו ואף על גב דהוי פסיק רישיה לגבי התבשיל מ"מ באמירה לעכו"ם לא קפדינן כולי האי ועסס"א ובסי' שי"ד סס"א מ"ש ומזה נ"ל היתר שאם נתן העכו"ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים דק"ו היא דהא בתבשיל כשנותנו על גב התנור כוונתו לחממו ואפ"ה שרי ק"ו כאן שאין כונתו לחמם המים אלא שלא יבקע הקדיר' ואפשר דאפי' נתן העכו"ם המים אחר שהסיק התנור דשרי מטעם שכתבתי ולא דמי לסי' שכ"ו ס"ג וסי"א דהתם כוונתו לחממו עמ"ש סי' רנ"ד דלא כמ"ש בספר טל אורות לאסרו ע"ש, אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו דהוי פסיק רישיה מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ"ל דאסור לשפוך רותחים עליהם כמ"ש סי' ש"כ סי"ד ע"ש, ובשם מהר"ף מ"כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול"נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם:

מותר להעמידן. אפי' ישראל:

אצל תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ומשמע מלשון רמ"א דאפילו ליתן עליו קודם היסק אסור כיון דלבסוף יהי' בתוכו אש גזרינן שמא יחתה בגחלים ומיהו העולם נוהגין היתר בזה ועמ"ש ס"ג דיש להם על מה שיסמכו ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עסי' שי"ח איזו אסור משום בישול דאורייתא ע"ש:

שלא נתבשל כלל. דאילו נתבשל אפי' קצת חיישי' שמא יחתה וכ"כ המ"מ וז"ל אבל אם התחיל להתבשל ולא הגיע לשליש בישולו אסור כו' עכ"ל. פי' אפי' לא הגיע לשליש דה"א דומה לחתיכה חי' קמ"ל דאסור ובטור כתוב אבל אם נתבשל קצת אפי' כמאכל ב"ד שהוא שליש בישולו ולא נתבשל כל צרכו כו' עכ"ל ודייק מו"ח ז"ל דאם הוא פחות ממאכל ב"ד ה"ל כחי דאל"כ למה זכר כלל כמב"ד ולפ"ז מותר מכ"ש להי"א כיון שזה בכלל חי וזה מבואר בכל הפוסקי' שאסור להי"א אלא מבואר הוא דהטור נקט כמב"ד להוציא מחנניה דס"ל כמאכל ב"ד מות' לגמרי דהיינו דעת הי"א דבסמוך ע"כ קמ"ל דאפי' זה לא מהני אבל פחות מזה אסור אפי' להי"א שהוא רש"י ור"י דס"ל כמב"ד מותר מ"מ בפחו' ממנו מודי' דאסור דה"ל בשיל ולא בשיל דאסור בגמרא ולא פליגי הפוסקים אלא במב"ד דוקא אי הוה בשיל או לא זה נ"ל פשוט:

חתיכ' חי'. ברמב"ם בפי' המשנה כתוב כגון בשר או ירק למד ב"י מזה אפילו נותן בו דבר שאפשר להתבשל מבע"י שרי כיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנו מדכר ולא אתי לחתויי אבל בחבורו כ' הרמב"ם אבר חי משמע דוקא בשר וכן ראוי להלכה:

דעי"כ מסיח דעתו. ב"י הביא חד שנוי' בתו' דף ל"ח דכתבו לחלק בין כירה לתנור בזה דדוקא בתנור שחומו רב בלא חיתוי יתבשל למחר אבל כירה דשליט בי' אוירא איכא למיחש שמא יחתה ונרא' ראיה דהתוס' עצמם לא ס"ל להלכ' כהך שינויא שהרי בפ"ק דף י"ח אמרי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדי ביה גרמא חיה ש"ד ופי' התוס' הא דבשיל ולא בשיל אסור צ"ל דלא הוי כמב"ד דאל"כ הוה מותר לשהותו ע"ג כירה אפי' אינה גרוף או קטום עכ"ל. ש"מ שהיו מפרשים האי מילתא גם אכירה:

מותר לשהות על הגרופה. כן איתא בגמ' ואני תמה למה הוצרך לכתוב זה דהא כבר כתב דמותר לסמוך לו וזה לא גרע מסמיכה לכירה ובגמרא לא אמר זה אלא לאשמועינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף אבל ע"ג הגרוף מותר אפילו אי הוה אסור לסמוך אצל הכירה דשאני הכא דמדלי אוירא:

ותנור. פירש"י מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:

וכופח דינו ככירה. כ"ה ברמב"ם וכתב ב"י דלגמרי הוי ככירה דבקש וגבבא אפי' בלא גרופה וקטומה מותר אלא דהטור כתב וז"ל וכופח אם הוסק בקש כו' מותר ע"י גרופה כו' והקשה ב"י דהוא נגד משמעות הגמ' וכתב הוכחה א' מהגמ' ודחה אותה ואמר שאין זה מוכרח ותמהתי דודאי מוכח כן להדיא בגמרא מדאמרינן דהכופח הוי נפיש הבליה מכירה וזוטר מתנור ובודאי אתה צריך לפרש מה חומרתו מכירה ומאי קולתו מתנור בשלמא קולא מתנור אשכחן שפיר דבתנור הוי קש וגבבא וגפת ועצים שוין לאיסור ובזה אנו אומרים דכופח קיל ממנו יש חילוק בין קש לגפת אבל החומרא שחמיר טפי מכירה ע"כ לא אשכחן אלא בדרך זה דבכירה יש חילוק בין קש לגפת ובכופח אין חילוק א"כ מבואר דבכופח חמיר טפי דאפי' בקש וגבבא צריך גרופה כמו בגפת ועצים וא"כ כופח הוי מלתא מציעתא בדינו דאלת"ה אלא בקש שוה כופח לכירה קשה למה זכר שהכופח חמור מכירה אלא ודאי דיש חומר' בכופח מכיר' לבד מצד הקולא שכנגד התנור ומו"ח ז"ל כתב ג"כ ראי' נכונה להטור בזה ממ"ש בגמרא בברייתא דת"כ דאביי בכופח שהסיקוהו בקש סומכין עליו ואין נותנין ע"ג וזה ודאי באין גרוף דאל"כ תקשה לך ממתניתין דאמרה בכופח שהסיקו בקש הרי זה ככירה ובכירה אפי' ע"ג מותר בקש בלא גרוף אלא ע"כ דמתני' מיירי בגרוף כדמוקי לה רב אדא בר אהבה דקי"ל בפי' המשנה כוותיה כמ"ש הב"י וזו ראי' נכונה אלא שלפי הנראה מדברי הרי"ף והרא"ש שלא היו גורסים כן בגמ' בכופח שהסיקו בקש וע"כ לא זכרו שבכופח בקש יש חומרא כנלע"ד:

ואם שכח ושהה כו'. בגמרא איתא תרי בעיות תחלה ב"מ מר"ח בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה בשבת ובישלה מהו ותו אבעיא להו עבר ושהה מהו ולא איפשטא והרי"ף והרמב"ם שהם בעלי דיעה זאת גורסים בבעיא שניה עבר ושכח מהו ומפרשים דבעי' ראשונה קי"ל לחומרא מצד קנס כמו המבשל בשבת והיינו בלא נתבשל כל צרכו קודם שבת אבל נתבשל כל צרכו אלא שמצטמק ויפה לו זו היא בעיא שניה דמספקא לן אי גם בזו קנסו בשכח או לא וקי"ל לקולא בזה:

ואם החזירם עכו"ם בשבת. פי' והתבשיל מצטמק ויפה לו מותר שאין הישראל נהנה כ"כ:

ואם החזירה ישראל. פי' בשוגג:

ודוקא שהתבשיל כו'. זה קאי ארישא דאמר אפי' בשבת מותר להחזירה היינו במבושל כל צרכו ולא נצטנן דאז אין שייך אחריו עוד בישול אבל אם לא נתבשל כ"כ שייך אחריו עוד בישול. בתשו' רמ"א סימן ק"ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו"ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב"ד:

רק כשנטלה מהכירה מבע"י. נראה הטעם דאז בטלה הטמנה הראשונה והוה כמטמין לכתחלה בשבת כמ"ש רש"י על הא דאסרי' בהניח ע"ג קרקע משא"כ בנוטל בשבת:

וטוב להחמיר. כי הר"ן כ' קולא זו והתו' והרא"ש והנמשכים אחריהם לא ס"ל כן:

אם נצטנן כו'. דשייך בו אח"כ בישול חדש כב"י בשם רי"ו שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחת' קצת מותר להחזיר עכ"ל ובמקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מקרי הטמנ' כמ"ש ב"י סמוך לסו' סי' זה ולענין מה שמכסים פי התנור בבגדים הא ודאי כיון שאין הבגדים נוגעין בקדירה לאו הטמנה היא ושרי כו' עכ"ל ממילא ה"ה בדף זה וכל זה הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל אם יש שם גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב"ה אסור להחזיר ואפי' בתנור דידן דדמי לכירה אסור להחזיר בכל גווני ואיכ' למידק' למה אסרו להחזיר בגרוף אם הניח עג"ק וכיוצא בו דהא כבר נתבשל כל צרכו והר"ן כ' אפי' מצטמק ורע לו אסור בחזרה והא אין כאן שום חשש דהא אין שייך בישול אח"ז וגם ליכא למיחש שמא יחתה כיון שאין שם גחלים ובר"ן ראיתי תירץ ע"ז שכ' דאע"ג דכל הני מילי מדרבנן בעלמ' נינהו דכל שנתבשל כמב"ד לית בי' משו' מבשל דאורייתא החמירו בדברים הללו מפני שהן קרובים לבוא לידי איסור תורה עכ"ל ממילא ה"ה להרא"ש אחר בישול כ"צ יש ג"כ טעם זה:

אסור להניחו בכרים כו'. דאע"ג דכרים וכסתות אינם מוסיפין הבל מ"מ אסור בשבת כמוזכר בסי' רנ"ז ואע"ג דבחזרה שרי כמ"ש בסמוך אפי' בכירה אחרת היינו במקום שאינו דרך הטמנה אבל כאן שהוא דרך הטמנה אסור מש"ה מותר להניחו בכרים וכסתות אם הוא פתוח למעלה:

סמוך לחשיכה כו'. בטור כ' בזה דוקא אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה כו' והיא מדברי הרא"ש והטעם כ' הב"י דכ"ז שלא נתבשלה כ"צ לא גזרינן דלמא אתי לאחזורי משחשיכה דזהו מבשל בשבת ופשיטא דמזדהר בהכי אפי' אי שרית להחזיר מבע"י עכ"ל ואין לתמוה דהא מצינו כמה פעמים גזירה שמא ישכח ויחתה בשבת דהתם גזרינן שמא ישכח ויחתה אבל כאן אין גזירה רק שמא ילמוד היתר מן סמוך לחשיכה וזה לא שייך במקום שיש ודאי בישול וא"ל כיון שכ"כ בשם הר"ן דאיסור חזרה בשבת משום הרחקה מאיסור דאורייתא וא"כ כי גזרינן בע"ש משום שבת ה"ל גזירה לגזירה נ"ל כיון דבשבת גופא קרוב מאוד לבוא לידי איסור כמ"ש הר"ן ה"ל כודאי איסור ושפיר גזרו רבנן בשבילו גם בע"ש כנ"ל:

ובתנור אין חילוק. היינו בתנור של זמן התלמוד וכבר כ' זה בפנים הש"ע בסי' זה אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה כמ"ש ב"י ע"ז בטור ואיני יודע לאיזה ענין כתבו רמ"א כאן ויש מקום לטעות ולפ' זה בתנורים שלנו:

יש למחות כו'. והטעם דשמא א' מהם אין היס"ב והשני יס"ב ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ובסימן שי"ח נתבאר שיש חילוק בין דבר יבש לדבר לח:

ומבערת אח"כ התנור. בת"ה סי' ס"ו כתב אפי' נתקרר לגמרי יש להתיר דהשפחה מתכוונת לחמם בית החורף דשרי בה רבנן משום דהכל חולים אצל הצנה ונהי נמי דהחמין נרתחים עי"כ מאליהם בודאי וע"ד כן היא מושיבתו על התנור מ"מ בשעה שהיא מושיבתו על התנור אין שום אש בתנור והבערה דאח"כ עיקר הכוונה היא לבית החורף ואף כי פסיק רישיה הוא לענין החמין מ"מ יש לחלק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור ללא מתכוין דפסיק רישא והכי אשכחן בתשוב' מהר"מ במרדכי בשבת פרק הזורק אההיא דב"ה שע"ג חפירה שסביב עכ"ל ומדברי רמ"א כאן משמע שלא התיר אלא בלא נצטנן לגמרי אלא יש בו קצת חמימות אז שרי אבל באמת אין חילוק דאם היה אסור כאן בנתקרר לגמרי היה לן לאסור אפי' בקצת דאפילו ברותח אסור להחזיר בשבת לתנור שאינו גרוף וקטום זה פשוט לעיל ובעיקר היתר זה לא עמדתי ע"ד בעל ת"ה דנראה לדמות זה למ"ש הטי"ד סי' קי"ג לפיכך אם ידע העכו"ם שהיה בשר בתנור אפי' חממו ליבש בו כלי אסור חיישינן שמא כוון גם לבישול בשר עכ"ל א"כ דאפי' לענין איסור בישולי עכו"ם שאין לו עיקר מן התורה החמירו לחוש שמא נתכוין לבישול הבשר ועכ"פ בישול הבשר הוא טפל ליבוש הכלי ואפ"ה אסור א"כ כאן שהעכו"ם מתכוין בבירור לחימום התבשיל וע"ד כן מושיבו שם ומטעם זה אסור לישראל להושיבו שם ולמה נתיר אח"כ בהבערת התנור כיון שעיקר כוונה שלה להחם הבית החורף והלא כוונתה גם על התבשיל ואפי' היה ספק היה לאסור שמא כיונה גם על התבשיל כמו התם וכ"ש שיש כאן ודאי ומ"ש בת"ה ממרדכי דפ' הזורק אינו ענין לזה דהתם אין מתכוין כלל היכן הצואה נופלת ע"ש משא"כ כאן דניח' ליה בזה ועושה העכו"ם פעולה בשביל זה ותו דכבר קי"ל בסי זה כל מה שאסור ע"י ישראל אסור ג"כ ע"י עכו"ם אפי' דיעבד כמ"ש ב"י בשם הרשב"א בסי' זה בתשו' ס"ח ולמה נחלק כאן ועוד נ"ל דגם בת"ה לא התיר אלא בנדון שלו שכתב האי תשובה על השאלה שכתב שם יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהם ולהטמין חמין ומטמינים באותו תנור שבבית החורף ולמחר בשבת השפחה מוציאה כל החמין מהתנור ומושיבתו על גבי התנור מבפנים בבית החורף ואז מבערת האש בתנור כדי לחמם בית החורף כו' עכ"ל בנידון זה אין איסור כ"כ כיון שהשפחה מוכרחת ליקח התבשיל מן התנור בשביל חימום בית החורף וע"כ אם מעמידים באותו פעם על התנור בפנים אינו נראה ומבורר כ"כ שהוא עושה בשביל החימום שאח"כ משא"כ אנו שיש לנו תנור מיוחד להטמנת חמין ובשבת לוקחתו מאותו תנור ומעמידו על התנור שבבית החורף הכל רואין שהוא עושה בשביל החימום ומה לי שהחימום קודם לו או מאוחר לו ע"כ נלע"ד שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה:

חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עי' סי' רנ"ד:

באפר. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ר"ן ב"י. ואפי' הובערה אח"כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעיא לגחלים סגי:

חיה. דוקא חתיכת בשר אבל ירק לא מהני. ב"י:

לסמוך לה. אפי' בשבת כמ"ש רמ"א ס"ס זה:

ותנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:

כ"ז שהיד סולדת בו. עיין ס"ה בהג"ה:

עד מוצאי שבת. לכל אדם כמו שכתב הטור וכן כתב בד"מ מ"א:

עכו"ם. לצורך ישראל והתבשיל מצטמק ויפה לו:

ושהה. דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול:

ישראל. ובשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו ומיהו נ"ל בזה דלאחרים שרי מ"א. (ובס' אליהו רבה אוסר גם לאחרים במצטמק ויפה לו לדעה זו ע"ש:)

ע"י עכו"ם. בתשו' רמ"א סי' ק"ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו"ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב"ד אבל אסור לומר לו לטוח בטיט וכתב בדרשות מהרי"ל פעם א' הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדירות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי"ל ז"ל החמין לאותה שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסור קא עביד עכ"ל וכתב הע"ת ונראה דמיירי כשכבר נתבשלו הקדרות כמאכל ב"ד. ואפ"ה לפע"ד הפריז על מידותיו להקל יותר מדאי ע"ש:

רותחת. ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח ס"ד ועי' סוף סי' בהג"ה:

להחזירה. וב"י ס"ל אפי' אין דעתו להחזיר שרי:

גבה. ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע"ג א' הן ומותר. ש"ג. ואם יש אש על הכירה עי' סי' שי"ח סי"ד וט"ו:

מבע"י. דאז בטלה הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת משא"כ בנוטל בשבת:

נצטנן. היינו לגמרי דשייך בו אח"כ בישול חדש ועי' סי' שי"ח. כתב הט"ז במקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. וכ"ז באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב"ה אסור להחזירם אפי' בתנור דידן דדמי לכירה דאסור להחזיר בכל גווני עכ"ל:

וכסתות. דגרע מלהחזיר לתנור דה"ל כתחלת הטמנה ד"מ. ואם הוא פתוח למעלה מותר דלא מיקרי הטמנה כמ"ש רמ"א. ט"ז:

בשבת. ואם אינה מבושלת כל צרכו אסור להחזיר סמוך לחשיכה אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ"ש ס"א. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנה ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה מ"א ועיין ס"ק כ"ו מש"ש לענין תנורים שלנו:

לחשיכה. ואפילו נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי ועי' סי' שי"ח:

חילוק. היינו בתנור שבזמן התלמוד. אבל כבר כתב הש"ע דתנורים שלנו הם ככירה:

ריקנית. דבריקנית חדשה לכ"ע אסור דמלבנה. מ"א:

פנאדי"ש. עיין סי' שי"ח סעיף ט"ו:

ומבערת. ופי' כיון דאסור אמירה לנכרי להחם אם כן אסור לומר לעכו"ם להעמיד התבשיל שנתקרר על התנור שהוסק. ולכן נוהגין שהעכו"ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק מ"א. וט"ז חולק על היתר זה וכתב שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה ע"ש באורך:

בכה"ג. דה"ל כאחד נותן הקדרה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לעכו"ם דשרי דהא עיקר כוונתו להחם הבית דשרי כמ"ש ס"ס רע"ו. ומזה נ"ל היתר שאם נתן העכו"ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים ואפשר דאפי' נתן העכו"ם המים אחר שהוסק התנור דשרי אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ"ל דאסור לשפוך רותחים עליהם ובשם מהר"פ מ"כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול"נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם. מ"א:

להעמידן. אפי' ישראל:

תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ובתנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ"כ מהרי"ל אם הניח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה. ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עי' סי' שי"ח איזה אסור משום בישול דאורייתא מ"א ועיין ס"ס רנ"ט בקיצור דינים:

ס"א שהיא עשויה כקדירה. לשון רש"י: ע"פ כו' למעלה. לשון הטור משום דתנן אף מחזירין: ויש בה. שם ל"ח ב': שהיא פסולת. לשון הטור וכ"כ הרמב"ם בפי': להשהותו עליה אא"כ. כר"נ שם בתר כל הסוגיא דמשמע שהוא מסקנא דשמעתין: או שהוא חי. י"ח ב': אבל אם. שם: ואפי' נתבשל. שם ל"ז ב' במילתיה דר"נ: חיישינן. שם י"ח ב' והשתא כו': אא"כ. מתני' ל"ו ב': שהוציא כו'. ירוש': דהיינו כו' למעט. שם בירושלמי ובגמ' ל"ז א' גחלים שעממו כו': שני כירות. שם בבעיא דלסמוך: אפי' לסמוך. שם כאביי ותניא כותיה: ואפי' אם. כאוקימתא דר' אדא דודאי המתניתין הפי' כר' אדא מדלא קאמר דלמא משמע שהוא מסקנא דשמעתא רק שהלכה כאביי ג"כ מחמת הברייתא: כ"ז שהיד. שם מ' ב' אחד מים ואחד שמן כו' וכ"ש בכירה וע"ש ברא"ש ס"י תימא מ"ש הכא כו' ולעיל אסרינן להשים ע"ג כירה כו' וי"ל כו' בירושל' מותר להפשיר במקום כו' ע"ש וכ"ה בירושלמי כאן: וכ"ש. שם מתני' וברייתא: שהוא מקום. שם בגמ': אם הוסק. מתניתין שם: והתנורים. ב"ב כ' ב': ואם שכח ושהה. שם בעיא השניה ומפרש הרי"ף בשוגג ובמצטמק ויפה וכן פי' תוס' שם ד"ה עבר ונראה לר"י כו' ור"ל אם היתה הגזירה גם אם מצטמק ויפה לו וכן משמע שם דבמצטמק ויפה הבעיא מדפשיט מבצים ע"ש ופסק לקולא: ואם. שם הבעיא ראשונה: ואם עבר. כר' יהודא שם: עד בכדי שיעשו. שם י"ח ב': ואם החזירם א"י. דמזיד בא"י לצורך ישראל כשוגג בישראל דהא בישראל קי"ל כר' יהודה בב"ק ע"א א' דבמזיד לא יאכל עולמית ובא"י מותר בכדי שיעשו כמ"ש בשבת קנ"א א' וביצה כ"ד ב': ואם החזירם. ר"ל אפי' בשוגג אסור אם מצטמק ויפה לו דחזרה מצטמק ויפה דינו כלא בשל כ"צ בשהה דאף לחנניה דכמב"ד מותר חזרה אסור לעולם כמ"ש למטה: ואם מצטמק ורע. ר"ל אע"ג דלכתחילה אסור כמ"ש הר"ן מהא דאמרינן שם ל"ח ב' ואף ר' אושעיא כו' וחמין מצטמק ורע להן כמש"ש א' וע"ש בתוס' ל"ו ב' ד"ה חמין צ"ל הא דאסרי ב"ש כו': מותר שהרי. מדמתירין שם י"ח ב' בכדי שיעשו אף ע"ג דנתבשל באיסור כיון שלא נהנה: וי"א שכל כו'. שם ל"ז ב' כחנניה דסוגניא דסתמא בספ"ק כוותיה ועוד מדמחסרינן ודחקינן לאוקמיה מתניתן אליביה ועיין תוס' שם ד"ה לעולם כו' ועוד דר"ש א"ר יוחנן וסייעיה רבא ואמרינן תרוייהו תננהי ומשנינן דיוקא דמתני' קמ"ל אלמא מתניתין כוותיה דייקא וכן ס"ל לרב שמואל בר יהודה אלא דקמ"ל דמצטמק ויפה לו מותר כמ"ש רב האי דרבותא קמ"ל אע"ג דאיכ' למיגזר כיון דבחיתוי מיעוט מועיל יהיב דעתי' ומחתה וראיה דרב אסר במצטמק ויפה לו ובספ"ק אמר רב עד כמב"ד ואע"ג דרב ושמואל פליגי אר' יוחנן הא הלכה כר' יוחנן לגבייהו כמ"ש בריש יו"ט ובפ"ד דעירובין ועוד דמר עוקבא ממישן אמר לר"א אתון דמקרביתו כו' אנן כו' אלמא הלכה כר' יוחנן אלא שאתון צריכין לנהוג משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ובסוריא משהו ואכיל וכן רנב"י מרא דעובדא כו' ומעשה רב כמ"ש בספי"ז דשבת וסברא ראשונה ס"ל כיון דבמסקנא דגמ' אמרינן אר"נ כללא דמילתא כו' ש"מ דהכי קי"ל וכ"ש בשלא נתבשל כ"צ וכמו שהקשה הרשב"א דחנניה סתמא קאמר כל שנתבשל כמב"ד משמע משם ואילך ומסוגיא דספ"ק אין ראיה דשם כ"ע מודים כמ"ש הר"ן שם וראיה כנ"ל דרב אסר במצטמק ויפה ושם התיר כמב"ד וכן הא דסייעיה רבא לרב ששת אין ראיה ועיין רא"ש ומר' יוחנן אין ראיה דאין הלכה כמותו נגד רב ושמואל כמ"ש הרי"ף בכמה מקומות וכמ"ש בספ"ב דע"ז ואין דבריו של א' במקום שנים: או אפי'. דאין חילוק בין תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה בשאינה גרופה אסור בתנור אפי' גרוף כמש"ש ל"ח ב' הכא בכופח כו' חוץ מלסמוך כמש"ש דאל"כ מאי פריך שם במאי עסקינן כו' וע"ש ברא"ש אבל בדין שהיה שוה תנור לכירה בין לרי"ף בין לסברא זו כמ"ש בספ"ק האי קידרא חייתא כו' בתנורא דבשיל ש"ד ולכ"א כפירושם ועיין הגמ"ר: ולא הוזכרה. ר"ל בפוסקים דאילו מתני' לא הוזכרה אלא לחזרה כמ"ש שם: ואם שכח כו' אסור. שם ל"ח א' ומשמע אפי' אחרים דלא כהגמ"ר שכתב דלאחרים שרי כיון דהוא משום קנסא אבל ליתא ממש"ש ול"ש ששוגג ומזיד שוין ומזיד אסור אף לאחרים כמ"ש רש"י ותוס' דמזיד דר"מ שוגג דר"י: ואצ"ל. שם: וכל זה בענין. כמ"ש בסי' רנ"ז ס"ז ע"ש: וי"א דאפי'. תוס' ריש פ"ד מ"ז ב' ד"ה במה ונראה לר"ת לחלק כו' ע"ש: רק שנזהרים. שבת ל"ה ב' סילק המסלק כו' לדעת הרי"ף דמצטמק ויפה אבל לי"א צ"ל משום זה: יש להסירו משם. דפסיק רישא על ידי א"י מותר כמ"ש בס"ה בהג"ה: ויזהר שיקחהו. דאף שאינו מתכוין מ"מ אסור משום פסיק רישיה וע' תוס' דכריתות כ' ב' ד"ה סבירא כו' וא"ת כו' וי"ל דהכא ה"ט דמחייב כו' והוא אסור מדרבנן ולכן מתיר ע"י א"י כיון שאינו אלא שבות כמ"ש התה"ד ולקמן בסוף הסימן לכן נוהגין שהא"י מוציאין הקדרות כו' ועמש"ש וז"ש ואז אף כו' כמ"ש תוס' הנ"ל וי"ל כו' משא"כ אם לא יקח בנחת דהוי פסיק רישיה וכ"ז דלא כדעת הערוך בסי' ש"כ סי"ח אבל משום טלטול הגחלים ודאי אין איסור דאף טלטול מן הצד ליכא ועיין מרדכי שם וכמ"ש קכ"ג א' וערש"י שם ד"ה אם מגולה וז"ש המרדכי דאף כו' כנ"ל ר"ל דאף לת"ק מותר:

ס"ב כ"ז שהיא רותחת. אע"ג דאין בישול אחר בישול מדמותר להחזירה בשבת בנצטנן יש בישול מדאמרינן שם ל"ד גזירה שמא ירתיח וערא"ש פ"ג ס"י: ועודה בידו. פסק האיבעיות דשם לחומרא כמ"ש הרא"ש: ולא הניחה ע"ג קרקע. לשון הרמב"ם ופסק האבעיא לקולא שאחז דרך הירושלמי כשיטתו בכ"מ ובירושלמי שם הניחו בארץ אסור לטלטלו כו' תלוי ביתד אם היה עדיין חם מותר אלא שאח"כ אמר שם א"ר יוחנן ברם בשלא העביר את ידו ממנו אבל אם העביר את ידו ממנו אסור משמע כדעת הגה"ה: ודעתו. שם וכלישנא קמא לחומרא וכמ"ש הרא"ש פ"ד ס"ב בשם ר"ח משום חומרא דשבת חשיבא כשל תורה והרמב"ם וש"ע השמיטו הא דאביי נמשכו אחר הירושלמי שלא הזכיר דאביי: ודוקא. רמב"ם מהא דאמרינן שם י"ח ב' שמא יגיס כו' ואף שהוא רותח וכמ"ש הרא"ש בפ"ג ס"י שם אלא שכתב עד כמב"ד וע' סי' שי"ח: ואז מותר. ירושלמי: אבל. כנ"ל: וי"א. כ"ה בירושלמי ועיין ר"ן: וי"א. ירושלמי סוף פ' במה טומנין ועיין רמב"ם: י"א דכל. תוס' שם ל"ו ב' ד"ה וב"ה מדאמרי' אף בשבת ש"מ שאף בחול פליגי ומינה לב"ה בשאינה גרופה וקטומה: לברכו שהוא. לדעת תוס' ורא"ש בסי' רס"ג ס"י ויש לו דין חשכה כמ"ש בסי' רס"א ס"ד ע"ש: אם הוא סמוך. תוס' שם וע"ש: דינו כמו בשבת עצמו. לאו דוקא אלא דאסור בשאינה גרופה וקטומה אבל בגרופה מותר בכ"ע ואין חילוק בין הניחו' ע"ג קרקע או עודן בידו כמ"ש הרא"ש שם ואע"ג דבפ"ד לא כתב כן שם העתיק לשון התוס' וכדרכו אבל בעצמו ס"ל דמותר כנ"ל. ויש ראיה לדעת זו בירושלמי שם נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום משחשיכה מחזירו משחשיכה נטלו מבע"י וקדש עליו היום העמידו בארץ אסור כו' אבל בהנך מותר בכ"ע ולדעת הר"ן ל"ד מבע"י לחשיכה: ויש מקילין. ר"ן דא"א למילף מב"ש לב"ה דב"ש לטעמייהו דכל שאסור בשבת אסור אף בע"ש שם י"ז ב' במתניתין וז"ש אף בשבת דס"ד דכ"ע ס"ל דאסור בשבת רק פליגי בע"ש ואזלי כ"א לשיטתיה כנ"ל: אבל לסמוך. שם ל"ז א' וע"ש תוס' ד"ה מהו כו': אפי' סמוך לאש כו' אפי' סמוך. ר"ל אף שבשבת אסור סמוך לאש כמ"ש תוס' שם ד"ה ת"ש מ"מ בע"ש מותר בכה"ג אפי' סמוך לחשיכה אף לדעת האוסרין: ובתנור. כנ"ל ס"א: ודוקא. כנ"ל שם:

ס"ג ישנה. ביצה ל"ד א': ריקנית. משום היא גופה: ע"פ הכירה. עמ"א: ויזהר כו' וכבר. כמש"ל בס"ב:

ס"ד יש. עט"ז ומ"א:

ס"ה מותר לתת כו' לפי שאין דרך בישול כו'. והיינו ע"פ מ"ש בסי' שי"ח סט"ו בהג"ה ויש מקילין כו' והוא דעת הרשב"א וכמ"ש בחידושיו דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר במקום בישול אטו בישול אבל צונן שנתבשל אפי' בכלי ראשון או נגד המדורה ואפי' במקום שהיד סולדת בו מותר והוא שלא יתן ע"ג או ע"ג כירה ממש ותדע דאמרינן כל שבא בחמין כו' ואע"ג דתולדות האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמ"ש בפ"ג גלגל חייב ועוד אמרינן שמן אע"ג שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ומלח אפי' בכלי ראשון מותר משום דאין מתבשל בכ"ר ומכאן דאפי' דבר שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה כגון בשר מותר אפי' בכ"ר או נגד המדורה ואפי' במקום שהיד סולדת בו מותר. וכללא דמילתא כ"מ שאין בא שם לידי בישול וכ"ד שאין בו משום בישול או שאין מתבשל מותר בין בכ"ר בין נגד המדורה ואע"פ שאסרו להחזיר ע"ג כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפי' ע"ג גרופה ואפי' דבר חם ומבושל לגמרי התם ה"ט משום דמיחזי כמבשל לפי שדרך בישול בכך וכן ע"ג האש אבל בכ"ר או נגד המדורה שאין דרכן של ב"א ברוב פעמים לבשל כן אין נראה כמבשל אלא כמפיג צינה ואין אסור אלא במקום שיבא לידי בישול ומכלל דברים אלו מותר לתת ע"ג קדרה כו' לפי שאין דרך בישול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה. וסברא ראשונה בש"ע שם דדבר שיש בו מרק אסור בנצטנן הוא דעת הרא"ש דמוקי מתניתין לכל דבר שבא בחמין כו' מיירי בדבר יבש והכריח ממ"ש גזירה שמא ירתיח וכפירוש רש"י נראה דאין קושיא על הרשב"א די"ל שמא ירתיח ע"ג המדורה או כירה וכן מש"ש בס"ד תבשיל שנתבשל כו' ג"כ לדעת הרא"ש כנ"ל ואינו מוכרח: אבל להטמין כו'. דאפי' מבושל כ"צ דאין בישול אחר בישול בכה"ג אעפ"כ אסור בהטמנה כמ"ש סי' רנ"ז ס"ז כל היכא דאסרינן כו' מדאיפלגי בפ"ג בשהיה ולא איפלגי גבי הטמנה ש"מ דשם בכ"ע אסור וה"ה כאן: וה"ה שאסור כו' דלא התירו. כנ"ל דוקא מבושל כ"צ חזרה מותר ואפ"ה בעינן כל התנאים וחזרה דוקא ואפי' מצטמק ורע לו דוקא חזרה מהא דאמרינן שם ל"ח ואף ר' אושעיא כנ"ל ואף שאין בישול כנ"ל: ובלבד. כנ"ל: וי"מ בזה שאם כו'. כצ"ל וכנ"ל: וכל הדברים. שאף באיסור דרבנן אסור אמירה לנכרי כמ"ש נכרי שבא לכבות כו' ואף שא"צ לגופה: ואם עשה כן. דאף באיסור דרבנן אסור אף בנכרי אף בדיעבד כמ"ש בביצה כ"ה א' חוץ לתחום אסור כו' וכ"ש לפי הפוסקים דבנצטנן אסור מדאורייתא דלא כמ"א: אמנם אם לא. כמ"ש בס"א ואם החזירם א"י כו' דאפילו מצטמק ויפה לו מותר אע"ג שנהנה כיון שיכול לאכלו בלא כך: ומבערת אח"כ התנור. דאין מתכוין בשביל הקדירה ואע"ג דפסיק רישא הוא מ"מ אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש תוס' בכריתות כ"ב וביומא ל"ד ב' והוי שבות דשבות ואע"ג דאף דבדרבנן אסור פסיק רישא כמ"ש בביצה ל"ו ותסברא כו' ואף ע"ג דאין במינו ניצוד ובשבת ק"כ ב' בהא אפי' ר"ש מודה כו' וכן אמירה אסור אף באיסור דרבנן כנ"ל ואפי' עשאו מעצמו כנ"ל מהא דביצה וכן מנכרי שבא לכבות שם קכ"א א' דכותה גבי נכרי כו' מ"מ אמירה בפסיק רישא מותר ששניהם איסורין קלין. תה"ד. וצ"ע דפסיק רישא דוקא בדלא ניחא אבל בדניחא אסור מדאורייתא מדאמרינן ק"ג א' והא אביי ורבא כו' ופריך שתהא חייב ושם קל"ג רבא אמר אפי' תימא כו' וגם מה שחילק האיסורין דוחק גדול. ונראה שגם רמ"א לא סמך עצמו ע"ז ואין מתיר רק בכה"ג שלא נצטנן לגמרי וז"ש לכן נוהגין כו' ר"ל בכה"ג: אבל ע"י ישראל. ביצה ל"ד א' אחד כו': חם ומבושל. כנ"ל בס"ב:

שבת ל"ו

ר' הושעיא ורבה בר בר חנה לדעת הרי"ף וכן דעת השאלתות והר"י ברצלוני והרמב"ם בפ"ג מהלכות שבת

שם י"ד

שם ל"ז

שם

שם ל"ח

ממשמעות הגמרא שם לדעת כל הפוסקים

שם

שם כפי' הרי"ף והרמב"ם

לפירוש רש"י ור"י

טור ורא"ש שם והר"ן בשם הגאונים והמגיד בפ"ג מה' שבת לדעת הרמב"ם והגהות שם וספר המצו'

שם ל"ו

שם ל"ח

טור ור"י בהג"ה בשם הר' יונה

שם דכלישנא קמא דחזקיה משמיה דאביי

שם ל"ז

טור ורמב"ם בפ"ג מה"ש ושאר פוסקים

הגהות מרדכי' שם

נ"י רפ"ב דב"ב בשם ר"י

הר"ן פ"ג דשבת בשם הרשב"א