ברכת ירקות - שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ה

וקטניות. נ"ל דעל הקטניות יבשים האוכלן חיין מברך שהכל וכמ"ש סי' ר"ה ס"ד בהג"ה:

וכרוב. ואם הוא כבוש ראוי לאוכלו חי ומברך בפה"א (של"ה) וכ"מ בגמ' דמליח דינו כמבושל לענין זה וחזי' ג"כ אם טוב יותר כשהוא מליח:

מבושלים יותר. ז"ל תר"י שאין נאכלין חיין מברך כשהן חיין שהכל וכ"מ סימן ר"ב סי"ב אבל כשהן טובים חיין אף על פי שהן יותר טובים כשהן מבושלים מ"מ יברך חיין בפה"א וכן המנהג לברך בליל פסח על פעטרזי"ל בפה"א אף על פי שטוב יותר מבושל מחיים וכ"מ סימן ר"ב סי"ב מ"מ אפשר דאם בשלו פעטרזי"ל בלא בשר משתני לגריעות' ובגמרא אי' דעל המרור מברך בפ"הא, ואפשר דאם בישלו בפ"ע דהוי לגריעותא עמש"ל סימן תע"ג:

ותומי וכרתי. וב"ח פסק דתומי וכרתי אפי' חיין שהכל ואינו מוכרח:

אין השבח מצד עצמן. וא"ת דבסימן ר"ב סי"ג כתב לברך על האגוז בפה"ע אף על פי שאין השבח מצד עצמו רק מחמת הדבש וי"ל דשאני התם דהאגוז עיקר והדבש בא לתקן האגוז ומה לי בשלו עם מים או עם דבש משא"כ כאן דהבשר עיקר והשומין מקבלין טעם ממיל' וכ"כ תר"י והרא"ש ועמ"ש סימן ר"ד סי"א וא"כ כשמטגנין ירקות בשומן מברך על הירקות בפה"א:

על המים. ז"ל הד"מ ברמב"ם משמע דוקא כששלקן לשתותן דדרך לשתותן והוי כירקות עצמן וברא"ש כלל ד' משמע דאין לחלק וכ"מ במרדכי עכ"ל ד"מ, והכ"מ כתב דהרמב"ם לא בא למעט אלא כשבשלן להעביר הזוהמ' וז"ל הרא"ש מיא דסלקי כסלקי כיון דעיקר בישולם בשביל הירקות הלכך כיון שנתנו הירקות טעם בהן הולכים אחר הטעם ואפי' אם בישל הירקות לצורך מימיהם לרפואה כיון שרוב העולם מבשלין אותו לאכילה לא נשתנית ברכת המים בשביל זה עכ"ל, והמרדכי כתב ודוקא ירקות שהמשקה היוצא ממנו עיקר לטבל קאי וחשוב מאכל כמקודם (פי' ואף על פי ששותיהו מברך בפה"א) אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדים לשתיה מברך שנ"ב ובנ"ר עכ"ל וכ"כ האגודה וכ"מ ביומא דף פ' ע"ב ועמ"ש רסי' ר"ו וכ"מ בתוס' דף ל"ח וכ"ה לעיל סימן ר"ד גבי שכר תמרים הלכך המשקה שעושין בפסח מתפוחים מברך שהכל לד"ה וכת' בש"ל דה"ה מים שנתבשלו בהן מיני דגן וכיוצא בהן מברך במ"מ: ובש"ג כתב וז"ל ומז"ה אומר השותה מים שנתבשלו בהן הלביבות מברך במ"מ ול"נ שמברך שהכל שאין דרך העולם לשתות מי הלביבות כמי השלקות שרוב השלקו' שותין המרק ואוכלין אותו כשלקות עצמן עכ"ל וזה לטעם הרמב"ם אבל לטעם הרא"ש ה"נ כיון דעיקר הבישול בשביל הלביבות מברך במ"מ כמ"ש התני' וקשה דבסי' ר"ח ס"ו כ' דאם היה רך שראוי' לשתי' מברך שהכל וי"ל דשאני הכא כיון שבישל הלביבות בתוכן הרוטב בטל ע"ג הלביבות ומברך גם עליו במ"מ מידי דהוי אמי קטניות שמברך בפ"הא כמש"ל ואלו בשלן עד שנתמעכו מברך שהכל כמ"ש סי' ר"ח ס"ח אלא ע"כ שהרוטב דינו כמאכל עצמו וא"כ אם אוכל הלביבות עצמן מברך במ"מ וא"צ לברך על הרוטב, ועמ"ש סימן קס"ח סי"א וסימן ר"י מיהו לפעמים עושין לזופ"א על מעט קמח ונותנין לתוכו מעט לביבות א"כ עיקר כונתו לאכול הזופ"א ואינו טפל להלביבות אם כן ראוי לברך על המים ועל הלביבות וכמ"ש סי' ר"ח ס"ד:

עם בשר. טעם הבשר שבמרק הוא עיקר:

סחטן. דאשתני לגריעות':

הלפת. כגון רובי"ן ומייארי"ן בל"א וצריך לדקדק בהם אם יבשלם בלא בשר אם ישתנו למעליות' כמ"ש סס"א וגם יש מהן טובים לאכול חי עמ"ש ס"א דלא גריעי ממרור כמ"ש ס"א בב"י סימן ר"ד שומשמין מברך בפ"הא טחנן מברך שהכל (אבודרהם) וצ"ל מפני שאין צורתן עליהם כלל עסי' ר"ח ס"ח:

שטובים מבושלים דין לפת כתוב בססי' זה והכלל הוא האוכל לפתן חיין כגון מיארי"ן ורובי"ן יברך שהכל שהם טובים מבושלים יותר מחיין ועוד דלא זרעו להו אינשי לאכלן חיין אלא אחר הבישול ע"כ עיקר ברכתם לאחר הבישול והוא בכלל כרוב וסלקא שנזכרו בגמ' ופוסקים אבל ירק הנכבש לקיוהא שקורין קימפשט נראה לברך עליו גם כשהוא חי בורא פרי האדמה דכיבוש שלו הוי כמו בישול ויש לו טעם טוב כמו מבושל ורגילין הרבה לאוכלן חי כנלע"ד:

ותומי וכרתי. דדרך לאוכלן חיין ובטור כתוב בשם הרי"ף כשהן חיין שהכל ולאחר בישול בפה"א וכ"כ הגאונים ואפשר דחשיבי להו אשתני למעליותא והכי מסתבר עכ"ל וכת' ב"י שברי"ף לא משמע כן אלא גם חי גם מבושל בפה"א ואיני יודע מהיכן טעה רבינו ללמוד מדבריו שמברכין עליו חיין שהכל בודאי יפה תמה ב"י על הטור ונראה שהוא בא להטור מלשון הרי"ף שכת' ואפילו תומי וכרתי ואח"כ כתב קרא חיא כו' ולא היה כתוב לפני הטור הך ואפילו אלא תומי וכרתי ונמצא שהוא דבוק למ"ש קרא חיין כו' וגם תומי וכרתי הם כמו קרא חיין וכאן פסקי התוס' והרא"ש דלא כדברי רי"ף. ונראה לע"ד לחלק בין השומים דבשום שהוא לא הזקין עדיין ראוי לאוכלו חיין אפי' בלא פת ע"כ עיקר ברכתו באכילתו חי אבל אם הזקין שאינו ראוי לאוכלו חי בלא פת הוא גרע מחומץ דאי' בסי' ר"ד דאפילו אינו חמוץ הרבה אלא שבני אדם נמנעים לשתותו מברך עליו שהכל ק"ו זה השום שהוא שורף מאוד ומצינו בצל בלא פתא נסיב ליבא ושום שהוא גדול שורף טפי מבצל ע"כ יש לברך בזה שהוא חי שהכל ולאחר בישולו בפה"א כמו דעת הרי"ף אליבא דהטור ונראה שהכל מודים בזה כי לא מיירי בשום וכן בבצל יש חילוק זה דבזה אמרינן דתחלת זריעתו היתה לכוונה דכשהוא עדיין צעיר ורך יאכלוהו חי וכשיזקין יאכלוהו מבושל דוקא כנלע"ד חילוק ברור ונכון:

אין השבח מצד עצמן כו'. קשה דגבי אגוז המטוגן בדבש אמרי' לעיל שברכתו בורא פרי העץ אע"ג שנשתנה לגריעותא כשיבשלו בלא דבש מ"מ הולכין עכשיו אחר התיקון ומברך בפה"ע וצ"ל דוקא במיני ירקות שברכתן תחלה בורא פרי האדמה אמרו שאחר כך אם נשתנו לגריעותא ע"י בישול אבד ברכתו העיקרית אפי' אם נתקן על ידי הבשר אבל דבר שתחלתו בפה"ע לא הפסיד ברכתו זאת כל זמן שנתקן אח"כ על ידי דבש ונראה שלמדו כן מדאמרי' בגמרא דין זה דשלקות דוקא בירקות אלא דקשה ממ"ש התו' בכ"מ ד' ל"ח בפשט דשלקות דערמונים וחבושים כשהם חיים ברכתן שהכל ובישלם (בפה"א) [בפה״ע] שטובים יותר מבושלים כו' משמע שגם זה הוא בכלל שלקות כדין נשתנה לגריעותא וע"כ לומר דמכל מקום אם תקנה על ידי שום דבר אחר יש חילוק ביניהם וע"כ אתרוג המטוגן בדבש וכן כל דבר שגדל על העץ ועושין מהם קונפעקט"א שקורין בל"א איין גמאכטס יש לברך בפה"ע דומיא דאגוז אבל מה שעושין מן פרי האדמה יש חילוק דאם הוא מין צנון שקצת מטגנין אותו בדבש ברכתו אז שהכל כמו תומי וכרתי דלעיל כיון שהוא משתנה לגריעותא בבישול בלא דבש אבל אם מטגנין מיאר"ן ורובי"ן וקירב"ס יש לברך בפה"א כי בכל בישול הם משתנין למעליותא ומזה יש ללמוד כל דיני איי"ן גמאכט"ש כנ"ל כלל בזה לפי הוכחה שמוכיח לחלק ועדיין צ"ע:

על המים שבישלו כו'. בסימן ר"ב ס"י נתבאר דיש מחלוקת בין הרשב"א להרא"ש ומשמע פסק הש"ע שם דיש ספק ויברך שהכל וצ"ל דכאן מיירי מדבר שדרכו לבשל או לסחוט דבזה מודה הרשב"א שמברך כמין הפרי:

אבל אם בשלם עם בשר. א"ל מ"ש מאגוז המטוגן עם דבש דלא אזלי' בתר הדבש דאגוז יש לו טעם עצמו ג"כ ולא בטיל מחמת הדבש עכשיו משא"כ במים דלית ליה טעמא כי אם מה שקבלו מן הבשר אזלי' בתר בישרא ולפ"ז נ"ל אם בישל ירקות בחומץ או במשקה שיש במדינות רוסיא שקורין בארש"ט אין לברך עליהם כמו על הירקות אלא כפי ברכתו של המשקה כיון שיש לו עוד טעם שלו ע"כ אפי' אם בישלו עם בשר לא הפסיד טעמו כמו באגוז בדבש כנ"ל ועיין ס"ס זה:

אם סחטן כו'. כתב הטור וכת' אחי הר"ר יחיאל כל שכן אם סחטן שמברך על מימיהן כדרך שמברך עליהן ואינו נראה כן דודאי כשסוחטין אותה משתנה לגריעותא. וראיה לדבר משקין היוצאין מן הפירות שמברכין עליו שהכל ואם בישלם מברך על המרק כברכת הפרי כו' עכ"ל. ולפמש"ל סימן ר"ב דודאי דבר הנראה לעינים ומורגש בשכל שיוצא טפי ע"י סחיטה וכל שכן כתישה ממה שיוצא מאליו ונרא' לדמות סחיטה וכתישה כבישול ממש אין ראי' לרבינו הטור כאן ממשקין היוצאין מפרי דשם יוצאין מאליו ואינו אלא זיעה בעלמא ונראין דברי אחיו הר"ר יחיאל נכונים אלא שאין להקל נגד הטור ויש לברך שהכל ותו נראה דע"י כתישה גם הטור מודה דהוי היוצא כהפרי דאז פשיטא דהוי כבישול שגוף כח הפרי יוצא ממנו כנ"ל:

הלפת כו'. מבואר בתחלת סי' זה ומ"ש דמבושל או כבוש כו' היינו אם רוצה לאכול הלפת עצמו אבל המרק שלו נתבאר בס"א:

וקטניות. נ"ל דעל קטניות יבשים האוכלם חיים מברך שהכל. מ"א:

וכרוב. ואם הוא כבוש ראוי לאוכלו חי ומברך בפה"א. של"ה מ"א ט"ז:

וכרתי. ט"ז העלה לחלק בין השומים דבשום שהוא לא הזקין עדיין ראוי לאוכלו חי אפי' בלא פת מברך בפה"א. אבל אם הזקין שאינו ראוי לאוכלו חי בלא פת יש לברך בזה שהוא חי שהכל ולאחר בישולו בפה"א וכן בבצל יש חילוק זה. אתרוג המטוגן בדבש וכן כל דבר שגדל על העץ ועושין מהן איי"ן גימאכט"ס יש לברך בפה"ע דומיא דאגוז המטוגן בדבש כמ"ש סי' ר"ב סי"ג אבל מה שעושין מן פרי האדמה יש חילוק דאם הוא מין צנון שקצת בני אדם מטגנין אותו בדבש ברכתו אז שהכל כמו תומי וכרתי כיון שהוא משתנה לגריעותא בבישול בלא דבש וטובים יותר חיים ממבושלים רק הדבש הוא משביח אין השבח מחמת עצמן. אבל אם מטגנין מייארי"ן ורובי"ן וקירב"ס יש לברך בפה"א ומזה יש ללמוד כל דיני איי"ן גימאכט"ס עכ"ל ט"ז:

ירקות. ע"ל סי' ר"ב ס"ק י"ט מש"ש:

עם בשר. דמים לית ליה טעמא כ"א מה שקבלו מן הבשר אזלינן בתר בישרא. לפ"ז נ"ל אם בישל ירקות בחומץ או במשקה שקורין בארש"ט אין לברך עליהם כמו על ירקות אלא כפי ברכת המשקה כיון שיש לו עוד טעם שלו אפילו בישלו עם בשר לא הפסיד טעמו כמו באגוז ודבש בסי' ר"ב סי"ג. ט"ז:

סחטן. דאשתני לגריעותא. וע"י כתישה הוי כבישול עיין ט"ז. מי תותין ויין תפוחים שעומדין לשתייה מברך שהכל וכן המשקה שעושין בפסח מתפוחים מברך שהכל עיין מ"א:

הלפת. כגון מיאר"ן ורובי"ן בל"א אע"פ שנאכלין ג"כ חיין מ"מ כיון שטובים יותר מבושלים מחיין מברך חיין שהכל ומבושל בפה"א ירק גרין קרוי"ט חי שהכל מבושל בפה"א. שלאטי"ן מעורב עם חומץ ושמן זית בפה"א. ארביס שוטין בין חי ומבושל בפה"א שטובים חיין ומבושלין זויאר קרויע בפה"א בין חי בין מבושל. וירק שהוא טוב חי ובמבושל משתני לגריעותא כגון ירק שקורין שערזי"ך או מה שקורין טארה"ן או צנון וכדומה לזה מברך חי בפה"א ומבושל שהכל:

ס"א ואפי' כו'. גמ' שם קתני ירקות כו': וכן כו'. כרב ושמואל ורחב"א אר"י ואביי ורנב"י ור"ז והא דעולא ודר"נ אידחי שם: אבל קרא כו'. שם כר"ח דלא כרי"ף ועתוס' שם ד"ה משכחת כו': דמחשבי כו'. תוס' שם ועמ"א:

ס"ב אבל כו'. עמ"א:

ס"ג אם כו'. כמ"ש ל"ח א' ביין תפוחים כו' וכס' הרא"ש בסי' ר"ב ס"י:

ס"ה הלפת כו' ממש"ש ומיא דלפתא כלפתא וע"כ במבושל או כבוש איירי ודלא כרש"י שם ד"ה פרמי כו' וע"ש מ"ד ב' או לו לבית כו' ואע"ג דברפ"ג דשבת אמרי' וה"מ דאית ביה בשרא מ"מ הלפת עיקר וכמ"ש במ"א סק"ה וע' טור דקצת ס"ל כרש"י: או כבוש כו'. דכבוש כמבושל אף לענין ברכה דאפי' מליח כמבושל כמ"ש ל"ח ב' וכ"ש כבוש דהא אמרינן מליח ה"ה כו' כבוש כו':

ברכות ל"ה וכת"ק

שם ל"ח

שם ל"ט

טור בשם אביו הרא"ש

שם לדעתו

שם בגמרא

טור בשם רב האי: