דיני השאלה והשכרה לעכו״ם בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ו

ולהשכיר. ולענין להשכיר דבר פרהסיא עסי' רמ"ג:

בע"ש דמחזי כשלוחו. אבל בחנם לא מיחזי כשלוחו:

בהבלעה. אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ"ש סי' ש"ו ס"ד ובזה נתבטלו דברי ע"ש שחולק על הג"מ:

ולהשאיל וכו'. אפי' בכלי שעושין בו מלאכה שרי (הג"מ):

מפתח ביתו. עסי' רנ"ב ס"א ומדברי הע"ש משמע שלא ע"ש:

צוהו להוציאו. ואפי' לדידן דל"ל ר"ה גמור' אסו' כמ"ש בב"י רסי' שכ"ה וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה שרי אבל הרמב"ם פ"ו כת' כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת עכ"ל, וא"כ צ"ע על הרב"י שהשמיט טעם הרמב"ם ויש להקל בעת הצורך:

אסור להשכיר. עססי' ש"ה מס"ך והלאה ודברי ע"ש שכ' בשם הרמ"ע צ"ע:

שאדם מצווה כו'. וזה אסור מדאורייתא דקי"ל דשכירות לא קניא כ"א לענין אונאה (תוס' בע"א דף ט"ו) ואף דבח"מ סי' ר"ס ס"ד כתב דמקרי חצירו של השוכר לענין קנייה וצ"ל כמ"ש הריב"ש דדוקא לענין הנאה של השכירות מקרי חצירו וזהו ג"כ הנאה הוא אבל הגוף של המשכיר וע"ש סי' שי"ג ובש"ך ועיין בב"מ דס"ז ואין כאן מקומו, ואם ישראל שכר מעכו"ם בהמ' מצווה על שביתתה דשכירו' קניא לחומרא עכ"ל הג"א וצ"ע דהא אמרי' בגמ' ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום דלא קני לה משמע דאפי' לקולא אמרינן שכירות לא קניא ובתוס' דע"א דף ט"ו כתבו דמיירי שמזונותיה על הכהן ומ"מ נ"ל דאם שכרה מהעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ:

יפקירנה כו'. דד"ת הפקר בפ"ע הוי הפקר אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד (ע"ש צ"צ) וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר לפני ג':

קנויה לעכו"ם. וצ"ע דבהגמ"ר כתוב בהמתי קנויה לך משמע דצ"ל להעכו"ם בהמתי קנויה לך כדי שיזכה בו העכו"ם אבל אם אמר שלא בפניו לא מהני דאפי' בישראל לא מהני אא"כ זיכה לו ע"י אחר לכן נ"ל דצ"ל לעכו"ם דוקא בפניו כדי שיתכוין לקנות:

כדי להפקיע כו'. משמע דאפי' בשבת אין אדם יכול לזכות בו וכ"כ הלבוש מ"מ אין עובר עליו כיון שהפקירה כנ"ל דלא כע"ש ומהב"י אין ראיה דהוא פי' לדברי הר"פ:

אין אדם מצווה וכו'. וביש"ש פ"ה דביצה חולק על זה ומביא הרי"ף והרא"ש שכתבו בשם הירושלמי אין רוכבין ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו וזה גבי י"ט מתני עכ"ל ועב"י סי' ש"ה ומדברי ש"ל אין ראיה דהתם מיירי שהעכו"ם רוכב עליה ומביא עליה משאו' וזה אפי' באדם מותר דהא אין איסור הוצאה בי"ט אלא שאסור מדרבנן כמ"ש סימן תצ"ה ס"ג ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' כ"ד בשם הרשב"א דכשטוענ' בחצר משא בשבת ליכא משום שביתת בהמתו אלא כשמחמר אחריה אסור משום מחמר והר"ן סובר דאפי' משום מחמר ליכא, ועב"ח שלא נחית לחלק בזה ומ"ש בירושלמי אין רוכבין משום שביתת בהמתו אף על גב דחי נושא את עצמו נ"ל דטעמו משום שמא יצא חוץ לתחום כדאי' בגמרא והוא סובר תחומין דאורייתא והאדם בעצמו אינו עושה איסור כיון שיושב על הבהמה כמ"ש הרא"ש פרק מי שהוציאוהו בשם רשב"ם ועמ"ש סימן ש"ה, ובאמת ז"ל הירושלמי היה רוכב ע"ג בהמה א"ל רד וכו' שני' היא משום שמצווה על שביתת בהמתו וכו' ונ"ל פי' דאף על גב שעלה א"ל לירד משום שצער הוא לה כמ"ש סימן ש"ה סי"ח משא"כ באילן כמ"ש רסי' של"ו ודכוותיה כתבו התוס' בשבת דף קכ"ב בב"י סי' תצ"ה כתב שביתת בהמה ומחמר בי"ט יש אוסרין ויש מתירין ודעת הרב"י שם לאסור ע"ש ולכן יש להחמיר, ולהשתמש בב"ח פשיטא דאסור מדרבנן כמו בשבת ועיין במסכ' מכות פ"ג וריש מי שהחשיך:

ע"י שיתנה עם העכו"ם. ואז מותרין אח"כ לחלק בשוה כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב ואז אפילו אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע מותר (ר"ל חביב) אבל אם לא התנו מתחלה אלא אחר שנשתתפו אומר לו טול כו' אף על פי שאין כאן משום שביתת בהמתו כיון שיש לנכרי חלק בו אסור דמ"מ הוא נוטל יום א' כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה ומזה היה יותר היתר שלא יאמר טול אתה כו' אלא יחלקו סתם כל השבוע ביחד (ב"י ססי' רמ"ה בשם ריב"ש וכ"כ ר"ל חביב ססי' ק"ו) ומ"מ דוקא בהפסד גדול שרי לחלק סתם (ד"מ) ועיין סי' רמ"ה ס"א בהג"ה:

יהרהנם אצלו. פי' אף על פי שיניחם ביד הישראל למשכון והעכו"ם נוטל אותם ועובד בהם שרי כיון דלא א"ל מעכשיו לא קנא' כמ"ש ססי' תמ"א ע"ש אפי' א"ל אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך:

ויכתוב כן. היינו לפרסומי מלתא:

ואפי' אם הבהמה כולה. ואם הסוסים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב"ם כמ"ש סימן רמ"ד ס"ה ועכ"פ אסור לומר לו לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב ודעת הרב"י דאם היא כולה שלו לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות כמ"ש ס"ד ורמ"א הכריע להקל:

מותר להשאיל. דהא דתני' לא ישכיר כליו לעכו"ם בע"ש ובד' וה' מותר היא מטעם שביתת כלים דאסור אתיא כב"ש אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה עליו ממיל' מותר להשכיר כליו אפי' בע"ש זה דעת הרמב"ם ונ"ל דגם הוא ס"ל דאין היתר להשכיר רק בהבלע' אבל לא על שבת לחוד דזה הוה ודאי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרר"י דהך בריית' לא אסר' משום שביתת כלים אלא דנר' כשלוחו של ישראל ואע"ג דשרו ב"ה עורות לעבדן עם חשיכה דעכו"ם אדעת' דנפשי' קעביד כיון דקוצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח להישראל במה שהעכו"ם עושה בשבת אבל בשכירו' כלים יש ריוח לישראל במה שהכלי' נשכרים מיחזי כשלוחו אבל בד' וה' מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו וזה דלא כהתוס' דכתבו בכל כלים יש איסור שכר שבת וממיל' אין חילוק בין עושין בהם מלאכ' או אין עושין בשניהם יש איסור משום שכר שבת:

ולהשאיל לו. בטור כת' ודוק' להשכיר אסור משום שכר שבת לכאור' קשה דהא זהו טעם התו' שזכרנו אבל הרר"י מפ' משום דנר' כשלוחו וכבר הביא הטור דעת הרר"י ונ"ל דהך שכר שבת אין פי' שנוטל שכר שבת מן השוכר אלא פי' כיון שיש ריוח בזה ההשכרה במה שהי' נשכר בשבת דזה גזרו משום מראית עין ששולח שלוחו להרויח לו:

מפני שהרואה סבור שהישראל ציוהו להוציאו. בב"י בשם סה"ת כתוב בזה להוציאו חוץ לבית לרה"ר ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו משמע היכא דליכא רה"ר אין איסור בזה כמ"ש בסי' שנ"ה לענין מילא עכו"ם מים לבהמתו שיש חילוק בין רה"ר לכרמלית וא"כ האידנא דל"ל רה"ר כמ"ש הטור בסי' שנ"ה לית בזה איסור להשאיל לו כלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בשבת דאע"ג דקי"ל אמיר' לעכו"ם שבות אפי' במילי דרבנן כמש"ל סי' זה מ"מ כאן דאין כאן אלא גזירה משום מראית עין בהא לא גזרו אלא מדלא חילקו בכך משמע בכ"מ אסור ומ"מ אם העכו"ם דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם ודאי מותר:

אסור להשכיר כו'. פי' אפי' אם סומך עצמו שיפקירנה אח"כ אפי' בפני ג' כ"מ בב"י לפי מסקנתו דאין היתר ברור לכתחלה בזה אלא יש היתר לפי הדרכים שזכר בס"ה. וכתב הרוקח סי' ש' בהמת ישראל ביד עכו"ם אם העכו"ם עושה בה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח שכירות מותר ואם ישראל רואה מוחה בידו עכ"ל וצריך פי' אהי קאי האי מותר כיון שאין כאן שכירו' אלא ברור דקאמר שהישראל יכול למסור בהמתו בידו ולא חיישינן שמא יעשה בה מלאכה כיון שאין נותנין לו שכירות ואכתי צריכים אנו לפר' דלא מיירי במשאיל או משכיר דהא בזה אסרו אפי' מיום ראשון כיון שהישראל מצווה על בהמתו אלא מיירי במסרה לרוע' עכו"ם אינו חושש בזה שמא יעשה בה מלאכ' ונר' הטעם בזה דהעכו"ם מרתת שלא יעשה בה מלאכה כי יתחייב בדיניהם וכ"פ מו"ח ז"ל והביא ראיה ממ"ש ב"י בסימן ש"ה בשם ש"ל בשם רב האי גאון שכתב גם כן דין זה. והא דכתב רמ"א שאין העכו"ם נאמן על כך והיא כדברי סמ"ג דף י"ט וכבר ביארנו באיסור והיתר שאין לסמוך ע"ד של עכו"ם כלל לא לאיסור ולא להיתר עכ"ל היינו שאין להשאיל או להשכיר כיון שהי' ברשותו ולא נתפס עליו כגנב לא מרתת אבל במסרו לרעות ודאי מרתת להשתמש בה וחזינן דסמכינן על סברא זו דהעכו"ם מרתת לענין יין נסך היכא דנתפס עליו כגנב כדאי' פרק השוכר במסכת ע"א כנלע"ד אבל לא מהני אם מתנה על מנת שתנוח ע' סי' ת"צ ס"ה מ"ש מזה:

ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה. כב"י וז"ל ולכך צריך שיפרש שאינו מפקירה אלא ביום השבת דכיון דביום השבת רשות העכו"ם עליה שהי' מושכרת או שאולה לו אין אחר יכול לזכות בה ולכי נפיק שבת' הוה ליה כאלו חוזר וזוכה בה שלא הפקירה אלא בשבת לבד. ואע"ג דאין מפקירה אלא בשבת ולא לגמרי הוי הפקר כדאי' סוף פ' אין בין המודר עכ"ל. העתקתי זה לפי ששמעתי ע"ש רב אחד שסמך על זה להתיר להלות בריבית על משכון דרך מכירה אע"פ שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ"ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור ריבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו ואסור וכאן הוה הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוה הפקר גמור ואח"כ חוזר לבעליו הראשונים משא"כ במשכון הנ"ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם וזה דומה למעשה דבית חורון בנדרים פרק אין בין המודר דאמרו כל מתנה שאם הקדישו אינו מוקדש אינה מתנה ובמכיר' זו אין הלוקח יוכל להקדיש' ממילא לא הוה מכירה וכההי' די"ד סימן קע"ג לענין מודר הנאה ונותן לאחרים כדי שיאכל המודר עמהם ע"ש וכ"כ כאן ס"ד שכיון שאינו יכול למוכר' אם ירצה נקראת בהמת ישראל. ולענין מכירת חמץ לעכו"ם בפסח יש ג"כ מקום לטעות ולומר (כיון) דאין ישראל אחר יכול לקנותה מהעכו"ם דהראשון לא נתכוין אלא להפקעת האיסור ולפי מ"ש אינו כן אלא שבסימן מ"ב פסק כן מטעם אחר דהיינו שהראשון שייך לקנותו קודם לשאר בני אדם מטעם מערופי' וע' סי' תמ"ח:

אבל בי"ט כו' עי' סי' תצ"ה ס"ג:

בהבלעה. אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ"ש סימן ש"ו ס"ד. מ"א:

להוציאו. ואם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה יש להקל בעת הצורך עיין. מ"א וט"ז:

מלאכה בשבת. דזהו אסור מדאורייתא דקי"ל דשכירות לא קניא. ודוקא מלאכה אבל לרכוב הנכרי על בהמת ישראל אין להקפיד. דחי נושא את עצמו כמ"ש סי' ש"ה סעיף כ"ב ע"ש. ואם הישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. ואם חזר והשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ. מ"א:

על כך. ואין בכלל זה מה שמוסרין בהמה לרועה דמירתת להשתמש בהן כמ"ש סי' ש"ה סכ"ג:

יפקירנה. דד"ת הפקר בפ"ע הוי הפקר. אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. עיי' תשובת צמח צדק סי' ל"ה. וב"ח מתיר לכתחלה להפקיר בפני ג'. וט"ז כתב דאפי' דיפקיר בפני ג' אין היתר בזה ברור לכתחלה אלא יש היתר כפי הדרכים שזכר בסעיף ה':

בהמתי. ודוקא בפניו צריך לומר כדי שיתכוין לקנות מ"א. (ובספר אליהו רבה פסק דאפי' בינו לבין עצמו מהני כדעת ש"ע בדיעבד עכ"פ):

לזכות בה. כתב ט"ז שמעתי בשם רב א' שסמך ע"ז להתיר להלוות ברבית על משכון דרך מכירה אעפ"י שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ"ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור רבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת. ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו דאסור וכאן הוי הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוי הפקר גמור משא"כ במשכון הנ"ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם ע"ש:

מצווה. וביש"ש פ"ק דביצה חולק ואוסר ויש להחמיר כדבריו. מ"א:

בהמת ישראל. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יכול המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב. תשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ט ע"ש. והמחבר יד אהרן חולק עליו וכתב ול"נ שאם הגוי יכול למוכרו אף שמכרו לו בדבר מועט מותר ואם אינו יכול למוכרו אסור שנקראת בהמת ישראל בכל מקום וכ"כ בתשובת צמח צדק ע"ש והיותר טוב שיפקירנה:

עם העכו"ם וכו'. ואז מותרין אח"כ לחלוק בשוה כמ"ש סי' רמ"ה ס"ק א' ועיין מ"א:

בערכאותיהם. לפרסומי מלתא:

ישראל. אם הסוסים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב"ם כמ"ש סי' רמ"ד ס"ה ועכ"פ אסור לומר לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב. כתב הב"ח ואלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשבת בשכר ומוכרין בכוונה לעכו"ם כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקונסם עיין צמח צדק סימן ל"ה. אבל לדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר:

ס"א מותר כו'. כדעת הרי"ף שהשמיטה דס"ל דב"ש היא דס"ל דמצווין כו': ובלבד. מהא דב"מ כ"ח כנ"ל: ולהשאיל שם לא ישאילנו כו' כמ"ש בס"ב: אע"ג שמתנה. דכאן לא שייך טעמא דשכירות דיש ריוח לישראל כו' ע"שברא"ש וע"ש בהג"מ פ"ו ס"ק ק' תניא בתוספתא דמשכיר כו' ומחליף כו' ור"ל דאין משכיר ממש אלא חדא קתני כיצד מחליף דממש שכירות אסור בע"ש דשם סתמא קתני:

ס"ב אסור להשאיל. נלמד ממש"ו ואפי' בע"ש כו':

ס"ג אסור להשכיר. ע"ז ט"ו א': כדי כו'. צ"ל שמא יעשה בה מלאכה: אבל יכול כו'. כמ"ש בספ"ק דע"ז אבל נכרי כו' דאמרינן ליה וציית כו': כי אין כו'. דאין העו"ג נאמן להתיר מהא דפ' גיד הנשה לא יאמר אדם לעו"ג ליקח לי בשר כו'. ולא לאסור מהא דסוף יבמות של עזקה הן כו' וסוף פ' החולץ אין עדות לעו"ג ובתוספתא פ"ה דדמאי גוי שהיה צווח כו' קחו לכם פירות עזקה הן כו' אבל אם א"ל מאיש פלוני גוי לקחתי כו' משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי ר' רשב"ג אומר אינו נאמן שדברי הגוי לא מעלין ולא מורידין ואף ר' ל"ק אלא משום שהוא בידו וע' ר"ס רמ"ו: יפקירנה. נדרים מ"ה א' ע"ש בפי' הרא"ש ד"ה ד"ת כו' שמחלק דבדיעבד אפילו בינו לבין עצמו וכ"ה בח"מ שם וז"ש כאן כדי שינצל דמדרבנן בעינן ג' ונלמד כ"ז דה"ה בינו לבין עצמו וסגי בכך מגיגית נר כו' לב"ש בפ"ק דשבת ועתוס' שם ד"ה דמפקרא כו' דהכא שאני כו' וכאן ג"כ א"א בענין אחר ודלא כמרדכי וש"פ שכ' דדוקא בפני ג' והם לשיטתן שחילקו בין גיגית כו' לבהמה דגיגית סתמא מפקר להו ור"ל משום שהוא דבר ההוה תמיד משא"כ בבהמה ולכן אפי' בדיעבד דוקא בפני ג' אבל לחילוק הרא"ש אפי' בינו לבין עצמו כנ"ל: דודאי אין כוונתו. ר"ל ליום השבת בלבד ועט"ז בשם ב"י נדרים מ"ד א': ודוקא בשבת כו'. דקדק התי"ט בספ"ב דיו"ט פרתו יוצאה כו' ומקררין את הבהמה ביו"ט מדקאמר ביו"ט משמע דרישא דוקא בשבת והירושל' שאמר ברוכב על הבהמה משום שביתת בהמתו איירי בשבת שאמר היה רוכב על הבהמה א"ל רד כו' ולכן לא אמר בגמ' על המתניתין דאין רוכבין משום שביתת בהמה ודלא כרי"ף ורא"ש וז"ל ירושל' בפ"ה די"ט מ"מ אמרו היה רוכב ע"ג בהמה א"ל רד כו' שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמותו למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא לא נאמר אלא בשבת ועמ"א בשם יש"ש. ואפשר דש"ל ס"ל כנ"ל כיון דבגמרא אמרי' משום טעמא אחרינא כמש"ל ולהלכה אין נראין דבריו אלא העיקר דביו"ט נמי מצוין על שביתת בהמה כמ"ש ביש"ש:

ס"ד יש מתירין. יבמות ס"ו ב' ותסברא נהי כו' הא ל"ד אלא כו' משמע דבכה"ג הוי שלו: וי"א דכיון. שם כרב יהודה דקי"ל כוותיה שם דאמר אפי' בכה"ג לא הוי שלו ואמרינן שם ת"כ דר"י המכנסת כו' אלמא כל שאינו יכול למכור אינו שלו ופלוגתתן של אלו ב' הדיעות תליא בספיקת הרי"ף שם ויתורץ מה שקשה על הרמב"ם דפ' כרב יהודה שם ופ' שם כברייתא דת"כ דר' אמי עבדי צ"ב כו'. והענין כי הרי"ף נסתפק שם בברייתא דמכנסת לא בריר לן כו'. והענין כי אמרו שם א"ל רבא לר"נ והא ת"כ דר' אמי כו' ולכאורה קשה וכוותיה דר"י לא תניא ויש לתרץ בב' אופנים הא' דאינו דומה לר"י דאף דאינו יכול למכור מ"מ שלו הוא כמש"ש הא ל"ד אלא כו' והב' דברייתא יחידאה היא דרשב"ג אזיל לטעמיה בגיטין מ"א א' ולא קי"ל שם כוותיה ומשני אע"ג דתניא כו' ודינא דברייתא דעבדי צ"ב כו' אמת מ"מ כאן מסתברא טעמא דר"י כו' ולשני האופנים הרמב"ם פ' שפיר כברייתא דעבדי צ"ב רק נ"מ בין אלו האופנים לענין המכנסת אם יש לפסוק כאותו הברייתא או לאו (ר"ל דלאופן הא' י"ל דגמ' ס"ל דברייתא לאו יחידאה היא כמ"ש המאור בר"פ אלמנה שם ד"ה מכרו כו' בארוכה דבהא ל"פ רבנן עליה ע"ש) וז"ש הרי"ף לא בריר לן כו' וגם כאן תליא הפלוגתא באלו ב' האופנים דלאופן הראשון דהגמ' לא ס"ל הת"כ דרב יהודה דאע"ג דאין יכול למכרו מ"מ ה"ה שלו ולאופן השני משום דיחידיאה היא אבל הדין אמת דכל שאין יכול למכרו אינו שלו ומפרשים הגאונים אותה הברייתא דמכנסת לענין מטלטלין כפלוגתייהו היא אומרת כלי כו' וכן הברייתא דשכר פרה ושם כו' ובזה מתורץ מ"ש הרמב"ם וש"ע א"ה סי' צ' סי"ד אין האיש רשאי כו' ואם מכרן כו' משום דלא בריר לן ההיא ברייתא דנעביד עובדא כמ"ש הרי"ף שם כנ"ל ולכך פי' דלכתחלה לא ימכור ואם מכרן מה שעשה עשוי:

ס"ה אם ישראל. כנ"ל סי' רמ"ה ס"א וה"נ דלא קנוי לישראל ביום השבת: ואם ילוה כו'. כס' שנייה בס"ד: וי"מ כו' אפי'. כס' הראשונה שם: ויעשם אפותיקי. ואפ"ה לא קנה ישראל כמ"ש בפסחים ל"א ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאי הוה ליה זוזי כו' אשתכח דהשתא הוא דקני ומטעם זה ג"כ אפי' באפותיקי כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ק"ו ס"ו אפי' היתה משכונא בידו או אפותיקי מפורש כיון כו' וע"ש מש"ש וז"ש או יהרהנם וכמ"ש בפסחים שם דישראל מגוי לא קני משכון: ובלבד שלא. שם וע"ל סי' תמ"א: וי"מ כו'. הוא ג"כ כס' ראשונה דס"ד: ויכתוב כו'. עמ"א:

רמב"ם בפ"ו מה"ש וכדעת הרי"ף

הרא"ש בשם ר' יונה אהא דשבת י"ט וכן נראה מפי' רש"י שם

שם בתו' והרא"ה הרז"ה ושאר פוסקים

סמ"ג וסמ"ק. וספר התרומה והגה"מ פ' ו' בשם התוס'

שם

שבת י"ח וכר"ע

אליבא דב"ה סמ"ג והתרומה

טור ושם

הריב"ש בתשובה

הגהת מרדכי פ"ק דשבת והאגור

הגה"מ פ"ז בשם סמ"ק וסמ"ג והתרומ' בסי' קמ"ח

הריב"ש בתשו'

תשו' רשב"א

שם

ב"י ובשם רבו כהר"ר יעקב בי רב: