דיני ברכת הריח. שולחן ערוך אורח חיים סימן רט״ז - 14 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן רט״ז
סעיף א׳
דיני ברכת הריח. ובו יד סעיפים:אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח אבל לאחריו א"צ לברך:
סעיף ב׳
אם זה שיוציא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים. ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס"ק מברך בורא מיני בשמים. ואם הי' פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע"פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים על אגוז מוסקאט"ה ועל קניל"ה וקלוא"ו וכל בשמים שהם לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות:
סעיף ג׳
על הורד (ועל הקנמון שהוא עור הנדי) ועל מי הורד ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים:
סעיף ד׳
על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב:
סעיף ה׳
שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים:
סעיף ו׳
שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב וי"א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו:
סעיף ז׳
סימלק וחילפי דימא מברך בורא עצי בשמים סימלק יש מפרשים רוסמארי"ן ויש מפרשים יאסמי"ן ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו ג' שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין. וחילפי דימא הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק:
סעיף ח׳
סיגלי והם ויאול"ש בורא עשבי בשמים:
סעיף ט׳
נרגיס והוא חבצלת ויש אומרים שהוא ליריי"ו אם גדל בגנה מברך בורא עצי בשמים ואם הוא גדל בשדה מברך בורא עשבי בשמים:
סעיף י׳
היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ"א ברכה הראויה לו: הגה ואם בירך על כולם מיני בשמים יצא (טור ריש הסימן) ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים עיין לעיל סימן רי"א:
סעיף י״א
הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן אם ברכותיהן שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן ואם אינם שוות מברך על ההדס תחלה:
סעיף י״ב
מברכין על המוגמר (פי' בשמים שמשימים על הגחלים להריח בהם) משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן:
סעיף י״ג
המוגמר אם הוא של עץ מברך בורא עצי בשמים ואם של עשב בורא עשבי בשמים ואם של שאר מינים בורא מיני בשמים:
סעיף י״ד
המריח באתרוג של מצוה מברך עליו וי"א שאינו מברך לכך נכון שלא להריח בו: הגה י"א דהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת (אבודרהם ב"י סי' רכ"ו בשם א"ח) וי"א דאין לברך עליו (ב"י) לכך אין להריח בו:
כתב הטור סי' רי"ב הביאו לו יין ושמן טוב להריח בו מברך על היין תחלה דברכת הנאה קודמת ועסי' רצ"ו ס"ז: לאחריו א"צ לברך. משום דהנאה מועטת היא (רש"י נדה) ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו (ל"ח) ול"נ משום שהם כל השנה עסי' רכ"ה ס"ו ובכל בו פי' משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו, כת' המרדכי פ' א"ד אין מברכין אלא על דבר שהגוף נהנה ממנו ולכן אין מברכין על האש אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא ע"כ ונ"ל דמה"ט אין מברכין על קול ערב (ד"מ) ובמט"מ כת' הואיל ואין בו ממש ע"ש והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה צ"ל כיון דאין נכנסין לגוף כדאמרינן בברכות דף נ"ו ועמ"ש ס"ס ר"י:
ב׳
מין עץ. אפילו אינו עיקר הפרי כמ"ש ס"ג:
ג׳
המוס"ק. י"א שהוא מדם שמתקבץ בגרון חיה ואח"כ חוזר ונעשה מוסק והרז"ה היה חושש לאוכלו משום חשש דם וכהרר"י ז"ל דאפשר לומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להא דבתר השתא אזלינן שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש אף על פי שנמחה בתוכ' כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינין ליה ומותר ה"נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי' ומותר אף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראיה (טור והרא"ש פ"ח דברכות) ולענ"ד צ"ע דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן וא"ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת' ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ"ש הרר"י דפירשא בעלמ' הוא היינו שאין עליו תורת דם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי' כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע:
ד׳
ראוי לאכילה. אפילו אין ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות כמ"ש סי' ר"ב:
ה׳
אינו מברך. דלאו לריח עביד' (ברכו' מהר"מ):
ו׳
על הורד. שקורין ריזא"ש אף ע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח וא"ת כיון שאינם עיקר הפרי לא לברך עליהם עצי בשמים כמ"ש סי' ר"ד סי"א, נ"ל דשאני הכא דא"א לברך עשבי בשמים כיון שאינו מין עשב לכן מברך עצי בשמים:
ז׳
מי הורד. אפילו למאן דפליג בסימן ר"ב ס"י היינו משום דמי פירות אין להם טעם כהפירות עצמן מה שאין כן כאן דמי הורד מריחין כמו הורד עצמו (ב"ח):
ח׳
והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת (רש"י ב"ח):
ט׳
עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש"ג]:
י׳
שמן אפרסמון. מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע (תר"י):
י״א
שמן זית. נ"ל דוקא בשמן זית מפני שגדל על העץ:
י״ב
שמן המשחה. העושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה חייב כרת ובשוגג חייב חטאת והוא שיעשה אותו להמשח אבל אם עשה להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (רמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש) והעושה קטורת מי"א סממנין המוזכרים לפי משקולת אלו אפילו לא עשה אלא חציו או שלישותו הואיל ועשה לפי משקולת אלו חייב כרת עשה להתלמד בה או למסרה לצבור פטור (פ"ב שם):
י״ג
נכון ליזהר. והב"ח כתב דאף הרמב"ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא"כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ"ב ואין לחוש לאותם שאומרי' שאין מברכין עליו עכ"ל, והד"מ כ' מדלא חלק הטור כאן על הרמב"ם רק בסימן רי"ז ש"מ דס"ל דכלים מוגמרים עדיפי שנשרף הבושם ונעשה ריח מה שא"כ כאן קלט ריח בעלמא, ובש"ע משמע כמ"ש הב"ח דהא בכלים מוגמרים לא כ' שם ליזהר מלהריח בהן:
י״ד
סימלק וחילפי דימא. אף על גב דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עליו מעצו מברך בורא עצי בשמי' (ב"י רשב"א עסי' ר"ג):
ט״ו
גדל בגינה. שמשקין אותו ונעבד ונעבד וגדל ומתקיים אף על פי שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו (ב"י רשב"א):
ט״ז
על כולם. כתב הב"ח דאם בירך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבים אינו כולל של עץ ע"כ וכ"כ הלבוש וצ"ע דא"כ למה כתב ב"י בשם הרוקח דצריך להקדים של עץ לשל עשבים דהא שניהם שוים זה לזה דאין זה כולל יותר מזה ומיהו י"ל דעכ"פ שם עשב כולל לכל הגדל באדמה ועצי אינו כולל אלא הגדל באילן כן כ' הרא"ש גבי פירות ובאמת לא מצאתי ברוקח כלל מזה ואפשר שהרב"י היה לו דפוס אחרת ולכן נ"ל דאזלי' בתר החביב כמ"ש בסי' רי"א ס"ג וגם הב"ח עצמו כ' שם כן:
י״ז
להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו וכמ"ש סי' רי"ז סס"ב ע"ש:
י״ח
מברך על ההדס. ונוטלו בימינו עיין סי' ר"ו ס"ד:
י״ט
אינם שוות. צ"ע דלהרא"ש אין שום קדימה באין ברכותיהן שוות כמ"ש רסי' רי"א ועוד קשה דהכא מיירי בשמן אפרסמון כמ"ש הטור וברכתו מיוחדת לאפרסמון בלבד כמ"ש ס"ד ואם כן ה"ל לאקדומי דה"ל ברכה פרטית כמ"ש סימן רי"א ס"ג וצ"ל דהדס חשיב טפי וצ"ע, מיהו ברא"ש לא כתב אפרסמון ואפשר דמיירי בשמן שבשמו בעשבי בשמים ועל ההדס מברך עצי בשמים עמ"ש בסימן זה וסי' רי"ז ב"ב:
כ׳
לא יברך וכו'. דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' כ"ה ס"ח:
כ״א
שאינו מברך. דלאו לריחא עבידא אלא למצוה, מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך:
כ״ב
שלא להריח. ואם מריח בו כ' הב"ח דמברך עליו דאית' במדרש מה אתרוג יש בו טעם וריח א"כ עביד לריח עכ"ל, ואין זה אלא דרך דרש לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם:
אבל לאחריו א"צ כלום. רש"י פי' בנדה ד' כ"ב הטעם משום דהנאה מועטת הי' פי' שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו:
ב׳
כמו המוסק הוא בל"א פיז"ם. וכתוב בטור שהוא זיעת חיה והוא שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעש' ממנו המור והרמ"ה היה אוסרן משום חשש דם והר"י כ' דפירש' בעלמא הוא אע"ג דתחלתו היה דם דבתר השתא אזלי' תדע שהרי הדבש אם נפל לתוכו חתיכת איסור נימוח בתוכו כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו דבש דיינינן ליה כמו השתא ה"נ אע"פ שתחלתו היה דם בתר השתא אזלי' וא"א הרא"ש כתב ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראי' עכ"ל ולע"ד תמוה דהא יש ראיה ברורה להיתר ממ"ש הרא"ש בס"פ כ"ה בחלב טריפה במעי כשירה דכתב ר"ת דאם הוא קרוש הוי כפירשא בעלמא א"כ ה"נ כיון שנקרש על הבהמה נעשה פירש' דמה לי תוך הבהמה או ע"ג הבהמה אידי ואידי פירש' בעלמא הוא:
ג׳
ועל כולם כו'. פי' ב"י אפי' המריח על פירו' דבורא מ"ב היא כוללת כמו שהכל באכילה:
ד׳
על אגוז מוסקא"ד. הוא עיקר פרי והקניל"א שהוא צימרנ"ד וקלאוי שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ"מ עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו:
ה׳
על הורד כו' עצי בשמים. שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה:
ו׳
על שמן אפרסמון. לפי שהוא נמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפ"ע:
ז׳
ואם היו בו עצים ועשבים. ז"ל הרמב"ם עד ואם סיננו שהוא ל' הש"ע מן הטור דהרמב"ם לא מיירי כלל מסיננו אלא ס"ל כל שלא כתשו טחנו אין בו ריח כלל ואם כתשו עד שיש לו ריח מברך בע"ב ואם לא כתשו וממילא אין בו ריח מצד עצמו רק שכבש בתוכו בשמים שמולידים ריח הולכי' אחר אותן הבשמים והיינו כ"ז שהם בתוכו אבל אם סיננו ונשאר ריח בלא עיקר יש פלוגת' כמ"ש הש"ע. ומו"ח ז"ל כ' שהרמב"ם מיירי מסיננו ומבי' ראי' מדברי ב"י ולא דק כי ב"י לא כ"כ על הרמב"ם כלל. גם מ"ש הטור אחר דברי רמב"ם וא"א כתב סתם על כולם בע"ב גם זה לא מיירי אלא בישנם בעין עדיין לא בסיננם:
ח׳
שאין מברכין עליו. בסי' רי"ז כתב הטור בשם הרמב"ם וחלק עליו ופסק הש"ע שם כרמב"ם ע"ש בדברינו:
ט׳
הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק. והיינו שפיגנרדי"א בל' פולין שעושין מזה שהוא לריח טוב ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים לברך בע"ב כמו במי ורד בס"ג ולקמן בה' י"ט כתבתי שאין לנהוג כן:
י׳
גדל בגינה כו'. דגינונית' נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אע"פ שעצו מתיבש אבל דדבר' מתיבש כעשב והולך לו:
י״א
היו לפניו עצי בשמים. בטור כתוב ונ"ל שאם היו לפניו כו' נראה לפרש דברי הטור דודאי אם בירך על מיני בשמים ונתכוין לפטור הכל פשיטא דיצא דאין חילוק אם מין א' מונח לפניו וברכתו בורא עצי בשמי' או עשבי בשמים ובירך עליו מיני בשמים דיצא כמ"ש ריש הסי' או שמונח הרבה לפניו דכיון דנתכוין על כולם אסור לו לברך בחנם על השאר ברכתו המיוחדת ואם נתכוין באמרו במ"ב על דבר שברכתו כך לחוד כדלעיל ודאי צריך עוד לברך על השאר כ"א ברכתו ודומה לאומר בפה"א ויש פרי עץ ג"כ לפניו ולא נתכוין עליו כי אם על פה"א דצריך לברך עוד בפה"ע על פה"ע הכי נמי כ"ה אלא דאם בא לכתחלה לימלך כיצד יתנהג בזה כ' הטור דיראה שיברך בורא מיני בשמים על כולם כיון שיש על כל פנים דבר שברכתו כך ואע"ג דבפה"א ובפה"ע אם מונחי' לפניו שניהם יברך על כל אחד ברכתו ולמה לא יעש' ג"כ כאן כן וכן הקשה ב"י צ"ל דבריח שאני שהריח בא לו שלא בבחירה שלו דהריח נכנס מאליו והרי הוא הביא כלם להריח בהם. ואף אם יבחור לכתחלה להריח בזה אפשר שיביא לו תחלה הריח מהשני ע"כ יברך בדבר שהוא כולל כולם כיון שיש עכ"פ אחד ביניהם שברכתו כך משא"כ באכיל' שתלוי בבחירה שלו אם ירצה יאכל תחלה מזה יברך עליו בפרט. והא דכת' הטור ובירך מיני בשמים פטר הכל לאו למימרא דוק' דיעבד שהרי סיים אח"כ ל' לכתחלה בכל מה שהביא בדין זה. וכן ברמב"ם ורב עמרם כולם מיירי ל' לכתחלה שהרי לא זכרו שום דבר מאם בירך תחלה במ"ב אלא פשוט דגם הטור ברישא מיירי לכתחלה וכ"כ בית יוסף וכדמשמע כאן מדברי רמ"א ע"ז וע"ז הביא הטור גם דעת הרמב"ם שכ' באין שם מיני בשמים מברך על כל אחד משמע ביש שם מיני בשמים מברך דרך כלל כן אבל רב עמרם ס"ל דגם כאן הוה כמו בפירות לענין אכילה שזכרנו ולא מחלק בין ריח לאכילה דאע"ג דהריח נכנס ממילא מ"מ אינו חייב לברך עד שיתכוין להריח בו בפ"ע ע"כ יברך תחלה על מה שרוצה להריח תחלה ואח"כ על השני והשלישי ואם רוצה להריח תחלה על במ"ב ולא יתכוין בפי' להיות יוצא על כולם צריך עדיין לברך ג"כ בפרט על האחרים וגם באכילה לענין שהכל ודאי הדין כן הוא דאין יוצא באמירת כל על שברכתו מלברך בפה"א כיון שלא נתכוין בפי' גם עליו. ומו"ח ז"ל פי' בדרך אחר וכתב עליו ושרי ליה מאריה ואני אומר גברא דמריה סייעיה ופירושו אמת אך מה שהקשה מ"ש מפירות לאכילה כו' ופסק כאן כרב עמרם כבר נתיישב היטב בדברינו בס"ד:
י״ב
ואם בירך על כלם. פי' שנתכוין על כולם יצא כמ"ש בשם הטור דאפי' לכתחלה אך שעכשיו שפסק כרע"מ כתב רמ"א ע"ז דבדיעבד אפי' רע"מ מודה. בברכת בורא עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקי' עשבי בניקוד שבא ופת"ח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י"ל בחיר"ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ"ז עשבות הרים:
י״ג
המוגמר. ששורפין בשמים אף שאינם בעין מברכין על הריח:
י״ד
באתרוג של מצוה. לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז' ע"כ לאו לריחו קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח כנ"ל טעם זה להאי דיעה:
מריח טוב. עיין הלק"ט ח"א סי' קצ"ז. דבר שאסור באכילה ולא בהנאה מותר להריח בו אפי' לכתחלה תשובת אמונת שמואל סי' מ"ה. ועיין הלק"ט סי' ל"ה:
ב׳
א"צ לברך. דהנאה מועטת היא פי' שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו. ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו ל"ח עיין מ"א. אין מברכין על קול ערב הואיל ואין בו ממש. והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה נ"ל כיון דאין נכנסין לגוף:
ג׳
המוס"ק. הוא פיז"ום בל"א. וכתב בטור שהיא זיעת חיה ידוע ויש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם בתחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו המוס"ק והרמ"ה היה חושש לאוכלו משום דם. והר"י כתב דפירשא בעלמא הוא אע"ג דמתחלה היה דם ועיין ט"ז ומ"א וכנה"ג:
ד׳
ראוי לאכילה. אפילו אינו ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות. מ"א:
ה׳
אינו מברך. על הריח:
ו׳
במ"ב יצא. אפילו המריח על פירות דבמ"ב היא כוללת כמו שהכל באכילה. ומטעם זה אין אנו מברכין בהבדלה רק על מיני בשמים:
ז׳
מוסקאט"ה. מושקא"ט נוס הוא עיקר הפרי. קניל"ה הוא צימרנ"ד. וקלאו"י הוא נעגלי"ך אף שהוא אינו עיקר הפרי מכל מקום עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו. על הנענ"ה שקורין אותו מינט"ה נסתפק בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' מ"א אם יש לברך עליה או לא ודעתו נוטה שלא לברך ובתשובת פרח שושן כלל א' סי' י"ג כתב שיש לברך עליה הנותן ריח טוב בפירות וכן המריח בקאו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ועיין הלק"ט ח"ב סי' קט"ו. ועיין בס' בני חייא אם על חצי פרי מברך. ובגינת ורדים כלל א' סי' מ"ב:
ח׳
הורד. שקורין רוזא"ש אע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרן עומד לאכילה אלא להריח:
ט׳
והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת:
י׳
עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה. ש"ג מ"א:
י״א
אפרסמון. מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע. תר"י:
י״ב
שכתשו. דוקא שמן זית מפני שגדל על העץ:
י״ג
עיקר. ומה"ט אין מברכין על הטואבק ששואפין בחוטם. הלק"ט ת"א סי' ק"א וע"ל סימן ר"י ס"ק ט':
י״ד
אישפי"ק. היינו שפיגנרדי"א בלשון פולין שעושין מזה שהיא לריח ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים שם לברך בע"ב כמו במי ורד בס"ג ובהלכות י"ט כתבתי שאין לנהוג כן ט"ז ע"ל סי' קכ"ח ס"ק ח':
ט״ו
בגינה. שמשקין אותו וגדל ומתקיים אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. ב"י:
ט״ז
יצא. כתב הב"ח דאם בידך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבי אינו כולל של עץ וכ"כ הלבוש ועיין בס' גן המלך סי' צ"ט:
י״ז
להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו כמו שכ' סי' רי"ז סוף ס"ב:
י״ח
ההדס. בורא עצי בשמים:
י״ט
עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקים שא"ל עשבי בניקוד שו"א ופתח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י"ל בחיר"ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ"ז עשבות הרים. ט"ז:
כ׳
וי"א שאין מברך. דלאו לריח עבידא אלא למצוה מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילה לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך מ"א וכ"כ בסי' תרנ"ג ע"ש ועיין ט"ז:
כ״א
להריח בו. ואם מריח בו כתב הב"ח דמברך עליו ומ"א חולק עליו שלא לברך וכן בפת חם:
ס"ב אם זה כו'. האי נרקום שם כו': ואם אינו כו'. שם א': המוס"ק כו'. עמ"א ס"ק ג' י"א כו' וכהרר"י כו' ונ"ל כו'. וכל זה כתב הרא"ש פ"י סי' ל"ה ועמ"א שהאריך בזה ואשתמיטתיה מ"ש הר"ן בספ"ב דע"ז ל"ט ב' על מ"ש אי משום איערובי מסרי כו' וז"ל אי משום איערובי דבר טמא מסרח סרח הלכך לא מערבי ואחרים פירשו אי משום איערובי שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש ליכא למיחש להכי לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרי' בתמורה בפ' כל האסורין אפרוח ביצת טריפה מותר דאימת קגדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא: וה"מ כו'. ע' תוס' מ"ג א' ד"ה ועל כו' לאפוקי כו' ר"ל דאין מברכין כלל דאל"כ הל"ל לאפיקי מוס"ק וכל כיוצא ועתוס' שם ב' ד"ה האי ממ"ש נ"ג א' למימרא דכל היכא דלאו כו' וע' ברא"ש שכ' דמ"ש האי מאן דמרח באתרוגא מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח כו' אבל כו' דלא כרש"י ותוס' אבל העיקר כדעת רש"י ותוס': ועל כולם כו'. שכן בחנות של בשם מברך במ"ב ועתוס' מ"ג א' סד"ה ועל כו' והר"מ מקוצי כו' כמו שהכל שכולל כל ברכת אכילה שע"ד שאין גידולו מן הארץ אומר שנ"ב כך במ"ב בברכת הריח וכמש"ש ועל כולם אם אמר שנ"ב יצא כן כאן בברכת מ"ב: הלכך כו'. תוס' שם וכמו בשנ"ב: על אגוז כו'. כמש"ש באתרוגא:
ג׳
ס"ג על הורד. קמ"ל אע"פ שראוי לאכילה כיון שאין עיקרו לאכילה כמ"ש הרא"ש שם ודלא כגאון שכ' לברך הנותן ר"ט בפירות וקמ"ל בורד שהוא פרי אילן וע' בהג"מ שכתב בשם מהר"מ לברך על שושנים בורא עשבי בשמים ועב"י שמחלק בין הגדלים כו' ע"ש אלא שהרמב"ם משמע דשושנים אינן ורדים אבל כ' לברך על שניהם עצי בשמים וכתב הערוך בשם הגאונים כל שמוציא מעצם עץ הוא וכ"כ הרשב"א וז"ל רד"א אמרינן בירושלמי כל שתמרתו נשארת משנה לשנה מברך עצי בשמים וכל שתמרתו מתייבשת וכלה בחורף מברך עשבי בשמים ורש"י פי' חבצלת השרון וכ"כ הטור וכמ"ש בס"ט. ובמי ורד קמ"ל דמברכין אותה ברכה עצמה ואף שאין ראיה ממשחא כבישא להרא"ש דכבוש כמבושל אף לענין ברכה כמ"ש ל"ח ב' במליח וכ"ש בכבוש כאן מודה כמ"ש ב"ח ועמ"א וע"כ צ"ל כן דהא הרא"ש והטור כתבו כאן בעצמם כן: הקנמון. כמ"ש קנה וקנמון כו': שהוא עור הנדי. ט"ס וצ"ל עוד הנדי בדלי"ת שכ"כ הרמב"ם בפירושו במס' כריתות פרק א' וכ"כ בחיבורו בפ"ב מהל' כלי המקדש והוא ל' ערבי וע"ש בפ"א ור"ל הנדי מהודו כמש"ש ועוד הוא בלשונם עץ כמ"ש בפי' שם עו"ד בלס"אן אבל הסמ"ג חלק על זה שהרי אמרו בפ"ו דשבת שנגנז כו' וע' כ"מ שם בפ"ב: ועל הלבונה. כמ"ש עצי לבונה: והמצטבי. ע' רש"י פ"ד די"ט ל"ג ב' ד"ה במוסתכי כו' שרף כו' וכן הר"ן בפ' שמונה שרצים ואע"פ שהוא שרף רק מן האילן עצמו:
ד׳
ס"ד על שמן כו'. שם א':
ה׳
ס"ה שמן כו'. כן מפרש הרמב"ם משחא כבישא או טחינא ופ' כנהרדעי וכ"פ הרי"ף ורא"ש וש"פ ודוקא שמן שעיקרו עץ. מ"א:
ו׳
ס"ו שמן שבשמו כו'. הוא כשרתא לפי' הרמב"ם ואף שהרמב"ם כתב במ"ב לפי גי' אבל גי' שלנו בע"ב וכ"כ הטור והיינו שבשמו בעצי בשמים ורמב"ם מיירי שבשמו במינים הרבה וע' ב"י וז"ש ואם היו בו עצים ובשמים כו' וכ"כ הרא"ש שם פי' בערוך כו' ואם היו מעורבי' כו': ואם היו כו עצים כו'. כמ"ש בחנות של בשם ועמ"ש בריש סי' רי"ז: י"א שמברך כו'. כמו שמן אפרסמון. טור. שמפרש דלהכי מברך בשמן אפרסמון בש"ע לפי שאין בו בשמים בעין וז"ש האי משחא דאפרסמא מאי מברך: וי"א כו'. שם ועסי' רס"ז ס"ג יעמ"א ודעת הראב"ד שמברך במ"ב ע' רא"ש וטור ודעת תוס' ד"ה משחא שמברך כמו אם הבשמים בתוכו:
ז׳
ס"ז סימלק כו'. עמ"א בשם הרשב"א שכתב כן בשם הגאונים וכ"כ הערוך בשם הגאונים וכ' דהא פשתן אע"ג דרכיכי נקרא עץ: י"מ רוסמא"רין. כ"כ ב"י בשם תר"י. וטעה דתר"י לא כתבו אלא על חלפי דימא וכן פי' בערוך בשם הגאונים ועבש"ס בגליון שפי' גרופלי וצ"ע דא"כ יברך שנתן ריח כו' כמ"ש בסס"א: שבולת נרד. רש"י שם וכן פירש"י ג"כ בפ"ק דכריתות וכן פי' הרמב"ם שם בפי' שכן הוא בלשון לע"ז:
ח׳
ס"ח סיגלי. ע' בסנהדרין צ"ט א' וכמ"ש הדודאים נתנו כו': ויאולי"ש. ברכות שם ברש"י:
ט׳
ס"ט חבצלת. רש"י ותר"י בשם ערוך. וכמ"ש אני חבצלת ותרגומו שם אנא מתילא לנרקום כו': וי"א. תר"י בשם י"א:
י׳
ס"י היו לפניו כו'. כמו בברכת הפירות כמ"ש בסי' רי"א כו' וד"מ ועסי"א: ואם כו'. כנ"ל ס"ב: ואם צריך כו'. ר"ל דתליא בפלוגתא בה"ג ותוס' כמש"ש ס"ג:
י״א
ס"יא הביאו כו'. כגי' הרי"ף דל"ג ולא היא וכב"ה וערא"ש: אם. כגי' הרי"ף דגרס ופוטר כו': ואם כו'. כגי' הרא"ש וגי' שלנו וחוזר ומברך כו' וכל הפי' אמת. טור:
י״ב
ס"יב קודם כו' אבל כו'. גמ' שם ועמ"א:
י״ג
ס"יג המוגמר כו'. עתוס' שם ד"ה כל וד"ה ועל כו'. ומ"ש על כל כו' ר"ל אם הוא של עץ אבל של עשב מברך עש"ב. טור: של שאר כו'. שם חוץ כו':
י״ד
ס"יד וי"א כו'. דלאו לריחא עבידא וכמ"ש בסי' רי"ז ס"ב וס' הראשונה ס"ל כיון שמותר להריח בו כמ"ש בפ"ג דסוכה דלא אקציה מריחו מברך עליו ונראה עיקר כסברא שנייה כיון שאין עיקרו עומד להריח וכמ"ש בחנותו של בשם בגמ' אע"פ שמתכוין להריח ועמ"א בר"ס רי"ז ס"ק א': י"א כו'. נ"ל דתליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל דס' אחרונה ס"ל דוקא שעומד להריח וס' ראשונה ס"ל כיון דנתכוין להריח בנטילתו והוי כמו נטלו לאכלו ולהריח וס' האחרונה עיקר כיון שאין עיקרו עומד להריח וכמש"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רט״ז, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
