מלאכות המותרים והאסורים להתחיל - שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ״ב

לתנור. ולא גזרינן שמא יחתה דכיון דהרוח קשה להם לא יגלה התנור (גמרא) ועסי' רנ"ד:

משום מבשל. משמע דאם הוא מבושל כל צרכו מותר וכמ"ש סי' שי"ח סי"ח אבל התוס' והרא"ש כתבו דהכא אסור מ"מ משום צובע דכשמגיס בה נקלט הצבע:

ייחד לו העכו"ם מקום. דאז הוי כחפצו של עכו"ם:

ויש להחמיר. דהא מ"מ הרואה סובר שהישראל צוהו להוציא ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל בעיר המוקפת חומה אבל במכיר' יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו"ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מוכרו לו יאמר שמכרו לו בשבת משא"כ בשאל' כיוצא בזה כ' סי' רמ"ד גבי שדה ובפרט בסחורו' כגון בגד פשתן וכיוצא בו דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשיחד לו מקום:

להחמיר. שלא להרגיל העכו"ם בכך ומשמע שם בהגמ"ר הטעם משום דאכתי לא קנהו העכו"ם עד שיוציאו וא"כ ה"ל כמוכרו בשבת אבל אם יחד לו מקום קנהו ממש ומשום הוצא' ליכא למיחש דהא קי"ל פשט העני פטור ומותר ומסיק ע"ז דרבים חולקין וס"ל דאפי' שכירות לא קני' רק גבי קמץ /חמץ/ ע"ש ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ג דקי"ל כן וגם גבי חמץ קי"ל בסי' ת"מ דלא מהני ייחד לו מקום וגם בסי' שמ"ז קי"ל לאיסור וא"כ אין לסמוך להקל:

אם קצץ. נ"ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידוע דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה ועב"י בשם הגמ"ר:

בטובת הנאה. אבל מצפה לתשלום שכר ולא התנה עמו אסור דאדעתא דישראל קעביד כמ"ש סימן רמ"ז:

אסור בע"ש. אא"כ יש שהות לעשותה מבע"י משמע דבד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומר' קודם השבת ועסי' רמ"ז דדעת הרב"י דאסור אפי' בד' וה' ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך היינו בשליחות אגרת דכששולח השליח ה"ל כאלו א"ל לילך בכל יום ואפי' בשבת אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות אין קפידא לישראל מתי יעשה מיהו אם יכול לגומרה קודם השבת לכ"ע שרי אפי' לב"ש זולת בשליחות דשמא לא ימצא האיש בביתו וילך אחריו:

אם היה עושה וכו'. ואם עושה בשכר אפי' לא קצץ א"צ למחות (ב"י וב"ח) וצ"ע דהא בשכר ולא קצץ גרע מבחנם דהא אסור ליתנם לו ולכן נ"ל דצדקו דברי הרוקח דדוקא בקצץ א"צ למחות וגם הירושלמי מיירי בקצץ דהא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל ומכ"ש שצריך למחות בידו עמ"ש סי' רע"ו סס"ד וסי' של"ד סכ"ה ודוק' כה"ג שנותן בגדים לכובס אבל כשצו' לעכו"ם לעשות לו מנעלים וראוהו עושה בשבת א"צ למחות בעדו דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו ואי בעי עכו"ם מסבין אותם המנעלים לאחר ויעשה לו אחרים וז"ל הגמ"ר פ"ק דל"ש לומר אדעתיה דנפשיה קעביד אלא בעכו"ם שעושה מלאכה בשלו אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים ואם ראה ישראל ושתק אדעתי' קעביד וצריך למחות בידו:

טוב להחמיר ולאסור. פי' שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ אבל לכתחלה רשאי ליתן לו ולא חיישי' שיעשה בשבת וא"כ הני חלוקים שידועים שהם של ישראל והעכו"ם מכבסין ע"ג הנהר צריך למחות בידו כשרואהו בשבת ודוקא בדבר שאין שם הישראל נקר' עליה רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל כמ"ש ס"ס תרס"ד אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליה מדינא אסור כמ"ש סי"ו רמ"ד ס"ד, אבל האמת יורה דרכו דכאן ובסי' רמ"ד לדבר א' נתכונו ולכן צ"ע על הרב"י שכתב כאן יש להחמיר כו':

ללבוש הכלי בשבת. ול"ד להדלקת הנר בר"ס רע"ו דהתם אדעתא דישראל קעביד [ר"ן וש"ל] פי' שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו:

בכדי שיעשה. שלא יהנה ממלאכת שבת (ב"ח) וא"כ בשני י"ט של גליות אם נעשה בראשון מותר בשני בכדי שיעשה ואין חילוק בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים עסי' תקט"ו מ"ש:

ואם יש לתלות וכו'. דהא יש מתירין בכל ענין ונ"ל דאם היה המנעל מתוקן מע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא"ה כמ"ש סי' רנ"ג ס"א בהגה ד':

ליקח כלים. אפי' לצורך שבת אסור (ב"י) ואפשר דאפי' ע"י עכו"ם אסור להביאו כנ"ל דלא כע"ש דכתב דאינו אסור אלא מפני מראית עין דליתא עב"י ובמרדכי:

שעושה מנעלים. ז"ל הרב"י כתוב בהג"א פ"ג די"ט עכו"ם שעשה מנעלים בי"ט לית ביה משום מוקצה שירצה ובא יהודי ולקחם מהחנות ואסרם הר"ר י"ט משום מוקצה. והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו בי"ט בסתם למכור לכל מי ע"כ, וצ"ע דליתסר משום דאין מביאין כלים מבית האומן וכמ"ש בסמוך ושמא י"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכר הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בה דבדידיה קא טרח עכ"ל ועפ"ז כ' רמ"א הג"ה זו והמעיין בב"י יראה שכל דבריו דברי תימה הם דכ"ע ס"ל דאין מביאין כלים מבית האומן (עסי' תקל"ד מ"ש) ואם הביא להר"ן שרי ליהנות ממנו ולהג"א אסור הואיל ועשאו בשביל ישראל אבל בעכו"ם שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל ואם עשאו בשבת בעיר שרוב' ישראל אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ו אבל לכתחל' אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר כנ"ל ועב"ח:

דאין אדם. אבל למ"ד דמצווה אסור כ"ה בהדיא בשבת דף י"ח סוף ע"ע והע"ש לא דק:

וטוענין. בזה אפי' ב"ש מודה כמ"ש התו' ד"ה ולימא וכו' דאתי ממילא טפי מכל הנך דמתני' והע"ש לא דק:

והגת מבע"י. הא דחזר וכ' מבע"י דמלת' דפשיט' היא לאורויי דדוקא כשטען מבעוד היום גדול דנתרסקו הענבים קודם שבת בטעינת הקורה וא"כ אפי' סחיט להו בידים אח"כ ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין היוצאין מהן מותרים אבל באמת מותר להטעינו סמוך לחשיכה אך המשקים היוצאין מהן אסורין דגזרינן שמא יסחוט:

בוסר ומלילות. צ"ל דיותר עומדין למשקין משאר פירות דהא קי"ל דסוחטין שאר פירות לכתחלה וכמ"ש סי' ש"כ (תוס') וצ"ע דמ"מ אי סחיט להו לא חייב חטאת דד"ת לא חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד כדאי' בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וכ"פ הרמב"ם פ"ו וא"כ המשקין היוצאין מהן יהיו מותרין אפי' לא ריסקן כמ"ש התוס' בעצמן אח"כ כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין מותרין, וע"ק למה דילג הטור שום המוזכר בגמ' ונקט בוסר ומלילות וכן ברמזים לא נקט שום וצ"ע למה ונ"ל דס"ל דמאי דאתמר בגמרא שום היינו שאם לא ריסקן מבע"י אסור לגמרו בידים בשבת כמ"ש ס"ס שכ"א אבל משקין היוצאים ממנו מותרים אפי' לא ריסקן כמש"ל אבל בוסר הוא ענבים ומלילות הוא שבלים וידוע דסחיטה היא תולדה דדש וא"כ במלילות איכא נמי חיובא דאורייתא כשמפרק אותן משבלים ולכן אם לא רסקן משקין היוצאין אסורין כנ"ל ברור:

להשמעת קול. ואיכא זילותא דשבת ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:

במקום פסידא. פי' כיון דאיכא פלוגתא מקלינן במקום פסידא אבל לרבה בגמ' אפילו במקום פסידא אסור והע"ש לא ידע הסוגיא בפוסקים ודברי התוס' שם דוק ותשכח:

יש להקל. או להשכיר' לעכו"ם:

במחטו בידו. אבל בבגדו שרי דאפי' בשבת ליכא חיוב חטאת כמ"ש סי' ש"א סי"ב ועסי' ש"א ס"ח וסי' ש"ג ס"ט דלפעמים איכא חיוב חטאת ומיהו האידנ' ליכא רה"ר ושרי סמוך לחשיכה עיין בגמ':

בתפילין בראשו. ולא גזרינן שמא יצטרך לפנות ויסירן כמ"ש סי' ש"א ס"ז לפי שאינו שוכחן בראשו שאסור להסיח דעתו מהן אבל בידו אסור דמסיח דעתו מהן וחיישי' שמא ישכח להצניען עד שתחשך ולבסוף כשיזכור שיש חפץ בידו ישכח שהיא שבת ויצא אבל אין לפרש שישכח החפץ בידו ויצא דבזה ליכא חיוב חטאת אא"כ שכוונתו לעשות מלאכה אלא ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו אסורה (תוס' ועיין בב"ח דלא כב"י):

שאינו שוכחן. ואף על גב דלא מקרי היסח דעת אלא קלות ראש כמ"ש סימן מ"ד מ"מ הואיל ואסור לנהוג בהן קלות ראש מדכיר דכיר ומסלקו קודם שבת (ד"מ):

למשמש. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו (ד"מ כל בו) ונראה דאפי' לדידן דליכא ר"ה מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה:

והמגיס בקדירה כו'. עסי' שי"ח בסופו:

ובלבד שיצא מפתח ביתו. הרמב"ם פ"ו כ' הטעם דכשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת:

אם ייחד לו העכו"ם כו'. במרדכי פ"ק דשבת בשם ראבי"ה יליף לה מהא דאמרי' פ"ק דפסחים ייחד לו מקום אין צריך לבער וכת' עוד ראיה להתיר בייחד מדתנן פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעה"ב ו אוקימנ' דפטור ומות' לבע"ה ויש להחמיר שלא להרגיל האדם בכך ולמהר"ר מרדכי נראה דהמדקדק בגמ' פ"ק דפסחים ימצא דאפי' בשכירות לא קני' אלא גבי חמץ מגזירת הכתו' עכ"ל וע"כ כתב רמ"א שיש להחמיר ולע"ד תמוהים ראיות של ראבי"ה דמההיא דייחד דפסחים אין ראיה דכאן אסור משום מראית העין כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם וא"כ מה מהני יחוד של העכו"ם גם מההיא דפשט ידו לפנים כבר כ' הרא"ש שם פ"ק דשבת דודאי איכא איסור לבע"ה משום לפני עור לא תתן מכשול ולא איירי שם אלא באיסורי שבת כו' וכת' עוד הכא ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עכו"ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנותן לו ע"מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ עכ"ל. ע"כ אין להתיר בזה אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו"ם אלם ודאי יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו:

כל שידוע שהעכו"ם גמרו כו'. משמע דסתמא שיש ספק ואפשר שהיה נגמר בע"ש מותר וכמ"ש אח"כ ואם יש לתלו' כו' דלא כמו שאסר הרוקח בסתם:

וכל זה בכלים שעשה לישראל אבל עכו"ם שעושה מנעלים כו'. כתב ב"י דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכרו הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בם דבדידיה קא טרח עכ"ל:

והשמן והיין היוצא מהן מותר פי' אף מה שיוצ' בשבת ולא גזרי' שמא יסחוט כמו שגזרו במשקין שזבו דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט ע"כ גזרו אפי' בזבו מעצמן אבל הכא כיון שבלא"ה זב מעצמו כיון שכבר נדרסו ע"י הטעינה אלא שיוצא טפי ע"י הסחיט' בידי' בזה אין איסור אלא מדרבנן ע"כ בזב מעצמו בשבת שרי לגמרי אבל הטור כתב דאין היתר להיין והשמן היוצא מהן אלא בנתרסקו תחלה ואח"כ הטעינ' בקורה בע"ש עד שנדוכו היטב. וכ' ב"י דלדעת הטור היכ' דיש היתר היינו אפילו לגמור בידים והוא דעת התוס' וראייתו מדכתב הטור בססי' שכ"א שום ובוסר שריסקן מע"ש אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכת' בשבת ואם אין מחוסרין דיכה אלא שחיקה מותר לגמור בשבת ותמוה לי דא"כ למה כתב כאן המשקין היוצאין מהן מותרים משמע אבל לא בידים אע"ג דנידוכו יפה ואין מאוסרין אלא שחיקה ותו דבסי' ש"ך כ' ג"כ ואם נתרסקו יפה מע"ש מותרין המשקין היוצאין מהם משמע ג"כ אבל לא בידים ע"כ נלע"ד דהטור לא ס"ל כתוס' בזה מדלא כתב הרא"ש בזה ההיתר לגמור בידים ומ"ש הטור בס"ס שכ"א ל' יגמור לא בידים קאמר אלא כתב בל' התלמוד ופירש"י יגמור ומאחר שריסקם וצוברם בכובד יניחם בכלי ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה ולא יגמור פירושו אסור להניחם מבע"י תחת כובדם כדי לגמור משתחשך כ"ה ג"כ בפי' דברי הטור:

ולא חיישי' להשמעת קול. כרב יוסף ויש אוסרים פוסקים כרבה דאמר אפילו לב"ה אסור אע"ג דל"ל שביתת כלים מ"מ אסור משום השמעת קול ואיכא זלותא לשבת:

במחטו בידו. ז"ל הרמב"ם והביא פלפול ארוך בזה בשמו של הר"ר ירוחם ומה שתי' הוא עליו ואחוה דעתי הקצר' אף אני דודאי מדפסק הרמב"ם כאן דוקא בידו משמע אבל בבגדו מותר דהו"ל גזיר' לגזיר' וכדרבא כמ"ש ב"י א"כ ק' למה פסק אח"כ בתפילין לפי שאינו שוכחן הא אפי' בלא"ה מותר לפי שהמוציא תפילין בראשו אפי' ברה"ר פטור מטעם שהוא דרך מלבוש כלישנא בתרא דרב ספרא דפרק במה אשה שכ"כ הרמב"ם בפי' בפי"ט וה"ל גזירה לגזירה והב"י תי' דהך דיוצא בתפילין היינו בידו דאז היה חייב ברה"ר אפי' בתפילין וה"ל חדא גזירה תמוהין מאוד דברי הרב בזה דאם כן גם טעם שאינו שוכחן לא מהני דהא יליף לה ר"י מציץ שלא יסיח דעתו ממנו ק"ו בתפילין וזה אינו שייך אלא כשהם בראשו כמו הציץ דודאי לא הזהירה תורה בציץ אלא כשהוא במקומו ותו ק"ל דהא בשבת לא יצא בתפילין ברה"ר משום גזירה דלמא אתי לאתויי ברה"ר כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף ס"א) ופרש"י אם בא לפנות וקשה הא ה"ל גזירה לגזירה דלמא אתא לפנות וכשהוא מפנה חיישינן שמא אתי לאתויי ד' אמות אלא ודאי דהך שמא אתי לאפנויי לא שייך בי' ל' גזירה דהוא דרך כל אדם ובודאי יבוא לידי כך וא"כ לק"מ מתפילין בע"ש עם חשיכה דלא יצא בהם שמא ישכח ויצא בשבת ויסירם מראשו כשיבא להפנות ואתא לאתויי ד"א ולא הוה אלא חדא גזירה וכ"כ מו"ח ז"ל בזה כנ"ל לדעת הרמב"ם דפוסק כרבא אבל לדעת הרי"ף א"א לומר כך דהוא לא כתב בידו אלא סתם החייט במחטו כל' המשנה ותו דאם היה פוסק כרבא היה לו להביא ההיא דפלוגתא דאביי ורבא לענין כרמלית כמ"ש הרא"ש בפרק המוצא תפילין והיינו יודעים דהלכתא כרבא דבכ"מ הלכה כמותו בר מיע"ל קג"ם והר"ר ירוחם כת' שבפ' המוצא תפילין פסק הרי"ף כרבא לא ידענא רמז או רמיזה מזה שם ברי"ף ואולי ט"ס יש בדבריו וצ"ל הרא"ש במקום הרי"ף והיינו מכח מ"ש שהיא הביא פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית. או אפשר שברי"ף שהיה ביד ר' ירוחם היה כתוב שם פלוגתא זו כמו באשר"י וזה משמע גם בב"י שכתב שלשון הרא"ש הוא ממש כרי"ף. ומו"ח ז"ל כ' דמ"ה לא הביא הרי"ף פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית לפי שסמך על מ"ש חייב אדם למשמש בבגדו בע"ש ואינו מיושב דא"כ לא היה לו להביא גם המשנה דלא יצא החייט במחטו ולסמוך ע"ז אלא נ"ל דהרי"ף לא ס"ל כרבא מטעם שזכרנו דמדתלי ר' ישמעאל טעמא דתפילין משום שאינו שוכחן וכמ"ש ולא משום גזירה לגזירה ולכך לא הביא רק המשנה דלא יצא החייט כמות שהיא וממילא אנו מפרשים על בגדו דהא פרכי' בגמרא בפ"ק דשבת על רבא מהא מתני' מאי לאו בבגדו ודחי לא בידו ש"מ דפשוטו דמתני' משמע טפי על בגדו ותו ראיה מוכרחת מדאבעיא לן בפרק המוצא תפילין וכן בפ"ק דשבת כרמלית מהו דוקא על המשנה דלא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י שהיא שנויה בפרק המוצא תפילין ולא מבעי' להו על משנה דפ"ק דשבת לא יצא החייט במחטו או בידו או בבגדו דהא בהא תליא דאי בכרמלית אסור לענין שותה ברה"י והיינו כאביי ממילא כאן גם בבגדו אסור דה"ל גזיר' לגזירה ואסור בתרווייהו כאביי ואי התם בכרמלית שרי כרבא ממילא הכא בבגדו שרי אלא ודאי דלא רצו לשאול במשנה זו דודאי מסתבר טפי דקאי על בגדו כדרך החייט ומשום הכי מספקא להו במשנה דשותה ברה"י דשם אין הכרע כלל ואם כן כשהביא הרי"ף המשנה כצורתה אנו מפרשים על צד המסתבר טפי שהוא כאביי דאף בבגדו אסור כנ"ל לדעת הרי"ף נכון:

שמא יחתה. נשאלתי משורפי יין שרף מתבואה וסמוך לשבת לא נגמר היין שרף אי חייב לעקור הכיסוי מהיורה ולהפסיד ממונו או כיון דיי"ש הולך ממילא ואינו עושה שום מעשה א"כ אין חשש איסור בזה העלה בתשובת פנים מאירות סי' פ' דאינו מחויב ליקח הכיסוי מהיורה להפסיד ממונו ואין בו שום נדנוד איסור ע"ש:

ויש להחמיר. ועיין סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל אבל במכירה יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו"ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מכרו לו יאמרו שמכרו לו בשבת משא"כ בשאלה ובפרט בסחורות דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשייחד לו מקום מ"א. וט"ז כתב ראיתי מורים לאיסור אף בחפץ של עכו"ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנתן לו ע"מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ ע"כ אין להתיר אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו"ם אלם יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו ע"ש ועיין בתשובת באר עשק סי' למ"ד שהתיר שם להחזיר לגוי משכונו בשבת ע"י גוי אחר שיקח המעות אשר לוה עליו היהודי מאחר שהיה אלם והוי בדבר ספק נפשות ע"ש. כתב ע"ת נראה דאם השכיר את החדר לכותי בפרוטה במשך יום השבת אין להחמיר כלל ע"ש. ומ"א כתב דאפי' בשכירות החדר אין לסמוך להקל ע"ש:

אם קצץ. נ"ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידועה דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה מ"א. ואם נותן סמוך לשבת ואמר לכובס ראה שאני צריך להם במוצאי שבת כגון שרוצה ליסע מיד במוצאי שבת. זהו אסור דה"ל כאומר בפי' שיכבס בשבת ט"ז סי' ש"ז ס"ק ג' וכ"כ כל האחרונים וכ"כ בתשובת פנים מאירות סימן ל"ח:

בע"ש. אא"כ יש שהות לעשותם מבע"י ובד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומרה קודם שבת ואינו דומה לשולח אגרת בסי' רמ"ז עיין מ"א:

ולאסור. פירוש שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ עיין מ"א:

בע"ש. ונ"ל דאם היה המנעל מתוקן מע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא"ה. מ"א:

ליקח. אפילו לצורך שבת אסור ב"י ואפי' ע"י עכו"ם אסור להביאו. מ"א ע"ש:

מותר. עיין מ"א שהעלה דלכתחלה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר ע"ש ועב"ח:

קול. ואיכא זילותא דשבת. ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנו בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות הוא דהא אפי' נותן הישראל לרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחן ברחיים של יד וכ"מ מתוס' דף י"ח ע"א ד"ה ונימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן וכו' וקשה דמ"מ לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אע"כ אפילו נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת עכ"ל מ"א ע"ש ולא דק בזה דלא מצי למימר משום גזירה דא"כ קשיא רישא דברייתא מוגמר אמאי שרי וכ"כ מהרש"א ע"ש ודו"ק. (וכן בס' אליהו רבה תמה בזה על מ"א וסיים מ"מ לדינא נ"ל דמותר לשמרו אף שלא במקום מצוה כדלעיל ס"ס רמ"ד:

בידו. ובבגדו שרי. מ"א ועט"ז:

בכליו. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו. ד"מ כלבו. ואפי' לדידן דליכא רה"ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה. מ"א:

ס"א מותר. מתני' וירושלמי שם דה"ה בכל מלאכה שם: סמוך. שם במתני' ובכולן ב"ה כו': וי"מ. פסחים ו' א' וע"ש בתוס' ד"ה יחד כו': ויש להחמיר. דמ' שם להיפך דאינו מותר אלא בחמץ משום שנ' לא ימצא כמש"ש למימרא דשכירות כו' מרדכי:

אם קצץ. מהא דאיגרת כנ"ל בסי' רמ"ז: או שעושה ויש חולקין אם. פלוגתייהו יתבאר למטה: והוא. כנ"ל בסי' רמ"ז ס"א: וגם. ירוש' כמש"ל סי' רמ"ד: אסור בע"ש. לשיטתו בסי' רמ"ז ס"א ולש"ע אסור בכ"ע ולכך סתם דוקא אם קצץ: ואם ראוהו כו' אם. ירושלמי. ומזה הוכיח הב"י שבטובת הנאה מותר רק אם רואהו בשבת כמש"ש דאל"כ היאך מניחו בידו בשבת וזה דוקא לשיטתו דלא קצץ לעולם אסור אבל לשיטת הרמ"א דבד' וה' מותר י"ל שנתן בד' וה' וז"ש רמ"א ואפי' נתנם לו כו' וכ' זה של"ת הא כ' לעיל דיש חולקים אם עושה כו':

ס"ג ואם היתה. עסי' רמ"ד ס"ד ועמ"א וצ"ע:

ס"ד כל שקצץ. ויש אוסרין. כמו א"י שהדליק כו' ואם כו' קכ"ג א' משום דישראל נהנה מהמלאכה בשבת והר"ן כ' דל"ד לשם דהתם אדעתא דישראל קעביד ועמ"א: וצריך להמתין. ביצה כ"ד ב' ערובין מ' א': אם יש כו'. שבת קנ"א א' לפרש"י וע"ל סי' שכ"ה ס"ט וסט"ז דפ' כרי"ף שם וכ"כ כאן רוקח וש"פ ועמ"א: ודוקא כו'. דמותר כמו פירות ודגים שנתלשו ונצידו מבע"י שמותר לקבלן כמ"ש ברפ"ג די"ט: אבל כו'. מ"ק י"ג א' ואע"ג דשם בכלים לצורך המועד מותר היינו כמ"ש ב"י שם משום דלצורך המועד מותר לזבוני בשוקא משא"כ בשבת: אבל א"י. דלא עשאה אדעתא דישראל עירובין שם: לילך. צ"ע מ"ש ובהג"א המעשה שהיה שלקח ממנו וע"ש ועמ"א: ובלבד. ביצה כ"ח ב':

ס"ה קילור עבה. דאל"ה אף בשבת מותר כמ"ש בסי' קכ"ח. תוס' ורא"ש: ואפי' מוגמ'. שם בגמ' והשתא דאמרת דלב"ש כו' אבל לב"ה מותר בכ"ע: ולתת. שם כנ"ל: וטוענין כו'. מתני' שם: והשמן כו'. שם שמן של בדדין כו' וכפי' תוס' שם ד"ה שמן: וכן בוסר. ר"ל אפילו מחוסרין דיכה דהא בגמ' מדמי להו למתני' והני נמי כו' ודלא כתי' ראשון של תוס' שם ד"ה ר' ישמעאל אלא כתירוץ שני וכמש"ל סי' שכ"א סי"ט ובברייתא דזיתים וענבים שם וה"ה לשום שריסקן ומתני' דטוענין דהא מדמי שם כולהו עם מתני' דטוענין וע"ל סי' שכ"א סי"ט אבל סה"ת וסמ"ג וסמ"ק פ' כתירוץ הא' של התוס' שם ובמחוסר דיכה אסור המשקה: ומותר כו'. כרב יוסף דר' אושעיא כוותיה וע"ש תוס' ד"ה ולימא וד"ה והשתא: (וע' בה"ג ס"ק ס' שציין כרבה ושגגה היא): ויש אוסרין כו'. כרבה ועיין תוס' שם ד"ה והשתא כו' ועוד דסוגיא כו' ר"ל כמ"ש בד"ה ולימא כו' ונראה כו' וכ"ה תוספתא א"ל ב"ש לב"ה א"א מודים כו' אלא שבש"א ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך גמור' מע"ש ובה"א ששת ימים תעשה מלאכה עשה אותה כל ששה אלמא לאו בשביתת כלים פליגי במתני' אלא כרבה וכסוגי':

ס"ו בידו. שם כרבא וכר"מ דסוגי' כותיה וכמש"ל סי' ש"א סי"ב אבל לא נראה כן להלכה אלא כר"י דר"מ ור"י הלכה כר"י וגם סתם מתני' כותיה: אבל מותר לצאת בתפילין. שם בגמ' י"ב א' תנא דבי רבי ישמעאל כו' והקשו ב"י וט"ז דהא בלא רבה בר רב הונא נמי מותר לצאת דהא לא גזרו אלא אם היה בשבת חייב אם יוצא ובתפילין לא היה חייב ועיין מה שנדחקו ונ"ל דנקט לפי שאינו שוכחן דוקא דבלא"ה אסור אף לרבא דמודה רבא דאיכא דוכתא דגזרינן גזירה לגזירה והיינו שקרוב לבא לידי פשיעה וכמ"ש כל שאסור לצאת לר"ה אסור לצאת לחצר ואפי' בדברים שפטור אבל אסור וה"ט שהאשה עשויה לפשט תכשיטיה וכן האיש להניח כליו והעיקר נראה דלא גזרו סמוך לחשיכה אבל עם חשיכה גזרו ולכן אמר שם תניא חנניא אומר חייב כו' למשמש כו' עם חשיכה שאף אם היה יוצא בשבת לא היה חייב מכל מקום חייב למשמש שעם חשיכה גזרו:

שבת י"ז

שם בגמ' י"ח

לפי' רש"י שם

שם בגמ'

שם וכרבי עקיבא אליבא דבית הלל:

שם י"ז

שם תוספות שם י"ט והרא"ש ורמב"ם פרק ו' מה"ש

רמב"ם שם וסמ"ג והתרומה וש"פ

ציינתיו לעיל סימן רמ"ד סעיף ה'

רוקח בשם הירושלמי סוף פ"ק דשבת

גם זה ציינתיו שס בסעיף ד'

הר"ן אהא דשבת י"ט

שם י"ח

שם י"ט ממשנה ו' פ"ב דעדיות וכרבי ישמעאל

שם וכרבה רבי' חננאל והסכמת התוספו' והרא"ש סמ"ק וסמ"ג

שם י"א

לפי' רמב"ם בסוף פרק י"ט מה"ש וכת' הב"י ואפשר שזה היה דעת הרי"ף ורא"ש: