דין ברכה מעין שלש אחרי ה׳ מיני - שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ח

ה' מיני דגן. הם חטה ושעורה וכוסמין שבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טטרק"י אינו בכלל ועיין מה שכתב סימן תנ"ד:

ששלקן או כתשן. משמע דברישא איירי ששלקן בלא כתישה וקשה דבס"ד כ' כששלקו הגרעינין שלמים מברך בפ"הא ואפשר דהכא מיירי ששלקו עד שנתמעך וכ"מ בלבוש ס"ד ע"ש וכ"מ לקמן ס"ז וז"ל תר"י דוקא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשה כעין חביץ קדרה אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינין עומדין שלמים מברך בפ"הא עכ"ל צ"ל דה"פ כשנכתשו החטים ונדבקו כו' פירוש על ידי הבישול נדבקין דודאי ע"י כתישה אין נדבקין אבל אם בישל החטים שלמים פי' שלא הסיר הקליפ' ואם כן הגרעי' עומדים שלמים שאין נדבקין על ידי בישול מברך בפ"הא ולשון הרמב"ם שחלקן או כתשן משמע דכתשן אפילו לא חלקן רק שהסיר קליפתן וכ"מ מדכתב הריפות והן שעורים שהוסרה קליפתן, וכ"מ ממ"ש ס"ד אבל בגמ' לא קתני הריפו' רק חלק לפירש"י היינו שנחלק א' לשנים וכדאי' ספ"ב דמ"ק וא"כ מ"ש הב"ח שלא לאכול הני שעורין או חטים גנצ"י גערשטי"ן אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו על ידי בישול אבל אם נדבקו על ידי בישול מברך במ"מ ודוקא שנתמעכו יפה כמ"ש התוס' וכן הדין בגרי"ץ שלמים ועיין בשל"ה ועמ"ש סי' ר"ה ס"ב דהרוטב דינו כמאכל עצמו:

לגמעו. פירוש לאכלו ועס"ו:

דגן. כל ה' מינים בכלל:

שלמים. שלא הוסר קליפתו ולא חילק רק כמו שמביאין אותו מהגורן מה שא"כ באורז דדרך לבשלו שלם (כ"מ רפ"ג) עס"ז וס"ב:

והתוס' נסתפקו. אפי' חיין ול"ד לקמח בס"ה דמברך ב"נ דהתם כיון דנשתנו אף על גב דשמן זית גם כן נשתנה ומברכין עליו בפ"הע דהתם ל"ל עלויא אחרינא הכא אית ליה עלוי' אחרינ' בפת (גמ'):

בתוך הסעודה. ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעוד' יברך אחריהם בנ"ר כ"מ דעת הרב"י, ונ"ל דאם עושין תבשיל משבולת שועל שקורין גנצ"י גרי"ץ ונותנין בהם מים הרבה שאין ראויה רק לשרפו שקורין זופ"א אפשר דאין המים בטלי לגבי הגרעין וצריך לברך על הגרעין בפ"הא ועל המים בפ"ע שהכל דהא עיקרן ע"ש המים כמ"ש סי' ר"ד ס"א גבי שכר שעורים מ"מ אין הגרעי' בטלי' לרוטב דה' מינין חשיבי כמ"ש ססי' ר"ד ועס"ו ועמ"ש סי' קס"ח סי"ג:

לאכילה וללועסו. משמע דאם אינו ראוי ללועסו אפי' הוא עב מברך שהכל והדר קאמר אם ראוי לשתיה וכו' משמע דאם הוא עב מברך במ"מ וכן עיקר וכ"מ בגמ' בעבה מברך במ"מ וכ"מ מפירש"י גבי חביץ קדיר' וכ"מ באגוד' ועסי' ר"ה ס"ב מ"ש:

האורז. ריי"ז, דוחן היר"ז בל"א וי"מ איפכא לכן לא יאכלם כשנתמעכו אלא בתוך הסעודה ואם אכלם בלא סעודה יברך על שניהם שהכל מספק (של"ה וב"ח) ובל"ח כ' דסוגין דעלמ' אורז ריי"ז דוחן הירז וכ"פ הרב"י ובלבוש:

עד שנתמעך. ז"ל הרב"י ונראה דבעי' שיתמעך כמ"ש ס"ב גבי חטים ואף על פי שכ' הרר"י דיש חילוק בין האורז ובין הדוחן שעל האורז מברך במ"מ אפי' כשהוא שלם י"ל דהא שלם לאו למימרא דלא בעינן שיתמעך אלא לו' דלא בעי' שיהי' כתוש וכ"מ סוף לשונו שכת' אבל על הדוחן אין מברך עליו כשהוא שלם שאין דרכו לאוכלו שלם אלא ע"י כתישה או טחינה אבל האורז דרכו לאוכלו שלם עכ"ל, אלמא דשלם דנקט גבי אורז אינו אלא לאפוקי כתישה אבל מעוך בעי' ומיהו יש לחלק בין חיטים לאורז דדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלא שום כתישה והלכך אף כשלא נתבשל הרבה לא תשתנה ברכתו משא"כ חטים דאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתישה כגון הריפות והלכך כשמבשלם שלמים בלא שום כתישה הוי כאלו כוסס אותן חיין עכ"ל הרב"י וא"כ דעת הרב"י אפי' לא נתמעך מברך במ"מ וצ"ע על רמ"א למה חלק עליו והב"ח כת' דבלא נתמעך הוי ספק ולא יאכל אלא תוך הסעודה שמעי' מזה דכל דבר שדרך אכילתו בכך מברך במ"מ ועמ"ש ס"ב:

הוא הרוב. כ"כ הרא"ש וכ"ד הרמב"ם וכ"מ בכ"מ וחזר בו ממ"ש בב"י דלא כב"ח שעשה ספק מזה דאטו אם יש באורז מעט ממין אחר יתבטל ברכתו זה דבר שאינו עולה על הדעת ועססי' ר"ד ואף בב"י לא כ' אלא דמשמע מדברי הרמב"ם ע"ש:

על פת דוחן. וא"ת הרי אישתני למעליות', וי"ל כיון דיצא מתורת פרי אין יכול לו' פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפש' לו' מפני שאין דרך אכילתו בכך מברך שהכל:

נתמעכו לגמרי. שאין דרך אכילתן בכך [ב"י] ודוקא כשנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאוד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות כמ"ש בל"ח ושל"ה, אבל כשמיעך אותו בכף עיקר דרך אכילתן בכך, ועוד שממשן קיים ומברך בפ"הא ועסי' ר"ב ס"ז:

במ"מ. דכל שיש בו מה' מינין מברך במ"מ כמ"ש ס"ב:

אם אין בו. כ"כ הרד"א בשם תר"י שנינו במסכת חלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח וכת' הרב"י סי' (תנ"ג) ס"ב כ' הראב"ד והרשב"א והוא שיש שם כזית בכא"פ והמ"מ והרמב"ן סוברים אפי' אין כזית בכא"פ לפי שהחטים גוררין את אורז ודוקא באורז אבל לא במינים אחרים וכ"ד הרמב"ם והרא"ש עכ"ל וידוע שדין חלה והמוצי' שוין בזה לכ"ע עסי' קס"ח סי"ג דגבי חלה לחם כתיב וגבי מצה מדמי בגמ' להמוציא כדאי' בברכות דף ל"ז ע"ב וגם הרמב"ם כתב בה' מצה זה הכלל כל שמברכים עליו ב"ה אדם יוצא בה י"ח ועססי' קפ"ח וא"כ מוכח דבאורז אף על גב דליכ' כזית בכדי א"פ מברכין המוציא וג' ברכות לדעת המ"מ וסיעתו ובשאר מינים לא מקרי לחם לענין המוציא וה"ה לענין ב"ה דכתב הרמב"ם בפ"ג די"א כל שמברכין עליו המוציא מברכין בסוף ב"ה וכל שמברכין עליו במ"מ מברך בסוף מעין ג' חוץ מן האורז וכ"ה בירושלמי ומיהו התם מסיים דקאי אמין שמברכין עליו וא"כ צ"ע למה כתב כאן בתחילה המוציא ולבסוף על המחיה ולא מצינו כיוצא בזה בכולי תלמודא וצ"ל כיון דקי"ל בכל איסורים שבתורה שאם אכל מעט מעט ושהה בכא"פ אינו חייב א"כ ה"ה לענין ב"ה א"צ לברך עד שיאכל כזית בלא שהיה בכא"פ והכא כיון שמעורב כזית בכא"פ ע"כ שוהה ביניהם ולכן אין מברך ב"ה וה"ה לענין מצה (ועמ"ש רסי' ר"י) אבל המוציא מברך דעל כל שהוא מברך המוציא וכ"מ קצת בלבוש ומ"מ קשה כיון דאינו מצרף א"כ גם על המחיה לא יברך דעל שאר המינין אינו מברך רק ב"נ ועוד דהא גבי חלה אעפ"י שיש בקמח של דגן לבד שיעור חלה אפ"ה אם עירבו בקמח אחר פטור מחלה אם אין בו כזית בכא"פ אלמא בטיל לגמרי וי"ל דלענין ברכה קי"ל כל שיש בו מה' מינים מברך במ"מ אפי' פחות מכזית בכא"פ כמ"ש ס"ב, אך קשה למה כתב אם בשלו מברך אחריו ב"נ דלא מצינו רק באורז כמ"ש הרמב"ם וצ"ע, ומיהו אם לא עירבו עם קמח רק עם שאר מינים מברך במ"מ ועל המחיה אפילו ליכא בכא"פ כמ"ש ס"ב:

בברכה א' מעין ג'. נוסח הברכה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלקינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלי' עיר הקודש במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, ועל פירות אומר על העץ ועל פה"ע ועל תנובת השדה ועל ארץ וכו', ועל היין על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ וחותם על הארץ ועל הפירות (ב"ח) אבל המנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן וכ"כ ב"י בשם רשב"א שכן עמא דבר, ובחוצה לארץ הסמוכה לא"י אין צריך לשנות מטבע הברכה מספק שמא הפירות מא"י הן ולא חיישינן לזה (ב"ח תר"י דלא כמ"ש הרב"י):

אינו חותם. ובדיעבד יצא כ"מ בתו' דף מ"ד:

מעין המאורע. שאומר ושמחנו בתוכה ורצה והחליצנו ביום השבת הזה וביום טוב אומר וזכרינו לטובה ביום חג פלוני הזה, וכן בר"ח, ואם לא הזכיר יצא ע' בטור ע' סימן קפ"ח:

על הארץ וכו'. ולא הוי חתימה בשתים שהארץ מוציא' כולם:

ועל פרי הגפן. ובמרדכי כתוב לחתום על הארץ ועל המחיה ועל הפירות וכ"כ האגודה וכ"מ ממ"ש ס"י וסי"א:

ושתה יין. אף על גב דחותם על הארץ ועל הפירות כמש"ל מ"מ כיון דאינו מזכיר בפתיחה פירות לא יצא:

שתה יין. טעה ובירך על היין בפה"ע צריך לחזור ולברך בפה"ג (ב"ח ר"י לוי מ"ז) ואפי' יין חזק שלא נתן לתוכו מים אם בירך בפה"ע לא יצא עיין ברכות ספ"ז:

אם בדיעבד. והוא הדין אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים יצא כמ"ש סי' ר"ו ס"ב (ב"י):

שברכת היין. כ' המרדכי פכ"מ וז"ל כללו של דבר כל היכא דיין פוטר משקין מברכה שלפניו כגון שהיו לפניו יין ושאר משקין ה"נ פוטרן מברכ' שלאחריה' מק"ו מפירות תוך הסעוד' שאין הפת פוטרן מלפניו ופוטרן מלאחריו וכו' אבל היכא דאין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין והוצרך לברך על המשקין דהא השותה בזמן הזה ליכא קבע לשתות יין ול"ש ביה לומ' הסיבו לשתות ולא פטר למשקין הבאים אחריה' מלברך לפניה' ה"ה דצריך לברך אחריהם עכ"ל וכ"כ האגודה ושל"ה כת' דקי"ל דיש קבע ליין כמ"ש סי' רי"ג א"כ הוי כסעודה וכמו שבסעודה אפי' אמר הב ונבריך ורוצה לשתות שצריך ברכה ראשונה א"צ ברכה אחרונה וה"ה בקביעו' דיין עכ"ל ול"נ דהא אפי' רק משך ידיו מן הפת צריך ברכה אחרונה כמ"ש סי' קע"ז ס"ב כ"ש כשאמר הב לן ונבריך ומיהו היכא דקבע על היין א"צ ברכה אחרונה על המשקין ועסי' ר"ו ס"ה:

על התמרים. דיין ותמרי' נמי (סעדי) וזייני משא"כ בדייסא דאית ליה עלוי' אחרינא בפת:

על הספק. כ' בלבוש שאם אכל פירא ואינו יודע אם הוא מז' המינין לא ישתה יין ויכלול בו על העץ וטוב יותר לברך בנ"ר וצ"ע עכ"ל, ול"נ דאם אין לו שום דבר לכלול בתוכו טוב יותר לברך על העץ דיוצ' ממ"נ כמ"ש סי"ג ואם הוא משק' לא יברך כלל אחריו כמ"ש הפוסקים דיותר יש לחוש לברכ' לבטלה מלאוכלן בלא ברכה דכל הברכות דרבנן:

מברך לאחריהם כו'. שמתוך חשיבתן שנשתבחו בהן א"י קבעו להם ברכה בפ"ע לאחריה':

ה' מיני דגן שהם חטי' שעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון שהם ג"כ חשובים וז"ל הטור שכוסמין הם מין חטים שבולת שועל ושיפון הם מין שעורים ועוד יש להם מעלה כי עליהם יחיה אדם ע"כ אם עשה מהם פת מברך המוציא ואם שלקן או כתשן כו' ועמ"ש בסימן קס"ח ס"ד בכוסמין.

אפילו עירב עמהם כו'. כאן בחמשת המינים שהם חשובים ביותרלא אזלינן בתר רוב רק כל שנותנים אותן למאכל משא"כ בשאר דברים אזלינן בתר הרוב כמ"ש סי' ר"ב בתחלתו ע"ש וכן אי' בסי' ר"ח ס"ז משמע דכאן אפי' אינם נותנים טעם שיש להם חשיבות כיון שהם למאכל דהא כל דיש דבש אין מרגיש רק טעם דבש:

ואם לדבק בעלמא כו'. לכאורה נראה דאפילו אם החמשת מינים הם רוב כיון שאינם למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך עליהם בורא מיני מזונות ואע"ג דבשאר דברים אזלי' בתר רובא כמ"ש רסי' ר"ח הכא גרע טפי שאינם בכלל מאכל כלל כיון שאינם אלא לדבק וא"כ אותן הלעקי"ך שהם עשויים בשביל הדבש והבשמים ממילא הוי הקמח רק לדיבוק בעלמא אין לברך עליהם במ"מ אלא דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ מצד הריבוי ודומה לזה אי' בי"ד סי' ק"ג בש"ע ויש מי שחוכך לומ' שאם הגדיל האיסו' כו' והוא מטעם שעכ"פ הוא נהנה מצד הרבוי אע"פ שהוא לפגם ה"נ נימא כן שיש חשיבות לה' מיני' בזה אע"פ שאינן אלא לדבק ונר' שזהו הספק שכתבו התוס' והביא' כאן בש"ע וטוב להחמיר לגומעם בתוך הסעודה ובס"ג כשזכר שנתנו לדבקו ולהקפותו לא כ' שם להחמיר בזה דשם מיירי שאין מה' מינים רוב אז ברור דהם בטלים כל שהם לדבק משא"כ כאן שיש רוב כנלע"ד:

וטוב להחמי' ולגומעו כו'. כ"כ התו' בפ' כ"מ דף ל"ז ותמוה לי טובא למה כתבו שיצ' ידי הספק במה שאוכלים תוך הסעודה ממילא לא יברך עליהם כלל ואמאי לא אמרו שיברך עליהם שהכל דהא על הכל שאמר שהכל יצא. וכן אי' בס"ס ר"ד כל דבר שהוא מסופק בברכתו מברך שהכל וכן אי' בטור סי' זה לענין ברכה מעין ג' שהביאו בש"ע ס"ד שהתו' מסתפקי כו' וסיים בטור שאם אדם מסופק בברכה ראשונה יברך שהכל אבל ברכה אחרונה אין לו' אלא כפי שנתקנה ע"כ לא יאכל אלא תוך הסעודה וכאן דקאי אברכה ראשונה הוי להם לומר שהכל וצ"ל דגם כאן הוה הספק משום הברכה אחרונה דאם יצטרך לו' במ"מ יצטרך ג"כ לברך אחריו מעין ג' ולפי זה אם רוצה לאכול דבר זה וכן הלעקי"ך שזכרנו פחות מכזית וא"צ ברכה אחרונה כמ"ש סי' ר"י אז א"צ תוך הסעודה אלא יאמר לפניו שהכל ולאחריו ולא כלום כנ"ל פשוט:

ופטור ממנה. ט"ס יש כאן וצ"ל ופטור ממ"נ וכן הוא בתוספות:

והגרעינין שלימים. דאז אין אכילתן חשובה לקבוע עליהם ברכת מעין שלש וספיקא דתוס' לענין ברכה אחרונה הוא אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה אלא אם בירך תחלה במ"מ:

עד שנתמעך. הב"י נסתפק בזה אי בעי דוקא נתמעך כעין דייסא אז מברכין במ"מ אבל אם הוא שלם אע"פ שנתבשל מברכין בפה"א כמו בחטין או לא הוי כחטין כיון שדרך לבשל אורז משא"כ בחטין ונראה כוונת רמ"א שהגיה עד שנתמעך משום הספק דהא עכ"פ יוצא בברכת בפה"א שהי' ברכתו תחלה ואע"ג דבפת דוחן בסמוך מברכין שהכל ולא בפה"א התם שאני שאין דרך לאוכלו בכך משא"כ בזה ע"כ יברך בפה"א ולא יברך במ"מ עד שיתברר שברכתו במ"מ בבירור:

אלא אורז לבדו. ז"ל הרי"ף והרמב"ם ומשמע מלשון הרי"ף כשנתערב האורז עם מין אחר אין שום מעלה לאורז אפילו אם הוא רוב דהא רב ושמואל לא נתנו מעל' לאורז לברך בורא מיני מזונות ואתותבו מבריית' דנתנו מעלה זו לאורז וכת' הרי"ף דבזה דוקא אתותבו במה שלא נתנו מעלה לאורז אפי' הוא בעין אבל כל שלא בעיניה אפי' אם הוא הרוב לא אתותבו רב ושמואל ואין בזה מעלה לאורז וכן י"ל ל' הרמב"ם ולא כהרא"ש והטור שכתבו שלא הפסיד האורז מעלתו רק אחר שיש בתבשיל אחר הרוב וכבר כת' ב"י מזה אלא דכאן בש"ע חזר בו וס"ל כל שאורז הוא הרוב לא מקרי תערובות וכמו שסיים אח"כ ואם עירב וכו' שזה דעת הרא"ש והטור אבל הוא תמוה באמת דהברייתא שנתותבו בו רב ושמואל לא מיירי כלל מאורז בתערובות וא"כ אמאי נפסוק דלא כרב ושמואל בתערובות אפי' מעט ממין אחר ולפמ"ש שראוי לברך שהכל על האורז מספק אין כאן נ"מ דאם התבשיל אחר הוא הרוב ודאי אזלי' בתרי' ואי האורז הוא הרוב מברך שהכל ופוטר הכל:

כברכת אותו תבשיל. דדוקא בה' מינים אמרו רב ושמואל דמברכין עלייהו במ"מ והיינו כל שאינו עשוי לדבק כדאיתא בסי' זה אבל בשאר מינים אזלי' בתר רובא:

על פת דוחן כו'. שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל מה שא"כ באורז בסעי' הקודם לזה ובפי' אורז ודוחן רש"י פי' בפ' כ"מ אורז מי"ל פי' בל"א היר"ז והתוס' כתבו י"מ אורז רייז ודוחן מי"ל וסוגיין דעלמא כהאי פירושא כ"כ ב"י וכ"כ בלבוש ומהרי"ל כתוב דוחן הוא ריי"ז ואורז הוא היר"ז וכת' מו"ח ז"ל כל ירא שמים לא יאכל לא היר"ז ולא רייז מבושל בין שלם בין נתמעך אלא תוך הסעודה ול"נ כיון דעכ"פ אין באלו ברכות מעין שלש ואין כאן ספק רק בברכה ראשונה אם תהיה שהכל או במ"מ יש לברך על רייז והיר"ז שהכל ואחריו בנ"ר וגרויפן שנעשו משעורין כתושי' ברחיים ובישלם פשיט' שמברך במ"מ ולאחריהם מעין ג' דהא מחמשת המינין הם ואותן שנעשו מטטרק"ה שאין מחמשת המינים מברך שהכל ובנ"ר זהו פשוט:

מברך המוציא כיון כו'. פי' דברכת המוציא אינו צריך שיעור כמ"ש סי' ר"ט:

בברכה א' מעין שלש כו'. בטור מביא אלו הנוסחאות בברכה זו דסמ"ג כתב שי"ל אחר כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ובשל פירות על הארץ ועל הפירות ובשל יין על הארץ ועל היין כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה ואח"כ כ' בשם הרא"ש שלא היה אומר ונודה לך כו' וכת' ב"י דבלא"ה יש מעין החתימה במ"ש ונברכך עליה בקדושה ובטהרה ולעד"נ שאין זה מעין החתימה וטפי יש לנו לומר דבמ"ש כי אתה ה' טוב ומטיב נכלל בזה הטבת הארץ והפירות והמחיה והיין אבל נלע"ד להביא ראיה שיש לאמרו מדאיתא בסי' קפ"ז בברכת נודה לך ר' אבא אומר צריך שיזכיר בה הודאה תחלה וסוף וז"ש בה ועל הכל אנו מודים לך וא"צ לו' קודם החתימ' ונודה לך סלה על הארץ ועל המזון דא"כ ה"ל ג' וכשם שאין לפחות כך אין להוסיף עכ"ל ש"מ שלולי ההוספה היה ראוי לאומרו כי היכי דלהוי מעין החתימה ממילא הכא יש לאומרו דאין כאן הוספה כנ"ל:

או על הארץ ועל הפירות. בגמרא איתא בפרי חותם על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכר שם והרמב"ם והר"י ס"ל דבכלל ברכת הפירות הוא ומפני כך לא הזכירוהו ואף על גב שבפתיחת ברכה אחרונ' מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מ"מ בחתימת הברכה משמע להו דכמו חתימת ברכת הפירות הוא והר"י והראב"ד והרא"ש ס"ל דלא הוצרך בגמ' להזכיר משום דמברכה ראשונה דיין שמעי' דלעולם על היין מזכי' שם פרטי ממילא משמע שבברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן וחותם ג"כ על הארץ ועל פרי הגפן וכאן בש"ע לא הכריע מאן דעביד כמר עביד ומאן דעביד כמר עביד ולפי הנרא' כיון דאין כאן הכרע ומאן דמסיים על הפירות מודה הוא דגם אם מסיים על הגפן שפיר עביד דאין כאן פקפוק אלא דגם בעל הפירות הוא שפיר אלא מ"ד על פרי הגפן ולא סגי בעל הפירות טפי ניחא לן לומר מה דמהני לכ"ע כנ"ל:

ויקדים המחיה. לפי שברכתו במ"מ שהיא חשובה ומבוררת וגם קודמין בפסוק ואח"כ יין שהוא ג"כ חשיב ויש לו ברכה בפרטיות:

וכ"ש אם אכל בשר. נראה דטעם הכ"ש דיין ותפוחים הם עכ"פ תרווייהו מין עץ כ"ש מה שאינו מין עץ: כתב הטור ואני הייתי רוצה לומר דה"ה אם אכל מיני לפתן ואכל עמו מחמשת מינין שא"צ לברך על הלפתן שברכת על המחיה פוטרתו דאף הוא זיין ולא הודה א"א הרא"ש ז"ל לדברי ופי' ב"י טעם שלא הודה משום דלפתן אע"ג דזיין לא סעיד ודגן סעיד הלכך לא שייכי אהדדי עכ"ל. ומו"ח ז"ל הקשה ע"ז דהא איתא בספ"ק דברכות דאם בירך על הנהמא יצא ג"כ ידי ברכת תמרים כיון דתמרי זייני ולדברי ב"י קשה דהא לא סעדי תמרי ותי' הוא דשאני תמרי' שהם גידולי קרקע כמו נהמא משא"כ לפתן שהוא בשר ודגים וכל זה איננו שוה לי דודאי סתם לפתן לא קאי אבשר ודגים ותו דא"כ שאר מיני לפתן שהם גדולי קרקע יפטור אותה ברכה מעין ג' וזה לא מצינו והיה להם לחלק בזה. ולעד"נ דמש"ה לא הודה הרא"ש לזו דשאני ג' ברכות שנזכר בהם הזן וע"כ הוא פטור משאר מידי דזיין וכדאיתא בסעיף י"ז דברכת הזן הוא העיקר אם בא לפטור תמרי דזייני משא"כ במעין ג' דלא הוזכר שם מידי ממזון היאך יפטור דבר אחר שמעלתו מצד הזיין אע"פ שאומ' על המחיה מ"מ שם מזונות לא נזכר שם כנלע"ד:

שתה יין ובירך בפה"ג זה כ' הטור בשם אחיו הרר"י שהיה סבור דפטור מברכה ראשונה של ענבים שהיא בפה"ע מחמת שבירך בפה"ג וכן מברכה אחרונה של ענבים פטור ממנה מחמת שבירך על הגפן ולא הודה לו הרא"ש לשניהם ומ"מ הסכים שאם בירך על ענבים בפה"ג יצא. ופירש ב"י דע"כ לא הודה לו שלכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו הראוי' לו אלא שבדיעב' יצא בברכת בפה"ג על הענבים ואגב שיטפיה לא דק הרב דא"כ למה אמר הר"ר יחיאל ומ"מ הסכים לזה שאם בירך על הענבים בפה"ג יצא הל"ל שבדיעבד יצא אפי' אם בירך על היין דגם הענבים פטורים מברכתן כיון דמהני לפי' ב"י אלא פשוט הוא דאפילו בדיעבד אסר הרא"ש ודבריו הם דברי רש"י ממש שמביא ב"י דכ' ואע"ג דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליו בפה"א אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר הזית והכי נמי הוא פי' הדברים שלא הודה הרא"ש לבנו הר"י דהיה סבור דגם בענבי' ויין מהני ברכת היין לענבים ולא הודה לו אלא דהסכים אם בירך על הענבים עצמן בפה"ג דיצא וכדברי רש"י וכאן בש"ע פסק סתם ביין וענבים ולא חילק בין נתכוין בשעת ברכת יין וענבים או לא וב"י זכר מזה ולא הכריע והוא תמוה בס"ס ר"ז ס"ב פסק דמהני נתכוין לענין פרי האדמה עם פרי העץ ממילא ה"ה כאן דמהני דבירך על היין ונתכוין לפטור גם הענבים דפטור מברכת ענבים:

שאם אכל דייסא פי' לא תוך הסעודה דאלו תוך הסעודה אפי' קודם ברכת המזון ודאי ג' ברכות פוטרן וביין דפוטר ב"ה נראה הטעם מדאמרי' חמרא מסעיד סעיד ועמ"ש סי' קע"ז ס"ז דאין ב"ה פוטר בנ"ר:

לא יכלול על הספק. ביאור דבר זה אינו מספיק מה שכתב כאן הדברים האלו בתה"ד סימן ל' במי שרוצה לאכול דבר אחד שיש בו ספק בברכתו דהיינו ברכה אחרונה או בורא נפשות רבות או מעין ג' ורוצה לאכול אותו ולצאת ידי הספיקות דהיינו שיאכל אחר כך ב' דברים הא' שברכתו בורא נפשות רבות והב' ברכתו מעין ג' ממילא יהיה יוצא ידי ברכה של אותו דבר שאכל ממה נפשך. וכוונתו שם דודאי אם יאכל מין אחר שברכתו מעין ג' וברכתו ודאי כההיא שאוכל מעין שלש שאז ודאי יכול לעשות כן שאין כאן שום ריעותא אלא דמיירי שאין לו מין אחר שברכתו כעין מה שאכל אלא ברכה אחרת מעין ג' אלא שרוצה להכניס בברכ' ההיא מה שיש לו ספק במה שאכל בזה היתה השאלה והשיב ע"ז דאין יכול להכניס שום דבר נוסף בברכה אחרונ' אע"פ שלא הזכיר בשביל זה שם ומלכות בפרט ויליף לה מההוא דירושלמי דרב ירמיה לא אכל חטים שלמים מימיו משום ספק ברכה אחרונה וכמ"ש הטור והש"ע סעיף ד' דיש לספוקי אם יאמר עליו פה"א וכמש"ל שם אלמא דאין רשאין להוסיף שום דבר מחמת הספק וא"כ לא אכל אותו דבר כלל וזהו מה שנשאל עליו בעל תה"ד. אבל הב"י והש"ע כאן כתבו דבר זה במי שאכל כבר ואינו יודע מה יברך אחריו אין לו תקנה להוסיף שום דבר בברכה והוא ג"כ באופן שזכרתי שא"א לו למצוא לאכול מה שצריך ברכה כההיא שאכל כבר מספק דאז יש לו תקנה בלי חשש אלא אם רוצה לברך ברכה אחרת ולכלול בה מה ששייך לאותו ספק בזה יש איסור. ונלע"ד דבעל תה"ד מודה בזה דיש לו רשות להוסיף מה שצריך לו בשביל ספק מאחר שא"א לו בענין אחר דהא עיקר ראייתו מר' ירמיה שלא אכל חטים שלימות מימיו כמ"ש וזהו לכתחלה דאינו מן הראוי להכניס עצמו בספק לכתחלה אבל בדיעבד ניחא טפי להוסיף מה שצריך לו כיון שאין כאן ברכה לבטלה דהא בלאו הכי צריך לברך ולא נאמר שלא יברך. ובלבוש הביא דברים הללו בדרך שאינו מיושב לפי דעתי וכתב עוד מן הספק יברך בנ"ר ולא נהירא דהא כתב הטור בשם הרא"ש ס"ס ר"י בדבר שראוי למעין שלש בשביל חסרון שיעור לא שייך ברכה אחרת והכי נמי דכוותיה כנלע"ד ברור אחר העיון במקור הדין:

דגן. והם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טטרק"י אינן בכלל:

כתשן. משמע דברישא מיירי ששלקן בלא כתישה וקשה דבסעיף ד' כתב כששלקו כשהגרעינן שלמים מברך בפה"א ואפשר דהכא מיירי ששלקו עד שנתמעך עיין מ"א:

בעלמא. כ' הט"ז לכאורה נראה דאפי' אם החמשת מינים הם רוב כיון שאינם למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך עליהם במ"מ ואע"ג דבשאר דברים אזלינן בתר רובא הכא גרע טפי שאינם בכלל מאכל כלל כיון שאינם אלא לדבק וא"כ אותן הלעקי"ך שהם עשוים בשביל הדבש והבשמים ממילא הוי הקמח רק לדיבוק בעלמא אין לברך עליהם במ"מ. אלא דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ מצד הריבוי ונראה דמשום ספק זה כ' הש"ע כאן וטוב להחמיר לגומעם בתוך הסעודה. ובס"ב כשזכר שנותנו לדבקו ולהקפותו לא כ' שם להחמיר בזה דשם מיירי שאין מה' מינים רוב אז ברור דהם בטלים כל שהם לדבק משא"כ כשיש רובא כנ"ל עכ"ל. מאכל שעושים מביצים וצוק"ר וכשמשימים אותו על האש נותנין בו קמח נראה דבטל לגבי הביצים והצוק"ר דאין נותנין לתוכו קמח כ"א לדבקו ולהקפותו ואין מברכין עליו אלא שהכל אבל ממ"ש הרב פר"ח ביו"ד סי' קי"ב ס"ק י"ז על הקיפט"י דהיינו שלוקחין תירוש ומרתיחין אותו על האור ומערבין עמו קמח ומתעבה והתירוש מרובה על הקמח דמברכין במ"מ כיון שמלבד ממה שמדבק ומקפה התערובת מכשירו ומתקנו נמי לאכילה ע"ש וכ"כ בספרו מים חיים בתשובתו שם סי' ח' ע"ש. וכ"כ מהר"א יצחקי בתשובתו זרע אברהם סי"א א"כ ה"ה הכא נמי כיון שמלבד ממה שמדבק מכשירו לאכילה מברך במ"מ. ולענין ברכה אחרונה כתב הפר"ח שם בתשובתו שיברך ברכה מעין ג'. ומהר"א יצחקי בתשובתו שם כתב שאם אכל שיעור שיהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס יברך מעין ג' ואם לאו יברך בנ"ר עיין יד אהרן. לפ"ז אין ספק בלעקי"ך ולכ"ע מברך במ"מ ואחריו ברכה מעין ג' ודלא כט"ז:

הסעודה. כ' הט"ז תמיה לי למה כתבו שאוכלם בתוך הסעודה אמאי לא אמר שיברך עליהם שהכל. דהא על הכל שאמר שהכל יצא. ונ"ל דכאן הוי ספק משום ברכה אחרונה דאם יצטרך לברך במ"מ יצטרך לברך אחריו מעין ג'. ובברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה מש"ה כ' דיאכלנה בתוך הסעודה. לפ"ז אם רוצה לאכול דבר זה וכן הלעקי"ך פחות מכזית ואז א"צ ברכה אחרונה יאמר לפניו שהכל ולאחריו ולא כלום וא"צ תוך הסעודה ע"ש ולפי מ"ש בס"ק שלפני זה אין ספק בלעקי"ך ולעולם מברך במ"מ:

ופטור. ממ"נ כצ"ל:

דגן. כל ה' מינים בכלל:

בתוך הסעודה. לכן יש ליזהר שלא לאכול חיטים או שעורין וכן גרי"ץ שלמים מבושלים אלא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה. ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר. וכ"כ הכנה"ג ועי' בתשו' גינת ורדים כלל א' סי' ט"ז. והיינו דוקא כשלא נדבקו ע"י בישול אבל אם נדבקו ע"י בישול או כתושים ברחיים מברך במ"מ ודוקא שנתמעכו יפה עיין מ"א. אם עושין תבשיל משבולת שועל שקורין גנצ"י גרי"ץ ונותנים בהם מים הרבה שאין ראוים רק לשורפו שקורין זופ"א אין המים בטלים לגבי הגרעין וצריך לברך על הגרעין בפה"א ועל המים בפני עצמו שהכל דהא עיקרן על שם המים ומ"מ אין הגרעינים בטלים ברוטב דה' מינים חשיבי מ"א. ועי' בס' אבן העוזר דהוכיח מן ש"ס דעל כוסס שעורין שלימים חיים דאין לברך עליהם כלל כפסק הרד"א הביאו ב"י. וגם בדין התבשיל משבולת שועל חולק עליו:

לאכילה וללועסו. משמע דאם אינו ראוי ללועסו אפי' הוא עב מברך שהכל והדר קאמר אם ראוי לשתיה וכו' משמע דאם הוא עב מברך במ"מ וכן עיקר וכ"מ בגמ' בעבה מברך במ"מ מ"א ועי' עוד במ"א סי' ר"ה ס"ק ו':

האורז. האורז ריי"ז ודוחן היר"ז. וי"מ איפכא לכן לא יאכלם כשנתמעכו אלא בתוך הסעודה. ואם אכלם בלא סעודה יברך על שניהם שהכל מספק של"ה ב"ח. וט"ז כ' כיון דעכ"פ אין באלו ברכות מעין ג' ואין כאן ספק אלא בברכה ראשונה אם תהיה שהכל או במ"מ יש לברך על רייז והיר"ז שהכל ואחריו בנ"ר. וגרופין שנעשה משעורים כתושים ברחיים ובישלם פשיטא שמברך במ"מ ולאחריהם מעין ג' דהא מחמשת המינין הם ואותן שנעשה מטטרק"ה שאין מחמשת המינין מברך שהכל ובנ"ר וזהו פשוט:

שנתמעך. עי' ט"ז ומ"א. (ובס' אליהו רבה כ' דאין חילוק באורז בין נתמעך או שלם ממש. ולכן סתם בש"ע ולא חילק בין נתמעך או לא וכן הסכים הב"ח ע"ש):

נתמעכו לגמרי. דוקא כשנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאוד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות אבל כשמיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך וממשן קיים מברך פה"א. מ"א ושל"ה:

דוחן וכו'. עיין מ"א ובפרח שושן כלל א' סי' נ':

מעין ג'. נוסח הברכה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה. ועל פירות אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ וגו'. ועל היין על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ וגו' וחותם על הארץ ועל הפירות ב"ח. אבל המנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן:

הארץ. ובח"ל הסמוכה לא"י א"צ לשנות מטבע הברכה מספק שמא הפירות מא"י הן ולא חיישינן לזה ר"י מ"א. (ובספר אליהו רבה העלה להלכה דאם בודאי באים מא"י לח"ל יברך על פירותיה. ואם בודאי באו מח"ל לא"י מברך על הפירות. אבל בספיקא לעולם יברך על הפירות ע"ש):

מעין המאורע. היינו קודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב. אומר ושמחנו בה ורצה והחליצנו ביום השבת הזה ובי"ט אומר וזכרינו לטובה ביום חג פלוני הזה. וכן בר"ח. ואם לא הזכיר יצא. מ"א:

הפירות. ובמרדכי כתב לחתום על הארץ ועל המחיה ועל הפירות וכ"כ האגודה וכן נ"ל. מ"א:

התפוחים. אע"ג דחותם על הארץ ועל הפירות כמש"ל סעיף י"א מ"מ כיון דאינו מזכיר בפתיחה פירות לא יצא:

בפה"ג. טעה ובירך על היין בפה"ע צריך לחזור ולברך בפה"ג. ר"י לוי עיין מ"א ובתשובת פנים מאירות סי' נ"ח חולק ופסק דיצא. ע"ש:

בפה"ע. ואם בשעת שתיית היין נתכוין לפטור הענבים פטור מברכת הענבים ב"י מ"א ט"ז ע"ש ועיין בתשובת פנים מאירות סי' נ"ח:

ב"נ. עיין מהר"א הלוי בס' גן המלך סימן צ"ח:

משקין. דוקא אם היו שאר משקין לפניו בשעה שבירך על היין אז פוטר היין אותם מברכה ראשונה ה"נ פוטרן מברכה אחרונה וע"ל סי' קע"ד סק"א. אבל היכא דאין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין והוצרך לברך על המשקין הבאים אח"כ ה"ה דצריך לברך לאחריהם מרדכי. ומיהו היכא דקבע על היין א"צ ברכה אחרונה על המשקין מ"א ועי' סי' ר"ו ס"ה:

פוטרתו. עיין בבאר הגולה שכתב לענ"ד דחוק הוא דודאי הדייסא מיזן זיין יותר מן התמרים וכו' ע"ש וכ"כ הפר"ח שאם בירך ב"ה על הדייסא יצא ע"ש. ומ"א כתב דשאני דייסא מתמרים ויין דאית ליה עלויא אחרינא בפת ע"ש ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ"ח. ובהלק"ט ח"ב סי' קנ"ד ובס' אבה"ע ע"ש:

פוטרתו. וה"ה ברכת על המחיה פוטרת יין ותמרים. לחם רב עטרת זקנים:

שספק. וט"ז כתב דבדיעבד יכול להוסיף ע"ש ואם אכל פרי ואינו יודע אם הוא משבעת המינין ואין לו שום דבר לכלול בתוכו יברך על העץ דיוצא ממ"נ כמ"ש סי"ג. ובמשקה לא יברך כלל אחריו דיותר יש לחוש לברכה לבטלה מלאוכלו בלא ברכה דכל הברכות דרבנן. מ"א:

ס"א על כו'. ל"ז א' מ"ד א' מתניתין וגמ': ותמרה. מ"א ב' ככותבת כו' בריך כו':

ס"ב חמשת כו'. שם ל"ו ל"ז ל"ח מ"ד: ששלקן כו'. לשון הרמב"ם וצ"ל שחלקן כו' וכמ"ש ל"ז א' אלו הן מעשה קדירה כו' וכמ"ש בספ"ב דמ"ק חילקא כו': ודייסא. ל"ו ב': אפי' כו'. שם: הרבה. ל"ז ב' דמפשי ביה קמחא: יותר מהם. שם האי ריהטא כו' ופי' הרשב"א דובשא עיקר פי' שרובו דבש ומיעוטו סולת עס"ד ועוד פי' הרשב"א פ"א דובשא עיקר דעיקרו דבש וסולת להטעימו כו' ע"ש וז"ש בסי' ר"ד סי"ב אבל אם כו': אבל כו'. ל"ט א' וכמש"ש:

ס"ג כשנותנים כו'. תוס' ל"ו ב' ד"ה כל כו':

ס"ד קליות כו'. תוס' שם בד"ה הכוסס וש"פ וכמש"ש אלו הן מעשה קדירה כו' משמע דוקא כה"ג וז"ש והגרעינין כו': ולאחריו בנ"ר. רמב"ם מדל"ק בכוסס ברכה מעין שלש כמו בסיפא שם בטחנה כו' וכמש"ש מ"ד א' ור"ג נמי כו' ורבנן ל"פ עליה בהא: והא כו'. מדקאמר חטה וביומא פ"א א' זר שכוסס כו' ובברכות ל"ה ב' מדמי להו ה"ד אילימא כו' משמע כדברי אבודרהם דאין מברך כלל אלא שהב"י הקשה עליו כיון דנהנה למה לא יברך וכמש"ש ל"ו א' בקימחא דשערי כו' וע"כ ההיא דתרומה לאו ראיה היא לכאן דהא בירושלמי רפ"ו דתרומות גרסי' תני הכוסס את החטה של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ר' אומר אומר אני שמשלם קרן וחומש אלא שהרמב"ם שם פסק כר' והראב"ד השיגו וטעמו של הרמב"ם שכ"מ ביומא כנ"ל ומיהו אינו מברך אלא שהכל כמו קימחא דשערי שאף למ"ד קימחא דחטי (במ"מ)[בפה"א] דשערי שהכל כמש"ש ל"ו א' ופי' תוס' שם בקמח של קליות וז"ש אפי' כו': והתוס' כו'. בד"ה הנ"ל ע"ש:

ס"ה קמח כו'. כר"נ הרי"ף והרמב"ם וכ"פ הרא"ש כיון דפלוגתא היא: ל"ש כו'. ע' תוס' שם ד"ה קימחא כו':

ס"ו קמח כו'. הרמב"ם וע' תוס' שם ד"ה והא כו' אבל דרב כו' ומ"מ כו' וכ"כ תר"י דמשום לרפואה לא גרע הברכה אלא דה"ק אם היתה רכה כעין שעושין לרפואה ע"ש: וללועסו. לאו דוקא רק שאינו לשתיה כמ"ש תוס' שם: ואחריו ב"נ. אפי' לדעת תוס' דס"ד וכמ"ש למטה בבשלו כו' ואחריו כו' וע' רש"י שם ד"ה ולא כלום וכ"כ ש"פ בסי' ר"ז ולשון הרי"ף והרא"ש בפ"ו דברכות ס"ח וקי"ל דכל לבסוף ולא כלום בנ"ר כו' ולכאורה אינו מובן לפרש ולא כלום על ב"נ ומנא להו זה ונראה דה"פ דאמרינן בסוף פ"ו מ"ד ב' אר"י ב"א משום רבינו על הביעא כו' וקופרא כו' ולבסוף בנ"ר כו' אבל שארי דברים לא ואמוראי בתראי הוסיפו ירקא ומיא ורב אשי אמר אנא כו' עבידנא ככולהו ופסקו התוס' וכל הפוסקים כרב אשי דבתראה הוא לברך ב"נ בתר ירקא ומיא וש"ד וע"ש תוס' ד"ה עבידנא כו' וכן אנו נוהגין כו'. ומנהג הראשונים לא היה לברך אלא על ביעא וקופרא לבד והטעם שדייקו לשון נפשות מיני נפשות כמ"ש בירושלמי דברכות פ"ו רבי כשהיה אוכל בשר וביצה כו' מברך אשר ברא נפשות כו' ולכן בברייתא דאורז ודוחן תני ולא כלום דבאמת לא היו מברכין אחר פת אורז ודוחן כלל כמנהגם אך לדידן דנהגינן כרב אשי כל לבסוף ולא כלום דברייתא לדידן בנ"ר וז"ש וקיימא לן כל לבסוף כו' בנ"ר:

ס"ז ואם בשלו כו'. שם הביאו לפניו פת אורז כו' ושם אלו הן מעשה כו' והוא מבושל וכן שם אע"פ שהפרוסות כו' וה"ה כמו פת בעיניה כמ"ש בחטין ומדקאמר אע"פ כו' משמע דה"ה אם אין הפרוסות קיימות והוא כמו מבושל לחוד כמש"ש בחטין: עד שנתמעך כו'. כנ"ל בה' המינין בס"ב ול"ד שנתמעכו אלא שלא נשארו שלימין כמש"ש וב"י השמיטו בש"ע דס"ל דיש לחלק בין חטין לאורז דחטין אין דרכן אלא חלוקין או כתושין משא"כ באורז כיון שדרך אכילתו בכך אפי' שלם מברך במ"מ וכ"מ בגמ' דקא' אלו הן מעשה קדיר' חילקא כו' ואורז. ובזה דחה הרר"י דברי הרי"ף שכ' דוקא אורז אבל דוחן לא מדנקט אורז לבדו כמ"ש בס"ח וע' מ"א: ואחריו כו'. כנ"ל: והוא כו'. ל"ו ב' גופא רב ושמואל וצריכא כו' ואע"ג דבתרייתא דרב ושמואל איפריך מ"מ קדמייתא לא אפריך. הרי"ף וש"פ: והתבשיל כו'. הרא"ש שם דאם האורז הוא הרוב ה"ל כאילו בעיניה כמ"ש בכמה מקומות משא"כ בה' המינין וכמ"ש בס"ב:

ס"ח על כו'. רי"ף ורמב"ם ואע"ג דבברייתא שם תניא פת אורז ופת דוחן מ"מ כיון שבברייתא דהכוסס לא תני רק אורז וכן שם אלו הן מעשה כו' ואורז ש"מ דאדוחן לא מברכין כ"א שהכל אבל הרא"ש דחא' וכ' דנקט אורז לאפוקי דריב"נ אבל ה"ה לדוחן ותר"י כ' משום דאורז אפי' כשהוא שלם לאפוקי דוחן דוקא בחילקן שאין דרכו לאכול שלם וכמש"ל ולשני התירוצים קשה לתי' תר"י ק' למה לא נקט בברייתא דהכוסס ועל תי' הרא"ש ק' למה לא נקט בברייתא דמעשה קדירה דוחן וצריכא ב' התירוצים וכ' תר"י וטור בשם גאון וה"ה לפניצו שהוא נמי זיין כמו דוחן והוא דוחן לפירש"י שם אלא שהם מפרשים כפי' תוס' בד"ה רש"י כו' וי"מ כו' וכ' ב"י דסוגיא דעלמא כהאי פירושא וש"ע סתם כהרמב"ם שכ' פת דוחן כו' או של כו' והוסיף בש"ע ופליזו ונראה שזהו פניצו אלא שבלשונם קורין פליזו: העושה כו' אם כו'. כנ"ל סי' ר"ה: ואם נתמעכו כו'. כמו בפת וכ"כ הטור פת או תבשיל וכ"ה ברא"ש שם ופי' ב"י דהיינו שנתמעכו לגמרי שאין דרך אכילתן בכך וע' סי' ר"ב ס"ז בדין הטרימא: או כו'. כמ"ש בסי' ר"ה:

ס"ט עירב כו'. כנ"ל ס"ב וכמ"ש כל שיש בו כו' וכ"ש לענין המוציא וז"ש ואם עשה כו': ואם עשה כו'. כמ"ש בפ"ג דחלה מתני' ז' העושה עיסה מן החטין כו' וכ' הראב"ד והוא שיש כזית באכ"פ ואפי' לפי' הרמב"ן ורשב"א שחולקין וס"ל דא"צ ומשום גרירה דוקא באורז וע' בסי' תנ"ג ס"ב ומש"ש: ודוקא כו' אבל כו'. דכל השיעורין אינן מצטרפין ביותר מכא"פ וע"ל ר"ס ר"י האוכל כו' וע' מ"א: כדי שיאכל. ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בכא"פ: בתחלה מברך המוציא. דכאן א"צ בכא"פ כמ"ש כל שיש בו מה' מינין כו' רק שאינו לדבק כנ"ל וכמ"ש ואם בשלו בקדירה מברך כו' וה"ה לעניין המוציא: ולבסוף על המחיה. ט"ס הוא וצ"ל בורא נ"ר וכמ"ש בסיפא ואם בשלו כו' דמאי שנא וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא"פ: ואם בשלו כו' ואחריו בנ"ר. ערש"י מ"א ב' ד"ה פת הבאה כו' ומתוך כו' וע' תוס' שם ד"ה אלא שחולקים על זה וכ' ול"נ כו'. אבל הר' יונה שם אע"פ שגם הוא פי' כפי' תוס' לא מחמת קושיא זו ומ' שבדינא ל"פ עליה ע"ש:

ואם בח"ל כו'. כמש"ש אינהו עיכל כו' אלא כו': בברכה כו'. תוס' שם ד"ה על כו':

סי"א אלא כו'. הראב"ד ותר"י והרא"ש וכמו בתחילה שפותח על הגפן וכגי' הרי"ף ורא"ש וכל הפוסקים בגמ' דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן אלא שבחתימה לא נזכר בגמ' ביין במה חותם: או כו'. כ"כ הרמב"ם וכ"כ סמ"ג בשם ר"י וכ"ה בתוס' שם וטעמא מדהוזכר פתיחה דיין ולא נזכר חתימה ש"מ שבכלל שבעת המינין היא ובסי"ב סתם כס' ראשונה והעיקר כסברא אחרונה שיחתום על הארץ ועל הפירות כי לא נזכר בגמ' חתימה אחרת וגם מ' שם דמאי דאמרו מחתם במאי כו' קאי על תרווייהו על יין ועל פרי העץ כו':

סי"ב מזכירין כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם וש"פ: אבל כו'. דאף בבה"מ א"צ להזכיר מצד הדין כמ"ש בפ"ב דשבת אלא מצד המנהג משא"כ כאן שאין מנהג כלל וע' תוס' שם: אם אכל כו'. כמו שכולל שבת וי"ט בתפלה כמ"ש בפ"ב די"ט וספ"ג דערובין ועתוס' שם ד"ה הנ"ל: יכלול כו'. כמו בשבת וי"ט דקי"ל כב"ה שכולל בברכה אחת: ויקדים כו'. שם וכמ"ש בסי' רי"א: וחותם כו'. עתוס' שם ולא הוי חתימה כו' וכמ"ש בגמ' מ"ט א' ועיקר החתימה בארץ: ועל פה"ג כו'. לשון הרא"ש אבל ל' התוס' רק על הפירות וכנ"ל:

סי"ג אם אכל כו'. כמ"ש בסי"ז אבל ביין כו' וה"ה כו' וכ"ש כאן: אכל כו' וה"ה כו'. כמ"ש בסי"ז ברכת שלשה אינה כו' וכ"ש שמעין ג' אינה פוטרת בנ"ר:

סי"ד שתה כו'. אע"ג דבסט"ו כ' אם בדיעבד כו' כאן לא נפטר כמו בבפה"א ובורא פה"ע וכמ"ש רש"י מ"א א' ד"ה אבל כו': אם כו'. כמו על פה"ע בפה"א:

סי"ז שתה כו'. שם ב' ויין פוטר כו' ופי' המרדכי בין מברכה ראשונה ובין מאחרונה וכמו פת לר' חייא ועסי' קע"ד ס"ב: סי"ז ברכת כו'. שם הביאו לפניהם כו' ועתוס' דפסחים ק"ג א' ד"ה אנא כו' וע' ברכות י"ב א' מ"ט דתמרי כו' הא לא"ה לא ואף ר"ה ור"כ ל"פ אלא משום שבאים בתוך הסעודה וכאן מיירי לאחר הסעודה: שאם כו'. עבה"ג: אבל כו' וה"ה כו'. י"ב א' וכ"ש ביין ממ"ש ל"ה ב' א"ה נבריך כו' ול"פ אתמרים ש"מ דיין זיין טפי מתמרים. תר"י ורא"ש: ואפי' כו'. אע"ג שאין בו מעין שלש מ"מ כיון שאמרו משום דמיזן זייני יצא. שם ושם: ואם נזכר כו'. דלכתחילה אין לברך בהמ"ז ואף אין לו לפטור בבהמ"ז כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש שם סי' כ"ח ר"ה אכל תמרי כו' תחילה וסוף ואף ששמעון ב"ש שם מ"ח א' בריך איין אמרינן שם לגרמיה הוא דעביד ועיין ב"י בשם הרשב"א וצ"ע:

ברכות מ"ד

שם ל"ט

הרא"ש שם

הרשב"א: ושם ל"ט

תוספות

ברכות ל"ז

מדברי תוספות והרא"ש והרמב"ם בפ"ג מה"ב

שם בשם הירושלמי ושאר פוסקים

ברכות ל"ו וכרבי נחמן

הרא"ש שם לדעת הרי"ף

שם ל"ח וכאוקימתא דרב חסדא

שם ל"ז וכחכמים

הרי"ף וכרב ושמואל שם

הרא"ש שם

הרי"ף שם והרמב"ם בפרק ג' ממשמעות הגמרא שם

א"ח והרד"א

רבי יונה

ברכות מ"ד

הרשב"ם שם

רבי יונה והרא"ש והראב"ד

תוס' בברכות מ"ד בשם ספר המיימוני והירושלמי וכן כ' הר"ר יונה והרא"ש ושאר פוסקים

רמב"ם פ"ח ורבי יונה ורא"ש והרשב"א שם בשם ר"ח:

רמב"ם שם

טור בשם אביו הרא"ש

שם בשם רבי יחיאל אחיו בשם אביו הרא"ש

שם

שם

ב"י בשם ר' יונה

לענ"ד הוא רחוק דודאי הדייסא מיזן זיין יותר מן התמרים שהרי קבעו עליה חכמים ברכת בורא מיני מזונות ואי לא מסתפינא אמינא מ"ש ר' יונה אבל ביין וכו' הה"ד בדייס' ולא בא להוציא אלא שאר דברים

הרא"ש

ת"ה: