עניית אמן אחר הברכות - שולחן ערוך אורח חיים סימן רט״ו

אחר יהללוך. לפי שאסור להפסיק באמצע הלל ופסוקי דזמר' ה"ל כאלו ברכה ראשונה ואחרונה סמוכות זו לזו משא"כ בברכת הפירות ובברכת התורה נמי תקנת קדמונים היתה שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה ולא ה"ל סמוכות:

בברכת המזון. להפסיק בין ברכות דאורייתא לברכות דרבנן:

או כותי. דאע"ג דבגמרא אמרי' שבכותי נמי עונין אם שמע כל הברכה היינו קודם הגזירה אבל עכשיו גזרו עליהם להיות עכו"ם גמורים (ב"י) ובכ"מ כתב דדעת הרמב"ם דאף בעכו"ם אין עונין אפי' שמע כל הברכה דלא כירושלמי וכ"כ הב"ח, עוד כ' הכ"מ דהרמב"ם איירי כשלא שמע כל הברכה אבל אם שמע כולה עונ' בין לעכו"ם בין לכותי וזהו דעת הרב בהג"ה: איתא במדרש כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בב"ה:

כל הברכה. דאף שהעכו"ם כוונתן לע"א שלהם מ"מ חושב וכו' וכמ"ש סי' קנ"ו:

שמותר ללמד וכו'. אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם וכ"מ בפי' המשניות להרמב"ם בפ' הרואה ובתו' ר"פ הרואה:

כנשבע לשוא. דאמרי' דעובר משום לא תשא וגו' מ"מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא (תוס' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקידושין) ודעת הרמב"ם שהוא דאורייתא וכ"ה בתמורה דף ד' פשטא דתלמוד' והתו' מפרשי' דמיירי בלא ברכה ולדבריהם אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא ועסי' י"ז ס"ב, אמרי' ביומ' ד"ע וניתי ס"ת אחרינא וניקרי אר"ל משום ברכה שא"צ דכשיביא ס"ת אחרת יצטרך לברך שנית ואסור לגרו' ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה א' וכ' הרשב"א בת"ה סוף בית א' דאסור לשיח בין שחיטה לשחיטה מה"ט וכ' ב"ש ד' נ"ח בשם הרבה פוסקים דבכל הברכות אמרינן כן דלא כמ"ע בתשובה סי' כ"ט דכתב דדוקא בברכת התורה אמרי' כן דלא נתקנה אלא משום כבוד צבור דליתא, וכ' של"ה דבשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה כדי להשלים ק' ברכות וקשה דהא בגמרא בי"ה עסקי' וחסר ממנין מאה ברכות ובשל"ה עצמו דחק היאך יכול להשלים מנין ק' ברכות ואפ"ה אסור לגרום ברכה ק"ו בשבת ועוד שבתוס' שבת דף קי"ח כתבו דאסור לחלק סעודת שחרית לשנים כדי לקיים ג' סעודות משום דגורם ברכה שא"צ ואף דלא קי"ל הכי היינו משום סעודה ג' אבל משום ק' ברכות אסור להוסיף, ור"מ גלאנטי בתשובה סי' ל"ח כת' דבשבת יכול לצוות לבני ביתו שלא להביא כל הפירות לפניו בבת אחת עכ"ל וה"ה דיכול לצוות להביאם אחר הסעודה ומיהו אף בחול אם אין חפץ לאכול אלא מעט מעט או שחפץ לאכול אחר הסעודה רשאי אלא דבשבת ראוי לעשות כן משום הברכה ובכ"ה כ' בשם ס' הזכרונות דאפי' מצוה שלא יביאם לפניו אסור להרבות בברכות ועיין בספר שתי ידות דף ק"ב ע"ב:

אחר ברכת בונה ירושלים. שהוא סוף ברכות שהם מן התורה והטוב והמטיב הוא מדרבנן:

חייב לענות אמן. ז"ל הרמב"ם לאפוקי ממ"ש הטור תחלה דעונין דקאמר היינו לאו חיוב אלא קמ"ל דאין עונין אחר הכותי ואמתני' קאי הטור דאמרה עונין אחר ישראל וע"ז אמר הטור אח"כ אבל הרמב"ם כתב כו' היינו דפליג על מ"ש תחלה בישראל אין חיוב לענות אחריו כשלא שמע כל הברכה מפיו אבל הרמב"ם עושה חיוב גם בזה:

ועונין אמן אחר עכו"ם. זה מירוש' שהביא הרא"ש וכתב הטעם לפי שאין דרך העכו"ם לכוין לע"א כשמזכיר את השם פי' לאפוקי כותי שאם מזכיר השם כונתו להר גריזים וכ"כ ר"י בשם ירוש' ואני אומ' אמן אחר כל המברכים שנאמר ברוך תהיה מכל העמי' וברמב"ם שהיה לפני הב"י כתוב עכו"ם דומיא דכותי וכתב בכ"מ שבגי' הטור ברמב"ם לא כתוב בעכו"ם איסור אלא דוק' כותי והוא הנכון ומש"ה פסק רמ"א כותיה והוא הנכון כיון דלא מצינו תלמודא דידן חולק ודאי אזלינן בתר הירושלמי אלא שהכריע דדוקא בשמע כל הברכות ממנו וזה לחלק עכ"פ בין עכו"ם לישראל ועוד נרא' לחלק דבעכו"ם ליכא חיובא אלא שאין איסור לענות אחריו קאמר וכמו שהיה הטור רוצה לפ' תחלה בישראל וזה מוכח מדתנן עונין אמן אחר ישראל וכו' ולא נקט עכו"ם אלא עכ"פ חילוק ביניהם והיינו בדרכי' שכתבתי:

ירושלים. שהיא סוף ברכות שהם מדאורייתא שהטוב והמטיב דרבנן:

אמן. במדרש איתא כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בבה"מ. מ"א:

אחר עכו"ם. אבל חיובא ליכא ט"ז ע"ש ועיין מ"א ואף שהעכו"ם כוונתן לע"א מ"מ חושב וכו' כמ"ש ס"ס קנ"ו:

בשעה שלומד. אבל גדול בשעה שלומד אומר בלא שם. מ"א:

עונים אחריהם. ומ"מ אינו יכול להוציא הגדול:

לשוא. ואסור לגרום ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה אחת. ומה"ט אסור לשוח בין שחיטה לשחיטה. ובשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יוכל להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה להשלים ק' ברכות של"ה. ומהר"ם גלאנט"י סי' ל"ח כתב דבשבת יוכל לצוות לבני ביתו שלא להניח לפניו כל הפירות בבת אחת. וכנה"ג בשם ספר הזכרונות אוסר להרבות בברכות אפי' אם מצוה שלא יביאם לפניו ע"ש ועיין מ"א:

ס"א אין כו' ונהגו כו' וי"א כו'. עמ"ש בסי' נ"א ס"ג: ובמקומות כו'. דשם הוא סיום הברכות כמ"ש במתני' בשחר מברך כו' וכמו בונה ירושלים:

ס"ב חייב כו'. רמב"ם דמפ' מ"ש אחר הכל עונין אמן חיובא קא' וכמ"ש כי שם ה' כו' וכמ"ש בספרי שם ומנין שעונין אמן אחר המברך שכ' הבו כו' וע' גמ' דיומא ל"ז א' ותענית ט"ז ב': אבל כו'. רמב"ם ובשלא שמע כל הברכה וכמ"ש במתני' שם בכותי וה"ה לאפיקורוס דחד טעמא להם אבל בתינוק וגדול כו' אפי' שמע כל הברכה ותינוק שם נ"ג ב' וכמ"ש בס"ג וה"ה למשנה ממטבע כו' וכמ"ש הרמב"ם דהטעם דאין עונין אמן אחר תינוקות משום דהברכה לבטלה ואע"ג דמותר כ"ש במשנה דקי"ל דלא יצא והוי לבטלה וכר"י מ' ב' דהלכה כר"י אבל הרא"ש שם כ' בשם ירושלמי דהלכה כר"מ וע' סי' קס"ז ס"י ואפשר כמש"ש ע"כ ל"ק ר"מ התם כו' וערמב"ם שם הלכה ט"ו: ועונין כו'. צ"ע דבתוספתא וירושלמי אמרו באינו יהודי אע"ג שלא שמע כל הברכה והביאו הרא"ש שם וז"ל הירוש' ספ"ח דברכות תניא א"י שבירך את ה' עונין אחריו אמן ואף שהירושלמי יש לפרש כדברי תר"י דבשמע כל הברכה איירי וקמ"ל דאף אחר א"י עונין אמן אבל בתוספתא לא מ' כן דקא' שם ס"ו א"י המברך השם עונין אחריו אמן כותי המברך השם אין עונין אחריו אמן עד שישמע את הברכה כולה ודברי ב"י צ"ע יותר שכ' דלהרמב"ם בא"י אין עונין אחריו לעולם וכותי עכשיו כא"י כמ"ש בפ"ק דחולין ולכן סתם הרמב"ם וכ' דאין עונין אחריהן ואף שדחק ואמר כיון דבגמ' לא הוזכר ע"כ פליגי אתוספתא וירושלמי ודבריו תמוהין מאוד וכן מלשון הרב משמע דבכותי אפי' שמע כולה לא וכ"ז תמוה ונ"ל דע"כ ט"ס ברמב"ם והדין ברור דבכותי ששמע כולה וא"י אפי' מקצתה עונין אבל לגי' שלנו ברמב"ם א"א ליישבה כלל דודאי מ' אפי' שמע כולה מדסתם ועוד מדכייל בהדי תינוק וגדול כו':

ס"ג שמותר כו'. רמב"ם ומגמ' הנ"ל: אבל כו'. שם בגמ' וכפי' הרא"ש בשם הראב"ד:

ס"ד כל כו'. ל"ג א': ואסור כו'. רמב"ם ולמד מהא דתינוקות כמ"ש בס"ב:

ברכות מ"ה לפירוש הרי"ף והרמב"ם והר' יונה והרא"ש והרשב"א

שם נ"א

שם נ"ג

רמב"ם פ"א מה"ב

שם בגמרא

רמב"ם שם

טור בשם פירוש הראב"ד

רש"י שם

רמב"ם שם: