איזה דברי׳ קרוין היסח הדעת בסעודה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קע״ט

אינו יכול לאכול. אבל להפסיק בדבור מותר וכ"מ סי' קפ"ג ס"ו (כ"מ) ועסי' קס"ו מ"ש דאסור וגם הראיה אינה ראיה דהתם מיירי שנתנו לו הכוס קודם נט"י כמ"ש ס"א:

עד שיברך ב"ה. אפי' רוצה לברך תחלה אסור כ"כ הרב"י מל' הרא"ש פ' כ"מ שכ' וז"ל ולית הלכתא וכו' דתכף לנט"י ברכה ואי אמר הב לן ונברך כנטל דמיו דמי לפרש"י כו ע"כ משמע דבנטל ידיו לכ"ע לא מצי אכיל עכ"ל הב"י וצ"ע דבקיצור פסקיו בהדיא כתב דאם מברך בתחלה אחר נט"י מצי אכיל וכמ"ש הטור ואיך יהי' סותר בקיצור מ"ש באורך וכ"מ ברי"ו שאין חילוק בין הב ונברך לנט"י והוא תלמיד הרא"ש, ועוד דהרא"ש עצמו כ' בפ' ע"פ בהדיא וז"ל אף ע"ג דמשהו ידיהו ואיתסר להו למיכל הא ק"ל דהב לן ונברך א"צ ב"ה וסגי בהמוציא ע"כ וכ"כ בסי' י' וז"ל דהא מכי אמר הב לן ונברך אסור לשתות בלא בפה"ג ק"ו כשנטל הכוס לברך והתם כשנטל ידיו איירי וכ"מ בב"י סי' תע"ז ודוחק לומר דצורך מצוה שאני דה"ל לפרש ועוד דהא מדמי לי' להב לן ונברך לכן נראה דדעת הרא"ש דנט"י נמי אם רוצה לברך יכול לחזור ולאכול ויכול ליטול ידיו שנית סמוך לברכה ומ"ש פ' כ"מ ה"פ תיכף לנט"י ברכה וא"כ אסור להפסיק ביניהם בשום עסק והב לן ונברך כנטל ידיו דמי לפירש"י וכו' דס"ל אפי' רוצה לברך תחלה אסור לאכול דבעי לברוכי תכף א"כ אסור להפסיק בעסק אחר אבל להרא"ש רשאי להפסיק בעסק אחר דהב לן ונברך אינו אלא היסח הדעת ויש מחלקין כו' היינו שס"ל שיש עוד חילוק בין נט"י והב לן ונברך דהיינו בין אכילה לשתיה וכו' ע"ש כנ"ל ברור בדעת הרא"ש והרב"י קיצר בהעתקתו, ולכן פי' פירוש אחר והב"ח פי' ג"כ פי' אחר והרואה יבחר מ"מ סובר דנ"י והב לן ונברך שוין ומ"מ כתב דבעל נפש יחמיר לעצמו לברך תכף אחר נט"י וכ"כ תר"י ועמ"ש סי' קצ"ז: משמע בתו' דף מ"ב ובפסחים דף ק"א ובטור סי' תע"ז וברא"ש פרק ז' דחולין דכל מקום שצריך לברך משום היסח הדעת צריך ליטול ידיו ג"כ והטעם דכל שהסיח מלאכול מסתמא לא נזהר משמירת ידיו ועיי' ססי' קס"ד לענין ברכה:

לא הוי היסח. דודאי דעתו אם ירצה בעל הבית לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ולכן נ"ל אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בע"ה לא יאכל וישתה עמו ונמלך אחר כך צריך לברך וכ"ש כשנוטל ידיו:

שיאמר בע"ה. ואז כולן אסורין (תוספ') ונ"ל דוקא כששתקו והסכימו לדבריו:

משנטל הכוס. נ"ל דדינו כנט"י ועמ"ש ס"א בשם הרא"ש:

כל אחד מושיט. ואפילו עדיין לא שתה כל כוס הראשון צריך לברך כמ"ש בי"ד סימן י"ט ס"ז ועסי' ר"ו ס"ה וכ"מ סימן קע"ד ס"ה:

אינו צריכים לברך. דאתכא דבע"ה סומכין שיודעים שיתנו להם כל צרכן מה שא"כ בשמש ס"ס קס"ט שנמלך הוא בכל פעם:

אכל כל מאכל. והאידנא נשתנו הטבעים:

ונטל כו'. דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב לן ונברך בזה דלענין הב לן כו' סגי נברך המוציא וא"צ ב"ה ובנטל ידיו צריך ב"ה תחלה ואזל לטעמיה שכ' בב"י והקשה על הטור שהשוה נטל ידיו להב לן כו' ממ"ש הרא"ש פר' כ"מ וז"ל ואי אמר הב כו' כנטל ידיו דמי לפרש"י והרשב"ם שפי' כיון דאמריתו הב כו' אסר לכו למשתי עד דמברכיתו ב"ה ויש מחלקין בין אכילה לשתיה ולא מסתבר עכ"ל משמע מדבריו דנטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ב"ה כו' עכ"ל ול"נ תמוה דהא הטעם שכתבו התו' והרא"ש לענין הב כו' הוא שייך ממש בנטל ידיו דהא שם הוה הטעם דאין הפסק בין מעשה לברכה אחרונה וברכה אחרונה קאי על כל מה שאכל כבר דמ"ש ב"י לפני זה וזה שייך נמי בנטל ידיו כו' ותו שהרי כתב התוס' בכ"מ וז"ל הלכך כיון שנטל ידיו באחרונה אסור לאכול עד שיברך וה"ה אם אמר הב לן כו' אפי' בלא נטילה עכ"ל הרי השוו אותם וזהו בעצמו דברי הרא"ש שנמשך אחר התוס' וכוונת הרא"ש היתה כן דקמ"ל נטל ידיו הוה כהב לן כו' ועל שניהם אמר אח"כ לפירש"י ורשב"ם צריך דוקא ב"ה ולא נתכוין שם לפסוק כרש"י ורשב"ם דסמוך על מ"ש בכסוי הדם דלא קי"ל כרש"י ורשב"ם שמצריכים ב"ה בהב כו' אלא ברכת המוציא וכו' וכאן לא אמר רק שלפי' רש"י ורשב"ם הוין אלו תרתי שווין וכן להפוסקים דבהב כו' א"צ רק ברכה ראשונה ממילא גם בנטל ידיו הוה כן ולא עלתה ע"ד הרא"ש לחלק ביניהם בזה וכמ"ש הטור בהדיא ודברים מכוונים לע"ד ומ"ש ב"י בשם הרר"י שאחר שנטל אין לו לשתות אפילו בברכה דכיון שנטל ידיו יש לו לברך דתכף לנט"י ברכה עכ"ל זה ודאי מחלק בין נטל ידיו להב כו' מטעם תכיפות לא מטעם הפסק וכמ"ש אח"כ גם ב"י ואפי' לפ"ז נ"ל אם רוצה לאכול או לשתות אחר שנטל ידיו וליטול ידיו שנית אחר זה הרשות בידו דהא יקיים שפיר תיכף לנטילה ברכה ואין צריך ב"ה תחלה דודאי נחשב הנטילה הראשונה כמים בעלמא לא בתורת מים אחרונים דהא אין חשש משום היסח הדעת כמ"ש גם ב"י רק משום התכיפה ורבינו יונה לא מיירי מזה כלל דבזה מודה רבינו יונה וה"ה הרא"ש לפ"מ שפי' בו ב"י דס"ל כרבינו יונה מ"מ בהא מודה. וגם הטור נראה דע"ד זה ס"ל דנטל ידיו אין צריך לב"ה היינו שיטול ידיו שנית אח"כ. ובב"י כתב דכיון שנטל ידיו כדי להיות מזומן לברכה הוה כהתחיל כבר בברכה ואסור להפסיק באכילה ושתיה כלל כו' זה תמוה מאוד דאפילו הכין עצמו ואין כאן היסח הדעת למה לא יוכל לחזור בו דהא אין כאן הזכרת ש"ש לבטלה דהא אין לנו אלא חשש תכיפה. גם רמ"א כתב בסימן קצ"ז דנטילת ידים הוי כהב לן כו'. ונלע"ד שלענין הלכה אין להחמיר יותר מזה שיטול ידיו שנית שוב ראיתי בפ' ע"פ בברייתא דבני חבורה שכתב הרא"ש וז"ל ואף על גב דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך אין צריך ב"ה עכ"ל. הרי בהדיא כדברי והב"י אשתמיט מיניה דברי הרא"ש אלו ובאמת אין נטילת ידים חמירא כלל מהב לן כו' ובשניהם א"צ רק ברכת המוציא ולא ב"ה ואין שייך כאן להחמיר דיש לחוש לברכה לבטלה:

אכילה שאני. כ"כ ב"י בשם הר"ן והרר"י דבאכילה לא מסתלק בסילוק קטן כגון הב לן ונברך דדרך להגרר מאכילה לאכילה אלא דוקא נטל ידיו משא"כ בשתיה שמסתלק בסילוק כל דהו. וכ' ע"ז הב"י דקשה מעובדא דתלמידי דרב דהוי יתבי בסעודה ואמרו הב לן ונבריך דהוי סילוק ש"מ דגם לענין אכילה הוי כן ותירץ דבקבועים לאכילה קאמר דהב לן ונבריך הוי סילוק לשתיה ואסור לשתות בלא ברכה ומותר לאכול (אלא דק') דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין שצריך ברכה לשתיה שבאות' סעודה כיון דכולהו חדא סעודה היא שתיה בתר אכילה גרירא כו' עכ"ל. וב' תיבות אלו דהיינו (אלא דקשה) הוספתי להגיה בדברי ב"י וכ"כ מו"ח ז"ל דאל"כ אין משמעות לדבריו ובלבוש העתיק הדברים כהוייתן והוא טעות. ועל קושיא זו של ב"י נ"ל דאם לא בא אלא לשתיה לחוד אסור בלא ברכה אבל אם בא לאכול ומחמת זה נגרר לו לשתות ודאי א"צ ברכה לשתות דבזה שפיר אמרי' דגריר בתר האכילה. ועוד נ"ל לפ"ז דלא אמרו כן אלא בשותה משקה דדרך לשתותו מחמת תענוג אפילו בלא צמאון ודאי טפי מגרר גריר מאכילה וזכר לדבר מ"ש יין טובא מגרר גריר כנלע"ד:

וכל אחד מושיט כו'. פי' והוא אינו קובע עמהם בשתיה וע"ל סימן קע"ד:

הקרואים בבית בע"ה כו'. כ' זה ע"פ פירושו בדברי התוס' בפ' כ"מ דף מ"ב וז"ל אתכא דר"ג סמכי' וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אח"ז י"א שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינ' יודעי' אם יתן להם בע"ה יותר והיינו דבי רבי גמליאל וכב"י וז"ל ונראה שהם מקשי' על אותם שמצריכים לברך אכל חד וז"ש היינו דבי ר"ג כלומר וכיון דהיינו דבי ר"ג א"צ לברך על כל אחד וי"ל מ"ש משמש שהוא מברך על כל כוס כו' ונ"ל דשמש שאני שאינו עשוי לאכול ולשתות בעודו עומד עליהם א"כ הוי נמלך אבל אורח יודע הוא שיביאו לו לאכול ולשתו' כל צרכו ויותר ומאכלים ופירות ומינים ממינים שונים ולכן כשמברך תחלה דעתו על כל מה שיביאו לו תחלה וסוף עכ"ל. והוקשה לו להרב בדברי התוס' דהיאך הביאו י"א ראיה מן תכא דבי ר"ג ששם אדרבא א"צ לברך היפך היא וע"כ פי' הרב דהאי דכתבו והיינו דבי ר"ג הי' קושיא לסתור דברי י"א שהביאו תחלה ותמהני על פה קדוש בפי' זה שהוא נגד משמעות הלשון שא"כ היה להם לומר וזה אינו דהיינו דבי ר"ג ואם היה נראה להרב לפרש פי' דוחק בדברי התו' לא הי' לו להכניסו בפסקי הש"ע כמ"ש דמ"ש הרב לחלק בין הך דהכא לשמש מצד דאדם יודע שיביאו לו כל צרכו תמוה מאוד הוא היאך יצא ידי ספק זה דשמא אין לו לבע"ה פירות יותר מזה המין או ב' מינין והיאך יהיה פטור אפי' מעשרם מינים התחת אלקים הוא זה האורח שיודע שיש לו לבע"ה כל המינים שבעולם עד שלא יסתפק האורח ע"ז. ותו דפסקינן בסימן ר"ו בטור וש"ע אין מברכים על האוכל או משקה עד שיביאוהו לפניו. וכב"י וא"ת מ"ש מאמת המים ואפשר דשאני התם שאפשר לו שלא יביאו לו אבל המים סופן לבוא עכ"ל וא"כ ה"נ אפשר שלא יהיה לו לב"ה אותן המינין כולן שמביאין לו באמת ואנן בעינן שלא יברך אלא על מה שנראה לו ודאי שיהיה לו כההיא דאמת המים וגם מוכח כן מדלא פסקינן על השמש שיתכוין על כל מה שיתנו לו וכן מההיא דס"ד אם כל אחד מושיט לו כוס אלא ודאי דאין מועיל הכונה אלא במה שברור לפי דעתו שיתנו לו עוד. ובאמת הדברים של תוס' כפשוטן דהכל הוא מדברי הי"א וה"ק דאין משגיחים בדעתו של אדם שסובר שיתנו לו יותר ולא יצטרך לחזור ולברך אלא תלוי בדעת בעל הבית המזמנו וא"כ הדבר ספק אם יתן לו או לא דומיא דכאן בתכא דבי ר"ג דא"צ לברך על כל כוס מטעם דאנו הולכין אחר דעת בעה"ב ולא אחר דעתו של האורח לענין הסילוק ממילא א"צ לברך ה"נ כאן לא אזלינן רק בתר דיעה של בעה"ב ולא אחר דעת האורח וממילא צריך לברך כאן על כל מין ומין שנותנין לו כיון שהוא מסופק בדבר ודברי הרב כאן תמוהים מאד לעניות דעתי:

ולא לשתות. אבל להפסיק בדבור מותר וכ"מ סי' קפ"ג ס"ו מ"א. והאר"י ז"ל אוסר עיין ש"ע שלו מעשה ע"ז:

ונברך. דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב ונברך. דלהב לן ונברך סגי לברך המוציא וא"צ בה"מ אבל בנטל ידיו צריך דוקא בה"מ תחלה וט"ז חולק וס"ל דבכ"מ א"צ רק ברכת המוציא ולא בה"מ ע"ש. וכ"כ המ"א שאין חילוק בין נט"י להב לן ונברך ע"ש. ועיין יד אהרן ובתשובת נאמן שמואל סי' ז'. כתב מהרש"ל י"א כששופכין כוס לבה"מ אפי' בלא דיבור הוי כאומר הב לן ונברך. עטרת זקנים:

הדעת. דודאי דעתו אם ירצה בעה"ב לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ולכן נ"ל אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בע"ה לא יאכל וישתה עמו ונמלך אח"כ צריך לברך וכל שכן כשנטל ידיו. מ"א:

בעה"ב. ואז כולן אסורין. ונ"ל דוקא כששתקו והסכימו לדבריו. מ"א:

משנטל הכוס. ודינו כנט"י. מ"א:

נמלך. ע"ל סי' קע"ד ס"ה מ"ש בשם הט"ז:

הראשון. דאתכא דבע"ה סומכין שיודעים שיתנו להם כל צרכן משא"כ בשמש ס"ס קס"ט שנמלך הוא בכל פעם. וט"ז חולק וכתב דצריך לברך על כל מין ומין שנותנין לו. ע"ש שכ' דדברי הרב כאן תמוהים מאד והיד אהרן הרבה להקשות על הט"ז והעלה ומקיים כפסק הש"ע ע"ש:

ס"א ונטל כו'. כ"ה מסקנא שם: עד כו'. ערש"י שם ד"ה אסור מלאכול כו' וכ"כ הרמב"ם ספ"ו מה"ב משום דתכף לנט"י כו'. ע"ש והטור חלק עליו ומשוה להב ונבריך וכ"כ ברמזים אבל ב"י מדייק מרא"ש שם שכ' ואי אמר הב כו' לפי' רש"י כו' מ' שס"ל כרש"י וז"ש עד כו' אבל ברא"ש בע"פ ס"ח מ' כדברי הטור שכ' אע"ג דמשו כו' הא קי"ל כו' וכן שם ס"י דהא ליתא דהא מכי כו' וע' תוס' בברכות שם בד"ה תיכף כו' כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך וה"ה כו' אבל תר"י שם כ' כדברי ב"י וז"ש שם תיכף כו' ועמ"א שיישב דברי הרא"ש בברכות וגם דברי רש"י שם י"ל שאזיל לשיטתו בפ' ע"פ ק"ג ב' ד"ה כיון כו' כ"ש בנט"י אבל בחולין פ"ו ב' חזר בו וכ"ד כל הפוסקים וכמש"ד ואם כו'. ואם כו'. עתוס' בחולין שם ד"ה אסור כו' ורא"ש שם: ואכילה כו'. וכ"ד תוס' שם ד"ה תיכף וד"ה אתכא ושם מ"ז א' ד"ה אילו וע"ל סי' קצ"ז ס"א וסי תעד ס"ב אבל כ"ז דברי תוס' הן אבל נראה עיקר כהר"י מעובדא דשב"ש ובזה מתורץ קושית תוס' דפסחים ק"א ב' ד"ה כשהן והשתא אם לא היה כו' דכל אמוראי דשמעתין ס"ל סילק כמו נט"י וז"ש ולית הלכתא כו' וכן נראה דבריו שצריך בהמ"ז דוקא בנט"י: אבל להר"י כו'. מדקא' נט"י דוקא מ' אבל הב ונבריך לא ולכן אמרו שסילוק לא מהני אע"ג שבשתיה מהני הב ונברך שהוא מטעם סילוק ומש"ש ולית הלכתא כו' משום דלאכילה כו' כנ"ל וכ"מ שם מ"ח א' שנצטרף שב"ש אע"ג שאמרו הב ונברך ולא חלקו עליו אלא משום שלא אכל כזית דגן ועתוס' מ"ז א' ד"ה אילו כו' וצ"ע:

ס"ב מי כו'. כמש"ש אתכא כו' בסילוק כסברתם:

ס"ג אם לא כו'. כמו בנט"י משום דתיכף כו' ואסור להפסיק וה"ה כאן כמש"ש נ"א ב' ועתוס' שם ד"ה אין כו':

ס"ד כשאדם כו'. כמ"ש בע"פ ק"ג א' תינח בי ר"ג כו':

ס"ה הקרואים כו'. עתוס' דברכות מ"ב א' ד"ה אתכא כו':

ברכות מ"ב

פסחים ק"ו:

תוס' שם בברכות

ב"י מדברי ר' ירוחם

כל בו בשם הר"מ

ב"י בשם הרי"ף

ברכות מ'

שבולי הלקט