דיני טעות וספק בברכת היין - שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ט

או של מים. זה לא נזכר ברמב"ם רק כוס של שכר כתוב בכ"מ פ"א מק"ש שהרבה גדולים תמהו על הרמב"ם בזה דמה איכפת לן שהיה בדעתו לו' כהוגן אטו מי שהיה בידו פירי והיה בדעתו לומר בפה"ע ואמר המוציא מי יצא והלא דברים שבלב אינן דברים וגם חכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם ע"ז והשיב שאיירי בשכר היוצא מן הגפן ולכן יצא בברכת בפה"ג וכ"כ הרמ"ך, ול"נ שתשובה זו צ"ע וכו' רק העיקר דס"ל להרמב"ם דאזלינן בתר כונתו עכ"ד הכ"מ ולכן הוסיף כאן או של מים אבל הב"ח כ' דהעיקר כחכמי לוני"ל ואף את"ל דדעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ מ"מ יש לנו לילך אחר רוב הפוסקים וכמעט כלם הסכימו דלא אזלינן בתר דעתו ואף לפרש"י לא איבעי' לן אלא היכ' שאמר כהוגן רק שהיה בדעתו לו' שלא כהוגן אבל אם אמר שלא כהוגן פשיטא דלא יצא אף שהיה בדעתו לו' כהוגן וכן יש להורות:

וי"א שאם כו'. כתב בלשון וי"א משום דלהרמב"ם לא יצא משום דהיה בדעתו לומר שלא כהוגן וכ"כ בכ"מ אבל העיקר דיצא כמש"ל:

לקח כו'. כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו דאלת"ה אלא איירי שסובר שהי' יין קשה דלעיל כ' וי"א וכו' אף ע"ג דאמר כהוגן כ"ש כאן דאמר שלא כהוגן ה"ל לכתוב וי"א וכו' ולמה כ' סתמ' ועוד דלמה לא כתב כאן ג"כ וסבור שהוא של יין כמש"ל אלא ע"כ כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בורא פרי הגפן וסיים שנ"ב לא יצא וכ"פ התוס' והמרדכי ורש"י והרמב"ם וכ"כ סי' תפ"ז ס"ח /ס"א/ אחרי שהוא יודע שהוא י"ט משמע דאם לא ידע לא יצא ואפי' תכ"ד ועסי' ר"ח ס"ג ומ"מ קשה למה פסקו התוס' לחומר' הא קי"ל ספק ברכות להקל וכן הקשה במ"צ ח"ב ס"ב ואפשר לומ' דס"ל מצות צריכות כונה והכא נתכוין למין אחר כמ"ש התוס' שם ובב"ה לכ"ע צריך לחזור אם לא פתח כהוגן כיון שהי' דאורייתא וכ"מ בש"ג ספ"ז וספ"ח:

ותוך כ"ד. משמע שאחר כדי דיבור צריך לברך וי"א דשאר הפוסקים חולקים ע"ז ור"י הלוי סי' מ"ז הוכיח דכ"ע מודה בזה וכ"מ במ"צ ח"ב ס"ב ומיהו מל' התו' משמע דזה אזיל לשיט' ר"י ע"ש (כ"ה):

אחרים שותין כו'. לכאורה משמע כאן דתרתי בעינן אחרי' שותים ודעתו ג"כ וכו' אבל בד"מ משמע דאם הי' בדעתו לשתות גם שאר יין אפי' אין אחרי' עמו אינו צריך לברך דלא גרע מנשפך הכוס כמ"ש סי' ר"ו ס"ו ע' סי' ער"א סט"ו ומשמע דוק' שלא הפסיק עד ששתה יין, ובמהרי"ל אי' שטעם הכוס של מים ע"ש וקשה דלהוי הטעימת מים הפסק בין הברכה לשתיית היין כמ"ש סי' קס"ז, ואפשר דס"ל דטעימה כיון שהי' ג"כ אכילה לא הוי הפסק וצ"ע ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך כמ"ש שם, אבל האחרי' שהיה יין לפניהם צ"ע, ונ"ל דיצאו מ"ד אקידוש שיכול לברך להם בפה"ג אף על פי שאינו טועם ה"נ יצאו בדיעבד ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו, עמ"ש סי' רי"ג ס"ב וצ"ע ודעת רמ"א בד"מ משמע דיצאו וכ"מ כאן דכתב גם הוצי' האחרים ששותין שם ולכן ברכתו ברכה משמע משום דהוציא האחרים גם הוא יצא, והיכא דבעי למימר בא"י אמ"ה פוקח עורים וטעה בדיבורו ואמר מלביש ערומים וחזר ואמר תכ"ד פוקח עורים [צ"ע אם] יצא ידי פוקח עורים אבל אם נתכוין למלביש ערומים יצא ידי מ"ע, מי שאמר אחר ברכת היין בורא מאורי האש ונזכר וסיים במ"ב יצא ומיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש (מ"צ ח"ב ס"ב כ"ה) ונ"ל דוקא כשנתכוין בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוין על האש יצא ומברך אח"כ על הבשמים:

לקח כוס של שכר או מים כו'. זהו לשון הרמב"ם רק הך או מים ליתיה ברמב"ם ומאוד תמוה פסק זה שהביא בש"ע דבפ"א מק"ש כתב הכ"מ ששאלו חכמי לוני"ל לרמב"ם על זה למה יצא בשכר אם בירך בפה"ג והא זה דמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דלא יצא והשיב דשכר היינו שכר היוצא מן הגפן אבל שכר שעורי' פשיטא דלא יצא וא"כ למה העתיק בש"ע דברי רמב"ם והוסיף עליו מים דבזה פשיט' דלא יצא כמו בשכר שעורי' גם הראב"ד בהשגה חלק על הרמב"ם ואמר הכל הולך אחר מה שהוצי' בפיו עכ"ל והיינו הי"א שמביא אח"כ דבעי' שיאמר עכ"פ הברכה כהוגן הכי קי"ל שכן ס"ל לרוב הפוסקי':

ואם היו אחרי' כו'. זו היא תשו' מהרי"ל סי' צ"ו הביאה ב"י סי' ר"ו בשם תשובת אשכנזית וס"ל למהרי"ל דבדעתו תלי' מלתא ובהג"מ בשם ר"ת שמבי' ב"י סי' ר"ו הבאתיה שם. וראיתי למהרא"י בפסקיו סי' קט"ז וז"ל קידש על מים וסבור שהוא יין אם יקדש על היין שנית אז די לו בברכת בפה"ג אחרי שהקידוש על היין דוק' הוא דרבנן ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שנית על היין דמה בכך אם הוא דרבנן דכמה מצות הם דרבנן ואנו מברכין עליהם ומחייבין בהו בלאו דלא תסור ואטו אם תקע בר"ה בטעות גמור בתקיעות דמעומד שא"צ לחזור ולתקוע הואיל וכבר יצא י"ח מן התורה בתקיעות דמיושב הא אינו אלא מדרבנן הא ודאי ליכא למ"ד הכי עכ"ל והנה מה ששייך להקשות ע"ז מענין הקידוש שנית יתבאר בס"ד בסי' ער"א בסופו אך מה דמשמע מזה שצריך לחזור ולברך בפה"ג אחר שקידש שנית הוא כדעת הרא"ש דסי' ר"ז אם היו פירות לפניו ודעתו לאוכלו ונטל אחד מהם ובירך עליו ונאבד מידו דצריך לברך שנית על הפירות שיאכל וכבר פסק רמ"א שם כר"ת דמהני דעתו ומ"ה פסק נמי כמהרי"ל והיינו דלא כפיסקי מהרא"י שזכרנו ותימה על שלא זכר ב"י ורמ"א מהך פלוגת' כלל:

חוץ מב"ה. ובטור כ' דברכת מעין ג' הי' דאורייתא על ז' המינים וכ"כ ב"י בשם הרשב"א והרא"ש ע"כ ראוי לכל ירא שמים שיאכל עוד מאותו מין ויברך אחריו ויוצא גם על ספק שלו:

המין. מסקנת כל האחרונים דלא אזלינן בתר דעתו אם אמר שלא כהוגן עיין בדבריהם:

יצא. כתב בלשון וי"א משום דלהרמב"ם שהוא דיעה א' לא יצא משום שהיה בדעתו לומר שלא כהוגן וכ"כ הכ"מ אבל העיקר דיצא. כמש"ל. מי שהיה מברך ברכת השחר וכשהגיע לברכת פוקח עורים טעה ואמר מלביש ערומים וחזר תכ"ד ואמר פוקח עורים צ"ע אם יצא פ"ע אבל אם נתכוין למלביש ערומים יצא ידי מ"ע מ"א ועי' מ"ש עליו הפנים מאירות סי' נ"ח. מי שהיה מבדיל ואחר ברכת היין אמר בורא מאורי האש ונזכר וסיים בורא מיני בשמים יצא. מיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש משפט צדק כנה"ג. וכ' המ"א ודוקא כשנתכוין בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוין על האש יצא ידי אש ומברך אח"כ על הבשמים כנ"ל עיין מ"א שיש ט"ס בדבריו:

בפה"ג. ומיירי שידע שהוא מים רק טעה בדיבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בפה"ג וסיים שהכל לא יצא. מ"א ע"ש:

כ"ד. משמע שאחר כדי דבור צריך לחזור ולברך מהר"י לוי סי' מ"ז והלק"ט ח"ב סי' קמ"ט ובגינת ורדים כלל א' סי' י"ט כ' דא"צ לחזור ולברך עיין מ"א והיד אהרן:

שותים. לכאורה משמע כאן דתרתי בעי אחרים שותין ודעתו ג"כ וכו' אבל בד"מ משמע דאם היה בדעתו לשתות גם שאר יין אפילו אין אחרים עמו א"צ לברך ודוקא שלא הפסיק עד ששתה יין ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך והאחרים שהיה יין לפניהם יוצאים בברכתו אף שהיה ברכה לבטלה עיין מ"א:

של תורה. ובטור כתב דגם ברכת מעין ג' על הז' המינים היא דאורייתא ע"כ במי שנסתפק יאכל עוד מאותו המין ויברך ויוצא גם על הספק שלו. ט"ז ועי' הלק"ט ח"א סי' קמ"ג:

ס"א לקח כו'. הרמב"ם ומפ' כפי' רש"י ולמד מזה דה"ה להיפך והבעיא לקולא ומ"מ צ"ע למה השמיט עיקר הדין וגם ל"ד לזה וכבר השיגו הראב"ד ועכ"מ פ"א מה' ק"ש שנדחק מאוד: או כו'. לאפוקי תשובת הרמב"ם ועמ"א. וי"א כו'. גמ' שם לפי' רש"י והבעיא לקולא כמ"ש הרי"ף: וכ"ש כו'. גמ' שם:

ס"ב לקח כו'. כפי' הרי"ף וערא"ש שם: ותכ"ד. תוס' שם ד"ה לאו כו' וכ"ה להרי"ף דודאי לאחר כ"ד לאו כלום הוא ואין חילוק בזה בין רי"ף לתוס' אלא דלתוס' דוקא שיודע שהוא י"ט דאז היתה תחלת ברכתו כהוגן כשיטתם שפ' לחומרא אבל להרי"ף א"צ: ואם כו'. כדעת ר"ת בסי' ר"ו ס"ו וע' מ"א:

ס"ג כל כו'. שהברכות כולן דרבנן חוץ מבהמ"ז כמ"ש כ"א א' ועוד תנן כו' ושם ספק כו' ועתוס' ל"ה א' ד"ה אלא כו' וד"ה לפניו כו' אלא דשם מ' דמעין ג' הוי דאורייתא וכן שם מ"ד א' וכ"ד הרשב"א אבל דעת הרמב"ם דכ"ז הוא אסמכתא מדהוצרך מתחלה לדחוקי ללמד מקמה וכרם וכן הברייתא דיליף מקדש הילולים ש"מ דל"ל בז' מינין דאורייתא:

ברכות י"ב לפי' הרמב"ם בפ"ח מה"ב

רש"י ותוספות שם ושאר פוסקים:

הרי"ף לפי פי' הרא"ש וכ"כ המרדכי בשם ר"מ

הרמב"ם שם: