דין עכו״ם המביאים כתבים בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ז

אגרת. ה"ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ"ש סי' רנ"ב אלא נקט אגרת לאשמועי' דאי לא קבוע אסור וכו' כנ"ל, מותר לשלוח כליו וחפציו ביד עכו"ם אפי' בע"ש (ר"מ אלשקר מ"א כ"ה רמ"ו):

אי לא קביע בי דואר. פי' איש ממונה שכל כתב אליו יובל והוא נוטלו ומשלחו למי שנשתלח לו ואם אותו האיש אינו קבוע באותו העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים לסחור' אסור דשמא לא ימצא האיש בביתו וגם הבי דואר ויצטרך לילך אחריו בשבת (ב"ח בשם הפוסקים) ואף על גב דשאר כלים שרי ליתן לעכו"ם כל שיכול לעשותו מבע"י אפי' לא קצץ ואף שהוא עושה אח"כ בשבת שרי כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב הכא כיון שכת' ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך (סה"ת ומרדכי וכ"כ האגודה דלא כב"ח שנדחק) וא"כ בכתב של עכו"ם שרי ומזה נלמוד דכ"ש כשמשלחו בע"ש דלא יאמר ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה וידוע שא"א לו להיות שם אא"כ ילך בשבת דהוי כאלו א"ל לך בשבת ואפילו קצץ אסור ועסי' ש"ז ס"ד:

הסמוך לחומה. לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון כ"כ בכ"מ ודחה מ"ש בב"י וכ"כ ר"ל חביב סי' ק"ה וב"ח:

ואפי' לא קבוע. ואפי' ידוע שלא יכול להגיע לשם קודם שבת ונ"ל לסבר' הראשונה אם הוא דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת ועמ"ש סי' רנ"ב ס"ב:

אף על פי שיש בדעתו. משמע פשיט' כשאינו מצפה לתשלום שכר כלל דאסור אלא אף על פי שמצפה לשכר אסור כיון שהישראל לא הבטיחו עדיין ועס"ד:

בע"ש אסור. וכבר כ' רמ"א דאפי' לא קצץ כלל בה' מותר עס"ו:

שהרי העכו"ם מאליו כו'. משמע דדוקא כשהעכו"ם אומ' מאליו לישראל להוליך לו הכתב אבל כשהישראל אמר לו לילך אסור אפילו בחנם וכ"מ ממ"ש ס"ב אבל מדברי רמ"א בהג"ה משמע שהרב"י ס"ל דהכל שרי וכ"מ סי' רנ"ב ס"ב ע"ש:

מותר בכל גונא. אפי' אין נותן לו שכר דאל"כ מאי בא לאשמועי', וצ"ע דהא מ"מ עושה מלאכה בעדו שמוציא הכתב מרשות לרשות ומעביר ד"א בר"ה כמ"ש סי' שכ"ה סט"ו ואף על גב דהאידנא ל"ל ר"ה מ"מ אסור דהא תחומין גם כן דרבנן וכ"מ בגמרא דאמרו על ר"י שלא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם מעולם שמא יוליכנו בשבת משמע דאפי' הולך מעצמו אסור ועוד דבסימן רס"ו לא שרי ליתן כיסו לעכו"ם אלא דמשום פסידא גזרינן שמא יוליכנו ד"א ע"ש הא לא"ה אסור אף על פי שהעכו"ם הולך מעצמו ולכן נ"ל דמ"ש בכל גווני היינו אפי' לא קבוע בי דואר במת' דאף אם לא ימצאנו בביתו לא ילך העכו"ם אחריו דהא הישראל לא שלחו וזהו שסיים מהרי"א והוא שאין העכו"ם מכירו אבל אם מכירו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו הדרך עכ"ל כלומר דכשלא ימצא האיש בביתו ירב' בשבילו הדרך להוליכו לידו אבל לשלחו בידו בע"ש אם אין שהות מבע"י שיגיע לשם פשיטא דאסור דהא מוליכו בשבילו בשבת וכ"ש שאסור ליתנו לו בשבת כמ"ש סימן רמ"ו ס"ב: אח"כ ראיתי שראב"ן מפרש הא דקביע בי דואר במת' שהשליח דר בעיר שמוליכו שם שרי לשלוח על ידו מע"ש שהרי בלא"ה יש לו לילך שם ולאו שלוחו של ישראל הוא ורבותי פי' בע"א עכ"ל, משמע מדבריו דעכ"פ בעינן שיהא שהות להגיע לעיר שנשתלח דהא עלה קאי פלוגת' דב"ש וב"ה:

ע"ש באגרת. אבל בד' וה' מותר כיון די"א דזה מיקרי קצץ כמ"ש סי' רמ"ד:

והוא שקצץ. דאז בדידיה קטרח ולא בשביל ישראל:

בי דואר. פי' שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרת. ובטור כתוב אם יש בעיר שהוא שלח אותו לשם איש ידוע שכל כתב שמביאין לעיר נותנין אותו לידו והוא מגיעו ליד מי שנשתלח לו עכ"ל. והטעם בזה נ"ל שכל שאין בי דואר אלא צריך שיגיע הכתב אל ידי עצמו של מי שנשתלח לו יש לחוש שמא הוא אינו בביתו וילך אחריו בשבת אבל הבי דואר הוא עצמו קבוע תמיד למלאכה זו. ונראה שזהו שקורין עכשיו פאס"ט מייסט"ר שרגיל להיות במקומות גדולות בפרט במדינות הקיסר שהוא עומד על המשמר בעתים ידועים לקבל כתבים ולשלחם להשייכי' לכתבי' ההם:

ויש חולקים כו'. היינו מ"ש ב"י בסי' רנ"ב בשם ש"ל ובעיני לע"ד יפלא מאד דלפי הנר' ודאי שייך בזה אדעת' דנפשיה טרח דק"ל בדוכתא טובא במתנה אי לאו דעביד ליה ניחות' לא הוה יהיב ליה מתנה ה"נ האי עכו"ם דמוליך בחנם ודאי זה לתשלומין על איזה טובה שעשה לו הישראל והוה כאלו קבל מעות מהישראל ולא גרע ממ"ש אח"כ שהעכו"ם מתחיל עם הישראל כו' ובש"ל שם לא הוזכר האי היתר באם העכו"ם מתחיל:

שקצץ. דאז בדידיה קא טרח ולא בשביל ישראל וה"ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ"ש סי' רנ"ב. ובספר אליהו רבה השיג על מ"א בזה והעלה בכתב עכו"ם או כלי ומעות אפי' בלא קצץ מותר כיון דל"ל ר"ה בזמן הזה ע"ש:

שילך בשבת. גם צריך שיוציאו מפתח ביתו של ישראל קודם חשכה ואסור לומר ראה שתהא שם ביום א' או ב' וידוע שא"א להיות שם אא"כ שילך בשבת ואפי' קצץ אסור. מ"א:

בי דואר. פי' שכל שאין בי דואר אלא צריך שיגיע הכתב אל ידי עצמו של מי שנשלח לו יש לחוש שמא הוא אינו בביתו וילך אחריו בשבת אבל הבי דואר הוא עצמו קבוע תמיד למלאכה זו וזהו שקורין פאס"ט מיינשט"ר:

לחומה. לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון. ב"ח מ"א:

ביום ה'. ואפי' יודע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ונ"ל דאף לסברא ראשונה אם דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת. מ"א:

אסור. ט"ז חולק ע"ש. (ובס' אליהו רבה פסק לאיסור ע"ש):

גוונא. אפי' לא קבוע בי דואר במתא אף דלא ימצאנו בביתו לא ילך העכו"ם אחריו דהא הישראל לא שלחו אבל לשלחו בידו בע"ש אם אין שהות מבע"י שיגיע לשם אסור דהא מוליכו בשבילו בשבת ומוציא ד"א בר"ה בשביל ישראל. ומכ"ש שאסור ליתנו בשבת כמ"ש סי' רמ"ו ס"ב עיין מ"א ובשבות יעקב ח"ב סי' מ"ב:

ע"ש באגרת. ובד' וה' מותר כיון די"א דזה מיקרי קצץ כמ"ש סי' רמ"ד. מ"א:

ס"א עם חשיכה. מתני' שם: ובלבד. שם ק"נ א' ואפי' קודם שבת מדאסור בלא קצץ דמיחזי כשלוחו ומי שהחשיך בדרך לפירש"י שם דמיירי מבע"י לא התירו אלא משום דאין אדם כו': אפי' מיום ראשון. רי"ף שם מדאמרינן שם והאמר' אין משלחין כלל ומשמיט כיוצא דאיגרות שם: והוא. גמ' שם: וי"מ. הרא"ש שם כברייתא הראשונה שם דמיירי בכה"ג

ס"ב אם התנה. כן פי' הרשב"א קצץ הנ"ל ולא קצץ פי' בשכיר כמ"ש בס"ו: אבל. מדאמר קצץ:

ס"ג אם שכרו. כן פי' הר"ן כיוצא בו הנ"ל:

ס"ד אם העו"ג וי"ח. פלוגתייהו תליא בפי' הירושלמי ויתבאר בסי' רנ"ב ס"ב: אבל במקום. כן פי' הד"מ את דברי מהרי"א האלו לשיטתו וכמ"ש בפ"ד דמגילה ופ"ג דב"מ ל"ה א' מתנה כו':

ס"ה אם העו"ג הולך. עמ"א מ"ש בשם ראב"ן אח"כ ראיתי כו' משמע כו'. ואבאר הענין ויבא הש"ע על נכון דראב"ן כ' שם כללא דמילתא כו' ומתיר בין קצץ בין לא קצץ בין קביע בין לא קביע ואמר דב"ה שמצריך עד כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה לטעמייהו כב"ה דברייתא אליבא דת"ק שם י"ח ב' אבל לר"ע שם ולב"ה דמתני' דמתירין עם השמש א"צ כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה אפילו לא קצץ דא"כ אפי' לא קביע נמי מותר ובזה אנו מרוויחין דא"צ למוקמי מתני' בקצץ כמ"ש תוס' ד"ה אא"כ כו' ואע"ג דלא קי"ל כראב"ן וז"ל בזה ומחלקין בין שאלה ומכר דאדעתא דנפשיה קעבד משא"כ כאן היינו לפירושם בי דואר כו' אבל לפי' ראב"ן בי דואר על השליח ודאי אין חילוק ומותר בקביע לפי פי' בכל גוונא:

ס"ו מי שיש. דזהו לא קצץ לפי' הרשב"א כנ"ל ע"ש לשיטת הרא"ש הנ"ל בס"א בהג"ה:

שבת י"ט הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם פ' ו' מהלכות שבת

לפירוש הרמב"ם

(והיינו חומת העיר שנשתלח משם אך הב"י לא הכריע בין פי' רש"י להרמב"ם ובכ"מ פי' דבריו בענין אחר ע"ש)

הרשב"א בתשובותיו

שם בגמ' לפי הר"ן שם

מהר"י אבוהב

שם

שם: