דיני פרורי הפת - שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״פ

אין להסיר. דהברכ' אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית:

לא יביא פת שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן אין צריך להסירה וכ"כ ב"ש וכ"כ בהג"ה בב"י בשם זוהר תרומה וכן דקדק מלשון רש"י, ובס' עסיס רמונים להרמ"ע שער ח' כתוב וז"ל וזהו סוד שיור פתיתין לאחר המוציא למי שא"א להכין בתחלת הסעודה ככר שלם לב"ה כמבואר בזוהר דבכה"ג עדיף טפי עכ"ל והוא בזוהר יתרו עמוד קנ"ז ומיהו מלשון הגמרא דקאמר הא דאיכא שלימה בהדיה משמע דאפילו מונחת מקודם יסירנה וכ"כ מהרי"ו וכתב מט"מ שיש לחוש לדבריו אבל הוא לא ראה דברי הזוהר ואפשר שהזוהר מפרש הגמרא הא דאיכא שלימה בהדיה כלומר אם יש לו שלימה ומביא פתיתין הוה ליה כאלו עע"א ובזה מדוקדק הלשון יותר בגמרא דפירש"י אינו מתיישב אחר הלשון ומכל מקום מודה הזוהר דאסור להביא שלם בשעת ב"ה ובשבת לא יסיר השלם עד אחר ב"ה:

קשה לעניות. כ"כ הרב"י בשם התוס' וצ"ע דאטו ב"ה לא חייש לעניות ואמאי קאמר שיטול ידיו תחלה אלא ע"כ דלא קשה לעניות אלא כשדורס עליהם אבל אם משליכן למים שרי וכדאיתא בחולין פכ"ה בהדיא והביאו בתוספות שם ע"ש וזה כוונת התוס' דקשה להו ל"ל לב"ה להזכיר כיבוד הבית כלל הל"ל דאין צריך לכבד הבית אלא עכצ"ל אף ב"ה מודה דצריך לכבד הבית אח"כ שלא ידרסו על הפירורין וק' לעניות ואף ע"פ שמפסידן במים של נטילה כיון שאין בהם כזית לית לן בה ואם יש בהם כזית אסור לאבדן אפי' אין דורס עליהן כמ"ש סימן קע"א כנ"ל ברור: ובזה מיושב קושיות התוספות ספכ"א דשבת על רש"י דגריס התם אסור לאבדן ביד דהתם מיירי כשמשליכן במקום שדורסין עליהם כמ"ש רש"י מדלא קתני זורקן ע"ש:

שלא לכסותו. דהטעם משום ששלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל ובשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח ולפי זה דוקא בסכין של ברזל צריך לכסותו (שלחן ארבע) ובלבוש כתוב דאין נוהגין במדינתנו לחלק בין שבת לחול, כתוב בש"א שיש לכסות הפת בשעת ברכת המזון שלא יראה בושתו עסי' תע"ג:

לא יביא פת שלימה. עמ"ש בי"ד סימן קע"ח שאין איסור מה שנהגו קצת לערוך השלחן בליל שבת בפת שלם כל הליל' מפני שהוא כבוד שבת ולא כלבוש דאוסר שם. ונראה פשוט שלא הזהירו אלא שלא יביא פת שלם קודם ברכת המזון אבל אם היתה כבר על השלחן שהיו סבורים לאכול ממנה אין צריך לסלקה כלל וכן מבואר ממ"ש ב"י שמביא שלמה לאחר שאכל כו' ורבים טועים בזה:

ואנו נוטלין כו'. כ' מו"ח ז"ל א"כ אותם שנט"י במים אחרונים ויושבין על השלחן צריך לכבד את הקרקע גם בזמן הזה ול"נ דיש עוד חילוק בזה דבזמן התלמוד היו מסלקין השלחן ויש לחוש שמא על ידי ניעור השלחן נפלו פירורים וגם במקום שנוטלין אין מצוי פירורין

נהגו לכסות הסכין. בב"י ב' טעמי' האחד דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם דע"כ כתיב לא תניף עליהם ברזל. וטעם ב' בשם רבינו שמחה לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו ע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה. וכ' ב"י שמה שנוהגין בשבת וי"ט שלא לכסותו לפי טעם רבינו שמחה אין לחלק. ומ"מ מנהגן של ישראל תורה היא עכ"ל. וצריך טעם למה הוקשה לו זה דוקא לטעם רבינו שמחה ולא לטעם האחר ואפשר דקאמר אפי' לטעם ר"ש וכ"ש לטע' הראשון דלר"ש היה אפשר קצת לומר בשבת וי"ט אין האדם מיצר כ"כ ונ"ל דלטע' ר"ש אתי שפיר כי הגזירה שגזרו בזה היה מעין המעשה כדמצינו בשבת שלא יצא אדם בסנדל המסומר משום מעשה שהיה וגזרו דוקא כעין המעשה שנעשה בסנדל מסומר דוקא וכן בפרק בתרא דיבמות שגזרו על מי חטאת וכו' משום מעשה שהיה בספינה ה"כ המעשה היה בחול ע"כ גזרו כן בחול דוקא ועמש"ל סימן קנ"א ס"ו ע"ז:

המזון. דאין הברכה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית:

שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן א"צ להסיר ט"ז והב"ש פרק חלק עיין מ"א ובש"ך י"ד סי' קע"ח וביד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהסכים עם מהרי"ו) הלבוש בי"ד שם כתב דהנוהגים לערוך שלחן בליל שבת בפת שלם ומניחין אותו שם כל הלילה יש למחות בידם דודאי לא נתפשט זה אלא מחק ע"ז ע"ש. וכ"כ בספר נגיד ומצוה ע"ש. והט"ז בי"ד וכאן מיישב ומקיים המנהג שעושין לכבוד השבת ע"ש. והיד אהרן כתב עליו דבריו תמוהים ע"ש:

לעניות. היינו אם משליכן במקום שדורסין אבל אם משליכן למים שרי. מ"א ע"ש:

הסכין. דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם. וטעם ב' לפי שפעם אחת הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו ע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה ב"י. וכתב ט"ז והמעשה היה בחול ע"כ גזרו ג"כ בחול. ולטעם הא' י"ל דכיון דאין בונין מזבח בשבת וליכא רמז למזבח ובמדינתנו אין נוהגין לחלק בין שבת לחול. עיין בתשובת באר עשק סי' ע"ז. כתב בשלחן של ארבע שיש לכסות הפת בשעת בה"מ שלא יראה בושתו ועי' סי' תע"ג:

ס"א אין כו'. תוס' מ"ב א' ד"ה סלק כו' ע ש:

ס"ב אבל לא יביא כו'. ר"ל אם יש פתיתין על השולחן אבל אם אין פתיתין על השולחן מותר להביא אפי' שלימה:

ס"ג שמותר כו'. כן הוא מסקנא שם:

ס"ה נוהגים כו'. עמ"א דהטעם כו' שולחן דומה למזבח כמ"ש סוף חגיגה ובפ"ג דמדות שהמזבח נברא להאריך כו' וכן בשולחן כמ"ש בפ"ט דברכות ג' דברים כו':

הרא"ש ומרדכי שם

סנהדרין צ"ב

ברכות נ"א ונ"ב

הר"ר יונה שם

תוס' שם בברכות ובחולין ק"ה

רוקח והרד"א ושבולי הלקט.