דיני הברכות ליתר מאכלים - שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ד

ונתקלקל. קצת דאלו נתקלקל לגמרי אין מברכין עליו כלל (ב"י):

ונובלת וכו'. וב"ח פסק דה"ה אם נפלו מן האילן קודם גמר בישולן:

המרק. של בשר (ל"ח) ועסי' ר"ב סי"א:

כמהין ופטריות. מן האויר הם גדלים:

קורא. לא נטעי אינשי האילן אדעתא למיכל הקורא כשהוא רך רק שיתקשה ויעשה עץ:

בקליפיהם. ל"ד לבוסר שמברכין בפה"א בסי' ר"ב ס"ב דהכא עיקר אכילתם הוא הקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה (רשב"א סימן תכ"ח):

שחת. תבואה שלא הביאה שליש משום דלא גמר פרי מברכין שהכל דנחית חד דרגא ועסי' ר"ב ס"ב וא"כ ה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא שהכל:

קמחא דשערי. בגמרא אמרינן הואיל ואשתני ול"ד לשמן זית דאף על גב דאשתני מברך בורא פרי העץ דהתם לית ליה עלויא אחרינא ועיקר הפרי לכך נטעו מתחלה משא"כ בשעורים דאית ליה עלויא אחרינא בפת הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא מהו דתימא כיון דקשה לתולעים לא לברוך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנא' מיניה בעי ברוכי ועסי' ר"ח סד"ה:

שכר תמרים כו'. קשה מ"ש ממי הפירות שמברך בפה"ע להרא"ש כמ"ש סימן ר"ב ס"ז ואפשר דשאני התם שנרגש טעם הפירות במים משא"כ בשכר אין טעם התמרים והשעורין נרגשין כלל אלא טעם אחר לגמרי (ב"ח) ובתשובת מהר"מ סימן קנ"ד כתב דהתם מיירי שהמים עבים ביותר ויש ממשות מחמת השלקות ועמ"ש סימן ר"ה ס"ב תירוץ אחר, והע"ת כתב ונתבטלו השעורים בששה חלקים ולא דק דדוקא גבי יין אמרינן כן עס"ק ט"ז:

עשבי דדברא. לא חשיבי והאר"י בירך על של עץ בפ"הע ועל של אדמה בפ"הא (הכוונות):

דלטעמא עבידי. וצל"ע מ"ש מבשמים יבשים כגון פלפל וזנגביל וציטואר ונעגלי"ך שאם אכיל להו בעינייהו אין מברכין עליהם כלום וכו' (ב"ח) וע"ש שנדחק ולא ידענא היכן דמיוניה די"ל דדוק' הנך דלא חזי לאכילה בעינייהו אין מברכין דהא האוכלן ביה"כ פטור משא"כ אני"ס ואליינד"ר דמתוקין לחיך לכן מברכין שהכל דהא פשיט' דהאוכלן ביה"כ חייב עיין בגמ' וכ"כ ס"ס ר"ב סי"ח גבי פלפלין אף על גב דעבידי לטעמא מברכין בפה"א עמ"ש שם:

שיערבו במים. אף על פי שעיקר כונתו לאכיל' החומץ כגון ששיני' כואבין לו אפ"ה מברך שהכל דברכת החומץ הוא שהכל:

אינו מברך. נ"ל דוקא בחומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ וכמ"ש בי"ד סי' קכ"ג ס"ו אבל בחומץ שאינו חזק כל כך ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כמ"ש ס"ד והא דלא תירץ הרא"ש כן משום דמשמע ליה דמתני' איירי בסתם חומץ שהוא חזק:

כל שבני כו'. עבי"ד סימן קכ"ג דכת' ר"ת שאין אנו בקיאין בטיב חומץ כי יש שקצת קורין אותו חומץ וקצת שותין אותו ומקדשין עליו לכן מספק ישתה יין ויפטר מברכה ראשונה ואחרונה עסי' ר"ב סי"א: האינס"ו ששלקו מברך על מימיו בפה"א אפי' נתן בו שמן (ש"ג פ"ו וכ"ה בגמ' גבי מי שבת), כתוב בחכמת מנוח שי"ל שהכל נהיה בסגול תחת היו"ד שהוא ל' בינוני ולא בקמץ שהוא ל' עבר דרוב הברכות נתקנו בל' בינוני ויש לילך אחר הרוב עכ"ל, עמ"ש סימן קס"ז ס"ב:

שמרי יין. כ"כ הרב"י בשם התוס' ס"פ כ"מ וחפשתי ולא מצאתי, והוא במרדכי בשם ראבי"ה וצ"ע דהא אזוקי מזיק ליה כמ"ש סימן ר"ב ס"ד ואפש' דראוי לשתיה:

ודאי בטל. דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' להקל כמ"ש ר"ת מההיא שכ' סימן תנ"ג ס"ב, מ"מ לענין יין במים לא חשיב טעמי חד בשיתא כמ"ש בי"ד סימן קל"ז ס"ה ואם היין יותר מאחד בששה הולכים אחר הטעם אם הוי יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה גדולה כ"כ ושתי ליה אינשי במקום יין ע"י מזיגה זו דלא נימא בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל מההרי"ל בתשובה סימן קנ"ג, והאגור כתב בשמו קצת לשון אחרת ואינו מדוקדק ולפי מ"ש הט"ז בי"ד סימן קי"ד ס"ק ד' יין בשאר משקין נמי בטל בו' חלקים ע"ש, ול"נ דדוקא מים שמפסידין ופוגמין היין אבל שאר משקין אפשר שאין פוגמין וכ"כ האו"ה ע"ש, ומיהו ביינות שלנו ודאי בטל:

ואין לברך בפ"הג. ז"ל הרב"י בשם הרשב"ץ היה נראה להלך אחר הרוב ויש להרהר בזה משום דתאנים כל כחם במשקה לכן אינו סומך לברך עליו בפה"ג עכ"ל וכ"כ הרב"י בי"ד סי' קכ"ג בשמו לענין יי"נ ולכן מספיקא יברך שהכל אבל בברכה אחרונה יש להסתפק וישתה יין ויברך על הגפן ויאכל פרי מז' המינין ויברך על העץ ועל פרי העץ דמי התאנים לא פטר להו יין דפרי נינהו לדעת הרא"ש כמ"ש רסי' ר"ב סי"א לכן צריך לברך על העץ, ואפשר דהתמד הזה דין שכר תאנים יש לו ומברך שהכל אפי' להרא"ש כיון שיש בו הרבה מים ונפטר בברכת היין וכמ"ש סימן ר"ה ס"ב ולעיל ס"א:

אינו מברך. דלית ליה הנאה מיניה אבל השותה שאר משקין להעביר האומצא מברך וכמ"ש ס"ח:

טעמם טוב. ואם הם רעים לשתות דל"ל הנאה מיניה א"צ לברך (ב"י תוספות ברכת מהר"מ) עסי"א:

הואיל ונאנס. דדמי לאשה שתחלה באונס וסופה ברצון דחשבינן ליה אונס (שם) ובתשובת הרשב"א סי' תשצ"ד כת' וז"ל שאלת חולה שאכל ביה"כ כתב אחד מהאחרונים שאין מברך אף על גב דלא אפשר דלא מתהני ע"י אונס הוא ואין מברכין על כי האי דהוה כאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן ליה אונס חשובה וכו' עכ"ל, וידוע דבר פלוגתיה דהרשב"א הוא הרא"ה וא"כ מאחר דקי"ל האוכל ביה"כ חייב לברך אף על פי שהוא באונס א"כ למה פסק רמ"א כאן באנסוהו דפטור ומה לי אנסוהו אחרים או אנסוהו מן השמים ומיהו אפשר לחלק בזה אך קשה דבסי' תע"ה ס"ד פסק אנסוהו ואכל מצה יצא, וכהרב"י שם בשם המ"מ והר"ן הטעם דאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ע"ש וא"כ ש"מ דחשיב הנאה וא"כ למה לא יברך עליו וא"ל דמיירי דנפשו קצה מלאכול והאכילוהו בעל כרחו דא"כ אין החיך נהנה ממנו וצ"ע (וע' ברבה פ' נשא דף רכ"ט ע"ב) ולכן נ"ל שמש"ה השמיט הרב"י דין זה:

הסכנה. ז"ל הג"מ פ"ב חולה שאכל ביה"כ וכו' דבר פשוט הוא והתיר' קאכיל ואדרבה מצוה קעביד עכ"ל, וא"כ ה"ה לאוכל איסור במקום סכנה דמצוה קעביד להציל נפשו דלא כב"ח שנדחק לחלק, ועוד נ"ל דאף רי"ו לא מיירי אלא באוכל דבר לרפואה שאין עושה להנאתו ע"ש:

כתושים ביותר. ודוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נפסדה צורתו העצמי מברך שהכל וכמ"ש סי' ר"ב ס"ז בהג"ה (של"ה) ועמ"ש שם דדוק' כשנימוחו לגמרי מברכין שהכל וכן משמע פה בב"י:

וורדים. היינו רוזין בל"א ואף על פי שגדלי' על האילן כיון דזרע שלהם הוא עיק' הפרי והעלי' הם הפרחי' (ב"י כל בו) ועסי' ר"ב ס"ו וכן הלונדר"א מברך בפ"הא דעיקר הפרי הם הגדגדניות השחורות (של"ה) וא"ת כיון דורדין לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלים אא"כ מבושלים עם הדבש א"כ ה"ל דבש עיקר וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם הדבש ה"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה וה"ל כפירות שאין נאכלין חיין שמברך לאחר בישולם כברכת' הראוים להם (ב"י) ועסי' ר"ה ס"א:

לרפואה. כשתית' דהוי מה' מינים ומברך שהכל ושמן ע"י אניגרון שאני שאף הבריאים רגילים בכך [שם] ובבד"ה כתב ע"ז וז"ל ובסי' ר"ח אכתוב בשם המפורשים דאין הטעם בשתיתא משום רפואה עכ"ל וע"ש ס"ו וא"כ בכונה השמיטו הרב"י פה כיון דרוב הפוסקים חולקים עליו, וצ"ע על רמ"א שכתבו ואפשר דמיירי שאין טובים לאכול וכמ"ש ס"ח:

וכל דבר שמערבין וכו'. כל סעי' זה הוא ל' הרמב"ם פ"ג ופשוט דמיירי דוקא בה' מינים דבהכי איירי כל הפרק וכדסיים ואזיל לפיכך וכו' חל"ב חט"ה, אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר הרוב וכ"כ הרא"ש וכ"מ בגמרא דאמרי' כל שיש בו מה' מינים מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות וכמ"ש סי' ר"ח ס"ב א"כ בשאר מינים אפי' בא ליתן טעם הולכין אחר הרוב וכמ"ש שם ס"ז גבי אורז והכי מסתבר דאטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים דוק ותשכח כדברי וצ"ע על הרב"י ורמ"א שנדחקו בזה והדבר ברור כמ"ש:

יברך שהכל. ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפטרו תוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל עסי' קס"ח סי"ג:

ופת שעיפשה. בברייתא חשיב עוד ויין שהקרים ופי' בטור דהיינו ריחא חמרא וטעמיה חלא ופי' ב"י דאלו להיפך שטעמו חמרא הא הוה יין גמור ומברך בפה"ג וכמ"ש כאן בס"ג ונר' פשוט דהך שהקרים אין פירושו מה שאנו קורין קאני"ק בל"א דאותו כשר אפי' לקידוש כדאי' סי' ער"ב ביין שבפי החבית אע"פ שיש בו קמחין וכו' והיינו שמסנן אותו כמ"ש רמ"א סי' ער"ב אלא הך הקרים הוא גרע טפי כדאי' בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ה) דאר"ח חמרא דאקרים ל"ל ופרש"י דהיינו כוססת דמתני' שהוא בעצמו רע ביותר ואותו ודאי פסול לקידוש ואפי' בפה"ג אין מברכין עליו והיינו ריח' חמרא וטעמיה חלא ומו"ח ז"ל כתב דהקרים היינו קאני"ק ופסול לקידוש ולא דק בזה ועמ"ש סי' ער"ב בס"ב:

שנשתנה צורתו ונתקלקל. פי' ב"י דנתקלקל קצת דאלו לגמרי כיון דלא חזי לאכיל' אין מברכין עליו כלל:

ונובלות כו'. אזיל לטעמיה שכ' בב"י בסימן ר"ב וז"ל כ' רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל עכ"ל. וכתב ב"י ולא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות היינו בושלי כמרא פירש"י כמו שרופי חמה שבישלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם וא"כ אינם ענין לשלא נגמרו בישולם עדיין עכ"ל ב"י. ויש לתמוה עליו מאוד מה חשב בזה להשיג על הר"ר ירוחם טפי מן הטור שכ' כאן ג"כ הכי וז"ל ועל הנובלות והם מין תמרים שאין מתבשלין על האילן עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"ח מברכות דנובלות היינו פגים ובכ"מ לא כתב שם כלום וכן כאן בסי' זה בטור אולי שגיאה היא ובאמת לק"מ דבגמרא אמרי' ללישנא קמא דנובלות היינו בושלי כמרי לחד מ"ד ולאידך מ"ד הוי תמרי דזיקא דנפלה ברוח והיינו שלא נתבשלו על האילן ופרכינן להאי לישנא מדאר"י כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו ואי תמרי דזיקא מאי מין קללה אשארא פירש"י דר"י לא פליג אנובלות רק אחומץ וגובאי ואח"כ יש עוד ב' לשונות בגמ' וללישנא בתרי אמרי' בשלמא למ"ד תמרי דזיקא היינו כו' אלא למ"ד בושלי כמרי ניתני כו' ואסיקנא ליה בקושיא נמצא דמ"ד תמרי זיקא ניחא במסקנא אליביה ונראה דלא חש האי לישנא למה דמקש' בלישנא קמא מאי מין קללה דהאי לישנא ס"ל דזה המין שאינו יכול להתבשל על האילן ודאי נחשב מין קללה ושפיר חולק ר"י וקי"ל כת"ק וע"כ שפיר פסקו ופירשו דנובלת היינו תמרי דזיקא דהיינו כלישנא בתרא שהוא נראה מסקנת התלמוד ותו דלענין דינא גם ללישנא קמא הוה תמרי דזיקא ברכתו שהכל לדברי שניהם דר"י לא פליג בזה ואין מקום אתי ליישב דברי הב"י במה שהשיג דוקא על הר"ר ירוחם והעיקר באמת כן ומ"ש כאן כמ"ד בושלי כמרי לא דק גם מו"ח ז"ל השיג על הב"י מטעם אחר:

ועל קורא. הטעם דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי למיכליה כשהוא רך אלא יניחנו עד שיתקשה ויעשה תמרים לאו פירא הוא. ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ז שוטין יש חילוק דאותן שהן נזרעים בגנות ע"מ לאוכלן חיים בשרביטיהן יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו אבל אותם שזורעים בשדות להניח עד שיתקשו ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א מה שעוקרין מהם כשעודם רטובים ולחים דלא נטעי אדעתא דהכי אלא יש לברך עליהם שהכל אפילו אם יתקשו דאז הם טובים במבושלים דוקא ע"כ לא יברך רק שהכל עד אחר בישולם כנלע"ד:

כשהם רכים. אבל לא נטעי אותם אדעתא דהכי אלא שיגדלו ויתקשו ויעשו פרי בתוכם הלכך ברכתם שהכל:

ועל קימחא דשערא. עסי' ר"ח:

ושכר שעורים. וא"ת הלא השעורים עיקר ומשתני' לעלויא וי"ל דאית להו עלויא אחרינא בפת א"נ כיון שהמשקה צלול עיקרו ע"ש המים ול"ד להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים לפי שאין כאן אלא טעם בעלמא כ"כ ב"י והתו' והרא"ש ול"ד זה לפירות שבישלם במים דלעיל סימן ר"ב דלהרא"ש מברך עליהם כמו על הפירות כיון שנכנס הטעם בהם דשם נכנס טעם הפירות ממש במימיהן על ידי הבישול מה שא"כ כאן שאין טעם השעורים עצמם בשכר וזה דומה לדבש היוצא מן התמרים דלעיל דהיינו שלא ע"י בישול:

ועל עשבי דדברא. נראה דדוקא בעשבים אמר כן דאותן של השדה אינם חשובים מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלי זריעה אבל פירות טובות כגון יאגדי"ש מלונ"ש יש לברך עליהם בורא פרי האדמה וראי' ממ"ש מהר"מ בברכות שלו וז"ל ועל התותים הגדלים בסנה ובעשבים שקורין ברו"ן בער בל"א ופרי אדום הנקרא ערפ"ר כתוב בתו' שיש לברך בפה"ע. אבל הר"ר יוסף כת' שיש לברך בפה"א כו' עכ"ל ופירות אלו הם אינם נזרעים ואפ"ה הם שייכים למר להעץ ולמר להארץ דשם פרי עליהם ועמ"ש בסי' י"ג ס"א לענין אילן סרק דחד ענינא הוא עם הך דהכא:

ר"ל אני"ס. נ"ל דזנגביל רטיבתא הוא נוח לאכילה טפי מן עני"ס וכמו דהכא דהיינו קימ"ל בל"א וע"כ בזגנביל רטוב אמר לעיל דברכתו בפה"א:

שמרי יין. פי' דלא רמי בהו מיא אבל בדרמו מיא מבאר דינו אח"כ:

ואין לברך בפה"ג. נראה שצ"ל [בפה"ע] שכן איתא בב"י בשם הרשב"ץ שכ' בזה היה נרא' להלך אחר הרוב ויש להרהר בזה משום דתאנים כל כחם בהם וכתב שאינו סומך לברך עליו בפה"ג עכ"ל משמע דעכ"פ יברך בפה"ע דממ"נ פרי העץ הוא. ובלבוש ראיתי שכת' ואינו מברך בפה"ג אלא שהכל עכ"ל ואינו נכון לע"ד דשהכל מאי עבידתיה כאן דאלו לא היו התאנים היו מברך בפה"ג ועכשיו למה יגרע מכח התאנים שברכתן בפה"ע אלא פשוט שיברך בפה"ע:

אם אנסוהו כו'. לעיל סי' קצ"ו ס"א ביררנו הדברים דקי"ל כהראב"ד באוכל איסור בשוגג יברך אחריו וכן במקום סכנה יברך תחיל' וסוף כיון שאכילה זו חשוב' לו כהיתר ופסק הרב רמ"א שפסק באנסוהו לאכול דאינו מברך והוא דעת אוהל מועד בב"י ואח"כ פסק הש"ע דהאוכל איסור מפני הסכנ' מברך עליו לא כת' רמ"א ע"ז כלום והוא תמו' מאוד בעיני דדא ודא אחת היא ומאן דאמר הא לפטור לא אמר הא לחיוב כנלע"ד וע"ל סי' קצ"ו:

הרי הוא כשאר דבש. נתבאר לעיל סי' ר"ב ס"ח דאין חילוק בין אם יוצא ממילא או ע"י כתישה והטעם דאין שם טעם התמרי' ול"ד לבשול התמרים או שאר פירות דנתבאר ג"כ שם סי"א:

חבושי' או גינדא"ש כו'. כדי לבאר ענין זה בס"ד ועוד סי"ב נביא דברי הטור וז"ל ועל המורב"א המרוקח בדבש היה נ"ל לברך עליו שהכל בין אם הי' עשוי מחבושי' או מוורדי' או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר אע"ג דכתיבנ' לעיל על אגוז מטוגן בדבש בפה"ע שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים ול"ד להומלתא כו' עד והנני מבטל דעתי מפני דעתם. בגמ' איתא וביומא דף פ"א אמר רבא כס פלפלין או זנגבי"ל בי"כ פטור פירש"י שאין זה דרך אכילתו והאמר ר"נ האי הומלתא דאתי מבי הנדוא' שרי פירש"י שמפטמי' בשמי' כתושים בדבש (וכתב ב"י דהיינו זנגביל מרוקח עסי' ר"ג) שרי משום בישול עכו"ם שנאכל כמות שהוא חי ומברכין עליה בפה"א אלמא נאכלת כשהיא חיה ל"ק הא ברטיבתא הא ביבשתא נמצא לנו דהאי הומלתא מיירי ברטיבתא ואם כן אין לנו ראיה ליבש דמברך עליה בורא פה"א אחר הריקוח בדבש אלא דהוא פשוט שאין חילוק בזה לענין ברכה דכיון שבא לידי אכילה מברך עליה בפה"א כמו שאר דברי' שטובי' יותר אחר הבישול ולא מחלקים בין רטוב ליבש אלא לענין בישול עכו"ם דמותר דוקא ברטוב כיון שנאכל כשהוא חי אבל ביבש אסור משום בישול העכו"ם אא"כ בישלו ישראל ואז מברך עליה בפה"א ובזה נבאר דברי הטור במחלוקותו עם חביריו דזה פשוט אם בא לתקן דבש ונותן בו בשמים כתושים ועיקר אכילתו הוא הדבש שאינו מברך כי אם על הדבש והבשמים טפלים לו ואם עיקר האכילה היא הבשמים כגון שיש מהם הרבה ומרקחם בדבש פשיטא שמברך כברכת הבשמים והיינו הומלתא דבגמרא שזכרנו כי פליגי הטור וחביריו באם עושה אכילה מן וורדים או כיוצא בהם שאין בהם שום טעם אלא אחר הריקוח בדבש דהטור ס"ל שאין זה דומה לאגוז המטוגן בדבש שברכתו בורא פרי העץ דהאגוז הוא שלם דהיינו שלא נכתש ונשאר שמו עליו משא"כ בהנך וורדים שנכתשו ואין תוארם כבתחלה כלל וג"כ ל"ד להומלתא דהיינו בשמים כתושי' דהבשמים הם נותנים טעם בדבש ונרגש הרבה ע"כ ברכתו כבשמים כיון שעיקר אכילתו הם הבשמים משא"כ בוורדים שאין נרגש טעם הוורד בדבש ואינו עשוי רק למאכל ע"י הדבש שהוא עיקר גרם המאכל ע"כ הדבש עיקר וחביריו אומרים שאין חילוק בין וורדים לבשמים כתושים ותרווייהו בכלל הומלת' דבגמרא והדבש הוי טפל אע"ג שהוא גורם המאכל מ"מ הוי כמבשל במים דהמים גורמים המאכל ואפ"ה אין מברכין עליהם כי אם על המאכל עצמו ה"נ יברך על הוורדים בפה"א ואע"ג שהם גדלים על עץ מ"מ הם אינם עיקר הפרי כי יש לאותו עץ פירות אחרים והוורדים הם כמו פרחים שלנו ופסק כאן כן כי הטור עצמו ביטל דעתו נגד חביריו אלא דקי"ל כמ"ש הטור וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גרסאות הומלתא שהכל עכ"ל דלפי גי' זו קשה מאי מוכיח בגמרא דנאכל כמות שהוא חי מדשרי' משום בישול עכו"ם דלמא לא נאכל חי ואפ"ה שרי דהדבש עיקר ולענין בישול עכו"ם אזלינן בתערובות בתר העיקר כמבואר בי"ד סי' קי"ג וע"כ ברכתו שהכל כמו הדבש ולא אזלינן בתר הבשמים הכתושים שהם טפלים לגבי דבש וכמו שסובר הטור לענין וורדים בשלמא לגי' דבפה"א לק"מ דע"כ הבשמים שהם הזנגביל עיקר מדמברכים עלייהו בורא פרי האדמה ממילא צריך אתה לומר דנאכל כמו שהוא חי דאם לא כן היה אסור משום בישול עכו"ם אבל לגי' זו דשהכל ודאי קשה:

של ורדים. נראה דקליפת מראנצי"ן שמרקחין אותו בדבש יש לברך עליה בפה"א וראיה מדאיתא בכ"מ דף ל"ה גבי קפריסין שהוא קליפה של הפרי דמדלערלה לא הוי פרי גבי ברכות נמי לא הוי פרי ולא מברכין עליה בפה"ע אלא בפה"א ואע"ג דהתוספות והרא"ש לא גרסי זה וס"ל דגבי ברכות נמי מברכין בורא פרי העץ הטור כת' לפסוק הגירסא שזכרנו וכ"פ הש"ע דיש לברך בפה"א ואם כן ה"ה נמי בכל הקליפות וא"ל דהא אמרי' שם בגמרא דקפריסין לא הוה שומר לפירי כיון דאי שקלת לה לא מיית הפרי משא"כ בשאר קליפות דאי שקלת לה מיית הפרי ממילא הוה הקליפה שומר לפירי וא"כ קליפת מראנ"ץ נמי אי שקלית לקליפה מיית המרא"נץ והוה שומר לפירא הא לאו מילתא היא דע"כ לא אמרינן שם דשומר הוה כפרי אלא לענין ערלה דיש בה רבוי דאת פריו דמרבינן אפילו הקליפה כדאיתא בי"ד סימן רצ"ד אבל באמת לאו פרי היא מצד עצמה ומ"ה לא שייך בורא פרי העץ אפילו בקליפה שהיא שומר ואע"ג דבגמרא שזכרנו יליף הברכה מדין ערלה היינו לענין לאו פירא דהוה כ"ש בברכם אבל לענין יש פירא אין ללמוד ברכה מערלה וראיה מדברי התוס' שם בהא דתני' קליפי אגוזים וגרעינים חייבים. וכתבו התוס' מכאן שיש לברך על הגרעינים בפה"ע ולא כ"כ על קליפי אגוזים הקודם לגרעינין אלא ע"כ דקליפות חיוב ערלם בהו אע"ג דלאו פירא הם אלא שומר לחוד אסור מכח הרבוי דאת פריו וע"כ ברכתייהו בפה"א משא"כ בגרעינין דהם עכ"פ פירא אע"ג דאינם כ"כ פירא מעליא מכל מקום שם פירא עלייהו מ"ה הוה ברכה וערלה שוין דהוה פירא מ"ה צ"ע על התוס' והרא"ש דס"ל בקפריסין דברכתייהו בורא פרי העץ דהא אפי' קליפי אגוזים דהוה שומר אפ"ה צריך דוקא רבוי דאת פריו הטפל לפריו לענין ערלה משמע דמצד עצמו לא הוי פירא רק מצד הרבוי אסור ולענין ברכה ליכא רבוי ודאי לא הוי פרי והוי כמו נטע רבעי הנזכר בהלכות ערלה סי' רצ"ד דלא הוי פירא כיון דאין שם רבוי דאת וברכת' בפה"א. מכל זה נראה ברור דברכת קליפת המראנ"ץ הוא בפה"א ושמעתי רבים מפלפלים בברכה זו והנלע"ד כתבתי ברור:

לפיכך מיני דבש כו' שמבשלים כו'. זה דברי רמב"ם וזה קאי ארישא דאמר אם אינו עשוי אלא לדבק דלא אזלינן בתריה והא דהקדים לזה אבל אם עירב כדי ליתן טעם שהוא שלא כסדר נראה דנתכוין הרמב"ם בסידורו זה כדי שנבין דבריו במ"ש כדי ליתן טעם דלכאור' הייתי מפרש דעל כל טעם קאמר דאפילו אם נותן קצת בשמים לתבשיל ונותנין טעם בו דיברך על הבשמים וזה אינו דאז הבשמים טפלים וכיון שעיקר האכילה היא התבשיל אלא מיירי שאותו דבר שנותן טעם הוא בעצמו האכילה כגון שנתן חלב חטה בתוך הדבש לא לדבק אלא שרוצה לאכול המאכל שיהיה וע"כ אמר כדי ליתן טעם התערובות פי' ע"י התערובות ב' המינים יהיה לו טעם טוב לאכילת שניהם והיינו ממש הומלתא דבגמ' דמברכין עליו כמין בשמים ונראה דס"ל כמו חבירים של הטור דבכל מילי שנותן לדבש והוא יהיה לאכילה על ידי צירוף שניהם אזלינן בתר העיקר שיהיה לאכילה ואם נותן חלב חטה לדבש ע"מ שיאכל המאכל של חלב חטה אחר שיקבל טעם מהדבש הוא כמו הוורדין דלעיל דמברך על החלב חטה ולזה הקדים הרמב"ם הך בבא דאם עירב ליתן טעם בתערובות דנדע כוונתו ממ"ש אח"ז בחלב חטה אם הוא עושה כדי לדבק ממילא נדע דנתכוין בחלוקה השניה ואם נותן חלב חטה שלא לדבק אלא למאכל ע"י התערובות וזה בעצמו כוונת רמ"א במ"ש ונראה דהא דאם עירב כו' בלי ספק נתכוין למ"ש הגם שראיתי למו"ח ז"ל שהאריך בענינים אלו בדרכים אחרים הנלע"ד נכון כתבתי ועמ"ש בסי' ר"ט ס"ג בענין הלעקי"ך:

גבינה. אם בירך על גבינה בפה"א לא יצא. הלק"ט ח"א סי' רל"ח:

ונתקלקל. היינו קצת דאילו נתקלקל לגמרי אין מברכין עליו כלל. ב"י:

ועל המרק. של בשר דמרק של פירות ע"ל סי' ר"ב:

כמהין ופטריות. מן האויר הם גדילים:

ועל קורא. דלא נטעי אינשי האילן אדעתא למיכל הקורא כשהוא רך רק שיתקשה ויעשה עץ ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ס שוטי"ן יש חילוק דאותם שהם נזרעים בגינה יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו לאוכלן חיים אבל אותן שזורעים בשדות להניח עד שיתקשה ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א אלא שהכל עד אחר בישולם ט"ז ע"ש ובתשובת פנים מאירות סימן ס"ה חולק וכתב דאין לחלק ועל כולם מברך בפה"א:

שעורים. ועל הקאו"י וט"ע נמי שהכל עיין לעיל סי' ר"ב סעיף קטן י"ט:

עשבי דדברא. דוקא בעשבים אמר כן דאינם חשובים מצד עצמן ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה. אבל פירות טובות כגון יגדע"ס מאלינא"ש יש לברך עליהם כמ"ש בסי' ר"ג ס"ק א':

אני"ס. ואם שלקו מברך על מימיו בפה"א. מ"א ס"ק י"ד ע"ש:

כמון. קימ"ל בל"א:

שמזיקו. דוקא בחומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ. אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברכה כמ"ש ס"ד. מ"א:

בפה"ג. אלא בפה"ע. ט"ז. ומ"א כתב שהכל ע"ש:

בנ"ר. עיין בשכנה"ג שכתב משם הרב מהר"ח אבולעפי"א שאין לברך ברכה אחרונה על שתיית הקאוו"י שמחמת חומה רגילים לשתותה לאט לאט ושוהין מתחלת השתיה עד סופה טפי מרביעית. וכן הסכים הר"י רוזאני"ס בס' משנה למלך בפ"ג מה' ברכות ומהר"ם בן חביב ז"ל בחידושיו בפ' יוה"כ דף י"ב ע"ב ומהר"א הלוי בתשוב' גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' י"ו. ופר"ח בס' מים חיים סי' א'. אבל מהרי"א אשקאפה ובעל כנה"ג ומהר"א יצחקי ז"ל בתשובתו זרע אברהם חא"ח סי' ב' וסי' ה'. ומהר"ם גלאנטי הסכימו לברך. עיין בהלק"ט ח"א סי' ט' ובס' בני חייא ועתה בזמנינו רובם ככולם אין מברכין לבסוף וראיתי אנשי מעשה שמניחין אותו שיצטנן ואח"כ שותין אותה ומברכין. יד אהרן:

לאחריו. דלית ליה הנאה מיניה אבל השותה שאר משקים להעביר האומצא מברך כמ"ש ס"ח מ"א:

ונאנס. דדמי לאשה שמתחלתה באונס וסופו ברצון דחשבינן ליה אונס. והמ"א וט"ז הניחו דבר זה בצ"ע ועיין בס' גן המלך סי' צ"ז ובהלק"ט סי' קנ"ב:

ביותר. ודוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל כמ"ש סי' ר"ב ס"ז בהג"ה ועמ"ש שם דדוקא כשנמוחו לגמרי מברכין שהכל. מ"א:

ורדים. היינו רויז"ן בל"א. אע"פ שגדלים על האילן כיון דזרע שלהם עיקר הפרי והעלים הם הפרחים ב"י וכן הלונדר"א מברך בפה"א דעיקר הפרי הם הגודגדניות השחורות. של"ה עיין מ"א:

לרפואה. מיירי שאין טובים לאכול כמ"ש ס"ח מ"א ע"ש:

שמערבין. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם ופשוט דמיירי דוקא בה' מינים דבהכי איירי כדמסיים ואזיל חלב חטה וכו' אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר רוב וכ"מ בגמרא דאמרינן כל שיש בו מחמשה מינים מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות א"כ בשאר מינין אפי' בא ליתן טעם הולכין אחר הרוב והכי מסתבר אטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים מ"א ע"ש. ועיין ט"ז ועיין ע"ת:

המרקחת. השקדים שמחפין אותם בצוקר אף שהפרי חפוי מכל וכל מברך על הפרי ולא על הצוק"ר:

שהכל. מ"מ אם הוא דבר שיכול לפוטרו תוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל. כתב בספר חכמת מנוח שהכל נהיה בסגו"ל תחת היו"ד שהוא לשון בינוני ולא בקמץ שהוא לשון עבר דרוב ברכות נתקנו בלשון בינוני. ובסי' קס"ז ס"ק ח' כתב המ"א בקמץ ע"ש:

ס"א ונתקלקל. לשון הטור: שהם תמרים כו'. ע"ל סי' ר"ב ס"ט: ועל מי מלח. זהו זמית לפי' הטור ובשם רה"ג פי' שהוא הקצף ע"פ הקדירה ורש"י פי' שם ל"ו א' שלמיירא וכן פי' בערוך לחד פי' וכ"כ רש"י ורא"ש ור"ן בנדרים נ"ה ב' וכ' בהגהת סמ"ק שהוא מי מלח: ועל המרק. כן פי' העריך וכ' שבלשון יון קורין למרק זומין: ועל קורא כו' ל"ו א': ועל כו' ועל כו'. תוס' שם ל"ו א' ד"ה לא כו': ועל חזיז. ערובין כ"ח ב': ועל קרא כו' ועל כו'. ברכות שם ומ"ש קימחא דשערי מילתא פסיקתא נקט ועסי' ר"ח ס"ה: ועל שכר כו'. ב"ב צ"ו ב': ועל מי כו'. תשובת הרא"ש ועתוס' ברכות ל"ח א' ד"ה האי. ושכר כו' וד"ה והא כו' ומ"מ כו': ועל עשבי כו'. טור וא"ח בשם הראב"ד וכמ"ש בסי' ר"ג ס"ד וצ"ע הא כמיהין ופטריות אינן נזרעין ואמרינן בברכות ל"ט ב' שמרבי לא רבו כו' מ' אם היו רבו מארעא היו מברכין עליה בפה"א וכן מ"ש שכמון וכסבור לטעמא עבידא ומברכין שהכל הא אמרינן גבי שבת דלטעמא עבידא ומברכין בפה"א וגם על שבת עצמו צ"ע דא"כ מאי מיבעיא להו שם ל"ט א' מיא דשיבתא כו' וערש"י שם ד"ה למתוקי כו' וכ"כ בש"ג שאפי' על מימיהן מברכין בפה"א ואפשר דוקא במימיהן: ועל החומץ. מתני' מ' כ'. שעירבו כו'. כמ"ש לענין יה"כ ביומא פ"ב ויה"כ וברכה שוין כמש"ש בברכות ל"ו ב' וז"ש בס"ב על כו'. הרא"ש שם:

ס"ג ריחיה כו'. עתוס' דב"ב צ"ו א' ד"ה דרומאי כו' וע' סי' ער"ב ס"ג:

ס"ד כל כו'. שם צ"ה ב' אר"י יין כו' מודה ר"י בפורצמא כו' ואף דקי"ל כר"י ביין הנמכר בחנות כמ"ש בס"ג מ"מ כה"ג מודה ר"י שזהו פורצמא וז"ש ריחיה כו' כר"י כל כו': שמרי כו'. דע"כ ל"פ שם צ"ו ב' אלא ברמא תלתא כו':

ס"ה נתן כו'. שם וכת"ק וכמש"ש רבה ור"י כו' ופי' הרמב"ם והטור וש"פ דרישא רמא תלתא ואתא ארבעה דוקא וכ"מ מפי' רשב"ם שם סד"ה פש להו. וחד פלגא כו' ואע"ג דלענין יי"נ קי"ל בששה התם ביין גמור ולמדו מהא דע"ג פ"ה שני כוסות כו' וז"ש בהג"ה ובלבד כו' וקאי איין גמור ועב"י בשם אגור ועמ"ש בסי' ער"ב ס"ז: והיינו כו' כמ"ש ברפ"ח דשבת יין השירוני לחוד כו' וכ"ש ביינות שלנו כמ"ש בתוס' ורשב"ם בפסחים ק"ח ב' וכמ"ש בסי' ער"ב:

ס"ו תמר כו'. עתוס' דב"ב שם ד"ה אין כו': וה"מ כו' אבל כו'. שעדיין כח היין בו ומ"ש אלא ג' שאם מצא ד' ע"כ חלק א' יין ועמ"ש בסי' ער"ב: זגים כו'. וכ"כ הרא"ש וטוש"ע סי' ר"ה ס"ב אע"פ שהירקותהם הרוב ועמ"א:

ס"ז השותה כו'. ערש"י מ"ה א' ד"ה מאי כו' ותוס' ד"ה ר"ט כו': ולאחריו בנ"ר כו'. עתוס' מ"ד ב' ד"ה עבידנא כו': ושתה מים. דוקא מים וכמ"ש בס"ח רא"ש: לא כו'. עתוס' מ"ה ד"ה דחנקתיה כו' ור"מ כו' וכן הכריח הרא"ש דהא אינו נהנה ועוד דלר"ע דטעמא משום דאניס מאי קמ"ל:

ס"ח כל כו'. ל"ו א' ל"ח א' ועתוס' ד"ה כיון כו': אם אנסוהו כו'. עמ"א דדמי לאשה כו' וכמ"ש בפ"ד דכתובות וה"ה כאן וידוע דיה"כ וברכה שוין כמ"ש בברכות ל"ו ב' וביומא פ"א ב' וכמ"ש הרא"ש אצל חומץ כנ"ל ס"ב ואמרינן בירושלמי ובמ"ר פ' נשא פ' ט' קע"ב ב' ההיא איתתא דאתי' לקמי' דר"י א"ל נבעלתי באונס א"ל ולא ערב לך א"ל אילו טמן א' אצבעו בדבש ביה"כ ונתן לתוך פיך לא ערב ליך והודה לה ר"י: הואיל כו'. כבר תמהו ט"ז ומ"א ע"ז ע"ש:

ס"ט אכל כו'. דלא שייך בוצע בירך דהא מצוה קעביד כמ"ש וחי בהם והתירא קאכיל ועמ"א ועס"ס תרי"ח:

ס"י דבש כו'. מתני' מ' ב' וכנ"ל ס"א וע' סי' ר"ב ס"ח:

ס"יא חבושים כו'. ערש"י דיומא פ"א ב' ד"ה הימלתא כו' וז"ש אפי' הם כו': ועל של ורדים. אע"ג דפרי עץ הם כמ"ש בסי' רי"ו ס"ג מ"מ כיון שאינן עיקר הפרי מברך בפה"א כמו בקפריסים משא"כ בריח כמש"ש: וכל כו'. כמ"ש ל"ח א' בשתיתא אבל ש"ע השמיטו כמ"ש בבד"ה דאין הטעם שם משום רפואה כמ"ש בסי' ר"ח ס"ו ועמ"א:

ס"יב כל כו'. מתני' מ"ד א' וער"ס רי"ב לא מבעיא כו': וכ"ד כו' אבל כו'. כמ"ש בסי' ר"ח ס"ב ג' ועמ"א: ונראה כו' אבל כו'. ע' בפסחים מ"ד א' והתנן המקפה כו' ועסי' ר"ח ס"ז וכבר השיגו מ"א דדוקא בה' מינין אזלינן בתר עיקר אבל בשאר הולכין אחר הרוב:

ס"יג כ"ד כו'. כנ"ל ס"ס ר"ב וכ"כ תוס' מ"ג א' ד"ה ועל כו' וכ"כ רמב"ם:

ברכות מ' משנה וברייתא

ולא לגמרי בית יוסף.

הטור כ' בענפי הדקל וכן הוא בפירוש רש"י שם ל"ו

שם במשנה לפירוש הרא"ש

הרא"ש מההיא דיומא פ"א

ב"ב צ"ו

ע"ז ס"ו ושבולי הלקט בשם ספר התרומה

ב"ב צ"ו וכת"ק לפירוש התוס'

רבינו יונה שם

ר' ירוחם בשם התוס'

רמב"ן

ברכות מ"ד וכת"ק

שם בגמ' ובתוס'

שם בתוס' מההיא דשמן זית באינגרון ל"ו וכ"כ שאר הפוסקים

הרא"ש והגהת מיימוני וב"י אפי' לדעת רמב"ם

טור

טור בשם חביריו וביטל דעתו מפני דעתם

שהזרע שלו הוא העיקר והעלים הם הפרחים כל בו

ולע"ד הטעם משום דהוי פירות האטד וכמ"ש לעיל ריש סי' ר"ג וע"ש)

לשון רמב"ם בפ"ג מהל"ב

הגהת מיימוני' פ"ח בשם התוספות: