דיני מים אחרונים - שולחן ערוך אורח חיים סימן קפ״א

כתב ב"י ר"ס קנ"ח בשם א"ח מים ראשונים מצוה אחרוני' חובה למאי נ"מ לבטולי הא מקמי הא שאם אכל ויש לו מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון ג' סעודות בשבת ולא יהיה לו מים מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכ' מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ומברך עכ"ל משמע מדבריו דאם רוצה לאכול ויש לו רק מים ליטול פעם א' נוטל ראשוני' ולא אחרונים כיון שאסור לאכול עד שיטול ידיו וצ"ע א"כ מאי חומרא דאחרונים מראשונים וצ"ל דאסור לו לאכול אא"כ יש לו מים ראשונים ואחרונים לסעודה זו וערסי' קפ"ב וצ"ע ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא דנ"מ להולכים במחנ' שפטורי' מראשונים וחייבים באחרונים כדאי' ספ"ק דעירובין וכן כתב התוס' בחולין דף ק"ה ועסי' קס"ג דאם אין מים א"צ לבטל הסעודה ונ"ל דעכשיו ראשונים עדיפי אפילו למי שנזהר באחרונים דאינה חובה כ"כ דהא ליכא מלח סדומית, כתב רי"ו מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים ועסי' קס"ו מיהו מסידור הטור והש"ע משמע דנוטלין קודם מ"מ בגמרא משמע כמ"ש רי"ו ואין סדר למשנת הטור: אלא בכלי. ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעיי' שרי (יש"ש):

עצים דקים. וה"ה כל דבר שחוצץ בינו לקרקע [החינוך] ומשמע דאפילו כשיש רצפה שרי דאין רוח רעה שורה אלא על גבי קרקע, כ' החייט דבמקום שאין עוברים ושבים שם יכולים ליטול על גבי קרקע ולכן נ"ל דתחת השלחן שרי ואף על גב שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני ביני:

שהיד נכוית. וצ"ע אטו בשוט' עסקי' שיכוה ידיו ובגמ' איתא שהיד סולדת בהן והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו כמ"ש סי' שי"ח סי"ד ורש"ל פסק דוק' בצוננין:

עד פרק ב'. שלמעלה מהפרק אין מגיע לכלוך המאכל:

לה' אחרוני'. ושיערו חכמים בשיעור נטילת ד' יכול לעיין בד' ברכות של ב"ה וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטיל' לברכה ומשמע מהא דאמרי' תכף לנט"י ברכ' לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר דבכדי לא מפסקינן כלל (ב"י רשב"א עסי' קס"ו):

מנגב. ביש"ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים:

בכל מיני משקין. וה"ה במים הפסולים לראשונים:

יש שאין נוהגין. דליכא מלח סדומית האידנא ומשום ידים מזוהמות ליכא דאין מקפידין על כך:

הוי ידים מזוהמות. אפי' רוצה לברך על היין וידיו מלוכלכות צריך לקנחם קודם [ס"ח נ"ח ותתנ"ו]:

וצריך ליטול. משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:

מים אחרונים חובה. דאמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח ויש מלח סדומית שמסמא העינים וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמא להו לפיכך צריך לנוטלן:

מתחילין מן הקטן. פירש"י שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם וישב בטל לפיכך מתחילין מהקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לה' שאצלו וחוזרין ומתחילין מהגדול ונוטלין שלחן מלפניו עכ"ל. וזה שלא כמ"ש הטור בסי' ק"פ שלא היו נוטלין השלחן מלפני המברך:

לה' אחרונים. דשיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יוכל המברך לעיין בד' ברכות של ב"ה וש"מ דהא דאמרינן תכף לנט"י ברכ' לאו תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו להפסיק בכדי לא מפסקי' כ"כ ב"י בשם רשב"א:

מתחילין מן המברך. ואח"כ אין מכבדין זה את זה (ב"י בשם הרא"ש):

חובה. מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין. רי"ו מ"א:

בכלי. ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעים שרי. יש"ש מ"א:

עצים. וה"ה על הרצפה דאין רוח רעה שורה אלא ע"ג קרקע מ"א. כתב החייט דבמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע וכתב המ"א נ"ל דתחת השלחן שרי ואע"ג דלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני:

נכוית בהן. ורש"ל פסק דוקא בצוננין:

פרק שני. שלמעלה מהפרק אין מגיע ליכלוך המאכל:

לה' האחרונים. ושיערו חכמים כשיעור נטילת הארבע יכול המברך לעיין בד' ברכות של בה"מ. וש"מ דהא דאמרינן תיכף לנט"י ברכה לאו תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו להפסיק בכדי לא מפסיקינן. מ"א:

מברך. וביש"ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים:

משקין. וה"ה במים הפסולין לראשונים מ"א ובש"ג כתב דיש לזהר במים אחרונים שיהיו ראוין לשתיה ולא יהיו מרים וסרוחים וגם כח אדם בעינן כמו הראשונים. מים אחרונים אין צריכין שיעור וא"צ לשפוך על ידיו אלא פעם א'. וב"ח כתב לא נהגו האידנא לנקות הידים לא ביין ולא בשמן:

שאין נוהגים. והמקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים:

ס"א מים כו'. פ"ח דחולין וספ"ק דעירובין:

ס"ב מים כו'. חולין ק"ה א': מפני וכו'. שם ב': ואם אין כו'. שם א' וכלישנא בתרא וכ"פ בת"ה והטור אבל הרמב"ם פ' כלישנא קמא וכ' בכ"מ שטעמו כיון דלישנא קמא סתמ' דגמ' הוא ועוד דמילתא דסכנתא אזלינן לחומרא כמ"ש בפ"ק שם וכ"פ בש"ע ובאין לופ' שיש לסמוך ארשב"א וטור:

ס"ג בחמין שהיד כו'. כלי' בתרא שם וכמש"ל סי' ק"ס ס"ו:

ס"ד א"צ כו'. וכ"כ בת"ה ש"א בשם הראב"ד ז"ל ועמ"א וכ"ז לפירש"י ורשב"א וראב"ד וש"פ שמפ' לחולין עד הפרק היינו עד פ"ב של אצבעות ואע"ג דקי"ל כשמואל לחומרא בתרומה היינו משום סרך תרומה משא"כ באחרונים וזהו דעת הראב"ד והרשב"א כאן כמש"ל:

ס"ו מן המברך כו'. כמש"ש ולמקום כו' מסייע כו' אלא משום דגדול מברך כמש"ש מ"ז א' לה"ק מן הגדול וערש"י ד"ה למקום כו': ונוטלין דרך כו'. כמש"ש מ"ז א' אין מכבדין כו' והא דבחמשה האחרונים מתחילין מן הגדול לאו משום כבודו אלא משום הברכה וכמ"ש שם מסייע כו' וכדי שיעיין בבה"מ כמש"ש בר פחתי כו' רשב"א ועמ"א:

ס"ז אין כו'. עתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' ואסמכתא ובה"ג כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והרמב"ם ועתוס' דשבת כ"ה ב' ד"ה חובה כו' והרבה חולקין וע' בראב"ד ות"ה ורא"ש וטור:

ס"ח י"א. עמ"ש בסי' קע"ג ס"ג דאף במים ראשונים כל שאין חשש טומאה כגון מטביל ורביעית פ"א א"צ ניגוב כמ"ש ס"ס קכ"ח כ"מ כאן ולהרמב"ם ספ"ו דברכות וכשיטתו דלא כ' במ"ר דמטביל א"צ ניגוב ולא נקרא נטילה בלא ניגוב:

ס"ט מים כו'. ע' רא"ש פ"ז דברכות סל"א ואית דגרסי משנתן כו':

ס"י יש כו'. משום דמלח סדומית אינו מצוי בינינו תוס' ספ"ק דערובין וספ"ח דברכות וע' רא"ש שם ואע"ג דדריש התם מקרא אסמכתא הוא כמש"ש על שמן ושם מ"ב א' כגון אנן כו' וע"כ מש"ש שמן מעכב את הברכה היינו לרגילין וה"ה מש"ש כשם שמזוהם כו' ועתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' וז"ש ואפי' כו' לדידיה הוי כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והטור ובכה"ג אמרינן והייתם כו' אבל כל זה ליתא ומ"ש תוס' בספ"ק דערובין י"ז ב' ד"ה מים כו' עכשיו דבריהן דחויין מעיקרן דשם קאי על מתני' דארבעה דברים פטרו במחנה כו' ומרחיצת ידים כו' ואמר אביי שם דממים אחרונים לא נפטרו במחנה משום דחובה משום מלח סדומית כדמפ' ר"ח בר אשי שם ואי ליכא טעמא דמלח סדומית אז פטורין במחנ' ממי' אחרונים כמו ממ"ר אבל בלא מחנה חייבים במ"א כמו במ"ר וכן תי' הרא"ש בסברא הנ"ל בספ"ח דברכות סוגיא דחולין ק"ה וכ"כ רי"ן וכ"ה בר"מ ח"ג רמ"ו וכן עיקר:

חולין פרק ח' והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ח דברכות

שם בגמ'

שם בגמרא

טור והרשב"א

סוטה ד'

ברכות מ"ז

טור בשם בה"ג ורב עמרם

ממשמעות דברי רשב"א בת"ה והכל בו בשם הראב"ד

שולחן ארבע והכל בו בשם הראב"ד

תוס' שם בברכות נ"ג